במדבר דברים

1

הדברים האלה נכתבים בעת שבה מתחילות הדרכים להיחסם. מרחבים מצטמצמים (אם כי אחרים, במפתיע, נפתחים). אנשים נושרים זה מזה, לעיתים מעצמם. 
ועוד אין לדעת מי ימות ומי יחיה, מי בקיצו ומי באיבו, אם תהיה נחמה ואיזו נחמה בכלל באפשר.
הדברים האלה נכתבים באהבה.
 

2 

ביום בהיר רכבה קורטיזנה על סוסה הלבן הנהדר בשדרה הראשית ביער בולון בפריז. לא: ביום צח רכבה קורטיזנה על סוסה הלבן הנהדר בשדרה הראשית ביער בולון בפריז. לא: ביום נאה? עלמה. אולי עלמה?
כך כתב ושב וכתב פקיד הבנק מדי ערב, כשחזר לביתו בעיר מוכת הדֶבר; מלטש ומלטש את המשפט הראשון בחיפוש עקשני אחר הצליל המדויק, ההכרחי, של המילים.
הדֶבר, אה, הדֶבר. בוודאי, הדֶבר, אמרו אנשים מסוימים זה לזה בחשאי. כאילו אנחנו חיים עכשיו בימים הרעים של מגפת הדֶבר. כמובן שאנחנו חיים עכשיו בימים הרעים של המגפה. 
הוא מעולם לא הגיע אל המשפט השני.
 

3 

כף יד מונפת באוויר, מתוחה, זרת וקמיצה מחוברות במרווח מהאמה והאצבע המחוברות במרווח מהאגודל: לחיים ארוכים ומשגשגים. ברכת השלום של בני וולקן, שאותה שב והציג ספוק על סיפון ספינת החלל "אנטרפרייז" ובכל העולמות שאליהם הגיעה במסעותיה.
השקת מרפק במרפק מבעד לבד סוודר עבה, או לפחות חולצה ארוכת שרוולים.
לליצנים ולבדחנים שבחבורה (כאשר עדיין היו חבורות): השקת נעל בנעל.
זה מה שנותר לבני האנוש שרצו לברך איש את רעהו כשנפגשו. וגם זה רק בינתיים.
כלומר האיסור החד־משמעי על נגיעה.
כלומר ההוצאה מחוץ לתחום של חיבוק או ליטוף או הנחת יד על זרוע וירך, אפילו של לחיצת יד פשוטה.
אחר כך הוצאו מחוץ לתחום גם העיניים; אי אפשר היה עוד להביט בעיני הזולת.
והתייתמותם הפתאומית של איברי האהבה.