עוד שעה אחת

כל אימת שלבה של סַנִייה נמלא געגועים, היתה שבה אל התמונה המשפחתית. הכתלים הירוקים של חדר המגורים היו מעוטרים בשלוש תמונות במסגרות מוזהבות. במרכז היתה תלויה הבַּסְמַלַה, האמרה "בשם האל הרחמן והרחום", מימינה התעודה הישנה של בית הספר היסודי, ומשמאלה אותה תמונה למזכרת שצולמה בטיול המשפחתי.

היא שכחה פרטים רבים, אך מעולם לא שכחה את שנת 1936, מועד צילום התמונה. ביום ההוא הונצח רגע אחד בהיסטוריה של משפחתה. הנה היא שמחה וטובת לב על שטיח שנפרשֹ על הדשא בגן אל־קַנַאטִר אל־חַ'יירִייה. במרכז יושב חַאמד בּוּרְהַאן, אבי המשפחה, ברגליים פשוטות לפנים, גבר בעל גוף, שופע בריאות, יפה תואר ושחום עור. היא, סַנִייה אל־מַהְדִי, יושבת לימינו ברגליים משֹוכלות, מכסה את חיקה ורגליה בצעיף רחב, ופניה העדינות זוהרות. לשמאלו כַּוְותַ'ר, הבת הבכורה, יופייה צנוע ומבטה שלֵו. מהעבר האחר יושב מוחמד הדומה לאביו במבנה גופו ובמראהו, וסמוכה אליו הבת הצעירה מוּנירה, יפת התואר, המיישירה מבט יוקד אל המצלמה. באותה עת היה האב בשנות החמישים לחייו, האֵם בשנות הארבעים לחייה, והאחים על סף גיל ההתבגרות. כולם מחייכים, ופניהם מעידות כי הם שמחים על הטיול והאווירה הנינוחה. לפניהם מונחים בקבוקי סודה וצלחות נייר עמוסות בכריכים, בבננות ובתפוזים. מאחוריהם מתנשאת גבעה זרועת עשב ועליה פזורים עצים. מעבר לגבעה מזדקרים צריחי המסגדים של אל־קנאטר וקבוצות של אנשים מטיילים להנאתם. התמונה שופעת מתיקות ונועם, ולא ניכרים בה סימני הזמן והתקופה.

ואולם מחוץ לתמונה הזמן לא עמד מלכת לרגע. בין השאר נגזר כי בבית המשפחה יישארו רק בעליו, סַנִייה אל־מהדי, ובתה הבכורה כַּוְות'ר. אל המבנה החד־קומתי המרווח הובילו חמש מדרגות. בצדו הדרומי השתרע גן ששטחו חצי פדאן, כשני דונמים. לפרקים שיגשג ופרח, אך תקופות ממושכות עמד צחיח ושומם. הבית והגן רחבי הידיים היו משרידיה של חֶלְוַואן הקדומה, הזולה והמרוחקת, שטבלה ברוגע ובשלווה. המים המינרליים, מרחצאות הגופרית והגן היפני ששכן בה היו מרפא לעצבים רופפים, למפרקים דואבים, ללבבות שבורים ולבדידות רדומה.

הבתים ברחוב אִבְּן חַווקַל דמו כולם זה לזה, מלבד המבנה שמול בית המשפחה, שנמכר בזמן מלחמת העולם השנייה ובמקומו הוקם בניין חדש. בבית משפחת אל־מהדי שלט הגוון הירוק, צבעם של מרבית החדרים בעלי התקרות הגבוהות ושל כיסויי המושבים בחדר המגורים. היה זה הצבע האהוב על
בעלת הבית, ונטיית לבה הבלתי מתפשרת העידה על אהבתה
לא רק לגוון זה, אלא גם לבית עצמו. עבותות האהבה שנקשרו בינה ובין ביתה הולידו בעיה שנבצר מבניה ומנכדיה לפתור לימים.

האדם שבנה את הבית, אביה של סַנִייה, עבּדאללה אל־מהדי, היה פלאח בעל אדמה מהמעמד הבינוני. באחרית ימיו לקה בשיגרון, ורופאיו יעצו לו להתגורר בחלוואן, עיר המרפא והאקלים היבש. הוא השאיר את אדמתו לבנו הבכור, קנה בחלוואן חלקה, בנה עליה בית ועבר להתגורר במעונו החדש עם אשתו ובתו סַנִייה. טרם מותו חילק האיש את נכסיו בהסכמה הדדית בין בנו לבתו, והבית נפל בחלקה של סַנִייה. תפקיד חשוב מילא הבית בחייה, שכן השדכנית גמרה עליו את ההלל כאשר מנתה את שבחיה בפני אמו של חאמד בּוּרהאן, והוא נמנה עם השיקולים המפתים שהביאו אותה לבחור בה.

סַנִייה היתה בחורה נאה. היא סיימה בית ספר יסודי ונודעה כנערה נבונה שראוי כי תמשיך את לימודיה, אלמלא התעקש אביה להשאירה בבית. היא קיבלה את החלטתו בלב כבד ומיררה בבכי. על כן, אף שמילאה בנאמנות את משימותיה כעקרת בית וכאם, התמידה בקריאת עיתונים וכתבי עת ופיתחה את כישוריה הקוגניטיביים עד לדרגת בשלות אינטלקטואלית יוצאת דופן, שעליה ביססה את האינטואיציה הרוחנית שלה ואת חלומותיה המופלאים. אפשר שהיתה האישה היחידה ברחוב אבּן חווקל שהחזיקה ברשותה פנקס חשבונות וניהלה בו את תקציב המשפחה. כמו כן נהגה לשלוח לאחיה מכתבים ארוכים, מן הסתם כדי לתת ביטוי למחשבותיה ולהוכיח את כישורי הכתיבה שלה.

חרף אהבתה העזה וארוכת השנים לבעלה חאמד בּוּרהאן, בעמקי לבה חשה כי היא עולה עליו בפיקחותה ובכושרה האינטלקטואלי. אמנם הוא סיים את לימודיו בבית הספר לטלגרף, אך היתה לו תעודה של בית ספר יסודי בלבד. מאילן היוחסין שלו הכיר רק את אחד מאבותיו, וידיעותיו עליו הסתכמו בשמו בלבד. היא, לעומת זאת, הכירה רבים מאבותיה, גם אם לא הזכירה אותם אלא כבדרך אגב ובהזדמנויות נדירות, להוציא את סבה מצד אביה, קופטי, צאצא למשפחה קופטית, על שום המהפך שעשה בחייו כאשר התאסלם. על כך אמרה לחאמד בּוּרהאן בצחוק באחד הימים:

"העבר שלי לא נח לרגע..."

כמו אשתו, אהב חאמד בּוּרהאן להתגאות בעצמו. הוא חי חיים פשוטים וצנועים, אך מסיבותיו שלו התעקש להוכיח את
גבריותו מבלי להתכחש לאמת הברורה כשמש שאשתו היא בעלת הבית האמיתית, המנהלת אותו בשֹום שכל ומחנכת
את הילדים ביושר לב ובתבונה. מלבד זאת הוא נהנה מאוד מהאווירה השמחה שהשרתה דרך קבע בביתם. הוא אהב לטפוח לעצמו על השכם, ולראיה, סיפורו החוזר ונשנה על ההישג הפוליטי היחיד בחייו — כיצד דירבן בהצלחה את שביתת הפקידים בימים הראשונים של מהפכת 1.1919 הוא נהג לספר את הסיפור לפרטי פרטים בכל הזדמנות, בידיעה שזהו המעשה היחיד שעשה בחייו הפוליטיים, חיים שלא נותרה לו מהם אלא אהבתו העזה למפלגת הוַופד, שהיה לה ביטוי מעשי בנסיבות נדירות בלבד, כשהותר לקיים בחירות חופשיות ולהצביע למפלגה זו או אחרת.

חאמד בּוּרהאן היה בעל למופת מכמה בחינות. הוא אהב את אשתו וילדיו אהבת נפש, היה גבר שבגברים, ולא סבל כלל ממחלות שיש בהן כדי לכרסם בתקציב של פקיד זוטר כמוהו. הוא לא שתה, לא עישן ולא סטה מדרך הישר גם לא בזמן הבילוי הלילי עם חבריו בחדר האורחים בחורף או במרפסת בשאר ימות השנה. חבריו היו אף הם מתושבי חלוואן: גַעְפַר אִבְּרַאהִים, מפקח בגמלאות; חַ'לִיל אל־דַרְס, עוזרו האישי של הנכבד נוּעְמַאן אל־רַשִידִי; חַסַן עַלַמַא, אדריכל; רַאדִי אַבּוּ אל־עַזְם, מרצה למדעים. הם נהגו להעביר את הלילות בשיחות רעים, במשחקי שש בש ובדיונים על פוליטיקה, שבהם השמיעו מנגינה וַפדית אותנטית אחת ללא מחלוקות וללא ריבים. חאמד בּוּרהאן נודע כגבר נקי ומטופח, בעל תפיסה דתית מתונה וסובלנית שהנחיל לשאר בני המשפחה.

האל בירך את ההורים בילדיהם מוחמד ומונירה. השניים עשו חיל בבית הספר, בייחוד מונירה שניחנה בתבונה וביופי גם יחד. לעומת זאת, כַּוְות'ר גזלה את מנוחתם, שכן לא גילתה כל עניין בלימודים ולא הצליחה בהם, אלא נמשכה מטבעה לדת ולטיפול בענייני הבית. היא נאלצה להפסיק את לימודיה לאחר שנכשלה שנתיים רצופות בבית הספר התיכון.

"בתקופה הזאת אין ביקוש לעקרות בית," אמרה אז סַנִייה לחאמד.

באותו רגע חשב לעצמו כי אם לא די בכך, כַּוְות'ר איננה כלילת יופי, ונמלא עצב. עם זאת אמר לסַנִייה:

"תמיד יש גם מזל, ולמזל אין חוקים."

למשפחה היו בילויים חברתיים משותפים, ובמיוחד שמחו כולם לצאת יחד לטיולים, אם לגן היפני, אם לאל־קנאטר אל־ח'יירייה ואם למוזיאון הארכיאולוגיה. אמנם היו אלה ימי משבר עולמי חריף, אך הפקידים בעלי ההכנסה הקבועה מצאו הקלה בצל השפל הכלכלי וירידת המחירים. הסופה העזה עקרה את כל העומד בדרכה, והעשבים מצאו מפלט בטוח, שמחו ופצחו בשירה. חאמד בּוּרהאן בילה עם משפחתו ללא מגבלות, מבלי לתת את דעתו על דברי רכיל ומבלי להקפיד על חוקי הדת. אחרי ככלות הכול עמדה מאחוריו אישה שהיטיבה לחנך את ילדיהם והיתה מופת לקיום מצוות ולהתנהגות טובה.

הימים חלפו עברו, ואיש לא בא לבקש את ידה של כַּוְות'ר, הבת היחידה שלא היתה לה כל תכלית זולת נישואים. בסיומה של כל תפילה נהגה סַנִייה לפשוט את ידיה ולשאת תחינה אישית. לא פעם קרנו פניה מאושר.

"חלמתי חלום," אמרה לחאמד, "ואני בטוחה שתהיה לו משמעות."

לעתים היתה סַנִייה מבקשת מאום סַייד שתקרא לה בקפה והקשיבה לתחזיותיה הוורודות, תחזיות שהיו מפיחות
תקווה בלבו של חאמד ומפוגגות את דאגתו הטורדנית.
חששותיו היו משתכחים לזמן־מה כאשר היה עוקב אחר הידיעות על ההפגנות, על המאבק למען חוקת מצרים מ־1923 ועל הפעולות לכונן אחדות לאומית כדי להתמודד עם המצב. המאמצים והדם שנשפך הובילו לאירוע מיוחד במינו — החתימה על הסכם 2.1936 בלילה ההוא היה חאמד בּוּרהאן שיכור משמחה ואמר לחבריו:

"המאמצים של הוופד הוכתרו סוף־סוף בהצלחה והסתיימו בניצחון מוחץ."

היו גם דעות מנוגדות, יש להניח, שהשמיע ראדי אבּו אל־עַזְם, המרצה למדעים.

"מי שמצטט דברי כפירה איננו כופר בהכרח," אמר בנימה של התנצלות.

קדמו לכך דברים שמוחמד ומונירה שמעו בבית הספר וציטטו מפי אומריהם, אך לא היתה להם השפעה של ממש במשפחה, שכן סַנִייה תמכה בוופד כבעלה, וכך גם מוחמד. גם מונירה תמכה בוופד, אם כי לא בהתלהבות יתרה. ובאשר לכַּוְות'ר, היא היתה עסוקה בעצמה בלבד. במפגש החברים הלילי היתה הוופד נושא השיחה הבלעדי.

"איך הם מצפים לתוצאה טובה יותר?" שאל גַעְפַר אבּראהים.

"ההסכם הוא פרי מאבק מר בין אימפריה עריצה מצד אחד למדינה בלתי חמושה מצד שני, ובכל מקרה חייבים לפקח עליו," טען חסן עַלַמא.

"מי שלא מרוצה, שיתקדם לעבר האויב עם צבאו," אמר חאמד בּוּרהאן.

"נגמרו הימים המקוללים. הוופד תשלוט לנצח," קבע ח'ליל אל־דַרְס, עוזרו האישי של הנכבד נוּעְמאן אל־רַשידי.

אך דומה שהימים המקוללים מיאנו לחלוף. שוב פרץ סכסוך, הפעם בין הוופד למלך החדש. המאבק בעוני, בבּוּרות ובתחלואה התגלגל למאבק המסורתי על החוקה והשלטון הדמוקרטי. הוופד סולקה, ומפלגות המיעוט מילאו תפקיד דמוקרטי מלאכותי כמסווה מביש לרודנות המלוכנית.

החברים החליפו ביניהם מבטים עצובים וזועפים. הם קיוו שהעם יצא מגדרו ויתקומם כבעבר, אך הוא העדיף לעבור ממקומו המובהק על קרשי הבמה אל מושבי קהל הצופים.

"איך נחת עלינו המזל הרע הזה?" שאל חאמד בּוּרהאן.

סַנִייה הגניבה מבט אל כַּוְות'ר ואמרה בלבה: בדיוק כמו המזל שלךְ, בתי.

העולם כולו התקדר וניתזו ממנו גצים, ועד מהרה הוסר מסך העשן ופרצה מלחמת עולם נוספת.