מעשה בטבעת

לפני שנים רבות חיו בשֶדלֶץ בני זוג אחד. שם האיש נפתלי בּרַיינעֶ ושם אשתו ברוריה, וחייהם נתאמללו מאוד. שש פעמים הרתה מרת בריינע ללדת, וכל פעם היתה יולדת בן או בת. בתחילה נראו התינוקות הללו בריאים, אבל אחרי שלושה–ארבעה ירחים היו מתחילים לפרכס בגַפֵּיהם, ובקרקעית עיניהם היה נגלה כתם בצבע דובדבן. לא חלפו שנתיים מאז שנראה הכתם ועד שנפטרו מן העולם.
שש פעמים אירע הדבר הזה, ובני הזוג בריינע כבר כמעט גמרו בלבם שלא להביא עוד ילדים לעולם. כמה אפשר לסבול ייסורים כאלה. לשאת נשמה למשך תשעה ירחים, ללדת בן או בת, להיניק את היילוד בחלב אם ובתקוות אב, לפרנסו כמה ירחים, להתפלל לאלוהים, לתת גמילות חסדים בעבור נשמתו של הפעוט, ולבסוף לקום בוקר אחד ולגלות כי גם הוא מפרכס בגפיו ופוער את עיניו לחללו של עולם, וגם מהן נשקף אותו כתם ממאיר. גם הוא עתיד להשיב את נפשו לבורא ולהיטמן לצד אחיו ואחיותיו, בשורת הקברים הקטנים בבית הקברות של שדלץ.
לבסוף הרתה מרת בריינע ללדת בפעם השביעית. הפעם ילדה בת, ששמה היה רַיינֶע–חיה. אותה בת לא נתִפַּרכּסו גפיה ולא נִתכַּתמה עינה. שלוש שנים גדלה בלא הפרעה, ומילאה את לבות הוריה באושר.
אבל יש בני אדם שמתחבבים על הייסורים הסובבים בעולם, ומכל דרֵי עולם מחליטים הייסורים לקנות להם שֶׁבת דווקא בלבותיהם. זה מה שאירע גם עם הזוג בריינע ובִתם, ריינע–חיה, שאפילו השם שניתן לה לא ניקה אותה מסבל. הפעם הראשונה שנתגלתה בה המחלה, מחלת הנכפִּים, היתה בסוף יום הכיפורים. שליח הציבור בבית הכנסת הגדול של שדלץ סיים את הקדיש, ושפתיו כבר מלמלו את ברכת "לשנה הבאה בירושלים", ותיבת "עושה שלום במרומיו" כבר עמדה על שפתיו החרֵבוֹת, שככל שפתיו של יהודי בסוף יום צום כבר כּמהו למזון ולמשקה. אחרי שכבר תקע תקיעה אחרונה של שופר, בדיוק כשסיים את תפילת נעילה, נפלה ריינע–חיה הקטנה בעזרת הנשים.
נשימתה נעצרה, ורִידֵי צווארה הקטן החלו מתנפחים וקצף לבן מעורב בדם החל נוזל מפיה. ראתה זאת אִמה והחלה לזעוק שמע ישראל. שמע ישראל. מיד חשו אליה היהודים החלושים מצום ומתענית.
הילדה שכבה על הארץ, מפרכסת כבעל חיים שהגיעה שעתו.
הרב ושַׁמשׁ בית הכנסת לחצו את קצות פיה, מנסים לפתוח אותם בכוח כדי שלא תבלע חלילה את לשונה ותמות מחנק. תוך כדי כך שמעה אִמהּ איך נשות שדלץ מסתודדות ביניהן, שבילדה הזאת נכנס אחד משֵׁדי המקום. ואם עשה כן דווקא בסוף יום הכיפורים ודאי יש בזה סימן לחטא שבצניעות שחטאה מרת בריינע.
היא לא ידעה את נפשה מרוב צער, אלא שלא היה בידה לענות בזה. כי מיד כשפקחה בתהּ את עיניה חיבקה אותה, בתוך הזיעה והקצף, ובירכה לאל חי, ומיהרה לקחת אותה הביתה. אבל זכר הדברים שנאמרו מאחורי גווה לא מש ממנה. כבר אז הבינה, כי לכשתגיע בתה לפִרקהּ יִקשׁה עליה למצוא לה חתן, וכי על כן עליה לעשות כל שבידה כדי למצוא לבתה מזור.
כל ימות נעוריה עברה ריינע–חיה ייסורים רבים מרוב אופני הריפוי שניסו בה. בהיותה ילדה היתה אמה מוהלת שמן בחלבהּ שלה, חלב אם, על גבי כף כסף, ואחר היתה סכה את ראש הפעוטה בקצה קודקודה בחמש טיפות מן השמן הזה, ומושחת בו את מקום הדופק בשתי כפות ידיה. גם שעה שנתקפה הפעוטה בהתקפי כּפייה, חולי הנפילה, היתה אִמה עושה כן, אך לשווא. נס גדול שיצאה מן הימים האלה בשלום.
הלכה מרת בריינע להיוועץ בשלמה–יצחק, הטומטום בעל הנס שגר בשדלץ.
שלמה–יצחק היה ידוע בכל האזור בחוכמתו ובכשפיו. יהודים וגם גויים מן הכפרים ומן הערים הגדולות היו באים אליו לשאול בעצתו. אם היו גויים באים ושואלים אותו מנין לו כוחותיו, היה מספר להם שלפני שנים רבות, בהיותו לפני גיל מצווה, התעורר באמצע הלילה וראה למול עיניו מלאך דק גוף ולו שני זוגות כנפיים.
המלאך הושיט יד של אור ונגע במצחו — ומאז נהיה בעל ראִייה.
לגויים אחרים, בייחוד לאלה שהם עשירים מקודמיהם ואינם מאמינים במלאכים, היה מספר, כי פעם אחת ניעור באמצע הלילה, ומולו עומדת רוח של אישה מתה. הרוח ההיא נכנסה בו — ומאז נהיה בעל ראייה.
רק ותיקי שדלץ ידעו, כי הרוח שנכנסה בו היתה רוחה של אמו, חיה–אסתר המכשפה, וכי מכוח זה החל ללבוש את בגדי אִמו ולצַמֵחַ שדיים.
שלמה–יצחק נתן למרת בריינע תשע חתיכות ברזל לשים תחת כרה של התינוקת. אבל גם זה לא עזר. לכן יעץ לה לחכות עד שתגדל מעט, ואז לתת לה לבלוע בכל בוקר תשעה גרגרים של חרדל.
את טעם החרדל הזה עתידה היתה ריינע–חיה לזכור עוד משך זמן רב. טעם של מרה היה בו, אבל טעם של מרפא לא היה בו כלל.
התקפיה נמשכו, וככל שגדלה גם החריפו.
אז החליטה אמה ללכת ליטול עצה מבעל רפואות מקרב הגויים.
מחמת שלא היה יהודי, מורא הביצה לא היה עליו ולכן יצא עמה לביצה הגדולה שעל יד שדלץ, קטף בעבורה כמה סוגים של עשבים ושורשיהם, והשביע אותה לבשל את תערובת העשב בארבע כוסות מים, ולתת לבתה שלוש כוסות תה ביום, בטרם תכניס פיתהּ לפיה.
המרשם הזה היה מרשם בדוק, שהועיל אפילו לחולי הנפילה של אשת הגביר של שדלץ, שפעם היה שמה חוה–לאה הזעפנית, עד שחדלה מפרכוסיה ומרוּגזה. אבל ריינע–חיה לא הבריאה ממנו. אז נסעה אמה להתייעץ עם חכמי פּשִׁיסחֶה, ומשם שבה עם תרופה מאוסה במיוחד.
חכמי פשיסחֶה אמרו לה, שכדי לגרש את המחלה מן החולה יש להמאיס את המחלה עליה, על ידי האכלת בתה בדברים מאוסים.
לפיכך הלכה אל השוק, קנתה שם חמור ושחטה אותו, ואחר נעמדה וצלתה כבד של חמור ונתנה לבתה לאוכלו. הילדה מילאה את בטנה בכבדו הצלוי של חמור — והקיאה את בני מעיה. אבל רפואה לא באה לה מזה.
אִמה לא ויתרה, ועשתה את התבשיל הכי מאוס שלימדו אותה חכמי פשיסחה. היא חיפשה בפאתי השוק חתולה שרק המליטה, נטלה את השִׁליה שלה וייבשה אותה על גגו של אסם. אחרי שהתקשתה שליית החתול כתשה אותה לאבקה, הלכה אל טחנת הקמח עם תשעה גרגרים של חיטה, עשתה קמח וערבבה אותו בקמח של החתולה.
אחר אפתה ממנו עוגה, נעמדה והאכילה את ריינע–חיה בעוגה של חתול ובחלב עם אבקה של שליית החתול, וראתה איך בתה מחווירה ומתעוותת ומוציאה קצף לבן מִפִּיה מחמת הגועל נפש שהיה לה, אבל לא נרפֵּאת.
מרת בריינע לא ידעה מה תעשה עוד, ולפיכך החליטה לשים את נפשה בכפה, ויצאה עם בתה אל הביצה הגדולה.
המקום ההוא היה מקום אסור, לפי שהיה מקום של שדים ומזיקים.
אבל מרוב שרצתה לרפא את בתה, גברו העוז והאומץ על האיסור.
האם ניגשה אל אילן אחד, עשתה בו נקב ושמה בתוכו את ציפורני ידיה ורגליה של בתה וגם קצת משערות ראשה וגופה. היא תחבה הכול בתוך האילן ואמרה לשדים, "הנה חלקכם." ועִם שסתמה את הנקב אמרה להם, "כשם שהשערות והציפורניים האלה לא יחזרו עוד אל החולה, כך לא תחזור עוד אל ריינע–חיה מחלת הַנִכפֶּה מעתה ועד עולם אמן סלה נצח ועֶד." וכל אותו זמן היו עיניה של ריינע– חיה קשורות, כדי שלא תראה את האילן.
אבל גם זה לא פעל, אם מֵחמת רעבוֹן השדים של שדלץ, אם מחמת חומרתו של החולי שהוטל בבתה.
יום אחד הגיע לשדלץ חכם אחד, ומה שציווה על אמה לעשות הביא על ריינע–חיה בהלה גדולה. כי מרת בריינע חיכתה עד שתראה מת.
ואכן, ביום שבו נפטר בשדלץ שמש בית הכנסת הישן, סרה מרת בריינע אל ביתו יחד עם בתה, וביקשה מאשתו רשות להתייצב לפני המת.
האם והבת נכנסו אל חדרו של השמש המת, ששכב שם קר ואפור פנים. האם סגרה אחריה מיד את הדלת, שלא לצעֵר אלמנות. היא נטלה את ידו של המת, שׂמה בה את יד בתה והורתה לה לומר: "אִיך בֶּעט אַייך נעֶמט בַּיי מיר צוּ די שׁלאפקַייט פוּן דֶער נכִפֶּה, אַייך וֶועט עֶס נישט שׁאַטן און מיר וֶועט איר טוּן א טובה." (כלומר, אני מבקשת ממך שתעשה עמי חסד ותיקח עמך את שנתי, שנת הנכִפֶּה, לך זה לא יזיק, ותעשה לי בזה טובה.) אחר אמרה לבתה לשים את ידה השנייה על חזהו של המת ולבקש ממנו מחילה — ושלחה אותה הביתה בוכייה.
אפילו התחינה בפני המת לא פעלה דבר. לפיכך הצטרכה ריינע– חיה גם לעבור עישוּן עם כרבולתו של תרנגול תכף אחרי השחיטה, ואחר כך עברה עישון עם לב של דג חי, וקיבלה קמע מיוחד והחלה מסתובבת עם מלח בכיסהּ כדי שתבלע אותו מיד עם בוא העווית. כל זה לא הועיל לה דבר. בינתיים נהיו חייה צרים ומרים מרוב איסורים שהטילו עליה בתקווה שתינקה מחולי הנפילה, ובהם שאסור לה לכעוס, אבל גם אסור לה לשמוע כלֵי זמר, וגם לא קול רֵיחיים בטחנת הקמח הישנה, ושתיזהר שלא תאכל לחם חם, וגם לא לחם שחור, לא גבינה ולא בשר של פרה, שלעד לא תאכל ראש של דג או של עוף או של בהמה, שלא תשתה עוד תה אלא רק מים קרים מבושלים, שלא תעשה לעולם תענית, לא תענית אסתר, לא ארבע תעניות, אפילו לא תצום ביום הכיפורים. ועל ידי איסורים אלה הכבירו סבל על סִבלהּ והוציאו אותה מן הקהל.