ילדות טובות 1 - בית קברות לילדות טובות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ילדות טובות 1 - בית קברות לילדות טובות
מכר
אלפי
עותקים
ילדות טובות 1 - בית קברות לילדות טובות
מכר
אלפי
עותקים

ילדות טובות 1 - בית קברות לילדות טובות

4 כוכבים (186 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2439מקורי
ספר מודפס
78.4 מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025

עוד על הספר

  • שם במקור: Where Good Girls Go To Die
  • תרגום: טלי אלעד
  • הוצאה: אופוריה
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 271 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 31 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

מלכתחילה זה היה רעיון גרוע במיוחד.
הוא היה החבר הכי טוב של אחי – הבחור האחרון עלי אדמות שהיה לי סיכוי להשיג. ולמרות הכול, שום דבר לא עניין אותי כי הוא כיכב בכל הפנטזיות שלי מאז ומעולם.
אבל באותה מהירות שבה התאהבתי בו, הוא ניפץ את ליבי לרסיסים.
הוא ראה אותי כשהתרסקתי, צפה מהצד כשאיבדתי שליטה, ודווקא כאשר הייתי זקוקה לו יותר מכול – הוא לא היה שם בשבילי.
לכן ברחתי.
כעבור ארבע שנים, נפגשנו במקום אפל ומפוקפק, בהפתעה גמורה.
הוא עדיין היה החבר הכי טוב של אחי, אבל כבר מאורס לבחורה אחרת.
נוסף לכול, אחרי שחשבתי שיצא מחיי, נאלצתי לפגוש אותו כל יום במכון הקעקועים שבו עבדנו שנינו. הוא נראה בדיוק כמו הילד הרע שזכרתי – חיוך ערמומי, גוף מקועקע וחזות מסוכנת.
המטרה העיקרית שלי הייתה להגן על ליבי מפניו, כי כבר למדתי על בשרי שפרקר ג'יימס הוא בית קברות לילדות טובות.
לרוע מזלו, כבר לא הייתי ילדה טובה כמו פעם.
בית קברות לילדות טובות הוא דרמה רומנטית סוערת, עוצמתית, פראית ומסוכנת. לא תמצאו בו סיפור אהבה מתוק ומשתפך אלא רומן גדוש סודות, שקרים, תשוקה ומסירות.
בית קברות לילדות טובות הוא הספר הראשון בסדרת ילדות טובות, שכל אחד מחלקיה עוסק בדמויות אחרות ויכול להיקרא כספר בודד.

פרק ראשון

1
בנות, בנות, בנות

ליב
 

לכל אחד יש רגע בחיים שבו הוא מבין שהדברים שחשב שהוא רוצה לא יקרו לעולם. כל החלומות האלה על חיים באושר ועושר ובית עם גינה חמקו לי מבין האצבעות כאילו ניסיתי לאחוז בענן עשן. חלומות חסרי תועלת ולא מציאותיים.

למדתי בדרך הקשה שהמציאות קשוחה. זאת לא הייתה נחיתה רכה. זו לא הייתה דחיפה עדינה שפקחה לי את העיניים החומות בגון קרמל וגרמה לי לראות את האמת שניצבת מולי.

אני צנחתי מצוק.

נפלתי חזק ונאחזתי בטירוף בדברים שהשתוקקתי אליהם, כשהמציאות טפחה על פניי כאילו קפצתי ראש אל מי אגם קפואים.

הכאב היה מיידי והשתנקתי, אך שלא כמו במים, לא הפכתי לקהת חושים. הסבל נמשך מדי יום ביומו. הוא השתקע בעצמות שלי והפך לכאב עמום ומתמשך.

הכאב הפך לחלק ממני, כמו כל דבר אחר. הוא היה ממשי ומוחשי, ובדיוק כשחשבתי שהלחץ בחזה נרגע קצת ושאני סוף־סוף יכולה לנשום לרווחה, המציאות הזכירה לי מי כאן השולטת ושוב ריסקה אותי בקלות כמו בפעם הראשונה.

אף פעם לא חשבתי שאמצא את עצמי במצב הזה. כשאני נזכרת במה שהיה, לא לגמרי ברור לי איך כל זה קרה. מתי התחילו הדברים להשתבש.

זה היה יום ככל הימים. ריחות העשן והבושם המתוק מדי דבקו בעורי כשעברתי בפתח הדלת. עם נקישת המנעול נעלם העולם שבחוץ, ואני נכנסתי לעולם של מסתורין, תאווה ועור חשוף.

צעדיי היו מדודים ובטוחים בדרך לעמדה שלי, אבל הידיים רעדו כשהתחלתי להתאפר ומשחתי את עיניי בשחור־פחם. היה קל לעבוד על כולם, קל מדי, אבל לעבוד על עצמי לא יכולתי. הבטתי בהשתקפות שלי וחיפשתי רמזים לתמימות שהייתה שם פעם. אך לא נותר שום זכר לילדה שהכרתי בעבר.

בניגוד חריף לגון עורי החיוור, נעטפו שדיי בתחרה עדינה ושחורה. זה היה יכול להיות מחזה מרהיב אלמלא ידעתי שגברים תכף יצעקו אליי שאסיר אותה. במצב אחר, בחיים אחרים, ודאי הייתי נהנית ממגע הבד הרך על עורי, אך בחיים האלה, הרגשתי מחנק. זה היה אות קלון שצרב את עורי, תזכורת קטנה למה שהפכתי להיות.

הסתכלתי על כל הבנות בחדר בזמן שהתאפרו. לכל אחת מהן היה סיפור שונה שהוביל אותה לכאן. זה לא משהו שאנשים בוחרים לעשות בלי סיבה. הייתי משקרת אם הייתי אומרת שלא ידעתי איך הגעתי לנקודה הזאת, אבל לעזאזל, שנאתי לחשוב על זה. לא כי הסיפור שלי היה טרגי, אלא משום שהוא נבע משיברון לב. נתתי לגבר להרוס אותי, וכתוצאה מכך נעשיתי פחדנית.

"ליב, את הבאה בתור, מותק," קרא מארק מבעד לווילון המשי וחייך אליי.

מארק היה טיפוס מפוקפק, אך אליי הוא היה נחמד. הצלחתי לקנות את ליבו כשהרווחתי בשבילו הכי הרבה כסף, אבל הייתי מרוויחה אותו בכל מקרה. לא היו לי חברים באטלנטה. לא הייתה לי משפחה. כולם נשארו בטנסי, אבל אסור היה לי לחשוב על טנסי, כי זה הוביל אותי לחשוב עליו. לא יכולתי להרשות לעצמי לחשוב עליו. זה שיבש לי את הראש. זה שיבש את הכול.

הרגשתי את המבטים ושמעתי את הלחישות הצורמות של הבנות האחרות כשעברתי לידן, אבל לא היה אכפת לי מה הן חושבות עליי. היו זמנים שכן היה לי אכפת, אבל זה היה מזמן. עכשיו היה חשוב לי רק שהגברים יאהבו אותי, שאף אחד כאן לא יתקרב מספיק כדי לפגוע בי, ושבסוף הלילה אלך מפה עם שק מלא בכסף.

"יש לנו מסיבת רווקים בחדר מספר אחת," קרא מארק מלוח הכתיבה שהחזיק מולו. "הם שילמו הרבה כסף והבטחתי להם את השירות הטוב ביותר." הוא ליטף את הלחי שלי באצבעו השמנמנה, ואני הכרחתי את עצמי לא לחמוק ממגעו. נחנקתי מריחות הליקר והאפטרשייב הזול, אבל בעזרת מיומנות שפיתחתי בשנים האחרונות הסתרתי את הבחילה שעלתה בי בעזרת חיוך מזויף. "תתחילי את, ואז אני אדאג שחלק מהבנות יצטרפו אלייך."

מסיבות רווקים היו החלק הכי פחות מועדף עליי בעבודה הזאת. טֶיינטֶד לא היה איזה מועדון מוזנח שכל אחד יכול להיכנס אליו. הוא היה מקום ברמה גבוהה, וכך גם הגברים שעברו בשעריו. היו להם ציפיות. היה להם טעם ברור, וטיינטד סיפק בדיוק את מה שרצו.

אבל מסיבות רווקים?

הן היו סיפור אחר לגמרי.

הגברים במסיבות רווקים היו בעייתיים. האלכוהול זרם, העכבות נעלמו, והדלק שהניע את הגברים היה המחשבה שהם יהיו רק עם אישה אחת כל החיים.

נשמתי עמוק וצעדתי אל חדר מספר אחת. כמה גברים ישבו בחדר הפרטי, ופניהם לכיוון הבמה שעליה הייתי אמורה לרקוד. הם בחנו את הווילון השחור וחיכו שאופיע. האורות בחדר עומעמו. הפיתוי ריחף באוויר, ואני הייתי בתפקיד המפתה.

התארגנתי מאחורי הווילון והרגשתי שהמוזיקה פועמת בחוזקה ומרעידה את הבמה מתחת לרגליי. אחזתי במסכה השחורה ומיקמתי אותה על עיניי. מארק חשב שאני עוטה אותה כדי לשוות לעצמי מראה מסתורי יותר, אך הייתי זקוקה למסכה הזאת. זו הייתה הדרך היחידה שלי לאזור אומץ ולעלות על הבמה. היא עזרה לי להסתתר. היא הגנה עליי.

כלפי חוץ נראיתי אישה סקסית ומלאת ביטחון, אבל מבפנים, בכל פעם שעליתי על הבמה, משהו מת בתוכי. אבל יכולתי להסתיר את זה. הייתי מוכרחה.

השיר המשיך להתנגן, וכששמעתי את האות שלי לעלות לבמה, נשמתי עמוק, מילאתי את ריאותיי באוויר ונשפתי החוצה את כל הלחץ. כבר לא הייתי אוליביה מֶיי קונֶר. הייתי ליב, והבמה הזאת הייתה הממלכה שלי.

צעדתי על הבמה השחורה הקטנה בעקביי השחורים הגבוהים שבהקו באור הזרקורים. הגברים שרקו ברגע שהבחינו בי, אבל ניסיתי להשתיק אותם. התרכזתי בקצב השיר שיימלס של דה ויקאֶנד, השיר שלי, ונתתי למילים לחלחל לתוכי.

ידי הימנית פגשה בעמוד שניצב במרכז הבמה, והמתכת הקרה העבירה בי צמרמורת. הסתובבתי סביבו לאיטי והסתכלתי על החדר.

רוב הגברים לבשו חליפות יקרות, מחויטות, שנתפרו במיוחד למידותיהם. סיגרים ארוכים השתרבבו מפיהם וכוסות התרעלה נחו בידיהם.

חזרתי לקדמת העמוד ומייד צנחתי לרגליו, גבי נגע במתכת הקרה, ירכיי היו פשוקות לרווחה, גופי הוצג לראווה. שמעתי כמה נשימות חדות וידעתי שמלאכתי בוצעה במלואה. הרעב ניבט אליי מעיני הגברים שהקיפו אותי.

נענעתי את האגן והתחלתי להתרומם, אבל רגליי רעדו כשהבטתי לתוך זוג עיניים ירוקות שננעצו בי ממרכז החדר. תשוקה בלתי ניתנת להכחשה השיבה לי את מבטה.

מצמצתי, ועפעפיי הארוכים נגעו במסכה כשהמשכתי לרקוד. כופפתי את האגן בעמידה והעברתי את היד לאורך הרגל. נענעתי את האגן לקצב המוזיקה, וליבי הלם במהירות הולכת וגוברת. הוא נראה לי מוכר, מוכר מאוד, אך מהמקום שבו רקדתי לא הייתה לי זווית ראייה טובה מספיק. המשכתי להביט בקהל ולא יכולתי להסיר ממנו את העיניים.

הוא נראה מסוכן. הוא הזכיר לי הרגל מגונה. ידעתי שלא כדאי לי לרצות בו, ולמרות זאת הרגשתי שאני נמשכת אליו.

לא היה כמעט מקום בגופו שלא היה מכוסה בקעקועים. לא הצלחתי לראות אותם בבירור באור העמום, אבל ראיתי את ידו המקועקעת שעטפה את כוס הקריסטל, וכל מפרקי אצבעותיו היו מסומנים בדיו שחורה.

מבטו ננעץ בי. הוא בחן כל סיבוב אגן, עקב אחרי כל תזוזה, כמו צייד דרוך שמתכונן לתקוף את הטרף.

גופי הכיר את המוזיקה והתנועע בלי שהייתי צריכה להקדיש לזה מחשבה. המותניים התנודדו, הידיים ליטפו, והגברים שמולי בלעו הכול בשקיקה כאילו הייתי סעודתם האחרונה.

אבל הייתי חייבת להתקרב אליו.

הצורך לדעת מאיפה אני מכירה אותו הכניע אותי. ירדתי מהבמה אבל לא פניתי אליו מייד. במקום זה התמהמהתי קצת, ובדרך אליו בחנתי מקרוב כל גבר שהיה בחדר. אבל צפיתי בו. חקרתי את הצללים שהעיבו על פניו כדי למצוא דמיון למי שהוא.

רק כשהגעתי לגבר שישב לידו יכולתי באמת לראות אותו. ברגע שהבחנתי בצבע הירוק של עיניו החודרות ידעתי למה הן היו מוכרות לי. הן היו העיניים שרדפו אותי בחלומות בארבע השנים האחרונות.

פרקר פאקינג ג'יימס.

מבטו הבוחן הבהיר לי שגם הוא מזהה אותי, אבל עדיין לא יודע מאיפה. בפעם האחרונה שראיתי אותו הייתי בסך הכול ילדה. הגוף שלי היה שונה. השיער שלי היה שונה. לעזאזל, הייתי בן־אדם שונה לגמרי.

עכשיו כבר לא הייתי הילדה עם השיער בגון חום־עכבר והרגליים הארוכות הכחושות. סוף־סוף גיליתי את הגוף שלי, וכבר לא התביישתי בו. כבר לא היה לי המגע המהוסס שמתחנן שילמד אותי מה לעשות. צעדיי היו מחושבים ודעתניים.

מותניי התנועעו בקצב המוזיקה וברכיי התחככו בשלו. הרגשתי שהנגיעה החפוזה הזאת שורפת אותי. הלהבות כילו אותי והעלו את כל גופי באש.

אצבעותיי צנחו אל ירכיו העטופות במכנסיים, ופישקתי אותן בעדינות. גופי התגלגל על גופו מתוך הרגל, וניחוחו החזק והחריף מילא אותי. זו הייתה תזכורת לפרקר שהכרתי, אלא שעכשיו נדף ממנו ריח הרבה יותר טוב. היה לו ריח של גבר.

הוא הניח את ידיו על זרועות הכיסא, ואני התבוננתי באצבעותיו המקועקעות כשנסגרו לאגרופים. העפתי את שערי על החזה שלו והפניתי אליו את גבי, ומנעתי ממנו ולו לרגע להביט בפניי. בנשימה רועדת התיישבתי על ברכיו.

הרגשתי בישבן שלי עד כמה הוא מגורה, ופיסת המידע הזו הציתה אותי. פרקר תמיד היה בעל השליטה והחזק מבין שנינו, אך הלילה המצב היה שונה.

הצמדתי את הגב אל החזה שלו, את הישבן נעצתי בו בחוזקה, והתנועעתי לקצב המוזיקה. לעזאזל. זאת הייתה תחושה מדהימה.

החזה שלו עלה וירד מתחתיי, והנשימות הנוקשות שלו פילחו את צווארי. נזכרתי איך התמסרתי לו מרצוני ארבע שנים קודם לכן, וממש התחננתי אליו שישכב איתי. הזיכרון הכאיב לי ועצמתי את עיניי. ליב, אל תחשבי על זה. אל תיכנסי לזה.

רכנתי קדימה, הקֹשַתי את הגב והמשכתי להתחכך בו. הוא העביר את ידו לאורך עמוד השדרה שלי והצמרמורת התקדמה בעקבותיה, סנטימטר אחרי סנטימטר.

"בלי ידיים," לחשתי לו, כפי שנהגתי עם שאר הלקוחות.

ידו נצמדה לגופי ואז הורחקה ממני.

"תורידי אותה," קרא קולו העמוק והצרוד, שבקושי נשמע בגלל המוזיקה.

שלחתי ידיים רועדות אל הגב ואחזתי באבזם החזייה שלי. יכולתי לעשות זאת. אסור היה לי להפגין מולו חולשה.

אצבעותיי לחצו את הבד אל גופי, אך לפני שהצלחתי לשחרר את האבזם, ידו של פרקר עצרה אותי.

הוא הצמיד את שפתיו אל אוזני, וכמעט התעלפתי כשהרגשתי את הבל נשימתו מלטף את תנוך האוזן שלי. "התכוונתי למסכה. מי את?"

צמרמורת אחזה בי כששמעתי את השאלה. הייתי אף אחת. כבר לא הייתי שלו. לא עוד. אז במקום לענות לו, נענעתי את האגן פעם אחת אחרונה ועברתי לגבר שלידו.

הוא המשיך לנעוץ בי מבטים, ואני נשבעת שרציתי להסיט ממנו את העיניים. פעלתי כמו על טייס אוטומטי וביצעתי את הריקוד שלי בלי לחשוב. אבל כשהרגשתי מגע יד בסרט של המסכה, נבהלתי וחיפשתי את הפנים של האיש שמולי בזמן שהמסכה נשרה אל הרצפה.

שמעתי את שמי בוקע מפיו, ויותר מכל דבר אחר, התביישתי.

"ליבִי?"

נשימות נעתקו סביבנו, אבל לא העזתי להסיר את מבטי מעיניו של אחי.

"מייסון."

כוס התנפצה על הרצפה לידי, ועדיין לא העזתי לזוז. לא הייתי מסוגלת לעמוד מול פרקר ולהסתכל עליו בלי המסכה. הוא היה חזק מדי, ואני הייתי חייבת להגן על עצמי.

"מה נראה לך שאת עושה?" שאג מייסון ואחז בזרועי. הוא משך אותי והעמיד אותי על הרגליים, ורק באותו רגע קלטתי שאני עומדת עירומה מול אחי. כיסיתי את החזה בזרועותיי, אבל זה רק הצית את זעמו עוד יותר.

"בגלל זה את עסוקה ואין לך זמן לחזור הביתה? זה העומס בעבודה החדשה שדיברת עליו? שיקרת לי." הוא רתח מזעם ועיניו הפכו שחורות כשמי הלילה.

האצבעות שלו ננעצו בעורי, וראיתי שהמאבטח עושה את דרכו אלינו.

"מייסון, אתה מכאיב לי," לחשתי.

אצבעותיו הרפו ממני מייד, אבל הוא עדיין החזיק בי קרוב אליו.

האנק המאבטח ניגש אליי, אבל פרקר נעמד מולו.

"כדאי שתזוז," איים האנק. "אני מוציא אותה מפה." הוא נד בראשו לעברי.

"על גופתי המתה." קולו של פרקר הצית משהו בתוכי, והייתי חייבת להזכיר לעצמי שהוא אותו הילד ששבר את ליבי.

"זה בסדר, האנק."

פרקר זקף את גבו, ואחי קירב אותי אליו וגונן עליי בגופו.

"הוא אחי." הצבעתי על מייסון, וראיתי את ההלם בעיניו של האנק.

"אני צריך לקרוא למארק." הוא התחיל ללכת לכיוון הדלת, אבל עצרתי בעדו.

"אולי תיתן לי כמה דקות? אני מבטיחה לסדר פה את העניינים."

עיניו התרוצצו הלוך ושוב ביני לבין אחי, והוא נראה מהוסס, אך לבסוף נכנע. "חמש דקות ואני חוזר."

הנהנתי לעברו והוא יצא מהחדר.

"מה אתם עושים פה?" שחררתי את ידי מאחיזתו של אחי, וכשהסתכלתי מסביב נתקלתי במבטי האשמה ותשוקה גם יחד.

"מה אנחנו עושים פה?" פרקר גיחך והעביר את ידיו המקועקעות בשערו שהיה קודם מסודר למשעי.

"ליבי, את רצינית? מה את עושה פה?" קולו של אחי רעד מזעם.

שמו עמד לי על קצה הלשון, אבל ידעתי שזה לא הוגן. לא יכולתי להאשים אותו בהחלטות שקיבלתי בעצמי.

"מייסון, זאת העבודה שלי. למה לא אמרת לי שאתה מגיע לאטלנטה?"

"מתי?" הוא הניף את ידיו בתסכול. "את מתכוונת לכל הפעמים שהתקשרתי אלייך ולא ענית? היום התקשרתי אלייך."

לא הייתה לי תשובה, כי הוא צדק. שנאתי לשקר לו, אז נמנעתי מלדבר איתו ככל שיכולתי.

"אתם צריכים ללכת, כולכם." הסתכלתי לכיוון הדלת כדי לוודא שהאנק לא חוזר. לא רציתי שהם יעשו מהומה. לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד את העבודה.

"אנחנו לא נלך מפה בלעדייך." לא המילים הן אלה שהפתיעו אותי, אלא מי שאמר אותן.

"פרקר, אתה לא קובע." נעצתי בו מבט. הוא היה גבוה ממני בחמישה־עשר סנטימטרים גם עם העקבים שנעלתי, ועיניו הירוקות רשפו אש.

"הוא צודק," נהם מייסון. "את באה הביתה."

סרקתי בעיניי את החדר שהיה מלא בחברים שלו, שכולם נעצו בנו מבטים אבל העמידו פנים שלא. לא זיהיתי אף אחד מהם, ופתאום הבנתי עד כמה התרחקתי מאחי. כבר לא ידעתי עליו כמעט כלום.

לא הייתה לי בעיה לחזור איתו הביתה. פשוט לא רציתי שוב להיפגע. פרקר ממש הרס אותי כבר פעם אחת, והשהייה במחיצתו עוררה כאבים בחזי. לא יכולתי להסתכן ולאבד את עצמי שוב בתוכו, אבל גם לא יכולתי להגיד את זה לאחי. הייתי בסך הכול הסוד של פרקר, ואחי היה מחרבן במכנסיים אם הוא היה יודע מה קרה. אם הוא היה יודע שברחתי בגלל פרקר.

אז במקום לספר לו, אילצתי את עצמי לחייך, וניסיתי להימנע מהנושא לחלוטין.

"אז מי בעצם מתחתן?" הסתכלתי שוב סביבי. חלק מהבחורים היו מכוסים בקעקועים כמו פרקר, וחלקם נראו נקיים ומסודרים כמו אחי.

רק כששבתי והבטתי בשני הגברים שהיו פעם כל עולמי הבנתי שבאמת נדפקתי חזק. והכול בעקבות מילה אחת שיצאה מפיו של פרקר.

"אני."

עוד על הספר

  • שם במקור: Where Good Girls Go To Die
  • תרגום: טלי אלעד
  • הוצאה: אופוריה
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 271 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 31 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
186 דירוגים
84 דירוגים
49 דירוגים
29 דירוגים
14 דירוגים
10 דירוגים
14/5/2024

ספר מטורף! ממליצה ממש

10/4/2024

ספר מהמם, זורם, מהפנט, נהנתי לקרוא

18/4/2023

מקסים

26/2/2023

אהבתי מאוד, פשוט ספר שמכיל את כל הדברים הכי אהובים עליי ממליצה מאוד

24/2/2023

ספר קליל, כיפי, שנקרא מהר. נהנתי מאוד

10/2/2023

מעולה

6/2/2023

וואו האמת שהתלבטתי המוןן אם לרכוש אותו או לא ובסוף רכשתי. אני חייבת לציין שאני לא מצטערת על זה בכלל!!! ספר אחד היפים שקראתי, העלילה התקדמה לא מהר מידי ולא לאט מידי והכל קרה בדיוק בזמן תוך כדי שהוא נותן הצצה אל העבר. התבאסתי שהוא קצר (סיימתי תוך שעה וחצי) כי כן רציתי לקרוא מהם עוד אבל הוא נגמר בצורה הטובה ביותר שיכלה להיות!!!!

22/1/2023

ספר סקסי, קליל וכייפי לקריאה!!

3/1/2023

וואו סיימתי אותו ב3 שעות זה מטורףףףף לא יכולתי לעזוב אותו מהיד הוא קליל ומרגש וסקסי בטירוף,גבר כמו פארקר הוא חלום

24/12/2022

סוחף

13/12/2022

נהניתי מאוד מאוד, ממליצה!

14/11/2022

מדהים!!! סיימתי את הספר תוך כמה שעות... מומלץ מאוד!

17/10/2022

ספר מרגש ..אהבתי

16/10/2022

מצויין

15/10/2022

נהנתי מאוד. אהבתי.

14/10/2022

ממש כיפי, קראתי אותו בפחות מ 4 שעות. לא יכולתי להפסיק

12/10/2022

מושלם וקליל

18/7/2022

קצרצר וקליל...מהנה לגמרי!!

3/7/2022

ספר קליל ומהנה , אהבתי.

30/6/2022

מקסים וטוב. פשוט תקראו!

28/5/2022

ספיר קצר קליל וזורם כתוב טוב, כיף להעביר איתו את הזמן ❣️

23/5/2022

ספר חמוד וקליל מעביר כמה שעות בכייף

20/5/2022

סוער סוחף ומלא תשוקה. דמויות סקסיות מעוררות קנאה. מושלם!

8/5/2022

אחחחח כמה נחת בספר אחד! ספר מתקתק ומומלץ מאודדד❤️

20/4/2022

וואוווו אחד הספרים סיפור כזה מושלם והפרקים קצרים ברמות שזה מושלםםם מאוהבת בספר

12/4/2022

ספר נדירר היה לי ספקות לפני שקראתי אבל חובה לקרוא גם אם קצר באמת אהבתי את אופן העלילה ואיך משלבים את הכל ביחד ואת המתח מיני שיש בניהם ואוו!

9/3/2022

אהבתי ממליצה בחום

2/3/2022

מומלץ

14/2/2022

ספר מתוק וקליל. נהניתי

16/1/2022

מושלם מושלם מושלם חובה לקרוא

13/1/2022

מהמם, סיימתי ביום אחד

9/1/2022

מהמם

24/12/2021

איזה ספר נפלא. קליל זורם ומלא אהבה

11/12/2021

מעולה

8/12/2021

ספר מקסים כתיבה קולחת כיף לקרוא

4/12/2021

ספר מדהים אני לא רוצה לספר יותר מידי בשביל לא להרוס אבל מומלץ ביותר חבל שהוא קצר מידי אבל אני שמחה לדעת שיש המשך באנגלית

2/12/2021

במילה אחת "מושלם"...חבל שקצר

2/12/2021

אי אפשר להניח מהיד

29/11/2021

ספר מקסים ויפה 💗💗💗

28/11/2021

מקסים נהניתי מאוד

27/11/2021

מהמם כ"כ!!! אבל קצר , הייתי יכולה להמשיך עוד הרבה.. בין הרכישות המוצלחות שלי ♥️

25/11/2021

אהבתי מאד

23/11/2021

ספר אחד המעניינים ביותר שקראתי לא הורדתי אותו מהעיניים שלי ותמיד רציתי לקרוא עוד ועוד ועוד ממנו ממליצה בחום רב 🙂

19/11/2021

ספר מקסים ושובה. קראתי בליחה אחד. אי אפשר להפסיק לקרוא. מומלץ מאוד!!

18/11/2021

וואו כמה נהניתי מהספר הזה!! רק סיימתי ובא לי לקרוא אותו שוב!!!

6/11/2021

חבל שהספר נגמר מהר ספר מושלם

4/11/2021

לא מאמינה שספר כזה מתוק ומקסים, נתנו שם כזה מזעזע

3/11/2021

איך אמרה הסופרת בסוף הספר? תודה שהימרתם על הספר שלי כשההיצע כל כך גדול... ואכן כך ספר מתוק קליל זורם מלא אהבה תשוקה אכזבה ו"בגידה" ספר שאי אפשר להניח לרגע מהשנייה הראשונה צוללים לתוך העלילה קראתי אותו ביממה אחת המינוס היחידי שהוא קצר מידי אך בסך הכל ספר טוב שעונה על כל הקריטריונים מומלץ לקריאה 5 כוכבים

29/10/2021

ספר מעולה, קריאה זורמת, מעניין וכיפי

28/10/2021

תענוג של ספר

23/10/2021

מעולה אבל קצר

23/10/2021

ספר מקסים דמויות שקל להתאהב בהן

23/10/2021

ספר מקסים חבל שקצר כולכך

23/10/2021

הספר נגמר כל כך מהר, הכל קורה מהר והרגשתי שהעלילה יכלה למצות את עצמה יותר. עם זאת ממש אהבתי את העלילה והדמויות! ממליצה❣️

22/10/2021

אחלה ספר! מעניין וזורם. אני אהבתי את זה שהוא (יחסית) קצר ולעניין בלי הרבה ברברת..אשמח לקרוא עוד ספרים של הסופרת.

22/10/2021

מוצלח, אהבתי מאוד! כתיבה זורמת שגרמה לי לקרוא ברצף ללא הפסקה. החיסרון היחיד שהספר ממש קצר 😉

22/10/2021

השם לא כזה מפתה חחח אבל לצערי כשחלק כתבו שהוא קצר אז הן לא טעו הוא בהחלט קצר ובאמת שהיה אפשר האריך אותו אבל הוא ממש לא בזבוז של זמן ! בהחלט היה אפשר להאריך אותו אבל לדעתי זה גם משאיר לקוראים את האפשרות להשתמש בדמיון ולדמיין איך היה יכול להיות ההמשך.את הדמויות המרכזיות והמשניות אני ממש אהבתי בקיצור לא רע בכלל

22/10/2021

ספר יפה נהנתי מאוד מומלץ❤️

22/10/2021

ספר מקסים!!! התכוונתי לקרוא רק כמה פרקים, אבל מצאתי את עצמי נשאבת אליו מבלי לעצור. ממליצה בחום!

22/10/2021

נהדר, נהניתי מאד! מחכה לעוד ספרים של הוצאת אופוריה. תמיד בוחרות טוב

21/10/2021

חמוד מאוד

21/10/2021

ספר קולח, זורם, סקסי וממכר! אהבתי ממש!

10/5/2025

נחמד אך די בנאלי

30/1/2025

ממש אהבתי את העלילה של הספר הזה, היא זורמת קלילה והדרך שבה הדמויות נפגשו פשוט קורעת ויצירתית. מה שהכי מושך אותי בספרים, זה שיש בהם עניין ישר על ההתחלה והעניין הזה לא הולך לאיבוד במהלך הספר. הכתיבה נחמדה וקלילה מאוד. הכל פשוט זרם לי, אני ממליצה מאוד!

4/10/2023

הספר הזה פחות מוצלח מהספרים האחרים שלה. יש כמה בחירות התנהגותיות של פרקר שלא ממש ברורות . קראנו כבר את הסיפור הזה בספרים אחרים . לא מקורי

25/8/2023

ספר בינוני. נחמד

13/7/2023

עלילה זורמת וכפית ספר מהיר ומתוק , הסמאט נהדר!

4/7/2023

ואווו איזה ספר מושלם . לי לוקח זמן לקרוא ספר אבל סיימתי מפחות בחצי יום . ואוו

3/3/2023

נחמד מאוד. מהנה סה"כ אבל יש לי הרגשה שהספר הבא יהיה יותר טוב

12/2/2023

ספר חמוד לא יותר מיזה

22/12/2022

ספר קליל ונחמד לקריאה.

26/11/2022

חמוד מאוד! אהבתי

26/11/2022

קצר. קריא. שטחי.

22/11/2022

נגמר מהר מדי, הרגיש משהו חסר בסוף

7/11/2022

בסדר

22/10/2022

ספר חמוד. קצר מדי ולא מספיק נבנה הסיפור. אבל נחמד בסך הכל

17/10/2022

ספר דיי קליל לעומת השם שלו סיימתי אותו תוך כמה שעות היה ממש חמוד וזורם

13/10/2022

חמוד 🙂

24/8/2022

שיט הספר הזה כל כך יפההההה

17/8/2022

שם די דרמטי עבור ספר שלא באמת קורה בו יותר מדי :) אבל בכל זאת זה ספר חמוד וקליל. רומן מתוק ונחמד.

15/8/2022

חמוד. קצר מדי. הכל קורה מהר מדי.

25/6/2022

ממתק קצר וטוב👌❤

20/6/2022

ספר ממכר קליל ורומנטי לימי הקיץ החמימים, לפעמים חשבתי שהוא קצת יותר מידי מתקתק, וכשהוא מסתבך עדיך הוא מסתבך על הצד הטוב. ספר להעביר איתו את השבת ולעבור לספר הבא.❤️

31/5/2022

חבל שלא עיבו יותר את העלילה עצמה

19/2/2022

ספר מקסים, זורם משעשע לפעמים. מאוד נהנתי

18/2/2022

ספר כייפי סיפור רומנטי מתוק

9/1/2022

חמוד מאוד

8/1/2022

קצר. הכל מתרחש מהר. היא בורחת, היא חוזרת, הם מתאהבים (שוב), הוא נפרד מארוסתו וזהו נגמר. חסר קצת עומק בסיפור אבל אפשרי. 3.5 כוכבים.

14/12/2021

ספר חמוד

22/11/2021

חמוד מאוד

12/11/2021

קליל חביב קריא זורם

9/11/2021

שם הספר קצת מטעה חשבתי שזה ספר קשוח אבל התבדתי , ספר קליל ונחמד לא יותר מזה.

26/10/2021

חביב ביותר

25/10/2021

באורך הנכון חמוד מאוד.

23/10/2021

חביב קליל זורם

23/10/2021

כתוב יפה, אי אפשר להפסיק לקרוא למרות שהסוף ידוע מראש . המינוס בספר שהוא קצר מאוד..132 עמ בדיגיטלי. בכיף הייתי קוראת עוד קצת מכל דמות בספר..

22/10/2021

כתוב היטב, התחיל מצויין ואחכ נחלש

22/10/2021

חמוד אבל קצר מאוד וזה קצת הרס כי היה נדמה כאילו הסופרת ניסתה למהר לסיים אותו וצאת בידי חובה. חסרו עוד קצת עומק וכמה עמודים טובים.

21/10/2021

ספר חמוד קליל בלי הרבה עומק מתאים בשביל להעביר את היום

4/4/2025

נתתי 3 כוכבים כי הוא היה קצר מידי אבלללל, הוא בהחלט ספר חמוד וסיפור מתוק להעביר טיסה אולי חח

19/12/2024

חמוד

16/12/2024

ספר טוב בתכלס ויש בו הרבה סמאט אבל העלילה חביבה ולא יותר מיזה הספר כן משך אותי להמשיך זה חד משמעית

28/6/2023

חמוד מאוד בגדול? אהבתי בקטן? לקח לי זמן לקרוא לא סחף אותי אבל כן שווה קריאה:)

25/6/2023

סך הכל ספר נחמד, ציפיתי ליותר

26/10/2022

כמו כל הביקורות שנכתבו לפני גם אני חושבת שהספר ממש קצר אבל לא רק, הכתיבה מאוד בוסרית כאילו מתאים למי שרק מתחיל לקרוא ספרים.. אין ספק שיש לו פוטנציאל להיות ספר טוב בגלל העלילה והדמויות. לכן אני נותנת 3 כוכבים

23/10/2022

קצר מידי, מהיר מידי, בקיצור ציפיתי ליותר

1/10/2022

חמוד קליל קצת ילדותי ושטוח

21/7/2022

לא משהו מיוחד

22/5/2022

חביב במשקל נוצה לא יותר מספר טיסה

20/4/2022

נחמד לא מעבר , בגלל שהוא כל כך קצר לא יכולתי להתחבר לדמויות

5/4/2022

חמוד מתאים לתחילת קריאה בז'אנר

30/1/2022

פרווה ממש!!!! סיימתי בכח למרות שהספר קצר. ממש בינוני. לא ממליצה.

20/12/2021

סך הכל בסדר. הרעיון יפה מאוד אבל לדעתי היה צריך לנפח אותו, לטעמי היה קצר מדי, לא מספיקים להתחבר לדמויות. ספר נחמד להעביר איתו כמה שעות...

9/11/2021

הרגיש שהוא רץ מהר מידי. הייתי רוצה עוד מכל דמות בספר, בקושי אפשר להרגיש חלק מהדמויות, קצר מידי ולא מספק. הספר בעצמו כן טוב, אבל לא סיפק אותי עד הסוף אם היה ארוך יותר ומפורט יותר הייתי נהנית ממנו יותר 3 כוכבים

6/11/2021

הדילוג בין העבר וההווה בספר שהוא כל כך קצר ממש מיותר . הוופך את העלילה לשטוחה עד לא קיימת. פספוס

23/10/2021

סיפור נחמד לא יותר. לא כתוב טוב לא עמוק יש חור ענק בעלילה של איך לעזאל היא הגיעה להיות חשפנית? ואיך זה עובר חלק? מה שמוסיף לחוסר אמינות. חוץ מזה מה הסיפור עם אמא שלה? מרגיש לי כתיבה פזיזה. התקציר ככ מפתה ואז הסיפור כתוב בצורה סתמית..

23/10/2021

סתמי

23/10/2021

חמוד אבל קצר מידי אין שום התפתחות של הדמויות או תהליך שהן עוברות

22/10/2021

הספר הוא עם פוטנציאל אבל אני לא יכולתי לדרג גבוהה יותר כי הספר קצר מאוד, לא נתנו לשום דבר להתפתח.

21/10/2021

העלילה עם פוטנציאל אדיר. אבל קצר מדי. ממש קצר. סיימתי את הספר בשעה וחצי!

10/2/2023

פחות

1
6/1/2023

פחות התחברתי, הספר לא ממוקד וזה בעייתי, והעלילה לא הכי טובה..

1
19/10/2022

צפוי , קצר, חסר תוכן לחלוטין

1
4/1/2022

התחיל טוב ומעניין ואחר כך הפך לסתמי .תחושה שניסו להכניס המון קלישאות. בזבוז של זמן וכסף בעיני

1
30/12/2021

פחות נהנתי

1
29/10/2021

בחיי שאי אפשר לסמוך על הדירוגים פה. ספר גרוע. איך בדיוק היא מתחילה את הספר כחשפנית ותוך שני עמודים בעצם היא לא. וחוסר ההגיון הזה נמשך לאורך כל הסיפור המייגע והלא מעניין הזה. הפסקתי באמצע.

1
26/10/2021

משעמם רוב הזמן…

1
22/10/2021

ספר שטחי מאד. אמנם הוא קריא אבל מאכזב מאד. קניתי אותו כי התיאור של הספר באתר הוא "דרמה רומנטית סוערת, עוצמתית, פראית ומסוכנת. לא תמצאו בו סיפור אהבה מתוק ומשתפך אלא רומן גדוש סודות, שקרים, תשוקה ומסירות." לצערי הספר הזה הוא הכי הכי רחוק מזה שאפשר!!!! הייתי יותר נהנית מהספר הזה, אם לא הייתם כותבים את התיאור הזה, כי זה ממש מטעה וחבל. הספר קצר מדי, רדוד וכתוב באופן בסיסי בלבד. הוא מאד צפוי, הוא לא סוחף בכלל אבל הכתיבה לפחות זורמת. הדמויות חמודות אבל קשה להתאהב בהן כי אין עומק. בקיצר, תקנו רק אם ממש יש לכן שעתיים לשרוף בלי ציפיות גבוהות.

1
17/7/2024

השתעממתי ציפיתי ליותר

19/2/2023

בסדר מינוס. 2.5 כוכבים

12/11/2022

אמא איזה ספר משמים! פשוט הפסקתי לקרוא, כל הספר צפוי, לא מושך ומשעמם

1
14/10/2022

ללא תוכן חבל

1
1/12/2021

שעמומון!! קלישאתי וצפוי לחלוטין. הדבר הכי מעניין בספר הזה זאת הכותרת שלו. מאכזב מאד

1
10/11/2021

אחד הגרועים. כתוב רע. משעמם ממש

1
27/10/2021

רדוד מאוד, פרקים קצרים ולא מעניינים, קו עלילה מאוד משעמם ונדוש

1
24/10/2021

קצר ומיותר, התפתחות עלילתית ברמה של כיתה ג

1
20/11/2021

התחיל טוב, אבל המשיך משעמם. סיפור ילדותי ודמויות לא ממש עמוקות. הכי מרגיז, ספר באורך 125 עמודים בלבד, במחיר מלא!!! כשבתיאור הרשמי, אורכו של הספר כולל 271 עמודים... צריך להיות חוק נגד הטעיה כזו!

ילדות טובות 1 - בית קברות לילדות טובות הולי רנה

1
בנות, בנות, בנות

ליב
 

לכל אחד יש רגע בחיים שבו הוא מבין שהדברים שחשב שהוא רוצה לא יקרו לעולם. כל החלומות האלה על חיים באושר ועושר ובית עם גינה חמקו לי מבין האצבעות כאילו ניסיתי לאחוז בענן עשן. חלומות חסרי תועלת ולא מציאותיים.

למדתי בדרך הקשה שהמציאות קשוחה. זאת לא הייתה נחיתה רכה. זו לא הייתה דחיפה עדינה שפקחה לי את העיניים החומות בגון קרמל וגרמה לי לראות את האמת שניצבת מולי.

אני צנחתי מצוק.

נפלתי חזק ונאחזתי בטירוף בדברים שהשתוקקתי אליהם, כשהמציאות טפחה על פניי כאילו קפצתי ראש אל מי אגם קפואים.

הכאב היה מיידי והשתנקתי, אך שלא כמו במים, לא הפכתי לקהת חושים. הסבל נמשך מדי יום ביומו. הוא השתקע בעצמות שלי והפך לכאב עמום ומתמשך.

הכאב הפך לחלק ממני, כמו כל דבר אחר. הוא היה ממשי ומוחשי, ובדיוק כשחשבתי שהלחץ בחזה נרגע קצת ושאני סוף־סוף יכולה לנשום לרווחה, המציאות הזכירה לי מי כאן השולטת ושוב ריסקה אותי בקלות כמו בפעם הראשונה.

אף פעם לא חשבתי שאמצא את עצמי במצב הזה. כשאני נזכרת במה שהיה, לא לגמרי ברור לי איך כל זה קרה. מתי התחילו הדברים להשתבש.

זה היה יום ככל הימים. ריחות העשן והבושם המתוק מדי דבקו בעורי כשעברתי בפתח הדלת. עם נקישת המנעול נעלם העולם שבחוץ, ואני נכנסתי לעולם של מסתורין, תאווה ועור חשוף.

צעדיי היו מדודים ובטוחים בדרך לעמדה שלי, אבל הידיים רעדו כשהתחלתי להתאפר ומשחתי את עיניי בשחור־פחם. היה קל לעבוד על כולם, קל מדי, אבל לעבוד על עצמי לא יכולתי. הבטתי בהשתקפות שלי וחיפשתי רמזים לתמימות שהייתה שם פעם. אך לא נותר שום זכר לילדה שהכרתי בעבר.

בניגוד חריף לגון עורי החיוור, נעטפו שדיי בתחרה עדינה ושחורה. זה היה יכול להיות מחזה מרהיב אלמלא ידעתי שגברים תכף יצעקו אליי שאסיר אותה. במצב אחר, בחיים אחרים, ודאי הייתי נהנית ממגע הבד הרך על עורי, אך בחיים האלה, הרגשתי מחנק. זה היה אות קלון שצרב את עורי, תזכורת קטנה למה שהפכתי להיות.

הסתכלתי על כל הבנות בחדר בזמן שהתאפרו. לכל אחת מהן היה סיפור שונה שהוביל אותה לכאן. זה לא משהו שאנשים בוחרים לעשות בלי סיבה. הייתי משקרת אם הייתי אומרת שלא ידעתי איך הגעתי לנקודה הזאת, אבל לעזאזל, שנאתי לחשוב על זה. לא כי הסיפור שלי היה טרגי, אלא משום שהוא נבע משיברון לב. נתתי לגבר להרוס אותי, וכתוצאה מכך נעשיתי פחדנית.

"ליב, את הבאה בתור, מותק," קרא מארק מבעד לווילון המשי וחייך אליי.

מארק היה טיפוס מפוקפק, אך אליי הוא היה נחמד. הצלחתי לקנות את ליבו כשהרווחתי בשבילו הכי הרבה כסף, אבל הייתי מרוויחה אותו בכל מקרה. לא היו לי חברים באטלנטה. לא הייתה לי משפחה. כולם נשארו בטנסי, אבל אסור היה לי לחשוב על טנסי, כי זה הוביל אותי לחשוב עליו. לא יכולתי להרשות לעצמי לחשוב עליו. זה שיבש לי את הראש. זה שיבש את הכול.

הרגשתי את המבטים ושמעתי את הלחישות הצורמות של הבנות האחרות כשעברתי לידן, אבל לא היה אכפת לי מה הן חושבות עליי. היו זמנים שכן היה לי אכפת, אבל זה היה מזמן. עכשיו היה חשוב לי רק שהגברים יאהבו אותי, שאף אחד כאן לא יתקרב מספיק כדי לפגוע בי, ושבסוף הלילה אלך מפה עם שק מלא בכסף.

"יש לנו מסיבת רווקים בחדר מספר אחת," קרא מארק מלוח הכתיבה שהחזיק מולו. "הם שילמו הרבה כסף והבטחתי להם את השירות הטוב ביותר." הוא ליטף את הלחי שלי באצבעו השמנמנה, ואני הכרחתי את עצמי לא לחמוק ממגעו. נחנקתי מריחות הליקר והאפטרשייב הזול, אבל בעזרת מיומנות שפיתחתי בשנים האחרונות הסתרתי את הבחילה שעלתה בי בעזרת חיוך מזויף. "תתחילי את, ואז אני אדאג שחלק מהבנות יצטרפו אלייך."

מסיבות רווקים היו החלק הכי פחות מועדף עליי בעבודה הזאת. טֶיינטֶד לא היה איזה מועדון מוזנח שכל אחד יכול להיכנס אליו. הוא היה מקום ברמה גבוהה, וכך גם הגברים שעברו בשעריו. היו להם ציפיות. היה להם טעם ברור, וטיינטד סיפק בדיוק את מה שרצו.

אבל מסיבות רווקים?

הן היו סיפור אחר לגמרי.

הגברים במסיבות רווקים היו בעייתיים. האלכוהול זרם, העכבות נעלמו, והדלק שהניע את הגברים היה המחשבה שהם יהיו רק עם אישה אחת כל החיים.

נשמתי עמוק וצעדתי אל חדר מספר אחת. כמה גברים ישבו בחדר הפרטי, ופניהם לכיוון הבמה שעליה הייתי אמורה לרקוד. הם בחנו את הווילון השחור וחיכו שאופיע. האורות בחדר עומעמו. הפיתוי ריחף באוויר, ואני הייתי בתפקיד המפתה.

התארגנתי מאחורי הווילון והרגשתי שהמוזיקה פועמת בחוזקה ומרעידה את הבמה מתחת לרגליי. אחזתי במסכה השחורה ומיקמתי אותה על עיניי. מארק חשב שאני עוטה אותה כדי לשוות לעצמי מראה מסתורי יותר, אך הייתי זקוקה למסכה הזאת. זו הייתה הדרך היחידה שלי לאזור אומץ ולעלות על הבמה. היא עזרה לי להסתתר. היא הגנה עליי.

כלפי חוץ נראיתי אישה סקסית ומלאת ביטחון, אבל מבפנים, בכל פעם שעליתי על הבמה, משהו מת בתוכי. אבל יכולתי להסתיר את זה. הייתי מוכרחה.

השיר המשיך להתנגן, וכששמעתי את האות שלי לעלות לבמה, נשמתי עמוק, מילאתי את ריאותיי באוויר ונשפתי החוצה את כל הלחץ. כבר לא הייתי אוליביה מֶיי קונֶר. הייתי ליב, והבמה הזאת הייתה הממלכה שלי.

צעדתי על הבמה השחורה הקטנה בעקביי השחורים הגבוהים שבהקו באור הזרקורים. הגברים שרקו ברגע שהבחינו בי, אבל ניסיתי להשתיק אותם. התרכזתי בקצב השיר שיימלס של דה ויקאֶנד, השיר שלי, ונתתי למילים לחלחל לתוכי.

ידי הימנית פגשה בעמוד שניצב במרכז הבמה, והמתכת הקרה העבירה בי צמרמורת. הסתובבתי סביבו לאיטי והסתכלתי על החדר.

רוב הגברים לבשו חליפות יקרות, מחויטות, שנתפרו במיוחד למידותיהם. סיגרים ארוכים השתרבבו מפיהם וכוסות התרעלה נחו בידיהם.

חזרתי לקדמת העמוד ומייד צנחתי לרגליו, גבי נגע במתכת הקרה, ירכיי היו פשוקות לרווחה, גופי הוצג לראווה. שמעתי כמה נשימות חדות וידעתי שמלאכתי בוצעה במלואה. הרעב ניבט אליי מעיני הגברים שהקיפו אותי.

נענעתי את האגן והתחלתי להתרומם, אבל רגליי רעדו כשהבטתי לתוך זוג עיניים ירוקות שננעצו בי ממרכז החדר. תשוקה בלתי ניתנת להכחשה השיבה לי את מבטה.

מצמצתי, ועפעפיי הארוכים נגעו במסכה כשהמשכתי לרקוד. כופפתי את האגן בעמידה והעברתי את היד לאורך הרגל. נענעתי את האגן לקצב המוזיקה, וליבי הלם במהירות הולכת וגוברת. הוא נראה לי מוכר, מוכר מאוד, אך מהמקום שבו רקדתי לא הייתה לי זווית ראייה טובה מספיק. המשכתי להביט בקהל ולא יכולתי להסיר ממנו את העיניים.

הוא נראה מסוכן. הוא הזכיר לי הרגל מגונה. ידעתי שלא כדאי לי לרצות בו, ולמרות זאת הרגשתי שאני נמשכת אליו.

לא היה כמעט מקום בגופו שלא היה מכוסה בקעקועים. לא הצלחתי לראות אותם בבירור באור העמום, אבל ראיתי את ידו המקועקעת שעטפה את כוס הקריסטל, וכל מפרקי אצבעותיו היו מסומנים בדיו שחורה.

מבטו ננעץ בי. הוא בחן כל סיבוב אגן, עקב אחרי כל תזוזה, כמו צייד דרוך שמתכונן לתקוף את הטרף.

גופי הכיר את המוזיקה והתנועע בלי שהייתי צריכה להקדיש לזה מחשבה. המותניים התנודדו, הידיים ליטפו, והגברים שמולי בלעו הכול בשקיקה כאילו הייתי סעודתם האחרונה.

אבל הייתי חייבת להתקרב אליו.

הצורך לדעת מאיפה אני מכירה אותו הכניע אותי. ירדתי מהבמה אבל לא פניתי אליו מייד. במקום זה התמהמהתי קצת, ובדרך אליו בחנתי מקרוב כל גבר שהיה בחדר. אבל צפיתי בו. חקרתי את הצללים שהעיבו על פניו כדי למצוא דמיון למי שהוא.

רק כשהגעתי לגבר שישב לידו יכולתי באמת לראות אותו. ברגע שהבחנתי בצבע הירוק של עיניו החודרות ידעתי למה הן היו מוכרות לי. הן היו העיניים שרדפו אותי בחלומות בארבע השנים האחרונות.

פרקר פאקינג ג'יימס.

מבטו הבוחן הבהיר לי שגם הוא מזהה אותי, אבל עדיין לא יודע מאיפה. בפעם האחרונה שראיתי אותו הייתי בסך הכול ילדה. הגוף שלי היה שונה. השיער שלי היה שונה. לעזאזל, הייתי בן־אדם שונה לגמרי.

עכשיו כבר לא הייתי הילדה עם השיער בגון חום־עכבר והרגליים הארוכות הכחושות. סוף־סוף גיליתי את הגוף שלי, וכבר לא התביישתי בו. כבר לא היה לי המגע המהוסס שמתחנן שילמד אותי מה לעשות. צעדיי היו מחושבים ודעתניים.

מותניי התנועעו בקצב המוזיקה וברכיי התחככו בשלו. הרגשתי שהנגיעה החפוזה הזאת שורפת אותי. הלהבות כילו אותי והעלו את כל גופי באש.

אצבעותיי צנחו אל ירכיו העטופות במכנסיים, ופישקתי אותן בעדינות. גופי התגלגל על גופו מתוך הרגל, וניחוחו החזק והחריף מילא אותי. זו הייתה תזכורת לפרקר שהכרתי, אלא שעכשיו נדף ממנו ריח הרבה יותר טוב. היה לו ריח של גבר.

הוא הניח את ידיו על זרועות הכיסא, ואני התבוננתי באצבעותיו המקועקעות כשנסגרו לאגרופים. העפתי את שערי על החזה שלו והפניתי אליו את גבי, ומנעתי ממנו ולו לרגע להביט בפניי. בנשימה רועדת התיישבתי על ברכיו.

הרגשתי בישבן שלי עד כמה הוא מגורה, ופיסת המידע הזו הציתה אותי. פרקר תמיד היה בעל השליטה והחזק מבין שנינו, אך הלילה המצב היה שונה.

הצמדתי את הגב אל החזה שלו, את הישבן נעצתי בו בחוזקה, והתנועעתי לקצב המוזיקה. לעזאזל. זאת הייתה תחושה מדהימה.

החזה שלו עלה וירד מתחתיי, והנשימות הנוקשות שלו פילחו את צווארי. נזכרתי איך התמסרתי לו מרצוני ארבע שנים קודם לכן, וממש התחננתי אליו שישכב איתי. הזיכרון הכאיב לי ועצמתי את עיניי. ליב, אל תחשבי על זה. אל תיכנסי לזה.

רכנתי קדימה, הקֹשַתי את הגב והמשכתי להתחכך בו. הוא העביר את ידו לאורך עמוד השדרה שלי והצמרמורת התקדמה בעקבותיה, סנטימטר אחרי סנטימטר.

"בלי ידיים," לחשתי לו, כפי שנהגתי עם שאר הלקוחות.

ידו נצמדה לגופי ואז הורחקה ממני.

"תורידי אותה," קרא קולו העמוק והצרוד, שבקושי נשמע בגלל המוזיקה.

שלחתי ידיים רועדות אל הגב ואחזתי באבזם החזייה שלי. יכולתי לעשות זאת. אסור היה לי להפגין מולו חולשה.

אצבעותיי לחצו את הבד אל גופי, אך לפני שהצלחתי לשחרר את האבזם, ידו של פרקר עצרה אותי.

הוא הצמיד את שפתיו אל אוזני, וכמעט התעלפתי כשהרגשתי את הבל נשימתו מלטף את תנוך האוזן שלי. "התכוונתי למסכה. מי את?"

צמרמורת אחזה בי כששמעתי את השאלה. הייתי אף אחת. כבר לא הייתי שלו. לא עוד. אז במקום לענות לו, נענעתי את האגן פעם אחת אחרונה ועברתי לגבר שלידו.

הוא המשיך לנעוץ בי מבטים, ואני נשבעת שרציתי להסיט ממנו את העיניים. פעלתי כמו על טייס אוטומטי וביצעתי את הריקוד שלי בלי לחשוב. אבל כשהרגשתי מגע יד בסרט של המסכה, נבהלתי וחיפשתי את הפנים של האיש שמולי בזמן שהמסכה נשרה אל הרצפה.

שמעתי את שמי בוקע מפיו, ויותר מכל דבר אחר, התביישתי.

"ליבִי?"

נשימות נעתקו סביבנו, אבל לא העזתי להסיר את מבטי מעיניו של אחי.

"מייסון."

כוס התנפצה על הרצפה לידי, ועדיין לא העזתי לזוז. לא הייתי מסוגלת לעמוד מול פרקר ולהסתכל עליו בלי המסכה. הוא היה חזק מדי, ואני הייתי חייבת להגן על עצמי.

"מה נראה לך שאת עושה?" שאג מייסון ואחז בזרועי. הוא משך אותי והעמיד אותי על הרגליים, ורק באותו רגע קלטתי שאני עומדת עירומה מול אחי. כיסיתי את החזה בזרועותיי, אבל זה רק הצית את זעמו עוד יותר.

"בגלל זה את עסוקה ואין לך זמן לחזור הביתה? זה העומס בעבודה החדשה שדיברת עליו? שיקרת לי." הוא רתח מזעם ועיניו הפכו שחורות כשמי הלילה.

האצבעות שלו ננעצו בעורי, וראיתי שהמאבטח עושה את דרכו אלינו.

"מייסון, אתה מכאיב לי," לחשתי.

אצבעותיו הרפו ממני מייד, אבל הוא עדיין החזיק בי קרוב אליו.

האנק המאבטח ניגש אליי, אבל פרקר נעמד מולו.

"כדאי שתזוז," איים האנק. "אני מוציא אותה מפה." הוא נד בראשו לעברי.

"על גופתי המתה." קולו של פרקר הצית משהו בתוכי, והייתי חייבת להזכיר לעצמי שהוא אותו הילד ששבר את ליבי.

"זה בסדר, האנק."

פרקר זקף את גבו, ואחי קירב אותי אליו וגונן עליי בגופו.

"הוא אחי." הצבעתי על מייסון, וראיתי את ההלם בעיניו של האנק.

"אני צריך לקרוא למארק." הוא התחיל ללכת לכיוון הדלת, אבל עצרתי בעדו.

"אולי תיתן לי כמה דקות? אני מבטיחה לסדר פה את העניינים."

עיניו התרוצצו הלוך ושוב ביני לבין אחי, והוא נראה מהוסס, אך לבסוף נכנע. "חמש דקות ואני חוזר."

הנהנתי לעברו והוא יצא מהחדר.

"מה אתם עושים פה?" שחררתי את ידי מאחיזתו של אחי, וכשהסתכלתי מסביב נתקלתי במבטי האשמה ותשוקה גם יחד.

"מה אנחנו עושים פה?" פרקר גיחך והעביר את ידיו המקועקעות בשערו שהיה קודם מסודר למשעי.

"ליבי, את רצינית? מה את עושה פה?" קולו של אחי רעד מזעם.

שמו עמד לי על קצה הלשון, אבל ידעתי שזה לא הוגן. לא יכולתי להאשים אותו בהחלטות שקיבלתי בעצמי.

"מייסון, זאת העבודה שלי. למה לא אמרת לי שאתה מגיע לאטלנטה?"

"מתי?" הוא הניף את ידיו בתסכול. "את מתכוונת לכל הפעמים שהתקשרתי אלייך ולא ענית? היום התקשרתי אלייך."

לא הייתה לי תשובה, כי הוא צדק. שנאתי לשקר לו, אז נמנעתי מלדבר איתו ככל שיכולתי.

"אתם צריכים ללכת, כולכם." הסתכלתי לכיוון הדלת כדי לוודא שהאנק לא חוזר. לא רציתי שהם יעשו מהומה. לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד את העבודה.

"אנחנו לא נלך מפה בלעדייך." לא המילים הן אלה שהפתיעו אותי, אלא מי שאמר אותן.

"פרקר, אתה לא קובע." נעצתי בו מבט. הוא היה גבוה ממני בחמישה־עשר סנטימטרים גם עם העקבים שנעלתי, ועיניו הירוקות רשפו אש.

"הוא צודק," נהם מייסון. "את באה הביתה."

סרקתי בעיניי את החדר שהיה מלא בחברים שלו, שכולם נעצו בנו מבטים אבל העמידו פנים שלא. לא זיהיתי אף אחד מהם, ופתאום הבנתי עד כמה התרחקתי מאחי. כבר לא ידעתי עליו כמעט כלום.

לא הייתה לי בעיה לחזור איתו הביתה. פשוט לא רציתי שוב להיפגע. פרקר ממש הרס אותי כבר פעם אחת, והשהייה במחיצתו עוררה כאבים בחזי. לא יכולתי להסתכן ולאבד את עצמי שוב בתוכו, אבל גם לא יכולתי להגיד את זה לאחי. הייתי בסך הכול הסוד של פרקר, ואחי היה מחרבן במכנסיים אם הוא היה יודע מה קרה. אם הוא היה יודע שברחתי בגלל פרקר.

אז במקום לספר לו, אילצתי את עצמי לחייך, וניסיתי להימנע מהנושא לחלוטין.

"אז מי בעצם מתחתן?" הסתכלתי שוב סביבי. חלק מהבחורים היו מכוסים בקעקועים כמו פרקר, וחלקם נראו נקיים ומסודרים כמו אחי.

רק כששבתי והבטתי בשני הגברים שהיו פעם כל עולמי הבנתי שבאמת נדפקתי חזק. והכול בעקבות מילה אחת שיצאה מפיו של פרקר.

"אני."

עוד ספרים של הולי רנה