אהבה אסורה בפטרבורג

מי שאוהב אותה, כמוני, קורא לה פשוט פיטר, אמרה אנה. עמדנו על גשר צר שהתקמר מעל אחת התעלות הזורמות מהנהר למפרץ הפיני. הערב היה בהיר וקר, ומעטה רך של שלג שחדל לרדת כיסה את הרחובות. נשענו על מעקה ברזל מעוטר בפיתוחים והשקפנו אל המבנים העתיקים הסוגרים על התעלה, בתי מידות צבעוניים עם אכסדרות עמודים וכרכובים מגולפים.
אנה עטפה את אפה הדק והישר ואת שפתיה היבשות מקור בצעיף צמר לבן. הבטתי בה. בין פרוותו של הכובע, לבן גם הוא, והצעיף, נראו רק עצמות הלחי הגבוהות וזוג עיניים מוארכות, חומות־ירוקות. היא הבחינה במבטי ובצידי עיניה עלו קמטים אחדים שבין שחוק לתמיהה.
ואת אוהבת אותה, אמרתי.
אוהבת מאוד, צחקה כמתנצלת, ועיניה זהרו והירוק נצץ בהן.
שנינו ידענו שאהבתה אל העיר מוסיפה משקולת לכף אחת של המאזניים שבהם התנודדה בכבדות אהבתנו. אני הרי לא אוכל להישאר כאן לאורך זמן. וכמו כדי לדחות את השאלה הבאה, המתבקשת, לגבי המקום שבו נחיה אם אמנם נחיה יחד, סיפרה לי על גלגול שמותיה של העיר.
מה? שאלה כשהמשכתי להביט בה, מהורהר, וקמטי השחוק והתמיהה קיבלו גוון קל של דאגה.
קווצת שיער שחור נשרה מכובעה ונעצרה על שורש אפה, מעבירה קשת דקה על עיניה. אנה שיגרה כלפיה נשיפה קלה, אשר רק הרעידה אותה קלות. היא הצטחקה, עיניה שינו שוב את מבען ונעשו ילדותיות ושובבות. לבי התכווץ בחוזקה. רק עיניים, ויופי כה רב.
מתחת לצעיף נראתה תנועה קלה, ויכולתי לדמיין את לשונה מרטיבה מעט את מפגש שפתיה, התנועה שעשתה אותה מושכת כל כך בעיני כבר לפני חודשים, כשראיתי אותה במסעדה השכונתית הקטנה, כמה שולחנות ממני.
הגשר הקצר התנשא בקשת מעל לתעלה, ואבני הריצוף החלקות, שפעם אולי אפשרו מעבר כרכרות, הקשו על תנועתם של כלי רכב.
מכוניות לא עברו בו עכשיו, גם הולכי הרגל המעטים מיהרו לבתיהם בסמטאות שמשני צדי התעלה, ואיש לא היה על הגשר מלבדנו.
קירבתי את פני אל פניה, הנמכתי בעדינות את הצעיף, ושפתי נגעו קלות בשפתיה.
יבש, היא אמרה, רחקה מעט והחליקה בלשונה את שפתיה.
קירבתי שוב את פני, ועשיתי זאת בלשוני שלי.
עכשיו יותר טוב, אמרה, והצמידה את פיה אל פי. תחילה בנגיעות קלות, אחר כך כמחפשת את הזווית הנכונה, ואז בשקיקה.
האור החיוור של פנסי הרחוב העתיקים בקצות הגשר, ריצודי הכסף על המים וסדין השלג הפרוש סביב צבעו משום מה את עיניה בסגול, רגע לפני שעצמה אותן, מתחפרת בגופי. הייתי מסוחרר מניחוח הבושם הקל ושיכור מטעמה של לשונה המתערבלת בלשוני.
אנה, אנושקה שלי, לחשתי כשנפרדנו לרגע לשאוף אוויר.
ואתה שלי, צחקו עיניה למלוא האלכסון שלהן. דרך ארוכה עשינו מאז אמרתי לה, בתעוזה בלתי אופיינית, שעיניה מזכירות לי את סופיה לורן.
היא הסיטה את ראשה קלות בתנועות שלילה ואפה הישר והדק התנשק אסקימואית עם אפי. אילו אפשר היה לבלוע אותך כולך, לא רק את הלשון, שבה וינקה את שפתי.
אני בטוח שלא הרגשתי כך מאז גיל שש־עשרה. מאז צבטתי את עצמי - פיזית - כדי להאמין שאורית אכן מחזירה לי נשיקות בלהט כזה, ומאפשרת לי ללוש את שדיה הקטנטנים אך הנחשקים כל כך. לא חשבתי שארגיש כך שוב. ולא האמנתי שהאישה היפה הזו, הבודדה, שישבה מדי ערב במסעדה השכונתית, מכונסת בעצבותה ובספרה, דוחה כל חיזור, תהיה כל כך שלי, ואני כל כך שלה. אלה לא דברים שקורים בפעם השנייה בחיים, הזהרתי את עצמי. לא בעוצמה הזו.
ואז חשתי בעוצמת החבטה בגבי.
המכה פגעה בי בין השכם לכתף ושיגרה זרם משתק אל עורפי, ראשי, ושאר חלקי גבי. ברכי קרסו קלות ומעדתי קדימה, נחבט בגופה של אנה, ואז נשמעה זעקתה. פקחתי את עיני אל פניה המבוהלות. בזווית עיני קלטתי תנועה, הזדקפתי מיד, הסתובבתי והרמתי את זרועותי להגנה.
אבל הדמות נמלטה מאתנו, גדולה ומגושמת, ובידיה התיק של אנה.
את בסדר? אחזתי בכפותי את שתי לחייה. אנה לא הצליחה להוציא מילה אך הנהנה בחיוב, עיניה רציניות עד אימה.
לא חשבתי יותר מדי כאשר ניתקתי ממנה ורצתי בעקבות הדמות המתרחקת. הריצה על אבני הבזלת מחופות השלג היתה מכשילה, אך החוטף, אשר אולי לא חשד כי רודפים אחריו, היה איטי ממני.
הוא שמע את צעדי כאשר כבר הגיע למפגש הגשר עם הרחוב ויכול היה להגביר מהירות, אך לא עשה זאת, המשיך לדדות בכבדות, וזרק לעברי מעבר לכתפו מבט אחד בלבד.
קומץ אנשים היו ברחוב, פזורים במרחק רב זה מזה, עטופים וממהרים. ידעתי שהם לא יכלו לראות את התקיפה והחטיפה, ולא ציפיתי שמישהו מהם יעזור. רציתי רק שלא יפריעו. המכה בגבי, גם אם היתה רבת־עוצמה, לא היתה מיומנת דיה. לו הסיט התוקף את כף ידו עשרה סנטימטרים למעלה ושמאלה והכה בעוצמה כזו בעורפי, הייתי נופל שדוד. ריצתו המגושמת לא העידה על כושר גופני. חששתי שיהיה מצויד בסכין, ולכן לא לפַתּי את צווארו כשהדבקתי אותו, אלא קפצתי ובעטתי בגבו בעיטת דחיפה.
הגוף הגדול הוטח קדימה ואיבד את שיווי משקלו, נעצר אך לא נפל, ופנה לעברי במהירות. עיניים אפורות הביטו בי ישירות במבט שהפתיע אותי. זה לא היה מבט מזוגג של שיכור ולא מבט מוותר של חסר בית. עדיין היה בו כאב הבעיטה וכנראה גם מאמץ הריצה - אך הוא היה ממוקד ומחושב. לרגע נדמה היה לי שאני רואה אפילו זיק אירוני כשהושיט לעברי את התיק.
יכולתי ליטול את התיק ואולי בכך היה מסתיים האירוע. אך זו יכלה להיות מלכודת, והייתי להוט מדי. הושטתי את שתי ידי אך אחזתי בכפו, לא בתיק המשתלשל ממנה, סגרתי עליה בעוצמה, סובבתי אותה ותוך כדי כך התכופפתי מתחת לגשר הידיים.
זרועו התעקמה במהירות ובכוח בכיוון בלתי אפשרי, נשמע פצפוץ עצם קל, זעקת כאב משפתיים חשוקות, והאיש הוטח בקרקע.
הוא הרפה מרצועת התיק, גחנתי להרים אותו, ולפתע הכתה רגלו בשוקי בכוח מפתיע. מעדתי, הספקתי לראות שהאיש מנסה לקום אך הייתי בעמדה טובה יותר להזדקף ולמנוע זאת ממנו בבעיטה עזה אל צלעותיו.
הוא התגלגל, וניסה שוב לקום. מתחת למעיל הכבד היה גוף חזק, שלא התכוון לוותר בקלות. עם התיק בידי הייתי מוגבל בתנועות הלחימה, והרצון להמשיך להילחם היה ממני והלאה. רציתי לחזור אל אנה. ואולם האיש עמד עכשיו מולי, ראשו הגדול ועורפו העבה מוטים קדימה, והסתער כפר.
פגיעת ראשו בבטני היתה בוודאי מטיחה את שנינו לקרקע להתגוששות אשר לא ידעתי אם יהיה לי יתרון בה. מאות שעות של תרגילי התחמקות על המזרן בחדרי האימונים עשו את שלהן. רגע לפני הפגיעה זזתי הצידה ובעטתי בכל כוחי בפרצופו.
בשל המרחק הקצר והמהירות לא כף רגלי פגעה בו אלא עצם השוק שלי, והרגשתי את אפו נמעך אליה ומוסט הצידה. ראשו הזדעזע והוא התגלגל ארצה, אחז בפניו וניסה לבלום את פרץ הדם מאפו.
עמדתי מטר אחד ממנו, מוכן לבעיטה אם רק ינסה לקום. הוא המשיך להביט בי מבעד לאצבעותיו, ואז שחרר יד אחת והרים אותה מעט. אולי ברוסיה זהו סימן לכניעה או להפסקת אש. לא היה לי עניין לשוב ולחבוט בו, התרחקתי אחורנית והמשכתי להביט לעברו.
הוא עבר בכבדות למצב של ישיבה, אחז ביד אחת באפו המדמם, נשען על ידו השנייה והביט בי. הוא לא היה מובס, וידעתי שבעוד דקה או שתיים יוכל להתרומם ולדלוק אחרינו במלוא כעסו.
בפינת הגשר חיכתה לי אנה ועיניה דומעות.
בוא נלך מכאן, לחשה במהירות, מביטה לעבר החוטף, שכרע עכשיו על ברכיו והמשיך להביט בנו. עמדנו במרחק כמה עשרות מטרים ממנו, והערכתי שאנה עקבה אחר ההתרחשות כולה.
הושטתי לה את התיק בלא כל מחווה, והיא נטלה אותו בחוסר סבלנות, ככועסת על הצרה שהביאו התיק או אני, ומשכה אותי בזרועי בחזרה אל הגשר.
אנושקה, הוא לא יחזור, ניסיתי להרגיעה.
אנה הגבירה את קצב צעדיה, והביטה מדי פעם לאחור בחרדה.
הם אף פעם לא לבד, אמרה, ואז הבטתי גם אני לאחור, וראיתי שני גברים נוספים ניגשים אל החוטף ומסייעים לו להתייצב על רגליו. לא חשבתי שיש חשש שעוברי אורח יתערבו בנעשה וינסו לעכב אותנו. אבל גם ממרכזו המוגבה של הגשר, המרוחק למדי מהשלושה, יכולתי לראות שהם מביטים לעברנו באיום.
חיבקתי את אנה, וכשהיטבתי את אחיזתי בה הרגשתי שהיא רועדת.
אנושקה? יקרה שלי? דמעות המשיכו לזרום מעיניה היפות, והתקשיתי להבין את ההתרגשות הרבה שלה לאשורה. מכך שחטפו את תיקה? מהאבירות שגיליתי? מהסכנה שנשקפה לי? אנה לא דיברה, שוב כיסתה בצעיף את פיה ואפה, והמשיכה ללכת במהירות.
התרחקנו לעבר הרחוב הרחב הראשון שאחרי הגשר. אנה נופפה למונית. צ’רנישבסקאיה, נקבה בשם תחנת מטרו מרוחקת מעט.
עוד לפני שהגענו שלפה שטר גדול מהדרוש, מסרה אותו לנהג, וברגע שעצר פרצה אל פתח התחנה. הפחד התזזיתי לא הניח לה להיצמד ככל האחרים לצד הימני של המדרגות הנעות אל מעבה האדמה, היא דילגה עם הממהרים בצד השמאלי, ואני בעקבותיה.
רק כשיצאה הרכבת לדרכה חיבקתי אותה שוב, ניסיתי להרגיעה מעט, אך בעיניה נותר הפחד. גם כשעברנו, בתחנת המכון הטכנולוגי, מהקו שבו נסענו לקו 2, שלנו, היא נותרה דאוגה.
חלפנו על פני תחנת פארק הניצחון, התחנה שלי, וירדנו בתחנה הבאה. אנה הביטה שמאלה וימינה, ורק אז מיהרה לרחוב שלה ולביתה.
זה היה בית דירות ענק, עשוי לבנים, מרובה כניסות וחסר ייחוד.
ידיה רעדו כשהצמידה מגנט עגול לשקערורית תואמת ופתחה את דלת הכניסה לבניין, ושוב כשניסתה להכניס מפתח מוארך ומשונן למנעול דלת דירתה. מיד אחרי שסגרנו את הדלת מאחורינו היא התנפלה עלי, סמוקה ומרוגשת, בחיבוק ובנשיקות שהותירו את פי כאוב.
לא הייתי במצב רוח רומנטי, אבל גופה חשק בי, היא משכה אותי למיטתה ועטה עלי. הנגיעות הענוגות והמחושבות של הפעמים המעטות ששכבנו עד כה הפכו למחול מיני פראי. נדרשו לי דקות אחדות כדי להקפיא את האלימות שעדיין זרמה בעורקי ולהתמסר לה, מגלה לראשונה את עוצמתן של עגבותיה הכבדות וירכיה המוצקות, נאחז בהן ובשדיה הלבנים והרכים רק כדי להאט את עוצמת ריקודה. שוב הופתעתי לגלות עד כמה עורה לבן ורך, כמו עור של תינוקת.
הריצה הביתה הציפה את גופה בריח של זיעה שהתמזג בריחות הבשמים שלה ומילא את אפי, שיכר אותי וסחף אותי אִתה בטירוף חושים.
משוגע שלי, משוגע. זו רוסיה, כן? אמרה זמן מה אחר כך, שוכבת על גבה ומתנשמת.
הם כולם מאפיה, כל השודדים. נהג המונית כבר אמר להם מזמן איפה ירדנו, ואם לא היינו ממהרים, היו מחכים לנו אנשים בפתחי תחנות המטרו כדי לנקום בך. אתה לא עושה את זה יותר, הבנת? הפנתה אלי את גופה ואת פניה, חמורת סבר.
כאן כל הגיבורים הם גיבורים מתים. ואני רוצה אותך חי, חי, כמו שאתה כרגע, כמו שהיית אתי לפני רגע. אני לא מוכנה לאבד אותך, אתה מבין? אני לא מוכנה שוב לאבד את האהוב שלי.
בתנועה לא רצונית הפניתי את מבטי אל פרצופו המשופם והמחייך של בעלה המת, שניבט אלינו מקיר חדר השינה.
אנה ראתה את מבטי, נאנחה, קמה עירומה והסירה את התמונה מהקיר. עקבתי במבטי אחרי ישבנה המלא והרפוי מעט, אחר הצמיג הדק שעטף את מותניה, וכשהרימה את ידה אל התמונה יכולתי, גם באור הרך, להבחין ביתרות העור התלויות תחת זרועה. הייתי מלא אהבה. הנה, האישה היקרה הזו הופכת דף בחייה. היא השעינה את התמונה, הפוכה, על הקיר, פנתה אלי, ביד מבוישת הסתירה את שדיה התלויים ברפיון ונאנחה. הקור החזיר אותה אל המיטה, אל בין השמיכות ואל זרועותי. אנושקה שלי. עכשיו גם אני לא הייתי מוכן לאבד אותה.
היא התכרבלה בגופי, והמתח שנפרק ממנה הותיר אותה רכה כצעיף צמר. חשתי לחלוחית בכתפי. הרחקתי מעט את ראשה והבטתי בה.
די, אנושקה, די.
גיבור קטן שלי. אתה לא מבין בכלל מה עשית. אתה לא מבין בכלל נגד מי נלחמת. זאת לא קנדה, בסדר? פה בשביל לשדוד צריך להיות נרקומן, או אקס ק.ג.ב עם חברים. תבטיח לי? די, אנושקה. די.
ואני רוצה שתעבור לגור אתי. אני רוצה אותך ככה כל לילה וכל בוקר. רוצה אותך כחלק מחיי.
רגע לפני שעניתי הבליח כאב חד ברקתי.
המַטה. הנחיות המטה.
הייתי צריך לדווח להם על אנה עוד בפעם הראשונה שהיינו יחד. ודחיתי זאת. לא חשבתי שהקשר יאריך ימים, לא עם אישה יפה כל כך. ואני בוודאי חייב לבקש אישור אם אעבור לגור אתה.
דימיתי בלבי את האפשרות לחיות עם אנה. לישון כל לילה עם גופה הרך והאוהב - או השוקק והחושק - ולא לבדי בדירתי המרוחקת מכאן רק כעשר דקות הליכה, בבניין סטאליניסטי גדול ומכובד למראה שעל שדרת מוסקובסקי. לא יכולתי לעמוד בפני האפשרות הזאת. הרגשתי כמי שחצה מדבר ורואה מרחוק גומא ירוק, ויודע שמתחתיו חבוי מעיין. הרגשתי כמו המדבר עצמו, כשבשמיו הרחוקים נאספים ענני היורה.
אנה נרדמה חבוקה בזרועותי, ואני היפכתי חצי לילה במילים שאשדר עם בוקר למטה. הם ירצו לדעת את השתלשלות העניינים בדיוק נמרץ. צעד אחר צעד. עד כמה היתה הפגישה אקראית וסבירה. מי פנה למי, ומה אמר. איך התפתח הקשר.
ועכשיו אתה נזכר לדווח? זה באמת היה כל כך זניח בעיניך עד שלא הוזכר כלל בדוחות השבועיים שלך? לא אכפת לי להינזף. אבל מה אם הם יסרבו?