חצי נשוי

"קפה?"

שרונה חייכה בנימוס אל הנוסע שישב במחלקת העסקים במושב 12C. הבחור קצוץ השיער חייך אליה והנהן בראשו. כבר מתחילת הטיסה עיניו הכחולות סקרו ללא משים את גופה התמיר של הדיילת שניצבה מולו.

הוא היה ביישן ומנומס יתר על המידה וזה מצא חן בעיניה. בכוונה תחילה הגישה לו את כוס הקפה הקרמית שהונחה על המגש מעט רחוק ממנו, כך שייאלץ להושיט את ידיו כדי ליטול אותה. שום טבעת נישואין לא בצבצה על האצבעות הארוכות שלו. "תודה רבה", אמר בנימוס, מצליח בקושי רב להוריד את עיניו ממנה. "בשמחה", השיבה. היא התעכבה במבטה על פניו הנאים עוד כמה רגעים ספורים, מוודאה שראה שהביטה בו בחזרה, ואז חזרה אל המטבח. הייתה זו סופה של הגשת ארוחת הצהריים במחלקת העסקים. הדיילים התרוצצו בתא הנוסעים כשהם עסוקים בפינוי מגשי האוכל מהנוסעים ובמילוי בקשות מיוחדות. שרונה נעזרה בדיילת נוספת ויחד הן יצאו משני צידי המעבר של המחלקה עם קפה, תה ומיני מתוקים. מנהל השירות בטיסה כרז לנוסעים והודיע כי מייד עם תום הארוחה יעבור ביניהם ויציע מוצרי דיוטי פרי למכירה.

עוד טיסת צהריים שגרתית בדרך חזרה מהונג קונג, חשבה לעצמה.

חצי שעה לאחר מכן, עם תום הפינוי ואחרי שכל אחד מהנוסעים פנה לעיסוקיו הוא, ניגשה שרונה לסיים את סידור המטבח ופנתה לאכול עם שאר אנשי הצוות. אחרי שסיימו את הארוחה התחלקו בינם לבין עצמם למשמרות, כשצוות אחד נשאר תורן והצוות השני מחליף אותו כמה שעות לאחר מכן.

שרונה ביקשה לצאת למנוחה הראשונה. היא הייתה עייפה ורצתה להכין ברוגע את המטבח לארוחת הבוקר בעוד כמה שעות. בשקט נטלה את תיקה העמוס לעייפה מהארון הקטן שבמחלקה. בדרך לחדר המנוחה עצרה בתא השירותים כדי לצחצח את שיניה לפני השינה. היא הביטה במראה, מנסה לבדוק אם סימני העייפות ניכרו בפניה או בקמטים שצצו בשנים האחרונות בצידי עיני השקד התכולות שלה.

היא הייתה אישה נאה בת 44. לא גבוהה במיוחד אך בעלת חזות מרשימה. גופה היה נשי ומלא במקומות הנכונים ועורר קנאה גם בקרב נשים צעירות יותר. פניה היו מרובעות, בעלות עצמות לחיים גבוהות, וסנטרה היה חזק ובעל נוכחות. שערה, שנצבע בשחור כהה וסופר בצורת קארה, הגיע עד לקצה הלסת שלה והיווה ניגוד מופלא לעיניה הכחולות. כל זאת, וחיוכה הנצחי, הפכו את שרונה לילדה הכי יפה בכיתה כבר בשנות ילדותה הראשונות, ולברבור חינני אף יותר בשנותיה המאוחרות יותר.

היא צחצחה את שיניה בדבקות והסירה את האיפור, ושתי דקות אחרי כן כבר טיפסה במעלה המדרגות לחדר המנוחה של הצוות. חדר הצוות היה ממוקם במרכזו של המטוס ודלתו נראתה כדלת שירותים לכל דבר, מה שגרם לרוב הנוסעים לטעות בזיהוי. מאחורי הדלת ניצב גרם מדרגות תלול, שבו טיפסו הדיילים כדי להגיע לשבעה תאי מנוחה סגורים, זה לצד זה.

שרונה כופפה את ראשה בזהירות כדי לא להיפגע מהתקרה הנמוכה. היא התיישבה בזריזות על קצה המיטה הפנויה, חלצה את נעליה ותחבה אותן לשקית ניילון ריקה. היא נטלה סדין חדש, שתי כריות ושמיכה שהיו ארוזים בשקית גדולה שעמדה במרכז החדר וניגשה לסדר לעצמה את התא למנוחה.

אחרי שסיימה את כל ההכנות זחלה פנימה וסגרה את הווילון. חשכה עטפה אותה. המטוס החל להתנועע ביתר שאת והשלט להידוק חגורות נדלק. "תקפוץ חזק!" חשבה לעצמה, "אבל ממש חזק!"

היא אהבה את נענועי המטוס. הם השרו עליה שלווה ענקית והאיצו בה להירדם, ממש כאילו שכבה על ערסל מתנדנד באי אקזוטי, מוקפת בחדוות הים ובהמיית הרוח אשר ניגנו לכבודה שיר ערש עתיק.

"אין ספק שהוא גבר שווה", חייכה כשחשבה על הנוסע במושב 12C.

כבמתוך אוטומט, נדדו מחשבותיה אל עודד.

עודד. שרונה התהפכה על גבה, עיניה הפקוחות התרגלו לאיטן לחשכה עד שראתה את מתג האור בתקרת התא.

כמה כאב העביר בה השם הזה.

באנחה קלה עצמה את עיניה. המיית המנועים זמזמה באוזניה, וכמו באזור דמדומים, הרגישה שהיא נזרקת אחורה בזמן.

***

שנה קודם לכן

שרונה ישבה המומה על הכביש כשהיא מצמידה אליה בחוזקה את הגוף הגדול ששכב חסר הכרה. דמעותיה זלגו ללא מעצורים על פניו שהיו עתה שלוות ודוממות. הפיצוץ העז שהחריד את כל אזור בית הקפה השכונתי בשעת הלילה המאוחרת החריש גם את אוזניה. בליל הצעקות והצרחות שהגיע בעקבותיו והריח השרוף שנישא באוויר גרם לה לבחילה. אחוזת תדהמה הביטה סביבה כמי שלא מאמינה שזה קורה לה. קודם כל אריאל ועכשיו הוא, חשבה בערפול חושים. צפצוף הסירנה העצבני של האמבולנסים ומכוניות המשטרה שהלכו והתקרבו נשמע לה כמתוך סרט קולנוע הוליוודי. המולת האנשים שהתגודדו סביבה ורכנו מעליה כוסתה בערפל הדמעות שלא פסקו לרדת. אנחות של כאב וצעקות ההמון התערבבו בראשה ושברי הזכוכיות שהיו מפוזרות על הכביש דקרו אותה בירכיה ובישבנה. היא הרגישה כיצד אחת מהן ננעצת עמוק ברגלה. כשהיא מתעלמת מכל זה, המשיכה לאחוז בכתפיו השמוטות ונישקה את מצחו ועיניו כאחוזת אמוק. "עודד קום, בבקשה תקום. אני מצטערת על כל מה שאמרתי לך קודם", בכתה באוזניו בחרטה. "אני ממש ממש מצטערת אם פגעתי בך". צפצוף הסירנה נשמע קרוב מתמיד ולווה בחריקת גלגלים צורמנית. היא מחתה את דמעותיה בעצבנות כשהיא מנסה לראות טוב יותר את הקורה סביבה. טריקת דלתות חזקה נשמעה וצעדים מהירים שגררו אחריהם אלונקה התקרבו במהירות. צוות מגן דוד אדום פרץ את מעגל האנשים שעמדו מסביב וביקש מהם בתקיפות שיפנו את המקום.

היא לא ידעה מתי בדיוק רכן אליה איש מד"א ואחז בה בעדינות כשהוא מנתק ממנה ברוך את הפצוע. ברכיה כשלו כשהתרוממה והיא נאחזה בחובש כדי לייצב את עמידתה כשעיניה לא זזות מעודד. "גבירתי, את בסדר? נפצעת? יורד לך דם מהרגל, תני לי לבדוק אותך. את מכירה את הנפגע?" שאל אותה החובש בשטף רב כשהיא בקושי מעכלת מה הוא שואל. אט אט הסיטה את מבטה ההמום מהחובשים, שבינתיים השכיבו אותו בזהירות על האלונקה, אל פניו של החובש שניצב לצידה.

"אני... אני לא...", ההברות שיצאו מפיה היו קטועות ובלתי מובנות. לא תהיה שום דרך להסביר למה הוא ישב איתה פה באמצע הלילה, חשבה בבהלה. למרות כל מה שהיה בינהם, היא לא רצתה לפגוע בו. היא שמטה במהירות את אחיזתה בחובש והחלה מתרחקת ממנו בצעדים איטיים אחורה. "אני לא... כלומר... אני לא ממש...", היא פנתה לכיוון השני והחלה ללכת במהירות כשרגליה נושאות אותה לכיוון ביתה וכשהיא מתעלמת מהדם שזרם במורד קרסולה. אחרי כמאה מטרים נעצרה והסתובבה אל מקום האירוע. היא ראתה את האלונקה מורמת כשהיא נושאת את עודד אל האמבולנס. האנשים שהקיפו את הזירה המתינו עד שהאמבולנסים נסעו וכוחות המשטרה שהקיפו את המקום הכריחו את ההמון להתפזר. רעש מנועי המכוניות הנוסעות ליבו את רגשותיה כאש המאכלת הכול סביבה. שרונה נשענה בכבדות נוראית על מכונית נטושה ומעלה אבק, קורסת אט אט אל תוך האספלט הקר כשהיא פורצת בבכי קורע לב.

***