הנני כאן

- א -
פולין

בקיץ 2009, שלוש שנים לפני מותו, החליט חיים חפר לכתוב את תולדות חייו. הוא הכין לעצמו ראשי פרקים, סימן נושאים, השמיע בקול רעיונות שאותם הקליט בטייפ קסטות — וניסה להתחיל במלאכת הכתיבה. "נולדתי בסוסנוביץ' ברחוב תאטרלנה בשנת 1925" — כתב במשפט הראשון בעמוד הפתיחה. אך חיים, שהכתיבה באה לו כל חייו בקלות יתרה, הצליח אך בקושי להוסיף עוד שלושה משפטים קצרים שעניינם פולין והעלייה לארץ, ובמשפט הבא כבר כתב: "במרץ 1943 התנדבתי לפלמ"ח."¹ כאילו הכריז: ברגע זה נברא בשבילי העולם.

ואכן, הפלמ"ח היה החוויה המכוננת של חייו, ובדפים הבאים יינתן לה מקומה הראוי. אך אף שחיים לא היה מסוכסך עם עברו הפולני (בשונה מחברו דן בן־אמוץ, שהשקיע מאמצים רבים להפוך את מוסיה תהילימזאגער לבן־אמוץ) - בכל זאת עובדה היא כי המעיט לספר על ילדותו, זו שבפולין וזו שבארץ. אין לראות בהימנעות הזו מאמץ להסתיר סודות אפלים מעברו, או צורך להרחיק כאבים שהודחקו. הוא חי בשלום עם ילדותו, אך ראה בה שרטוטים ראשונים, בלתי חשובים, לקראת הדבר הגדול שיעצב את חייו. אבל כיוון ש"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כמאמר המשורר, ובפרקי החיים הראשונים טמונים הזרעים לאדם הייחודי שיצמח מהם — אין לנו אלא להפשיל שרוולים, לצעוד בעקבות הנמוגים של ילדותו ונעוריו, לפורשָׂם בפני הקורא כמיטב היכולת.

ב-29 באוקטובר 1925 נולד חיים בסוסנוביץ' שבדרום־מערב פולין, לאימו רבקה לבית הרצברג, ולאביו יששכר פיינר. שניהם היו אז בני עשרים ושמונה פחות או יותר, ותאריך לידתם המדויק לא היה ידוע להם. לעומת זאת, את שנת הלידה, 1897, זכרו היטב, כיוון שהייתה זו — למרבית הסמליות - השנה שבה התכנס הקונגרס הציוני הראשון. שנתיים אחרי חיים נולדה אחותו שרה, וכשהיה בן שש עברה המשפחה למיסלוביץ' שבמחוז שלזיה, השוכנת כחמישים קילומטר מזרחה לבירת המחוז קטוביץ'.

המשפחה השתכנה בבית צפוף ולו שני חדרים, שהאחד שימש חדר שינה לכל בני הבית, והאחר — סלון, שהיה גם מטבח, ובמרכזו שולחן אוכל גדול. ליד השולחן חנתה דרך קבע מזחלת שלג, שהייתה נשלפת החוצה כל אימת שרצו להחליק על השלג שנערם ברחוב. רבקה הייתה עקרת־בית, שבמרכז עולמה ילדיה הקטנים. "אמי לא הייתה טבחית מי יודע מה," כתב חיים, "ואבא שלי תמיד רב איתה, כי היא הייתה ממליחה את הבשר [לצורך הכשרתו — מ"ז]. הוא היה אומר: 'עוד פעם כל־כך הרבה מלח?' והיא עונה: 'אבל מוכרחים'."

בית משפחת פיינר היה בית דתי מתון, ששמירת מצוות התקיימה בו ללא קונפליקט של ממש יחד עם תרבות גבוהה נוסח פולניה: קצת מוזיקה קלאסית, קריאת ספרים, הליכה לקולנוע. "לאמי היה קול נעים, והיא הייתה שרה לי שיר ערש שרודף אותי עד היום, אני זוכר את ההתחלה: 'פישה פואטה פיוסנקן'," המשיך וסיפר חיים.² ובמקום אחר הוסיף פרטים: "זה שיר על משורר הכותב פזמון לגברת יפהפייה כמו פרח. השיר מתחיל עם הבגידה שלה, והיום אציל פולני רוקד איתה ומפנק אותה במקומו. זה היה השיר שאמא בחרה לשיר לילדהּ בן השש..."³

יששכר פיינר היה סוכן־נוסע, סוחר ממתקים שנע ונד ברחבי פולין והארצות השכנות, ושבין המוצרים שמכר היה השוקולד השווייצרי הידוע "סושרד". "כל פעם היה נשאר בבית קצת שוקולד, שאני הייתי מחליף עם בולים. אני זוכר איזה אושר היה כשהצלחתי להשיג בול מניקרגואה," סיפר.⁴ את בנו שלח יששכר לבית־ספר פולני, שם קיבל אמנם הילד פטור מהשתתפות בשיעורי הדת, אך סבל מאנטישמיות גלויה: "דחפו אותי לבור הקפיצה באתלטיקה, שהיה מלא במי שלג נמס, מילאו לי את הכיסים בקרום לחם מרוח בשומן חזיר. ואני החזרתי להם ועוד איך. מאז אני לא מוותר בשום דבר!"⁵

במיסלוביץ' הצטרפה המשפחה לבית כנסת אורתודוקסי בסגנון יהדות גרמניה, "הפרנס והשמש באו עם צילינדרים," נזכר חיים, משועשע.⁶ אך את עיקר חינוכו היהודי קיבל בבית. אביו מינה לו מורה פרטי לעברית, דוקטור מכובד ושמו כהאן. בכל יום היה מעתיק בהוראת מורו דף שלם מספר עברי, עם ניקוד, למשל, טקסטים של פרישמן, שירים של ביאליק.⁷ את שליטתו המלאה בניקוד יזקוף, לימים, לאותו מורה עקשן של ילדותו. בגיל תשע כבר שלח מכתב בעברית רהוטה ל'עיתוננו', עיתון ילדים עברי בארץ, שאף זכה להתפרסם.⁸

במיסלוביץ' נשבה הילד בקסמי הקולנוע. מגיל צעיר ביותר הלך אל "הקינו", כפי שנקרא אז בית הקולנוע, וראה שם את 'פט ופטשון' (הגבוה והנמוך), סרטי המערב הפרוע, קומדיות של צ'רלי צ'פלין. סרט אחד נחרת במיוחד בזיכרונו של הילד בן השמונה: 'הקבר ההודי', עם סצנה עזה שבה מהלכים שני גיבורי הסרט בסביבה של מצורעים, ולפעמים אחד מהם דורך על מצורע קבור באדמה. "לא היו לי סיוטים נוראיים אחרי הסרט, כי כבר אז, בן שמונה, הבנתי שהקולנוע אינו המציאות," טרח לציין שנים רבות אחרי כן.⁹

יששכר היה ציוני נלהב, שבמסגרת נסיעות העסקים ברחבי אירופה התוודע לאחדים ממנהיגי התנועה הציונית דאז, ויצר קשרי ידידות עם חבר ההנהלה הציונית נחום גולדמן, עם חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, ועם רבים נוספים. הוא לקח את בנו הצעיר לאחד הכינוסים הציוניים שהתקיימו בקטוביץ', עיר המחוז, על מנת שיוכל להתגאות בבנו בן השבע, היודע לדקלם בעל־פה בעברית את "תחזקנה" של ביאליק. "מרוב פחד עליתי על הבמה, האולם היה חשוך, חטפתי בלק־אאוט, והשתנתי במכנסיים."

לאב היו ציפיות מבנו גם בתחום האמנות. באחת מנסיעותיו קנה במחיר מציאה כינור שבור, תיקנו, ושלח את חיים למורה פרטי פעמיים בשבוע. אצבעות הילד היו מגושמות, הנגינה לא צלחה, וחיים שנא את השיעורים, את התרגולים ואת הכינור גם יחד. אגב, מכלי הנגינה שהעיק כה על נשמתו ייפטר בשמחה כשייתן אותו, הרבה שנים אחר־כך, כמתנה לאחיה של אשתו הראשונה.¹⁰

נוסף על שיעורי הנגינה ביקש האב להעניק חינוך רעיוני נאות לבנו, ועל כן יזם הקמת סניף של תנועת הנוער הציונית 'גורדוניה' במיסלוביץ'. "הייתי גם היו"ר וגם החבר היחיד, ובאו לבקר אותי מקטוביץ', לשמוע מה נשמע בסניף," סיפר חיים.¹¹

הנה כי כן, חיי השגרה של משפחת פיינר במיסלוביץ' של ראשית שנות השלושים זרמו לאיטם, לא מודעים לחלוטין לסערה המתרגשת שעתידה לטלטל את יהדות פולין, ושתַּטֶה את תולדות המשפחה לכיוון חדש ומשנה גורלות.

בשנת 1935 החריף באחת מצבה של יהדות פולין. המרשל פילסודסקי, אבי הרפובליקה הפולנית המודרנית וסמל של יציבות ויחס הוגן ליהודי ארצו, הלך לעולמו, ורוחות רעות של אנטישמיות החלו מנשבות בחוזקה בפולין. עלייתו של המשטר הנאצי בגרמניה שנתיים קודם לכן חיזקה קבוצות פולניות לאומניות, וחלק מיהודי פולין חשו שהקרקע בוערת מתחת לרגליהם. יששכר תרגם אותות מבשרי רעה אלה לפעולה מזורזת לקראת עזיבת פולין ועלייה לארץ־ישראל. הוא נעזר בקשריו הטובים עם חבריו מן ההנהגה הציונית, ובמיוחד עם נחום גולדמן, שסייע בהשגת סרטיפיקטים למשפחה הקטנה.¹²

ב-7 בספטמבר 1936 עלו חיים, הוריו ואחותו על סיפון האונייה 'פולוניה' בנמל קונסטנצה שברומניה. האונייה הייתה שייכת לחברה מסחרית פולנית שהפעילה, החל משנת 1933, קו שירות קבוע במזרח הים התיכון, מרומניה דרך איסטנבול אל נמלי ארץ־ישראל המנדטורית. לימים יסתבר כי יחד עם משפחת פיינר עלו על הסיפון המחנך והסופר יאנוש קורצ'ק, שבא לביקור בארץ־ישראל, ואישים נוספים.¹³

לפני שעלו לאונייה ציווה האב על בנו: "תנעל את הסנדלים האלה!" חיים ציית בלי להבין מדוע. כל הדרך היטלטלה הספינה על גלי הים הסוערים. חיים הקיא ללא הרף, ואימו נתנה לו להריח או־דה־קולון, כצָרי להקאות. "מאז אני שונא את הבושם הזה," כתב. כשהגיעו לנמל חיפה התברר לו פשר הציווי המוזר: אביו הסתיר שטרות כסף בין סוליות הסנדלים.¹⁴

מאחור, בפולין, נשארו סבו של חיים מצד אביו, וכן דודים ודודות ממשפחת אימו רבקה הרצברג וממשפחת פיינר על צאצאיה הרבים. כולם נשמדו בשואה. רק שני בני דודים ממשפחתה של רבקה, שעלו כמה שנים קודם לכן ארצה, בהיות חיים בן חמש, ניצלו. סיפורה של משפחת פיינר הקטנה הוא ללא ספק סיפור מייצג לגורלה של יהדות פולין הגדולה, שנחרץ באותן שנים לאבדון.