אישה טובה אישה רעה

פתח דבר

האישה במקורותינו – הטובה היא אם רעה?
לאישה מקום נכבד בספרות העברית לדורותיה, ואין תקופה בה לא תפסה מקום חשוב ביצירה העברית. יצירות שלמות, סיפורים, אנקדוטות, מכתמים, משלים ושירים, נכתבו על אודותיה למן ימי בראשית ועד היום.
כבר במקרא נמצא סיפורים רבים על נשים, וביניהם על נשים שרבה חשיבותן בהיסטוריה האנושית והלאומית, כמו סיפורים על אמהות האומה – שרה, רבקה, רחל ולאה, סיפורים על שופטות, נביאות ומלכות – דבורה, חולדה, בת שבע ואסתר, ואפילו סיפורים על נשים זרות, שאינן מבנות ישראל, כגון רחב ויעל, אשר דמותן נקשרת בסיפורי גבורה והצלה, וכגון איזבל, בת מלך צידון ואשתו של אחאב מלך ישראל, אשר מתוארת במקרא כמי שגרמה, בין היתר, להפלת בית אחאב. בין אלה מסופר גם על נשים מקרב פשוטי העם, ואפילו שם אין להן, כגון אשת מנוח, אמו של שמשון (שופ' יג), האישה החכמה מתקוע (שמ"ב יד) או האישה משוּנֵם (מל"ב ד, ח-לח). מן הצד האחר עולה מן המקרא דמותן של נשים מפתות ומדיחות כגון חוה שפיתתה את אדם לאכול מן הפרי האסור, אשת פוטיפר שניסתה לפתות את יוסף, ודלילה שפיתתה את שמשון לגלות לה את סוד כוחו. נמצא גם סיפורים על נשים רעות כגון המלכה עתליה, שכמעט שהרגה את כל בית המלוכה של שושלת בית דוד. גם מספרות החוכמה, ובעיקר מספר משלי, לא נעדרת דמות האישה כמו במזמור "אשת חיל" המהלל את האישה, או היפוכה – האישה הזרה, הנוכרייה והזונה אשר החכם בספר משלי מזהיר מפניה; בספרות החוכמה ננקטת גישה דידקטית המנחה את האדם הצעיר בדרך חיים נכונה, ומעודדת אותו לבחור באישה ראויה למען ייטב לו בחייו, אך גם מזהירה אותו מפני אישה מדיחה ומפתה. הדמויות במקרא, ובכללן הדמויות הנשיות, בין החיוביות ובין השליליות, להוציא אחדות, אינן כולן שלילה או חיוב. גם המופתיות שבהן עשו מעשה או מעשים שליליים, ובאלה קנאותה של שרה, תחבולותיה של רבקה ומעשי המרמה של רחל וכיו"ב, וגם לשליליות שבנשות המקרא זיק של זכות. כל אלה דמויות אנושיות שיש בהן גם מן הטוב וגם מן הרע.
גם בספרות התלמודית והמדרשית תופסת האישה מקום חשוב. נמצא בספרות זו סיפורים על נשים טובות, כגון הסיפור על אשתו של ר' עקיבא ששלחה אותו ללמוד תורה וזיכתה אותו בכול, ועל נשים חכמות, כגון ברוריה אשתו של ר' מאיר או אמא שלום, אשתו של ר' אליעזר, שהייתה בקיאה גם בהלכה (שבת קטז, ע"א-ע"ב) וילטא, שהייתה מתפלמסת על נושאים הלכתיים (חולין, קט, ע"ב). וכן ידועות אמהותיהם ונשותיהם של כוהנים גדולים, שבזכותן זכו אלה לכהונה הרמה כגון קמחית (יומא מז, ע"א) או מרתא בת בייתוס (כתובות קד, ע"א).
לצד סיפורים שבמרכזן דמות נשית מסוימת ידועות בספרות התלמודית גם אמרות וקביעות שעניינן כלל המין הנשי, ויש באלה משום חוות־דעת וגישה אל הנשים בכלל לטובה או לרעה. חז"ל הכירו באינטליגנציה של הנשים ובכך שאין להחשיבן כפחותות מן הגברים. רבי חסדא אמר כי להן כושר שיפוט, שהוא לעתים טוב ונבון מזה של הגברים (למשל נידה, מה, ע"ב). חז"ל גם מנו תכונות חיוביות בולטות בנשים כגון רחמנות, אמונה בה' (למשל ברכות יז, ע"א) וחוכמה: "בינה יְתֵרָה לאשה יותר מבאיש" (נידה, מה, ע"ב). מאידך גיסא, נמצא בתלמוד ביקורת על שנשים "דעתן קלה עליהן", "אשה צרעת ממארת בבית" (יבמות סג ע"א-ע"ב) או "אשה חֵמת צואה ופיה מלא דם והכל רצים אחריה" (שבת קנב ע"א). וכן סיפורים על נשים רעות, שהציקו לבעליהן, כך אשתו של רב ואשתו של ר' חיא, שבקדֵרותיהן נמצא תמיד תבשיל אחר מזה שחשקה בו נפש הבעל (יבמות סג ע"א).
בימי הביניים נעשה העיסוק בנשים אחד הנושאים המרכזיים בספרות העברית. במאות השתים־עשרה והשלוש־עשרה רב מספרן של יצירות עבריות בספרד ובפרובנס הכתובות בפרוזה או בפרוזה מחורזת העוסקות בנשים, ואף נוצר ז'אנר ספרותי חדש, והוא הוויכוח הניטש בשבח הנשים או בגנותן. יצירות אלו דנות במידותיה הטובות של האישה ובמידותיה הרעות. ז'אנר זה, שפותח במאה השתים־עשרה בספרד, נמשך בפרובנס ובאיטליה עד למאה השבע־עשרה, ולוקחים בו חלק אפילו רבנים, בעיקר באיטליה.
בשלושת הרבדים הספרותיים־ההיסטוריים האלה משורטטת דמותן של נשים, מהן טובות שֵׂכל ומעשים ומהן נפתלות ורעות. נמצא אפוא כי השאלה, אם טובה היא האישה במקורותינו אם רעה אינה מוכרעת. ואולם שאלה זו אפשרית רק משום שלמן ימי המקרא ועד לימי הביניים הכותבים היו גברים. יש מהם הרואים באישה את הטוב כפי שנאמר בספר משלי: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב" (מש' יח, כא), ויש שרואים בה את הרע כנאמר בקהלת "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת־הָאִשָּׁה אֲשֶׁר־הִיא מְצוֹדִים [מלכודות] וַחֲרָמִים [רשתות] לִבָּהּ אֲסוּרִים [כבלים] יָדֶיהָ טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה וְחוֹטֵא יִלָּכֵד בָּהּ" (קה' ז, כו). דיכוטומיה זו ניכרת היטב בכל מערך היחסים שבין הגבר לבין האישה. מצד אחד ניטשת ביניהם מלחמת המינים, ומן הצד האחר ניכרת קיומה של תלות מינית וקיומית.
במרכז הספר הזה תעמוד דמותה של האישה בתקופת ימי הביניים, כפי שהיא מצטיירת ממעשיה וממערכת היחסים שלה עם מקורביה, כמו שעולה מהפרוזה הרגילה או המחורזת וכן מאמרות ומאנקדוטות.
הספר פותח בסקירה של היצירות בעברית שנכתבו בימי הביניים ועוסקות בנשים, בוחן את המקורות המשפיעים, ומציג תכונות אופייניות של נשים טובות ורעות כפי שהן באות לידי ביטוי ביצירות השונות. קובצו בו סיפורים על נשים מתוך אוצר הסיפורים הגדול של ספרות ימי הביניים העברית, המקורית והמתורגמת. לכל סיפור מבוא קצר ובו דיון ספרותי והיסטורי. הסיפורים מובאים בלשון המקורית שבה נכתבו, ומילים קשות פורשו בסוגריים מרובעים בגוף הטקסט. כן הוספו סימני פיסוק ופיסקאות.
שלושה שערים לספר, ובכל שער פרקים לפי נושאי הסיפורים והקדמה על ייחודם ומבנם. בשער הראשון סיפורים על נשים טובות ונאמנות, חכמות ויועצות טוב, ועל כאלו המוכנות להקריב נפשן למען בעליהן ולמען עמן; השער השני יוחד לסיפורים על נשים בוגדניות ונכלוליות, סקרניות ומפתות, סרסוריות לדבר עברה ונשים שעצתן רעה; השער השלישי, החותם, משרטט קווים לדמותה של אישה אידאלית, אשה מושלמת, כפי שתיארוה בעיני רוחם הגברים מחברי הספרים, ובמרכזו עומדת השאלה אם דמות זו מציאותית היא או אשת חלומות.
הספר מיועד לקהל המשכיל ולכל שוחרי תרבות ישראל באשר הם שם, לאוהבי הסיפור העברי, ולמתעניינים במעמד האישה, ביחס לאישה בסיפור העברי וביחסים בין גברים לנשים.
יעמדו על הברכה פרופסור אפרים חזן מהמחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר־אילן, שקרא את הספר ותרם לו מאוצר ידיעותיו הנרחב, ופרופסור מאיה פרוכטמן מהמחלקה ללשון עברית באוניברסיטת בר־אילן, שקראה את הספר והאירה את עיני. תודה מיוחדת לעורכת, הגברת חיה אלחייני, שקריאתה הקפדנית, הביקורתית ורבת ההשראה תרמה רבות לעיצובו של הספר. תודה חמה אני חבה לבתי, ד"ר מרים ברקוביץ, שבעידודה ובהמרצתה נפניתי לכתוב את הספר, והערותיה החשובות ליווני במלאכת הכתיבה. תודתי לקרן על שם פלורי טנצר, שתמכה במחקר וסייעה בהוצאתו לאור. כן שלוחה תודתי לקרן על שם עקביה ז"ל על תמיכתה בהוצאה לאור של הספר, ולמזכירות המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר־אילן, הגברת רחל חן והגברת מירה קורן. תודה מקרב לב לגברת רוזמרי אשל, ראש המרכז למידע, ליהדות ולאתנוגרפיה יהודית במוזיאון ישראל; ולגברת ג'ויה פרוגיה סטולמן, ראש מחלקת שירותי צילום ושירותי יוצרים במוזיאון ישראל, על עזרתן האדיבה בהשגת התמונות. תודה למוזיאון ישראל על שאיפשר לי להשתמש בתמונות מכתב־יד רוטשילד 180/51 (מתנת ג'יימס דה רוטשילד), ובתמונות מהגדת יהודה. שלמי תודה למר ישראל כרמל, לגברת סמדר רגב־אגמון לגברת מעין אל און פדר, לגברת שירי רוזנפלד ולכל צוות הוצאת כרמל, על טיפולם המסור בהבאת הספר לדפוס. ואחרון חביב יעמוד על הברכה בעלי, ד"ר מנחם דישון, העומד תמיד לצדי ועוזר לי בכל אשר אלך.