רעל

פרק 1

אנה
כעבור שלושה חודשים
שלפתי את הטלפון הנייד מתיק היד שלי עם הישמע הצליל, קראתי את ההודעה בעודי צועדת במעלה הרחוב חזרה לעבודה. דחפתי אותו חזרה לתיק שלי בלי לענות.

סבסטיאן וההודעות הקבועות שלו. אותה שגרה בכל החודשים שחלפו - פעם ביומיים בזמן הפסקת הצהריים.

כבר התאפסת?

לא. עדיין לא התאפסתי. לילות רבים כל כך צעדתי הלוך ושוב בסלון בדירה החדשה שלי, בעוד ויקי, שותפתי החדשה לדירה, כבר ישנה מזמן, בניסיון למצוא סיבה ולחזור לגבר שכולם אמרו לי ללא הרף שאני משוגעת שעזבתי אותו.

ולילות רבים כל כך נכשלתי.

הפסקת הצהרים ביום שישי הזה לא הייתה שונה.

הוא אפילו לא צירף נשיקות בסוף ההודעה. לא היה שום ניסיון לומר לי שהוא מתגעגע אליי, או רוצה אותי, או אוהב אותי. רק אותה שאלה בוטה, כאילו זה בלתי נמנע שיום אחד אבין שאני רוצה ללכת למדוד שמלת כלה ולצעוד בכנסייה לצידו – אל הקיום האידיאלי – סבסטיאן מייטלנד והעולם המושלם שלנו.

החיים היו יכולים להיות כל כך הרבה יותר קלים לו הייתי עושה זאת.

השבתי להודעה של אימא, שהשתוקקה לדעת אם אני עדיין בחיים ואם אין לי התקפים, ואז נכנסתי למשרד, שלחתי חיוך אל לוסיה בקבלה, והתיישבתי מאחורי שולחן הכתיבה שלי כדי להתכונן לפגישת העבודה שנקבעה לאחר הצהריים. כבר מיפיתי את כל דפי אסטרטגיית המכירות שלי לקמפיין של חברת האבטחה פיוטר לקראת הרבעון הקרוב, ואז נשמע מהתיק שלי עוד צליל של הודעה נכנסת.

זה היה צליל שונה לגמרי. כזה שגרם לליבי להאיץ את פעימותיו.

טרויאן מאפליקציית ההיכרויות המבטיחה. טרויאן הסופר לוהט שהבטיח לי כל מיני ניסים ונפלאות בחדר השינה אם אסכים להיפגש איתו.

השבתי לו, פלרטטתי איתו, שאלתי על העדפותיו, רצונותיו וצרכיו. נראה שהם די דומים לשלי. אש ותשוקה ובשר נחבט בבשר. הפרפור של ריגוש חייתי ושל תשוקה מתעוררים לחיים.

סטייסי מצוות השיווק ניגשה אליי כשהיא מחבקת בחוזקה אל חזהּ את אחד התיקים. שמטתי את הטלפון שלי על השולחן. היא הייתה מהאנשים היחידים שהכירו אותי והיו רחוקים מספיק מחיי מכדי לתקוף אותי בכל הזדמנות.

"זה הוא? הבחור הלוהט? טרויאן?"

הנהנתי. "כן, זה הוא. הוא רוצה להיפגש בסוף השבוע הזה. ההבטחות שלו די משכנעות."

היא הנהנה בתשובה. "אז את מתכוונת לעשות את זה? לנשוך את השפתיים ולתת לו הזדמנות?"

נשענתי לאחור ותופפתי בעט שלי על השולחן. "אני לא יודעת."

"את צריכה לעשות את זה מתישהו," אמרה. "אי אפשר לומר שלהיצע המקומי יש מי יודע מה לתת לך." היא כיסתה את פיה בכף ידה כשסטיב מהנהלת חשבונות חלף לידנו.

התכווצתי.

עצמתי את עיניי בחוזקה.

הוא היה המישהו האחרון מההיצע המקומי שפישקתי את רגליי לפניו בתקווה שיביא אותי לאורגזמה אמיתית. התאכזבתי. כמו תמיד. נדפקתי בגלל החיפוש המטופש שלי אחר הריגוש.

כמו תמיד.

"מצטערת," אמרה. "אני מקווה שלא שמע אותי."

אבל הוא שמע. הוא ירה לעברי מבט זועם משולחנו של פיטר בקצה השני של החדר, ואני התכווצתי עוד יותר. מבטו הזועם היה יכול ללכת לעזאזל מצידי ולהצטרף לַמועדון עם כל היתר, ובכל זאת, זה כאב לי.

אסור היה לי להזדיין עם מישהו מהעבודה. טעות גדולה. זה דבר אחד לבלות עם כמה בחורים לוהטים מזדמנים בלילות שבהם יצאתי עם חברים מהעבודה. אבל לענות למיילים המפלרטטים שסטיב שלח לי בעבודה – זה כבר משהו אחר לגמרי.

"לפחות האפליקציה של ההיכרויות יכולה לשמור על אלמוניות," אמרתי לה.

"אולי הוא אפילו יכול להיות זיון טוב," היא ענתה. "את חייבת לעדכן אותי ביום שני ברכילות. אני תמיד יכולה לארגן לך שיחת מילוט מדייט אם תצטרכי."

הודיתי לה – האדם היחיד בחיי שלא מטלטל בלי הרף את הראש וטוען שאני צריכה לרוץ במהירות בחזרה אל סב. הוריי היו הרוסים, חברינו המשותפים עדיין לא נרגעו, גם החברים שלי. אפילו ניקולה, החברה הכי הכי הכי טובה שלי ביקום.

"אני אעדכן אותך אחרי שאדבר איתו בטלפון," אמרתי. "באמת, אני מעריכה את זה מאוד."

היא הטתה את ראשה. "זה נשמע כאילו את מתכוונת להתחבר עם האיש הזה."

נראה שכן.

אולי הוא יהיה זה שבסוף יגרום לי לגמור ויעניק לי פיסה ממה שאני צריכה.

שלחתי לו תשובה.

שבת? שמונה בערב? אצל אוסקר ברחוב באת'?

הוא השיב עוד לפני שהספקתי להניח את הטלפון מידי.

ניפגש שם, כלבה מופרעת ונפלאה שכמוך.

סוף סוף ליבי הצליח לפרפר. התמלאתי תקווה שגם הדגדגן שלי ילך בעקבותיו.

פגישת העבודה של אחר הצהריים התנהלה כסדרה, ואני סיימתי עוד שבוע עבודה מוצלח, שלא כמו שדה המוקשים בחיי האישיים. סיימתי את היום בנטילת כדור למוטריג'ין לפני השינה. חמישה ימים בלי פרכוסים – שיפור קל מהשבועות הקודמים. כששכבתי שם חשבתי על טרויאן, דמיינתי אותנו כמו הזוג ההוא במועדון הלילה. הזוג שהצית זה את זה כמו גם את סופת הכאוס אצלי.

אבל הייתי מסתפקת רק בלילה אחד עם תשוקה כזאת. זה יספיק כדי להזכיר לי, ולו רק בפעימת לב, שאני עדיין אנה בלקוול, אישה שעדיין נמצאת אי שם מתחת לפחד, לקהות החושים ולהכרה שיש לה מוח שבקושי ניתן לסמוך עליו שיתפקד.

או כך לפחות התפללתי.

במוצאי שבת התכוננתי לפגישה, כשעצבנות קלה חולפת בכל גופי. הייתי רק בת שלושים־וחמש, אבל באותו רגע הרגשתי היטב כמה אני רחוקה מעולמה של נערה בתחילת שנות העשרים שלה, שיכלה לצאת לרקוד במועדונים כל הלילה בלי להקדיש אפילו מחשבה על החיים הצפויים לה. לעזאזל, מה לא הייתי נותנת כדי להרגיש שוב טעימה מאותה נערה.

לפחות שווה לנסות.

בחרתי את השמלה השחורה, הקטנה והמשובחת ביותר שלי, פרעתי את שערי שזה עתה נצבע בשחור, הדגשתי את האיפור שלי עוד יותר ממה שעשיתי בכל הדייטים האחרונים שלי – סגנון שהלך והתגבר מאז עזבתי את סבסטיאן. הייתי מוכנה. התנודדתי על נעלי העקב הגבוהות ביותר שלי כשהמונית הורידה אותי במרכז העיר. הזמנתי כוס מיץ תפוזים מהבר אצל אוסקר, קיללתי שנית את התרופות שלי שמנעו ממני שתיית אלכוהול... ושם הוא עמד. שעון על הבר בקצהו השני, בירה בידו, בוהה בי בחיוך זחוח.

טרויאן.

החזרתי לו חיוך והוא החל לצעוד לעברי, ושוב הרגשתי את קצות העצבים המפרפרים שלי. הוא היה גדול מאוד. גדול וחתיך. חולצתו הייתה מתוחה על החזה. לסת נוקשה ומסותתת עם זיפים בדיוק באורך הנכון. שיער שחור, עיניים שחורות. גומות חן שהיוו ניגוד גמור לעוצמה שקרנה ממנו.

כן, הוא בהחלט יכול להיות האחד שיביא אותי לאורגזמה. אולי כמה, אם יהיה לי מזל. לילה שלם של אורגזמות, אם העולם יעשה עימי חסד.

"את נראית הרבה יותר טוב מתמונת הפרופיל שלך," אמר לי, ואני הרגשתי איך לחיי בוערות.

"התחושה הדדית," עניתי. "במציאות אתה בהחלט משהו."

חיוכו הזחוח התרחב. "אני מקווה שעדיין תגידי את זה כשהלילה יסתיים."

גם אני.

ניהלנו שיחת חולין, אבל לא הפסקתי להביט בפיו, תוהה מה תהיה התחושה כשהוא ייצמד לפה שלי. איך הלשון שלו תהיה כשתחפש את שלי ותבלע את שלי. כמה יציבות יהיו ידיו כשהוא יסיר ממני את שמלתי וישלח אותן למטה אל בין ירכיי.

היה עליי לספר לו על האפילפסיה שלי כדי להכין אותו לפרכוסים אפשריים, אבל בחרתי להימנע מהנושא. המשכתי לשתות את מיץ התפוזים שלי בזמן שהוא המשיך ללגום בירות, ושיחת החולין הפכה לשיחה מלוכלכת, כשהוא אומר לי איך הוא רוצה לזיין אותי עמוק וקשה ולטחון את התחת שלי באותו סוג של חדירה שלא הרגשתי שנים.

כן, גם הדגדגן שלי החל לפרפר.

סוף סוף הוא מפרפר.

סטייסי צלצלה עם שיחת המילוט כמו שתכננו מראש, ואני אמרתי לה תודה רבה, ואז ניתקנו. טרויאן – שבעצם נקרא שון – סיים את הבירה שלו ועוד הספיק לדפוק שתי כוסיות ויסקי לפני שיצאנו משם.

הוא לא אחז בידי.

אולי זה היה הסימן הראשון.

נכנסנו למונית והוא שלח את ידו כדי ללחוץ את ברכי, אבל לא הגניב את ידו במעלה ירכי כפי שקיוויתי שיעשה. אחזתי באצבעותיו ועודדתי אותו, אבל זה לא שינה כלום. ריח הבירה גבר על ניחוח הבושם שלו, והמילים שלו הפכו קולניות יותר ומלוכלכות פחות ככל שהמונית התקרבה לביתי. הוא דיבר יותר על איך שהוא רוצה לזיין אותי ולא על כמה הרפתקן הוא יכול להיות במפגש שלנו.

עודדתי אותו למצוא בתוכו את הלהט. פאק, כמה עודדתי אותו לחפש עמוק יותר. הוא מעד מעט כשיצאנו מהמונית ואני שלפתי את מפתח דלת הכניסה לדירה שלי. הוא ניסה לאחוז בי במסדרון, אבל ידיו היו מגושמות. פיו היה מגושם עוד יותר. חם, רטוב וחלקלק.

הדגדגן שלי החל לגסוס במהירות.

הובלתי את שנינו לחדר השינה שלי, חלפנו על פני דלת חדרה החשוך של ויקי, וצנחתי על ברכיי כשהוא הוריד את מכנסיו ומצצתי לו. מצצתי לו כאילו רציתי שהוא יתבע את כל גופי. כאילו אני רוצה לאהוב את הזין שלו. כאילו אני רוצה לטעום כל סנטימטר בגופו ולהניח לו לטעום כל סנטימטר בגופי.

"פאק," הוא גנח. "פאק, את ממש טובה בזה. אבל ממש ממש טובה."

ואז הוא גמר.

הוא ירה את המטען שלו לתוך פי אחרי דקה עלובה אחת, ואז נשכב על גבו כשהוא תופס את הזין המטפטף שלו.

"שיט," אמר. "אני אעמיד אותו שוב, אל תדאגי. את פשוט יותר מדי טובה."

בולשיט.

הוא בקושי ניסה בזמן שחיכינו לסיבוב שני. התכרבלנו במיטה והוא חיכך את הכוס שלי, אבל התעלם מכל ניסיון שלי להכניס אותו לקצב הנכון. התעלמתי מכל דחף להעמיד פנים שאני גומרת רק כדי לסלק אותו ממני ולגרום לו להפסיק לבזבז את זמני. נעצתי בו מבט וידעתי שהוא חתיך, אבל עם זאת פעימות ליבי שוב היו קו שטוח, דועכות לכלום ומותירות את ליבי בביוב, כשהוא נוטש כל פיסת אופטימיות לגבי הערב הזה.

"לעזאזל, כן," הוא אמר ברטינה והראה לי את הזין הקשה שלו. "בואי נתחיל שוב את ההצגה."

כאילו שהיה צריך שהזין שלו יהיה קשה כדי לחזור על ההצגה. מזדיין אנוכי.

ושוב נתתי לו הזדמנות, כמה מתאים לאידיוטית שכמותי, כוס חצי מלאה וכל החרא הזה. נתתי לו להתמלא, התפתלתי מתחתיו כדי לנסות לכוון אותו לנקודת ה־ג'י שלי ולתת ללשוני להיכנס לקצב עם שלו. אבל זה היה חרא. לא משנה כמה ניסיתי, עודדתי, קירבתי אותו אליי וכרכתי את רגליי על גבו, זה עדיין היה חרא.

הוא סיים סבב שני בזמן קצר ונפטר מהקונדום שלו, ואני קינחתי את השפיך שלו מפי, בעוד הדגדגן שלי שונא את האומץ שהיה לי להאמין בלוזר המגושם הזה ובהבטחות שלו.

אפילו סב טרח יותר כדי שאיהנה.

"בבוקר אני אהיה מוכן לזה יותר," אמר וקבר את עצמו מתחת לשמיכות שלי. "שתיתי יותר מדי בירה. זה היה כל כך מרגש שהייתי עצבני. זה באשמתך כי את כזאת מדהימה."

בטח. כן.

אפילו חצי הכוס המלאה הנפשית שלי לא החדירה בי אמונה לגבי פוטנציאל הבוקר של הבחור הזה. התגלגלתי לצד שלי ובהיתי בקיר, בדיוק כפי שעשיתי לילות רבים בחיי עם סבסטיאן, והמחשבות שלי עדיין הלכו לאותו כיוון. הלב, הכוס והבטן עדיין זועקים לתשוקה שהרגשתי אצל הזוג במועדון ההוא.

התשוקה שהרגשתי בכל דבר.

רציתי בה כל כך.

הזדקקתי לה כל כך.

השתוקקתי לכך נואשות. רק לילה אחד. רק טעימה אחת ממה שהייתי. למחרת בבוקר האור חדר דרך החלון הקדמי, ואני עדיין הייתי ערה כשהוא שלח את ידיו והיה מוכן לסבב נוסף. נרתעתי ואמרתי לו שיש דברים שאני חייבת לעשות, והוא משך בכתפיו, יצא מהמיטה ולבש את מכנסי הג'ינס שלו.

"אז בפעם אחרת," אמר. "היה ממש לוהט אתמול בלילה."

לא היה לי מה לומר לו, רק שלחתי אליו חיוך קטן ורפה כשהוא החליק לאחור את שערו ואמר שישלח לי הודעה מאוחר יותר.

בטח, אני לא יכולה לחכות.

טרויאן־הסופר־לוהט היה רק קצה הקרחון במפח הנפש שלי. האכזבה גרמה לי להתרסק מתחת לשמיכות שלי כמו כוכב ים מחוץ למים ברגע שהדלת הקדמית נטרקה מאחוריו.

לך תזדיין, טרויאן. לך תזדיין.

הייתי עייפה וציפיתי ליום של התקפים אפשריים. עייפה, מטופשת ועדיין מסוחררת. עייפה, מטופשת ונואשת, כשגללתי את מסך הטלפון שלי עמוק עד שמצאתי את מספר הטלפון שלו. האיש שגרם לי להישרף קשה יותר מאשר לו הייתי צוללת למעמקי הגהינום.

לא היה לי מושג אם זה עדיין מספר הטלפון שלו כשכתבתי את ההודעה בשעה שמונה בבוקר ביום ראשון ושלחתי אותה.

הי, זאת אנה. הרבה זמן לא דיברנו. תהיתי מה שלומך.

לעזאזל ולכל הרוחות, התחרטתי ברגע שההודעה נשלחה.

התנחמתי בתקווה שאולי הוא החליף מספר טלפון בעשור האחרון. כלומר, זה יהיה הגיוני. עשר שנים הן המון זמן.

התנחמתי בתקווה שהוא בטח עסוק בעולם חדש לגמרי, שאין לו זמן אפילו לקרוא את ההודעה שלי, שלא לדבר על לשלוח תשובה, עד כמה שזה יכול להיות מביך.

אבל שמעתי... רק סוג של לחש בקצות המעגל החברתי המורחב שלנו... שמעתי שהוא עשוי להיות רווק...

ניחמתי את עצמי בקשקושים שאני באמת מטורפת ושאני צריכה להתאפס ולחזור בחיוך על פניי אל השעמום הגדול ואל סב, כשאני נכנעת לעד לגורלי.

אבל אז זה הגיע.

הצליל.

הצליל ממנו. הרעל בעורקיי, גם אחרי כל אותן שנים.

הצליל ששינה את כל עולמי הדפוק.