אבי, רומולוס

פרק ראשון
הוא עמד מאחורי דלת הכניסה לבית סבו, קלשון לפות בשתי ידיו, יודע שהוא קרוב לוודאי  יהרוג את דודו אם זה יתפרץ בכוח אל החדר. כדי להימנע מכך הוא קפץ בעד החלון החוצה ברגע שדודו שבר את הדלת, וברח על נפשו. הוא חזר לשם לחודש אחד בלבד רק כעבור חמש שנים.
זו היתה הפעם האחרונה מני רבות שדודו, שהיה שיכור בדרך כלל, דחף את אבי לעמדת הגנה נואשת. זמן לא רב לפני כן, בעת שניסה להגן על סבו ממכות, איים אבי שהוא יירה בדודו בשני האקדחים שהוא תיקן באותו זמן והסתיר בכיס מעילו. בליל בריחתו הוא שהה אצל אמו, שעמה התגורר מפעם לפעם, ובבוקר יצא לדרך, חוצה את יוגוסלביה בחיפוש אחר עבודה. הוא היה בן שלוש-עשרה.
אבי, רומולוס גאיטה, נולד בשנת 1922 במארקוביץ', כפר באזור הדובר רומנית ביוגוסלביה, אך הוא תמיד הציג את עצמו כרומני. אביו מת בילדותו. לאחר שאמו לקחה לעצמה גבר אחר הוא התגורר לפעמים אִתה אבל מרבית הזמן הוא חי עם סבו וסבתו. הוא הכיר רק עוני. כל שנה הוא היה מקבל זוג נעליים אחד לימי החורף, אך הוא כמעט ולא קיבל בגדים. מגיל צעיר הוא עבד קשה, כמו כל הילדים בכפר, לפני הלימודים ואחריהם, עוזר למבוגרים בעת הקציר ומטפל בבעלי החיים. בשר, סוכר, לחם לבן או שחור שנאפה מקמח טוב היו מותרות; ממתקים או גלידה באו אל פיו רק פעם או פעמיים בשנה. ירקות ופירות טריים היו בהישג יד, אך רק בעונתם; אחר כך הם נשמרו במחסנים והיו נאכלים במשך השנה. ילדוּת כפי שאנחנו מכירים, מרחב נפרד מעולם המבוגרים עם חיים משל עצמם, לא היו קיימים באותם ימים בחלק זה של העולם. ברגע שהילדים היו מסוגלים לכך היה עליהם לתרום לכלכלת המשפחה ולרווחת הכפר.
הלמידה – ספרים וכל השאר–  היתה קלה לאבי. בית-הספר הסב לו הנאה, הוא היה מסיים את מטלותיו במהירות ומתיישב לקרוא ספרים שהוא נהג להחזיק מתחת לשולחן. כשהיה נתפס בשעת מעשה הוא היה מקבל מכות לעתים קרובות במקל בכל חלקי גופו, בראשו ובפניו – היכן שנחת המקל. אף שהמכות הותירו אותו חבול בכל גופו לא פחתה התלהבותו מן הקריאה, וכל חייו אהב לשמוע ולספר סיפור טוב. רבים מן הסיפורים האלה היו מהתנ"ך, הוא זכר אותם והם הזינו את אמונתו כל חייו. כמו המוזיקה הכנסייתית. לסבו היה קול טוב והוא שר במקהלה המקומית; היה לו גם כתב יד יפה והוא נהג לכתוב לאיטו את רשומות הכנסייה והרשות המקומית. גישתו הדתית למשימות האלה הטביעה באבי יראת כבוד אינסטינקטיבית לטקסים דתיים ולחפצי קודש, הגם שלימים התחיל לחשוד בדת הממוסדת ונטה להיות אנטי־כנסייתי.
בבית-הספר היסודי למדו הילדים רק ארבע שנים ומעטים מהם המשיכו ללמוד בבית-הספר התיכון, אלא אם היו מוכשרים במיוחד וזכו במלגות. המורה של אבי עודד אותו לגשת לבחינות למלגה, כי היה בטוח שהוא יצליח בהן; ואולם בשל חוסר היעילות של שירותי הדואר לא הגיעה הבקשה בזמן. אבי בכה בכי מר, לא משום שהחמיץ הזדמנות לתעסוקה טובה יותר, אלא משום שהיה ברור לו שאהבתו ללימודים לא תתממש לעולם.
כשאבי ברח מן הבית בשנת 1935 הוא עשה דרך של כמאה וחמישים קילומטר לכפר אחר ושם הוא חיפש נפח שיהיה מוכן להעסיקו כשוליה. אחד הנפחים אפשר לו לעשות אצלו תקופת ניסיון, ואבי הוכיח שהוא אכן עובד ראוי ביותר. היום קשה להאמין כמה קשה הוא עבד בשנותיו כשוליה. עבודתו התחילה באחת בלילה ונמשכה, בלי הפסקה פרט לארוחות, כמעט עד ארבע אחר הצהריים, ואז היה עליו לטפל בבעלי החיים של מעבידו. לא היה לו מה שבימינו נקרא זמו חופשי, כי כמעט כל דבר שהיה רוצה לעשות לאחר שעות העבודה היה גוזל ממנו שעות שינה שהיו נחוצות לו מאוד.
מגורים פרימיטיביים היו חלק בלתי נפרד מתנאי החיים של השוליה, וכך גם האוכל הדל, שלעתים קרובות היה בלתי אכיל, כמו מרק כרוב או מרק תפוחי אדמה, שהיה בהם בעיקר מים, או סלק שהיה מלא חול עד שבתחתית הקערה נוצרה שלולית של בוץ. כדי להרוויח כסף, כי אבי לא קיבל שכר על עבודתו כשוליה, הוא נעזר בכישורים שרכש בכפר הולדתו כמו שזירת סלים, עשיית מטאטאים ותיקון אקדחים, העבודה המכניסה ביותר. בכסף שהרוויח הוא קנה לעצמו בגדים – החשוב שבהם היה מעיל חם לחורפים הקשים.
אבי לא היה סתם בעל כישורים, היו לו ידי זהב, ובאותם ימים פרח כישרונו, כי הוא נהנה להחזיק בידיו קורנס ופלדה. עם הזמן הוא פיתח קצב מיוחד להלמות הפטיש – הקש הקש הלום, הקש הקש הלום – אם כי הקול שעלה היה כמובן קולו של הקורנס ההולם בסדן. אני מניח שהנקישות נתנו לו זמן להחליט מה לעשות ולאמוד את הדיוק בעבודתו. הוא היה יכול לעשות כל דבר על פי הדרישות והתקנים הקפדניים ביותר, ואיש לא היה יכול להתחרות בו, לא באיכות ולא במהירות. מכיוון שהיה כה זריז בעבודתו הוא היה יכול להרשות לעצמו ליהנות מאהבתו לספרים, לא מתחת לשולחן אלא בשירותים, שם היה יושב וקורא שעות ארוכות. כשהבוס שלו היה מתלונן אבי היה עובד בחמת זעם ועושה באחר צהריים אחד מה ששני אנשים היו עושים בדרך כלל ביום שלם. מכיוון שאיש לא היה יכול לערער על העובדה שהוא בעל מקצוע מעולה, לא המורה שלו ולא שאר הנפחים, הם הניחו לו לנפשו.
כשאבי סיים את תקופת החניכות שלו, בגיל שבע-עשרה, מעבידו התחנן בפניו שיישאר, הוא אף הציע לו את בתו לאישה והבטיח לו שהוא יקבל את הנפחייה לאחר מותו, אבל כל רצונו של אבי היה להתקדם. הוא נסע לגרמניה, שם, חשב, הוא יוכל לפתח את כישוריו ולעבוד במקצועו בתנאים נאותים.
כשפרצה המלחמה גויס אבי לצבא העובדים הזרים, שחיו רוב הזמן במחנות עבודה שם ניצלו את כישוריהם בבתי-חרושת שהוסבו לייצור מלחמתי. כשהוא נשלח ב־1944 לדורטמונד, לעמק הרוהר המתועש שהופצץ מאוד בשנים ההן, הוא פגש את אמי, כריסטין אנה דור, והתאהב בה. היא היתה בקושי בת שש-עשרה והוא בן עשרים ושתיים.
היא היתה נמוכה מעט מן הממוצע, והיו לה שיער שחור, גזרה נאה, פנים גלויות, עיניים כהות לוהטות וקול מתנגן, שבו דיברה גרמנית גבוהה של משכילים. גברים נמשכו אליה, לא רק בשל הופעתה הנאה אלא גם בשל החיוניות והעצב המטריד, העמוק, שהתמזגו בה. היא היתה משכילה וכשפגשה את אבי היא למדה כימיה. היא נהנתה מאוד מתאטרון וקראה את שייקספיר בגרמנית וגם אהבה אופרה. אף שאבי אהב לקרוא ונמשך לטקסים בכנסייה ולמוזיקה ליטורגית, הוא לא נמשך לתאטרון או לאופרה ופירש בטעות את ההנאות האלה של אמי כביטוי לסנוביות, תכונה שהוא סלד ממנה כבר באותם ימים, אך הוא עשה כרצונה כי היה מאוהב בה.
הוא בגר והיה לבחור יפה. כהה, לא גבוה במיוחד, הוא התנשא לגובה 175 סנטימטר. הוא היה נבוך מעט מגוון עורו הכהה וכינה את עצמו צועני ולימים, באוסטרליה, כינה את עצמו אבוריג'ין. פניו היו גלויות כאופיו. הכול הבחינו בעיני השקד החומות הלוהטות שלו. אנשים נמשכו אליהן. אך היו כאלה שעיניו עוררו בהם מידה של אי-שקט. הוא משך את שערו השחור־כחול, שהתדלדל ברקות, לאחור. אפו היה עקום מעט, בשל בעיטה שבעט בו סוס בימיו הראשונים כנפח. כשהיה צעיר הביעו פניו רכות והיה לו פה חושני. גופו היה חזק ושרירי כגופו של נפח. הוא שר לעתים קרובות, בקול ענוג שהיה ערב לאוזן  גם כשדיבר.
בתקופה שהוריי נפגשו אבי היה מעורב מעט בשוק השחור. רק כך היה יכול לקנות לחם, חלב, סיגריות, ומפעם לפעם בגדים, מוצרים שהיו אז בפיקוח חמור. אני מניח שבזכות השפע היחסי הזה, בין שאר הדברים, קיבלו אותו הוריה הגרמנים הבורגנים של אמי, שבזמנים אחרים היו מזלזלים בזר הזה בעל תווי הפנים הסלביים והיו מודאגים מפני הרומן שלו עם בתם. היתה להם סיבה לדאגה, כי אילו גילו אנשי הגסטפו את אבי ואמי יחד הם לבטח היו נורים, קורבנות מדיניות הגזע הנאצית.
וכך הם התראו בסתר, בדרך כלל בבית-הקברות, ושם, לטענת אבי, נוצרתי אני. אין ספק שהסכנה והמסחר בשוק השחור, מעצריו המזדמנים והמכות שהוא קיבל מהגסטפו הקנו ליחסיהם, בעיני אמי המרדנית בת השש-עשרה, צביון לוהט ורומנטי. בשנים האחרונות של המלחמה, כשדורטמונד נהרסה כליל בהפצצות, עודד השיכרון שליווה את ההרס האלים של כל הסמלים שביטאו סדר והמשכיות, עודד אצל אנשים אורח חיים אנרכיסטי עד מאוד ודבר לא יכול היה לעמוד בפניו, אפילו לא עולה של האחריות.
יחסיהם היו טעונים. היא נטתה לפרציי קנאה. כעבור שנים שמעתי במקרה את אבי מזכיר לה שהוא לא נישא לה מפני שאהב אותה. ואף על פי שהיא ענתה שהיא יודעת, הוא סתר את עצמו בהמשך דבריו. באותם ימים הוא אהב אותה עד כדי כך שהוא קעקע את שמה על זרועו וניסה לירות בעצמו כשהיא עזבה אותו, בראשית יחסיהם. הוא כיוון את הרובה לצד הראש ולחץ על ההדק אך הכדור רק שרט את עצמות לחיו וחלק מאפו. כזו היתה באותם ימים רכבת-ההרים של רגשותיהם הסוערים. אדם היה יכול לרוץ לתפוס מחסה מפני הפצצות הנופלות בלילה, למחרת להצמיד אקדח לראשו ובלילה הבא לרוץ שוב כמטורף מחשש לחייו.
בסוף המלחמה, כשהיו נשואים ומטופלים בתינוק, הכול השתנה, במיוחד אצל אמי. אחרי לידתי היא הראתה סימנים למחלה שהיתה עתידה להחמיר מאוד בעשור הבא. נראה שהיא לא היתה מסוגלת לטפל בי, היא התעלמה מצרכיי הבסיסיים כמו האכלה ורחצה. סבתי סיפרה לי שזמן קצר לפני שילדה את אמי היא חלמה חלום ובו ראתה את ישו מכוסה דם מראה לה את פצעי צליבתו. כשהיא התעוררה היא אמרה לבעלה, "הילד הזה שאני נושאת יסבול". לימים היא סיפרה את הסיפור לאמי, וקשה להאמין שלסיפור הזה לא היתה השפעה על האופן שבו גידלה סבתי את אמי. הוא גם יכול להסביר את החרדה שנשקפה בעיניה של אמי, גם בגיל צעיר, כאילו פחדה שגורלה נחרץ.
משפחתה של אמי פיצתה אותי די והותר על הזנחתה. אחותה, מריה, אף שהיתה צעירה מאמי בשנתיים, רחצה אותי ולעתים קרובות אף האכילה אותי. סבי וסבתי היו כרוכים אחרי, הם נהנו מן המתנה הלא צפויה של נכד. חייתי אִתם לא פחות משחייתי עם הורי. היו זמנים קשים וחסר רב ניכר בכול. בחורף 1946, כשהייתי בן שישה חודשים, הרבו אנשים להישאר בבית כי כמעט לא היה אוכל או דלק לחימום. אבי נהג ללכת שמונים קילומטר כדי לקנות ליטר חלב, שק שעועית או תפוחי אדמה. הוא היה מותש מן המאמצים להשיג לנו אוכל, וכיוון שמנע מעצמו אוכל כדי שלי יהיה יותר, הוא התעלף מרעב יותר מפעם אחת. קפה עולש (ציקוריה) היה הסמל של אותם ימים בגרמניה, אך התחליף לנקניק הכבד, שהיה עשוי מנסורת, מסמל יותר את המציאות.
בסופו של דבר מצא אבי עבודה שהוא תמיד חשק בה, בניית שערי ברזל נאים, מדרגות, מעקים וחפצי בית קטנים כמו מאפרות ממתכת רקועה תומכות בציפורים מסוגננות. הוא קיווה שהעתיד בגרמניה לאחר המלחמה יהיה טוב יותר, אבל אמי חסרת המנוחה, שלקתה באסתמה קשה, נשאה את עיניה למקומות אחרים. בהתחלה חשבה על אמריקה, אך כיוון שלא התאפשר לה להגיע לשם במהירות כפי שרצתה היא התפשרה על אוסטרליה, שם נאמר לה שהאסתמה שלה תשתפר. אבי לא רצה לנסוע לשום מקום, אולם חומרת מחלתה שכנעה אותו שהם חייבים למצוא מקום שיהיה טוב יותר לבריאותה.
ב־1950, כשהייתי בן ארבע, הם היגרו לאוסטרליה בסיוע השלטונות האוסטרלים ונסעו באוניית הנוסעים הרשי. ערב נסיעתם קראה אישה אחת בקלפים את עתידו של אבי. הנבואה הזאת הטרידה אותו כל חייו והוא הזכיר אותה לעתים קרובות. היא אמרה שהוא עומד לחצות ים גדול, שהוא יאבד את אשתו ויסבול סבל רב.