המדריך השלם למחלות לב

פרק א
אנמיה (עצירות רגשית)

מובאה מתוך "המדריך השלם למחלות לב":

רובנו מחזיקים בבית ארון תרופות מפואר, מצויד בהרבה תכשירים וקרמים וגלולות. זה בסדר, כמובן (אם כי אפשר גם לדבר על היפוכונדריה) אבל אני שואל: מה עם ארון תרופות רגשי?

יבואו החכמים ויטענו ש"אי־אפשר להשתיק את העצב עם גלולה, כמו שעושים עם כאב ראש" (אף שלמרבה העצב, אפשר). בואו נודה באמת – רובנו פשוט לא פתוחים מספיק לרעיון שנטפל בעצמנו. אנחנו חולים בעצירות רגשית המונית, ובאופן תמידי איננו קשובים לרגשותינו.

לרוב, כשמגיעים אליי מטופלים הסובלים מעצירות, אני מייד שואל: "איך היציאות שלך?" ומתכוון, כמובן, ליציאות של דמעות. המצב הוא חמור – אצל חלק ניכר מהאוכלוסייה אין יציאות בכלל, ואם כבר יש, אז יציאות מעטות. לא פלא, אפוא, שאנחנו סובלים מתקיעות רגשית כזו.

הבניין שבו חי ד"ר ברוך גרשנבאום היה חשוך מבפנים ומבחוץ. זה נשמע לא סביר, אבל כך הוא היה.

האבחנה שלי הייתה שצמחים ובעלי חיים אינם יכולים להתקיים בבניין הזה, כמו היה ים המוות שאף יצור לא יכול לו. העציץ המת ליד דלת הכניסה שיווע לאור שלא היה שם. חשכת דממה.

כמו פלנטה אחרת במרחק יריקה, היה זה בניין שלוש קומות חבוט ברמת בגין הישנה, שגרם לי לתהות: "למה שזוכה פרס נובל לחקר מחלות הלב יבחר לחיות בך?"

דוממתי את מנוע הרכב שלי, טויוטה מתפרקת שחבל שקניתי. "בובה" הייתה אקט של עצמאות מול ההורים שלי והייתה מאוד לא שימושית מאחר שחייתי בתל אביב. למעשה, רק עכשיו היא נעשתה לי שימושית, בנסיעות שלי מהאוניברסיטה בתל אביב לעיר הולדתי חיפה, כדי לבקר את ד"ר גרשנבאום.

"לבקר" היא לא המילה הנכונה. נשלחתי לעבוד אצלו, ולא סתם לעבוד, אלא להעתיק את רישומי המחקר שלו מהקלסרים הישנים למחשב. חגית, המרצה שלי לתואר ראשון בפסיכולוגיה, הייתה מן הפסיכולוגיות החלוצות ששיתפו פעולה עם גרשנבאום בראשית דרכו. כשהציעה לי לעבוד אצלו ואמרה: "תעשי על זה חושבים", לא הבנתי על מה בדיוק יש כאן לחשוב.

"את מציעה לי לחשוב על זה?" חזרתי בהלם. ד"ר גרשנבאום בעצמו אמר תמיד: "לעשות חושבים זה בהכרח טעות. לרוב לא צומחים מזה דברים טובים". במקום זאת הוא המליץ לאנשים "לעשות מרגישים".

אז עשיתי מרגישים והרגשתי מייד נהדר, אבל בעומדי מול הבניין הרופס (ואולי לא הייתי אמורה לחשוב את זה) – הבנתי בחוש למה חגית הציעה לי לשקול את העניין.

'יש לי פחד' ולא 'אני פוחדת', ניסיתי להגיד לעצמי בעודי עולה במדרגות, בדיוק כפי שברוך ביקש והתעקש. "אנחנו לא הרגשות שלנו", טען שוב ושוב. "כשם שאנחנו לא המחלות שלנו".

בקומה השלישית והאחרונה הייתה הדלת שלו, כבדה וסגורה, כזו שבחיים לא הייתה מסגירה את מי שגר מאחוריה. כמובן, היה שם גם העציץ המת.

אז אזרתי נשימה ודפקתי.

כעבור זמן מה נשמע צליל שבהמשך אכיר היטב – גרירה של זוג נעלי בית על הרצפה. עוד רגע עבר ונפקחה לי הדלת, ובפעם הראשונה בחיי ראיתי את ד"ר גרשנבאום פנים מול פנים.

בהרצאות המוקלטות שהיו מציגים לנו בלימודים – שהרי ד"ר גרשנבאום פרש לגמלאות זמן קצר לפני שנכנסתי לאקדמיה וכך לא זכיתי לפגוש אותו במציאות – ד"ר גרשנבאום היה רזה וחיוני. היו לו עיניים כחולות חזקות ומבע מתמשך, מעין רצינות שאין עליה עוררין. הוא לא היה גבוה והוא לא היה נמוך, הוא לא היה שמן ולא רזה. הוא לא היה שום דבר שאפשר לתאר אותו. אבל הוא היה מלא בידיעה, נחוש כל כך במה שאמר ועשה עד שלא יכולת אלא להעריץ אותו.

עכשיו הוא היה אפור כמו עכבר מת, וברגע הראשון זה היה מביך – התקשיתי לנשום.

משהו בפנים שלו היה מצומק עוד יותר משזכרתי, ומשהו בעיניים נראה מוגף, אם כי הן היו פתוחות. בגילו המתקדם עדיין לא היה זקוק למשקפיים ואיכשהו זה גרם לפנים שלו להיראות קשוחות משהיו. אני לא יודעת למה ציפיתי. אולי שייראה מלא הדר באפודת בית, בגיל שבעים ואחת, בארבע אחר הצוהריים ביום רביעי. אני באמת לא יודעת למה ציפיתי, אבל זה לא היה זה.

ואולי בגלל שכל כך הובכתי ניתרתי עליו בלחיצת יד מגושמת.

"שלום דוקטור!" אמרתי ואפשר היה להרגיש את ההתנשמות שלי מבעד למילים. לא עבר רגע ותיק הסטודנטית שהשתלשל מכתפי נחבט במתלה מעילים סמוך והפיל אותו לרצפה. המעילים התפזרו כמו ערימת דיונונים סמיכה, ואני רציתי להיעלם.

כל הדברים האלה שעליהם אני מספרת כאן קרו במחי רגעים, אבל הרגעים האלו הרגישו כמו נצח (והאמת היא שזה אותו הדבר). מייד לאחר הנצח הזה ברוך התכופף אל המתלה במאמץ רב ואני מייד נחלצתי לעזור.

"אני כל כך מצטערת!" התנצלתי, אבל להפתעתי הוא הדף את ידי בכוח רב, כמעט בגסות.

"אני ארים", הוא התנשף, וכך נידונתי לצפות בו מתכופף לאט, ומרים לאט, את ערימת המעילים שאני הפלתי, וכל אותו הזמן הזה נמנעתי מלהיות נחמדה ולעזור.

לבסוף התייצב, לאחר שייצב בעצמו את המתלה, והישיר אליי את המבט שאליו התכוננתי במשך עשרים ושלוש שנים של הבטה. אני לא אשקר, תמיד הייתי גרועה בהחלפת מבטים. לרוב, אם נאלצתי להחליף מבט עם אדם אחר, הייתי מפחדת להישאר האחרונה ולהיות זו שמסיימת את השיחה, כאילו אם אביט עוד קצת המבט של השני יהיה בדיוק מה שממנו חששתי.

ובאמת, ברוך שהתבונן בי, רק המהם במשך רגע ארוך כאילו אני "לא מספיק", ואז אמר לי "תיכנסי". ההמהום שלו נצרב בי למשך ימים ארוכים, שכן היה ההמהום העולה מן הילדות שלי, ההמהום של אבא בוחן הלב והכליות ותעודות־סוף־שנה, ההמהום של ה"לא מספיק" שהייתי, ילדה לא־מספיק. ההמהום ההוא היה כל המילים שלא יכולת לומר, ולכן שנאתי אותו, ולכן פחדתי.

צעדתי אחר ד"ר גרשנבאום אל פנים הדירה, והדבר הראשון שבו הבחנתי היה החושך. בדירה של ד"ר גרשנבאום כל החלונות היו מוגפים, כמו היה אדם הקנאי לפרטיותו עד כאב. בחוץ אפשר היה כבר להרגיש את שלהי החורף, והיום המסוים הזה היה בהיר ויפה כמו מראה. נזכרתי איך הוא תמיד צידד בכך שיש קשר הדוק בין מזג האוויר למזג הרוח, המליץ לכל אדם להישאר "בקשר מתמיד עם השמיים" ולהיערך בכל יום, ממש על־פי התחזית, למצבי הרוח שהוא עלול לתפוס. זה אומנם מורכב יותר מלהגיד "ביום שלישי תרגיש עשרים ושמונה אחוזי עצבות", אבל שמיים לבנים בהחלט מהווים טריגר לריקנות, והשמש מחייה ומשמחת והרוח עושה אותך רוחנית (אולי כי היא מזכירה לאדם כמה הוא קטן. והנה נעשיתי פילוסופית רק מלחשוב על זה).

שלכת בדרך כלל נקשרת עם ייאוש.

כך או כך, הייתה לי הרגשה שהברוך גרשנבאום שמולי לא כל כך מקיים את העצה של עצמו.

הדבר השני שבו הבחנתי היה הריח. בדירות של סבים וסבתות יש לפעמים ריח של סוף החיים, ולמרבה המבוכה כך היה גם בדירה של ד"ר גרשנבאום, שבכלל לא היה סבא. הוא לא היה נשוי ולא היו לו ילדים או נכדים, והדירה שלו הייתה דירה טיפוסית של מדען עם ספה חומה, ללא תמונות או עציצים, ללא תארים מימים עברו. עשה רושם שמי שגר בדירה הזאת התכונן למותו הקרוב – המדפים כולם נוקו מרבב. הם נראו ריקים, כאילו רומזים שפעם היה עליהם משהו.

"את יכולה להכין לך כאן תה או קפה", נכנסנו אל מטבח צדדי שהואר באור פלורסנט חולה. ראיתי שהוא מחמיץ שם מלפפונים. אולי בכל זאת אינו מתכונן למוות. הרי מי שיש בו תקווה לטפח מלפפון, כלומר לחכות שיחמיץ, לאטום אותו באהבה, אולי הוא מצפה למשהו. נראה לי.

"בוודאי, בטח", אמרתי וניגשתי אל הקומקום והרתחתי בו מים, ולפני שהספקתי לשאול בשקט "איפה התיונים?" הוא הגיש לי קופסת פח קרה. הכנתי את התה בשתיקה.

"אתה יודע־" בזמן שקירבתי את הספל המוכן אל שפתיי, הוא התנגש בי ונשפך לי קצת על החולצה. "־אתה מגשים לי חלום".

זאת הייתה האמת לאמיתה. מאז ש"המדריך השלם למחלות לב" – עבודת החיים של ד"ר גרשנבאום, שהקנתה לו את הנובל – התגלגל לידיי בשירות הצבאי, השתוקקתי לפגוש את האדם שכתב אותו. משום מה הרגשתי כאילו המילים ההן נכתבו על־ידי. או בשבילי. או שניהם.

מעולם לא ראיתי את עצמי כמי שיש לה כישורים מיוחדים. כשמבוגרים היו שואלים אותי "מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?" הייתה לי רק תשובה אחת: "לא כמו ההורים שלי".

הלימודים לא אהבו אותי ואני לא אותם, ולמעט כמה חוגים שאליהם נשלחתי בכוח, מעולם לא היו לי תחומי עניין של ממש. חשבתי שאתגלגל לעבודה כלשהי, ואחיה חיים כלשהם, ואקנא כל הזמן באנשים ש"יש להם את זה", כמו אשר, אחי הגדול והחריפות שלו, או ספיר השותפה שלי והכריזמה שלה. כש"המדריך השלם למחלות לב" נפל אל ידיי, הבטתי בכל אותם רגשות – לעיני ברוך "מחלות" – המשורטטות בדייקנות שכזאת, וזיהיתי בהן את ההורים שלי, את אשר, את זלדה מהמכולת. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו הצביע על כל אלו ואמר: "זה לא תקין", וזאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו אמר: "הדיכאונות שלך הם לא את". כי זה מה שד"ר גרשנבאום בעצם אמר – הרגשות שלנו הם מיקרובים נפשיים, זה הכול.

"תמיד רציתי לפגוש אותך", המשכתי מול ד"ר גרשנבאום באומץ, מאחר שהפנים שלו היו קפואות, כל שנותר לי היה להמשיך באומץ. "בצבא הכרתי את 'המדריך השלם', ומרגע שקראתי אותו הבנתי שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות. לחקור מחלות לב".

ספיר הייתה סטודנטית לפסיכולוגיה בעצמה, והשתמשה בי ככלי המחקר שלה כשניתחה אותי שוב ושוב. היא תמיד הייתה אומרת (בחיבה, כי היינו חברות) שאני גלויה מדי, שיש לי מחסור חמור בציניות, או במילים אחרות – שאני די בריאה.

נראה שגם ד"ר גרשנבאום חשב שיש לי מחסור חמור בציניות, כי בתגובה למה שאמרתי רק קימט גבות בגועל. היה נדמה שבעיניו אני רק עוד חרק חנפן. ללא מילים פנה והוליך אותי אל חדר העבודה שלו.

התכווצתי כמו החרק שהייתי. הצמדתי את כוס התה אל חזי, הלכתי אחריו והבחנתי בקורי עכביש בפינה של הבית.

"זה חדר העבודה", אמר והכניס אותי אל חדר קטן שריח של נייר ישן עמד בו. החדר היה כאורגיה של ספרים, מסודרים מלמעלה למטה ומימינה לשמאלה על הקירות. היו שם קלסרים ישנים, ספרי מחקר ומחברות מהוהות, על אחד המדפים זיהיתי מכשיר רדיו־טייפ. זו הייתה ספרייה, אבל למעשה זו הייתה תיבת אוצר. כל תלמיד או תלמידה לפסיכולוגיה היו מתאבדים על האפשרות להציץ אל תוך המטמון הזה.

ברוך גרשנבאום עמד וסקר את החדר כאילו הוא מביט בו לראשונה, ידיו, שהיו עדות לימים שבהם הסתובב על במות ענק, הרצה והיה אחד החוקרים המובילים בעולם, היו כעת על מותניו וכתמי השמש עמדו דומם.

"כאן מסודרים כל רישומי המחקר שלי, לפי שנים ונושאי מחקר", אמר והצביע באצבע קצת רועדת על שורות שורות של קלסרים על מדף. כנראה הרגיש שהוא מוסר לידיי תינוק יקר־ערך כי הוא אמר, מבלי להביט בי: "כשאת פותחת אותם, תנהגי בהם בעדינות".

"אני מבטיחה", כבר הצטערתי שאמרתי לו אמרות גדולות ווידויים. רק הבטתי בו כמיטב יכולתי. הוא לא ידע שהדפים האלו היו יקרים לי לא פחות משהיו יקרים לו, כמו נאחזתי בהם היאחזות של תקווה. בכל אופן, לא ידעתי האם ד"ר גרשנבאום התרשם ממבטי או לא, כי הוא המשיך לעבר המחשב שעל שולחן העבודה.

"נתחיל ברישומים של 'עצירות רגשית', הכנתי כבר את המסמכים המתאימים", הוא הצביע על השולחן, שעליו היו מסודרים, בתפזורת גמורה, ערמות קלסרים. "תעתיקי אותם בבקשה במסודר ותתייקי כל פרק במחשב".

"אין שום בעיה", אמרתי, וחשבתי שזה מוזר שהאדם שמפקיד עכשיו בידיי את אוצר חייו לא עוצר להביט בי, וחשבתי גם שזה מוזר איך שהכול מפוזר.

"אני אהיה בסלון אם תצטרכי משהו", הוא סיכם ביבושת וכבר פנה לצאת, אבל לא הייתי מסוגלת לתת ליחסים שלנו להישאר ככה, בלתי קיימים.

"אתה יודע, אני במקור מרמת חן", בניתור אחרון של ייאוש, ניסיתי לנופף בעובדת היותי גם חיפאית. הוא לא היה צריך לדעת שאני משתדלת להדיר את רגליי מן העיר הזאת ומהזיכרונות שלי ממנה. לא סיפרתי לו שהדבר היחיד שנחמד בה בעיניי הוא הבית שלו, ושעכשיו גם לגבי זה אני לא בטוחה. לא סיפרתי לו שבכל פעם שאני באה לביקור אצל ההורים אני מסתכלת ברחובות ומאשימה את העוברים והשבים בכך שלא שמו לב. הילדות שלי הייתה כתב אישום לעיריית חיפה, תעודת עניות לעולם. אולי הייתה זו מגפת ענק של אדישות שאיש לא ניטר כראוי. מדי פעם דווחו מגפות שכאלו בעולם:

"התפשטות מידבקת במיוחד של עצב ברומניה, מומלץ לא לטוס לשם בזמן הקרוב".

"מדיזנגוף ועד אלנבי נמצא נגיף געגוע חזק, יש להישמר משיחות חולין".

כך או כך, בתגובה לווידוי הנוסף שלי ד"ר גרשנבאום שוב רק המהם. הוא בבירור לא רצה לנהל שום שיחה. רק המהום אחרון ואז גרר נעליים החוצה, ואני נותרתי עם כל ההתרגשות הזאת כלואה בתוכי.

'שוב פעם, נלהבת מדי'.

שמטתי את התיק והסתובבתי בחדר העבודה הלוך וסוב. יד אחת שלי עלעלה בקלסרים, אבל הייתי נרגשת מדי בשביל לשבת, ליבי פרפר לו הלוך ופָּרְפּוֹר.

דבר ראשון, באינסטינקט, ניגשתי אל החלון ששלביו היו סגורים ומסוגרים. האור הדל בחדר העבודה לא הספיק לי ושיוועתי לקצת מן ה"יום היפה כמו מראה". אבל התריסים היו חלודים ומיאנו להיפתח. עוד ניסיון נואש אחד ועוד אחד, והנה הם נפתחו ונשברו בידיי.

הקראק החודר נשמע ברחבי הבית.

"מה זה היה...?!" תוך גרירה של נעלי בית, ד"ר גרשנבאום מיהר אל חדר העבודה כדי למצוא אותי עומדת מול שלבים שבורים. כל אדם הגיוני כבר היה צועק או צוחק, אחד מן השניים, אבל ד"ר גרשנבאום רק הרעיף עלינו מבט ארוך, עליי ועל השלבים. הוא התקרב לאט, ובטרם הספקתי למלמל "אני מצטערת..." הוא תלש ביד איתנה את התריס מידי.

"אני מציע שתתחילי להתמקד בעבודה", סיכם ביובש.

זו הייתה הסיכה לבלון שלי. האמרה הדקה שניקבה את כל ההתלהבות הילדותית.

"כן, אתה צודק", מלמלתי, והוא באמת צדק. ניסיתי לנשום עמוק ולהנפיק לעצמי סטירה מחשבתית כדי להירגע. ד"ר גרשנבאום היה אדם פרטי, אחרי הכול, ולא הייתה סיבה שאפול עליו ואפתח את התריסים שזמן מה, כך נראה, רצו להישאר סגורים.

ד"ר גרשנבאום ניסה להתעסק עוד מעט עם התריסים לפני שזנח אותם, תוך מלמול "אעשה את זה אחר־כך", ולבסוף ויתר לאור היום שגלש פנימה בהמוניו. אני, שישבתי על הכיסא, נשמתי נשימה עמוקה, הזכרתי לעצמי שאני בת־מזל לשבת פה, שהוא עוד לא סילק אותי, ותהיתי האם יספר על כך לחגית.

כפי שהיה עליי לעשות, מייד עם הסתלקותו פתחתי את הקלסר הראשון. הקלסר בנושא עצירות רגשית, או "אנמיה" בשמה הרפואי המהודק יותר. הדבר הראשון שממנו התפלאתי היה הכתב העדין, הציורי, שהיה היפוך גמור לכתב של רופא.

'הוא באמת נטש את הקריירה הרפואית מוקדם מאוד', הזכרתי לעצמי, ואחר־כך, לאט־לאט, התחלתי לקרוא, תוך כדי שאני מקלידה את הכתוב.

1.2.85

אני חייב לצאת מנקודת הנחה כזאת – כל הרגשות מועברים בצורה הדבקתית מאדם לאדם.

כמובן, יבואו אנשים ויטענו ש"אבא שלו היה בדיכאון, ולכן גם הוא". הם יטענו שהכול גנטי. אבל ככל שאני חוקר את העניין אני רואה שהדיכאון הוא למעשה אוסף של הרגלי הרגש – הֶרְגֵּשִׁים, אני מוכרח לזכור לקרוא להם ככה – שמצטברים ואינם מטופלים.[1]

(עד כה זיהיתי שנאה עצמית וציניות כהרגשים מרכזיים, כלומר – אי היכולת לסלוח לעצמך, האמונה ש"אנשים לא משתנים", ועוד כל מיני הצדקות פסבדו־רפואיות לכך ש"הכול במוח, הכול בגנים. אין מה לעשות עם זה").

וככל שאני חוקר את העניין, אני רואה שאי־אפשר לדעת, באמת לא ניתן – האם הרגש הועבר בצורה גנטית או אפידמיולוגית? אי לכך ובהתאם לזאת – אני מעדיף לתת מקום לתקווה.

נ.ב.

בסופו של דבר – כשאתה מכריז שמשהו הוא גנטי, אתה לא משאיר לו הרבה פתח לתקווה, ואת זה הבנתי היום.

הפכתי דף והאצבע שלי נחתכה. קו דם קטן ניגר עליה, הייתי מרוגשת. הסתכלתי על התאריך שבו נכתבו המילים האלו. זה היה בתחילת דרכו של ד"ר גרשנבאום.

לאורך הקריירה שלו היה מדגיש לא פעם בראיונות: "אני לא מנסה להיפטר מהעצב, אני מנסה ליצור דיוקן לדיכאון". ובאמת, אם היית מפשט את זה, הדיכאון מעולם לא היה מחלה בפני עצמה. הוא מה שקורה כשהמחלות עולות על גדותיהן. הוא התולדה של הציניות, כשמדביקים אותה לשנאה עצמית ולייסורי מצפון בתוספת בושה. הוא רגש גדול עד כדי כך שאין לו הגדרה, או לחילופין – אפס רגש. הוא כדור השלג המתגלגל עליך, זה שקשה להיחלץ ממנו, כדור השלג הארור והבלתי נמנע.

הכרתי את כדור השלג הזה לראשונה בגיל ארבע־עשרה. אני חושבת שכל בן־אדם שהיה במקום הזה תמיד יהיה ירא מפניו, כי הוא פגש בתהומות וכי הוא יודע שהוא מסוגל להגיע אליהם. כי הוא עמד על סף המוות והוא מבין שכולנו שם, בעצם, כל הזמן.

בפעם הראשונה בחיי, תהיתי כיצד ד"ר גרשנבאום ידע טוב כל כך על מה הוא מדבר. הבחנתי שאני עדיין רועדת. אולי מהתרגשות, אולי מעלבון. בכל זאת, הוא צדק, עליי לעבוד. השפלתי ראש חזרה אל העבודה.

15.3.85

היום, לאחר מספיק פגישות, אני יכול להגיד שאבחנתי מחלת רגש חדשה.

כל התסמינים שם – הרבה רגש עצור, קושי לקרוא לרגשות בשמם, קושי להזיל דמעות – בקיצור, עקרות רגשית אחת גדולה, או במילה אחת – עצירות.

אומנם אני לא מתיימר במחקר שלי להציע טיפול, מטרת המחקר היא להשוות את ערכם הרפואי של רגשות לאלו של מחלות, ושלטיפול ידאגו המטפלים. ובכל זאת, עלה בי רעיון – אם עצירות רגשית היא הרבה רגש עצור, צריך לחשוב על דרכים לשחרר אותו. אין לדעת – כי הנושא מעולם לא נחקר כראוי – לכמה מחלות עתידיות עשויה העצירות הזאת לגרום. מחלות פיזיות, אני מתכוון, אבל גם רגשיות.

על כל פנים, כמו שלפעמים צריך "לרענן" את הקיבה על־ידי חוקן, למשל, אני מעז להגיד - אם רוצים שהנפש תישאר במצב בריא ומיטבי, צריך לעשות ניקוז רגשות מפעם לפעם. כלומר, צריך לבכות. בכי טוב והגון, פעם בשבוע.

כשהצעתי את זה לנסיינים הם התנגדו, אבל זה רק מחזק אצלי את התחושה שזה הפתרון הנכון. הבחנתי לא פעם שהפתרונות שמעוררים את מרב ההתנגדות הם אלו שהכי קולעים לשורש הבעיה.

אמרתי להם שייקחו את זה כתוכנית אימונים, שהבכי יכול להיות יזום ואפשר לעורר אותו על־ידי שיר מרגש למשל. איכשהו, כשהסברתי להם את כל העניין בהקבלה לרפואה חלקם השתכנעו שהדמעות הן אכן אקט מרפא. ככה זה – אם תבוא לאנשים עם עובדות והוכחות, הם יאמינו.

נ.ב.

להסביר לנסיינים שדמעות הנגרמות מבצל הן לא סוג הדמעות שאליו אני מתכוון.

הרמתי את ראשי.

על הנסיינים השונים של ד"ר גרשנבאום ועל ההתנגדויות שלהם לא שמעתי, מן הסתם, מעולם. ומצחיק שכך, שהרי בסופו של דבר, האנשים הקטנים האלו הם אלו שהתמודדו עם הרגשות ביומיום, חוו את הדברים בפועל, והיו ראויים להוקרה.

בתור בכיינית דרגה א' הייתי גאה מאוד לקרוא את הדברים האלו. בכל פעם שד"ר גרשנבאום היה ממליץ לבכות בהרצאותיו או בכתביו, הייתי מרגישה כמו מי שגילתה את הדמעות ומתחילה לדמוע באופן ספונטני, אולי לאות הזדהות. לפעמים היו שבועות שבהם לא בכיתי, וברגע שתפסתי את זה הייתי מתחילה לבכות, כמו שמסמנים וי על תוכנית ריצה. לא שאלתי את עצמי שאלות – בכל פעם שדמעות לא מוסברות כאלו היו מתפרצות אצלי, הייתי מניחה שזהו עצב ישן, מעין משקעים של רגש שלא יצא בשעתו.

נועם, החבר שלי לשעבר, נהג לשתף איתי פעולה בזמן שצחקתי על הבכיינות של עצמי.

"כן, את באמת בוכה הרבה", צחק מי שמעולם לא הצטיין ברגשות. היה לו פרצוף עגול וסתמי, עם עיניים חומות ותווי פנים שאין דרך לאתר אותן מרוב שהן פשוטות. אם היה הולך לאיבוד בקניון לא היו מצליחים למצוא אותו, בדיוק כמוני.

כמו אבא שלי, גם הוא היה מהמהם בתגובה כשהייתי מספרת לו על יום קשה. בתחילת הקשר שלנו חשבתי שהוא סתם מתבייש, ובהמשך כבר רציתי לרפא אותו מההמהום של עצמו.

לאחר שנה וחצי הבנתי שלא אצליח לגרום לו לבכות.

בחדרו של ד"ר גרשנבאום, קפצתי שוב, נרגשת מכדי לשבת. הרגשתי כמי שגילתה את אמריקה לפני כולם, כלומר – גילתה את הדמעות! שוב חזרה הרגשה מימים ימימה – אני יודעת משהו בעולם הזה! אילו יכולתי לעשות גיבוי לרגשות האלו עכשיו כדי להיזכר בהם אחר־כך ולהתענג (בעיקר בעיתות מצוקה, כשהכול בפנים נמחק) הייתי עושה את זה.

בהליכותיי מיהרתי אל שולחן הכתיבה ובעוונותיי נטלתי את כוס התה מהר מדי, לגמתי ממנה מהר מדי, וחצי ממנה (או יותר, מי סופר?) נשפך על שולחן העבודה. כלומר – על כל הכתבים של ד"ר גרשנבאום.

"אוי ואבוי..." עמדתי נבוכה, מבינה שזה הסוף.

"ד"ר גרשנבאום!" הדפתי את הדפים מהשולחן וניסיתי למנוע מהם לטבוע למוות בתוך התה, בעוד ד"ר גרשנבאום ממהר לגרור את רגליו – שוב – אל חדר העבודה.

הוא עדיין לא היה נסער. רק הדף אותי ביד קשה ומלמל ללא הרף: "הבלגן שאת עושה פה!" הוא ניסה להציל את הדפים בדיוק כמוני, אלא שאני השתתקתי בפינה. ידעתי שזהו, עכשיו ירעיף עליי את מכת המוות, ויבקש ממני לעזוב בשם ההתלהבות המטופשת שלי.

בכל זאת הוא הצליח להציל חלק מהדפים. רציתי לגשת למטבח ולהביא מגבות נייר, אבל לא זכרתי שראיתי שם מגבות נייר, אלא רק חמוצים, ולשאול אותו – לא התקבל על הדעת. הבחנתי שד"ר גרשנבאום חילץ מבין ההריסות, בקריאת אין־אונים אחת, יומן עב כרס שלא הבחנתי בו קודם. ודאי היה קבור תחת הבלגן. הדבר המשונה היה שהביט בי, ולרגע ראיתי בהלה במבטו. הוא מיהר לתחוב את היומן במגירה נמוכה, סמוכה.

"אני מציע שתלכי עכשיו הביתה, הדפים צריכים להתייבש", הוא אמר וניגב את ידיו על מכנסיו. עכשיו כבר לא הביט בעיניי. 'אני מציע שתלכי', מילים דקות. אומנם הוא לא סילק אותי לגמרי, אבל זה לא היה פחות גרוע. היתרון בזה ששוברים לך את הלב הוא שזה קורה בפעם אחת. כפי שגיליתי ועוד אגלה אצל ד"ר גרשנבאום – אצלי זה קרה בכל פעם קצת.

"כן", הנהנתי. "אתה בוודאי צודק". והוא צדק. לא יכולתי לשלוט באימת הרגשות שלי מרגע שנכנסתי אליו, המטתי עליו ציפייה והתרגשות ותה. הייתי צריכה להתבגר כבר, להיות קצת יותר מוחזקת.

'מוחזקת' הייתה מילה שאימא שלי מעולם לא אמרה אבל השתמעה ממבטה בכל רגע. אם אם אלו חולצות המטליקה השחורות שלי (על־אף שלא הקשבתי לה) או השאלות החודרות־מדי שלי באירועים משפחתיים, ואם זה ברגשנות הכללית שלי – היה ברור שלדידה, אני לא מספיק 'מוחזקת'.

בן־אדם לא־מספיק.

ועכשיו כל האמת שהתכחשתי לה היכתה לי בפרצוף. אספתי את התיק שלי בצורה הכי מכובדת שיכולתי והלכתי לכיוון הדלת. ד"ר גרנשבאום סיים לסדר אחריי כמה ניירות ואז גרר את עצמו אל המבואה.

הייתי צריכה אולי לשמוח על כך שלא כעס ולא גער. ואולי הייתי צריכה להתעצב על כך שלא ראה את הקומיות המובהקת במצב, על כך שלא פתח את החלון עוד קודם.

"אני באמת מצטערת", מלמלתי בצורה הכי מוחזקת שיכולתי. אולי הייתי צריכה ללמוד ממנו אחזקה מהי, כלומר להיות אשת האחזקה של עצמי. ובעוד אני מנסחת משחקי מילים, ד"ר גרשנבאום הנהן בראשו וסגר אחריי את הדלת. לא האשמתי אותו על הניכור. זה היה ידוע שהנוכחות שלי מעוררת חוסר תשומת לב.

כך נסתיימה לה הפגישה הראשונה אצל ד"ר גרשנבאום. מהירה, קצרה, מלאת תה. ירדתי אל בובה שציפתה לי בתחושה שעליי להתבגר בטרם עת.

עוד רגע קצר הצלחתי לאצור את הדמעות. התחלתי את הדרך הביתה בעודי מתעלמת מן ההצעה של אימא שאבקר אותם לאחר העבודה אצלו, בוודאי יארבו לכל פרט מידע בהסתייגות. הם לא חיבבו את ד"ר גרשנבאום והם חשבו שאני "אדם קשה", כי בזמנו כמו ד"ר גרשנבאום עכשיו, דחיתי מעליי כל מי שהעז להפריע את עיצבוני. לא עשיתי את זה כי רציתי, אלא כי לא ידעתי מה עוד יש לי לעשות.

עוד בתחילת פעילותו, כשברוך גרשנבאום התפרסם עם התיאוריה שלפיה מצבי רוח, או רגשות, משולים למחלות, היו מי שיצאו נגד כך. האמת הייתה שד"ר גרשנבאום הבין שכשם שמחלה היא פגיעה בגוף חי, שגורמת לתפקוד לקוי של הגוף, כך רגש הוא פגיעה בנפש של יצור חי, שגורמת לתפקוד לקוי של הנפש (והגוף, אבל זה דיון אחר).

ובכל זאת, לכל בן־אדם הגיוני ברור שצריך ללכת לבדיקת מעקב שנתית אצל רופא, אבל לכל האנשים ההגיוניים האלו לא ברור בכלל שצריך לעשות בדיקת מעקב שגרתית גם לנפש. כשלמישהו יש שפעת קשה או בעיית חניכיים, הוא מבין מייד שהדבר ההגיוני לעשות הוא לפנות לרופא. אבל אם למישהו יש בעיות של כעס עצור או ביישנות הוא לא ימהר להשיג טיפול לבעיה.

לכן החל ד"ר גרשנבאום במחקר שבו ביקש להוכיח באופן סופי שהרגשות מהווים פגיעה בנפש, גורמים לתפקוד לקוי שלה, ומעל לכול – מועברים מאדם לאדם באופן מידבק. המחקר שלו הצליח עד כדי כך שבאיכילוב נפתחה המחלקה הרגשית "הראשונה מסוגה בעולם", שעסקה בדיוק בעניינים אלו.

לכן, ודאי לא התכוון להעליב אותי בהמהום החוזר ונשנה שלו. ודאי ניסה 'לא להדביק' אותי, לשמור על קור רוח. הרי מדובר כאן בד"ר גרשנבאום, והוא ידע דבר או שניים על רגישות. ניסיתי לנשום עמוק ולהזכיר לעצמי שאני פשוט רגשנית. ניסיתי לעשות סדר בראש שלי, אבל במקום זאת התחלתי לבכות.

אחרי שקניתי את בובה הרגשתי נורא. גם כי חתיכות צבע היו נושרות לה מההגה, וגם כי כדי שהמזגן יהיה מורם היה צורך תמידי לדחוף מתחתיו חתיכת טישו. אבל באופן נרחב יותר, הרגשתי נורא כי חשבתי לעצמי: 'הנה זו ילדה שקנית, ועכשיו מתפקידך לגונן עליה'. בובה הייתה הרכש הגדול והאמיתי היחיד בחיים שלי, ועכשיו היא החזירה לי טובה כשעיכלה בדממה את כל בכיותיי.

הדמעות היו חכמות ממני והבינו שלא מדובר כאן בקור רוח ולא באחזקה עצמית. ד"ר גרשנבאום חלה בעצירות רגשית על כל גווניה, שהדביקה אותי ולרגע אחד גרמה לי להאמין לו. לחשוב ששגיתי כשהייתי גלוית לב כל כך, אנושית. הדמעות מיסכו את עיניי ועצרתי את בובה בצד מחלף גדול, מוקפת מכוניות סואנות.

'למה ציפית, ילדה?' לפעמים אהבתי לפנות אל עצמי בכינוי הזה, כך יכולתי לחמול על עצמי. 'הרי זה ידוע שהרבה אנשים מבוגרים הם פצועים מדי, נושאים עליהם חבורות'. אנשים מזדקנים תמיד מתלוננים על הקמטים ועל הקרחת, אבל לא על זה צריך להתלונן, אלא על העצבות שנכנסת בין המילים שלך. ועכשיו היא נכנסה גם בין המילים שלי.

ידעתי מה אני צריכה לעשות כשחזרתי הביתה, והייתי אסירת תודה לספיר שמצאה את הזמן לבלות בחוץ. על־אף שהדמעות התייבשו לי כבר באוטו ביקשתי להחיות אותן מחדש, או ליתר דיוק – פצחתי במרתון בכי, "חוקן" בשמו המקצועי.

הייתי ידועה ברגישות היתר שלי, או בשמה המקצועי – "רַגֶּשֶׁת קיצונית". נהגתי ללקות ברגשות באופן תכוף, ופעמים רבות אף להעתיק רגשות מן הסביבה שלי. בעזרת "המדריך השלם" למדתי לראשונה לאבחן את עצמי ולקרוא לגיבנת בשמה. כמו עם מחלה כרונית, למדתי לחיות עם הרַגֶּשֶׁת שלי, ועדיין היה עליי להזכיר את זה לעצמי בכל פעם שמישהו מסביבי היה לא נחמד.

הזכרתי לעצמי שד"ר גרשנבאום אולי קצת התבלה, התבלה משנים ארוכות של הכלה של אנשים.

'אין מה לעשות, משהו מכל הציניות והפסימיות, מושאי המחקר היקרים שלו לאורך השנים, ודאי חלחל', חשבתי, ורק הצטערתי שיצא לי לפגוש אותו בשנים שאחרי כל הרעל הזה.

כשאת שוהה ליד חולה עצירות ונדבקת ממנו בעצירות, ומתחילה לפתח יד קשה מול עצמך, יד נוקשה ולא חומלת, את מבינה שהדבר היחיד שאת צריכה הוא ניקוי רעלים – ומהר.

במקרה של עצירות – החיסון האולטימטיבי והלא רשמי היה רגש טהור. כלומר, לתת לך להרגיש בלי גבול, כך שמצאתי את עצמי עומדת במטבח, מנסה להחליק ולזמן את הדמעות עם שמן זית, אחר־כך עם בצל. הקשבתי לשירים עצובים עד שבכיתי, ואז כשהפנים התרגלו לזה הן בכו עוד קצת, וכל פעם שהפסיקו הייתי משנה את התנוחה שלהם, עושה מן הרפיה ומשנה (פעם רציתי להירשם לסדנת יוגה בכי, אבל למי יש כוח לנסוע מתל אביב לעמק יזרעאל?)

בכיתי כי גם אם מישהו החליט בשלב מסוים לתת לי תעודת זהות ורישיון ואישור לשתות, בתוך תוכי תמיד אהיה נערה בת ארבע־עשרה שנעלבת כשפוגעים בה. בכיתי על כך שהרס את הסיפורים שבניתי עליו, ועל כך שסיפורים תמיד מזדהמים כשמחטטים בהם יותר מדי. כמו אקנה.

כשקראתי לראשונה את המילים של ברוך גרשנבאום, חיילת בת תשע־עשרה שכמותי, זיהיתי טוב מאוד על מה הוא מדבר. הצטיינתי בלהבין, למען האמת, כי מאז גיל ארבע־עשרה עשיתי ניסוי הולך ופוסק ברגשות. הפעם הראשונה הייתה כשהתבצרתי בחדרי החשוך בניסיון להעניש את העולם, כי לא ידעתי את מי להעניש ולא ידעתי מה לעשות עוד עם כל הרגש הזה. אני חושבת שזו הייתה הרגשת הקיצונית שלי שגרמה לי לספוג לפי תור את הרגשות השונים שסביבי, עד שהמחלה התפרצה.

בהתחלה ספגתי את ההורים שלי, אנשי הקריירה שתמיד משדרים עסקים כרגיל ואף־פעם לא נמצאים בבית. בתור ילדה קטנה עוד הייתי רצה לחבק אותם כשהיו מגיעים בסוף יום עבודה. הם תמיד היו משיבים בחיבוק, כשהפלאפון תחוב מתחת לאוזן, מדברים, אבל לא איתי. אחר־כך ספגתי את אחי הגדול־המתבגר, שהיה מורד בהם ומוציא אותם מדעתם, בדיוק מהסיבה הזאת. זאת הייתי אני בת השתים־עשרה שהייתה ניגשת אליו כשהיה חוזר מסומם הביתה, שואלת אותו מה שלומו ורוצה שהוא ישתף אותי במרד, וזה היה הוא שהיה טורק לי את הדלת בפרצוף.

ואחר־כך זה היה הוא, שנעלם לצבא יום אחד והותיר אותי יותר בודדה ממה שהייתי ממילא, עם מטבח שיש מקורצף וארוחות צוהריים מעובדות. בדיעבד, אחרי שהכרתי את "המדריך השלם" והתוודעתי לקשר שבין הסביבה לנפש ובין הנפש לסביבה, לא הפסקתי לחשוב שאולי באמת יש בנו מן האוכל שאנחנו אוכלים. אולי ילדה בת שתים־עשרה שאוכלת ארוחות קפואות המוכנות לה בלא אהבה, נעשית קרה גם היא. אולי אנחנו כמו האוכל שלנו, כמו ירקות מעובדים, וכבר לא נשארו בנו חיים או טעם. מישהו קצץ אותנו ואז בישל בחום גבוה והוציא את כל הוויטמינים החיוניים, וכך אנחנו עכשיו, בלי שום טעם לחיות.

החברות שלי קינאו בי. הן קראו לדירה הריקה "חופש", אני קראתי לזה "חוסר". אלו היו ימים שלמים שבהם קיוויתי להריח את הבושם החריף־מדי של אימא שלי עולה במדרגות. בושם ששנאתי ועדיין ערגתי אליו, יחסי שנאה־אהבה מוזרים. הוא היה מתוק מדי, הבושם. מלא בסוכר. אימא שלי הייתה מכורה לחלוטין לסוכר בבשמים שלה.

לכן הדלקתי בזמנו סיגריה, כי חשבתי שזה מה שמתבגרות רציניות עושות, ולא אהבתי את זה. הייתי פחדנית מכדי לשתות ופחדנית מכדי לעשות סמים, מילים גדולות כאלה שכיתרו את חיי. אלו היו הדברים שהיו שמורים לאחי הגדול, העסקים המפחידים והנוראיים באמת שביתרו את משפחתנו.

בהיעדר וודקה ואומץ הקשבתי לשירים של הקרנבריז, כי הם היו דיכאון לייט וכי היו שירים שפחדתי להקשיב להם, כי ידעתי שהם יגררו אותי למטה. ניסיתי להבריח את הכעס דרך סיגריה ודרך הקרנבריז, וכשלא הצלחתי, החלטתי חורף אחד להסתגר במיטה.

"אני לא הולכת לבית הספר, ואתם יכולים לנסות להוציא אותי בכוח", הודעתי להורים שלי על־אף שלא הייתי באמת מרדנית, רק עצובה, ועל־אף שלא ידעתי להגדיר לעצמי למה. ובאמת עמדתי במילתי במשך שלושה חודשים וקצת, ובכוונה אני לא זוכרת את הקצת.

את זמני הייתי מכלה בבהייה אל תוך החלל הריק שהיה החדר שלי, כשאני מדמיינת שזה החלל החיצון. לפעמים, כשהחדר היה חשוך והבית ממש שקט, הייתי נתפסת על תנודות קטנות בתוך החושך ומדמה שהם גרמי שמיים. הייתי מדמה את גרגירי האבק לשביטים רחוקים. הייתי מאמצת את העיניים ובוהה עמוק אל תוך החושך, מרגישה איך אני נמסה לתוכו.

ההורים שלי הלכו ליועצת בית הספר שהורתה בתורה לשלוח אותי לפסיכולוגית. באמת הלכתי לאחת, קראו לה עֲדִינָה. היא אמרה שאולי כל זאת הדרך שלי לקבל את תשומת הלב שלהם, ובכך עוררה את זעמי.

את ההורים העולים־אל־חדרי הייתי מגרשת בכל הזדמנות, ואז בוכה על זה כי הרגשות שלי נתקעו בקיר. אחר־כך הייתי מלקה את עצמי על שבכיתי. זה היה פינג־פונג של שנאה – אני במרוץ נגד עצמי, ולפעמים, מצאתי את עצמי חושבת מה יקרה אם אבא ואימא יחזרו הביתה וימצאו אותי במצב כזה או אחר.

מובן שאחרי כל מחשבה כזאת הייתי נחרדת. אפילו אני הבנתי את העוקם שבכך, שיש בזה דבר אסור, דבר רע מאוד לחשוב על עצמך. מעֲדִינָה פרשתי מהר כי כעסתי מדי מכדי לשמוע.

עד שיום אחד, אחרי שעבר יותר מדי זמן שבו לא עניתי לחברות שלי, אחרי ששיקרתי לכולם שאני חולה וניזונתי בעיקר מחטיפים שחטפתי בלילה, אימא שלי התיישבה לצידי. אבא בקושי העז להיכנס לחדר.

"את כבר הפסדת די הרבה לימודים", היא אמרה בהתחלה. ידעתי לפי נימת הקול שלה שזו לא עוד שיחת שכנוע רגילה. הרחתי את הבושם שלה וידעתי שבחיים לא אתבשם כמוה, כמו שהיא בחיים לא תבין למה תליתי בחדר פוסטרים של החלל החיצון.

"מה זה משנה, ממילא אני לא מצליחה בשום מקצוע", עניתי בצדק. זה נמשך עד היום – מעולם לא הייתי טובה במיוחד בלימודים. בדיעבד, אולי פסיכולוגיה היה באמת המקצוע שלי, כי המאמצים שלי תמיד נגעו ללב.

אבל באותו רגע בחדר שלי, אימא שלי לא ראתה לנכון לנחם אותי, ולא הזכירה ש"אם תתנו לדג לטפס על עץ הוא ירגיש טיפש כל חייו" (אולי לא הכירה את המשפט הזה). באותו רגע כלו נסיונותיה של אימי שמאסה בי, והיא הציעה שאתחיל לקחת נוגדי דיכאון.

"הרבה אנשים עושים את זה בימינו, זה יגרום לך להרגיש יותר טוב", היא אמרה, אבל אני ישבתי שם הלומה. הזעם היה הדבר האחרון שנשאר לי, והנה הם מנסים להיפטר ממנו לנגד עיניי.

"לעולם לא!" המילים כמו התפרצו ממני ועיניי פקעו דמעות.

גם היום, כשאני כבר נאורה יותר, בוגרת יותר ועם "המדריך השלם" לצידי, אני מתכווצת בכל פעם שאני חושבת על זה. התחושה הייתה כמו ליפול מתהום כשאף אחד לא מחזיק, כאילו שמפסידים בשבילך במלחמה, לוקחים את הדיכאון שלך ושורפים אותו באש. זו הייתה אכזבה.

את היום ההוא אני זוכרת במדויק כי הוא היה יום גרוע מאוד לדמעות. יום חיפאי סגרירי, ואני, שלא יצאתי מהחדר כמעט ארבעה חודשים, התעטפתי במעיל ישן וברחתי מהבית.

אני זוכרת שהלכתי ברחובות. הולכת לפה, צועדת לשם, מסתכלת על כל האנשים האלו, שחיו שם בחוץ בזמן שהייתי בפנים. הולכים ושבים מבלי להביט בשום דבר סביבם. בחוץ היה קר ואני הרגשתי כמו מבוגרת קטנה, נעלה על הכול. זה היה מוזר להיות בחוץ, כאילו בזמן שלא הייתי פה הכול השתנה וגם לא. זקנות קטנות ומקומטות שאין להן אף אחד עברו ברחוב, ופתאום הסתכלתי עליהן והרגשתי אחרת. איכשהו הן נראו לי מסכנות יותר ממני, למרות שהרגשתי הכי מסכנה בעולם. הסתכלתי בהשתקפות שלי במכונית וראיתי שאף־על־פי שהפנים שלי אדומות מדמעות אני עדיין לא נראית מיואשת. לא כמוהן.

מצאתי שההליכה ברחוב מאוששת אותי. וכך צעדתי מבלי לדעת לאן, והאוויר הצח עשה לי טוב. הרגשתי קצת גאווה חצופה כי ההורים בוודאי מודאגים בגללי, ואז הרגשתי קצת רע בגלל הגאווה החצופה. מבלי משים מצאתי את עצמי בים.

מאוחר יותר, חזרתי עוד פעמים רבות לים, בעיקר בעיתות משבר, כדי לצפות בגלים המתנפצים על החוף. הייתי חוזרת בשפל כדי לצפות בגאות, ובזמן הגאות הולכת לצפות בשפל, כדי לזכור שגם הוא יגיע. אולי יום אחד מישהו עוד יחקור את הקשר בין מצב הנפש לים.

באותו יום סגריר, הים נראה כמו התשובה המושלמת לבעיותיי, משהו שהיה יכול למחות מראש את החודשים האומללים האלו. לא הבנתי למה לא עשיתי את זה קודם.

בזאת, פחות או יותר, תם עידן הדיכאון הראשון שלי. האחרים בהמשך באו והלכו לפי עונות השנה, בגלל הלימודים הלוחצים או אחרי ריב מעורר במיוחד עם ההורים. בצבא הכרתי את נועם האדיש והמנומנם, המזכיר־עד־כאב את אבי, נועם שמעולם לא הבין למה אני מתרגזת או למה אני שמחה. ביום אחד ובשנה וחצי, חתמתי באש את הקשר שלנו, ועכשיו כבר לא ידעתי מה יהיה איתי ועם בחורים. לא ידעתי אם אוכל אי פעם למצוא מישהו שיכיל את כל הרגשת שהיא אני על שלל גווניה. מישהו שלא יהמהם.

הדמעות היו עדיין חיות על לחיי כשספיר נכנסה הביתה, סמוקה ומחויכת מבילוי שממנו חזרה.

"אוי ואבוי, מתוקה שלי!" מחלפות השיער הרכות שלה נמשכו אחריי כשחיבקה אותי חיבוק עוטף. בניגוד לאימא שלי, הבושם של ספיר היה עדין ובניחוח פרחים, משהו נשי ומתוק. רציתי להיות נשית כמוה. להיות רכה.

התרפקתי על החיבוק שלה. זה היה טוב מאוד כדי לשחרר את הדמעות – מנה גדושה של רגש בידיים אוהבות. אחר־כך היא שאלה אותי: "למה את בוכה?"

בהתחלה כמעט אמרתי לה, הלשון שלי הרי הייתה מורגלת לרוץ חופשי. היא לא הייתה רגילה שאני אוסרת אותה, אבל פתאום דמיינתי את תגובתה. ודאי תנפנף בשיער החלק שלה ותכריז בקול: "יש לו זין קטן מהאגו!" ואחר־כך תוסיף: "שתדעי לך, זה ככה אצל כל האנשים המוצלחים". הייתה לה נטייה לקשר כל תופעה לאיבר הזכרי.

תמיד קינאתי ביכולת שלה לדעת הכול. לדעת שהיא תהיה מטפלת טובה, לדעת שהיא תוכל לעזור אי פעם למישהו, לדעת שלא מגיע לי לעבור דבר כזה או אחר. היא תגיד שאני לא צריכה לחזור אליו עם יחס כזה.

הישרתי מבט אל ספיר, יודעת שהיא תדע שהיא צודקת. כזאת היא, יודעת הכול, והיא תדביק אותי בידיעה שלה מבלי שראתה את נעלי הבית הדהויות שלו, את התריסים הבוכים לחֶבְרָה, היא תראה את כל הנגלה ולא את הכמעט. מבלי לשמוע אותה מדברת על ד"ר גרשנבאום ידעתי שזה יצרום ויכאיב לי, כמו ביקשתי בנפשי לגונן עליו.

ספיר ציפתה לתשובה בעודי מוחה שלהי דמעות ומורחת את הזמן. מבעד לחלון, מקצת שמש החל לזלוג לעת ערב ולא אהבתי את זה. ד"ר גרשנבאום בעצמו תמיד אמר שלא טוב לקבל החלטות מרגע שמתחיל להחשיך, מאחר שרדת החשיכה זה הזמן שבו התחושות והרעיונות מתחילים לגאות.[2]הוא הסביר שזה קשור לחוסר בוויטמין די. הרי לא סתם הרבה ממקרי הסקס הספונטניים מתרחשים בלילה, כשהתחושות גואות והכול נראה קיצוני. פעם הוא אפילו הציע לראש הממשלה לערוך מחקר בנוגע להחלטות המתקבלות בכנסת והנסיבות המובילות אליהן, וכך לגלות האם אופיין של ההחלטות הליליות שונה מאלו של היום. ראש הממשלה סירב, ואת ההחלטה הזאת הוא קיבל בשעת לילה מאוחרת.

"טוב..." לא היו לי יותר דמעות למחות ופנים להעמיד. "זה היה יום מרגש, את יודעת". אחד הדברים הגרועים בלחיות עם פסיכולוגית־לעתיד היה שכלום לא חמק ממבטה החקרני. כבר עכשיו יכולתי לראות אותה מקודדת אותי בעיניה, סופקת שפתיים וממתינה לכל ניואנס. "אפשר לומר שאני מוצפת", קרקשתי בסירים והתנעתי את המטבח כדי שתשכח ממני, אבל היא הוסיפה להביט.

לא אפשרתי לה להגיב בעודי חומקת תחת ידיה, חושבת על היומן שד"ר גרשנבאום התאמץ להסתיר ממני. מדוע נראה מבוהל לרגע כשחזיתי בו? יומן אישי אינו שמור רק לאנות פרנקות של העולם, אלא לכל מי שזקוק להשתחרר מקצת רגש, ובעצם – לכולם. כך, בהשראתו, פתחתי את המחברת והתחלתי בניקוי רעלים יסודי, טכניקה שבתיאטרון משמשת כדי לאפיין דמות, ובמציאות משמשת כדי להיזכר בעצמך.[3]

פתאום נזכרתי איזה דמות היא אני, כלומר למדתי אותה מחדש, ומחדש גם הכרתי את ד"ר גרשנבאום, שהיה חולה מכפי שיכולתי לדמיין.

נכנסתי למקלחת, שתשטוף מעליי את כל המילים שהן לא שלי, שתשאיר אותי בצלמי ובדמותי. הבטתי במראה המהוהה מרוב אדים, אותה "נערה קשה" לשעבר (נאמר בשם הוריה) שהייתה בסך הכול גם עצובה.

אצלנו בלימודים הסתובבה בדיחה, לא ממש מצחיקה: "אם זה נראה כמו שנאה ומריח כמו שנאה, זה כנראה עצב". צחקנו על כך שמכיוון שרוב מחלות הלב מסובכות זו בזו, מחלה אחת יכולה להיראות כמו האחרת. וגם ד"ר גרשנבאום, ממרום מעמדו, שהפחיד אותי ושכעס עליי, היה אולי, בסך הכול, עצוב.

עדיין עמדה בעינה השאלה מה בכוונתי לעשות באדם העצוב הזה, והאם להניח לעצמי להתקרב אליו כדרכי בטבע וכך להוסיף להיפצע. הרי הוא בעצמו המליץ להימנע מחברתם של אנשים חולים. בתוך מקלחת מהוהת־אדים, החלטתי שלא להישמע להנחיות.

[1] הֶרְגֵּשׁ הוא המינוח שנתן ד"ר גרשנבאום ל"הרגל רגש", כלומר - רגש שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב, כמו הרגל. 
[2] לעת ערב היה ממליץ למרכז את התודעה ולהרגיע אותה, מדיטציה או כל הרגל אחר. מבחינתו, כשאדם מחויב להרגל הוא יניח בצד את "רגשת־הערב" שלו כדי להתחייב להרגל הזה (ובאמת, לגילוח הרגליים שלי במקלחת מדי ערב הייתה השפעה מנחמת ומרגיעה באותה המידה). 
[3] בתיאטרון, כדי לאפיין דמות, נוהגים לחלק בטקסט את המשפטים שהיא אומרת על עצמה ועל אחרים, אל מול המשפטים שאחרים אומרים עליה. כך, באותו האופן, חילקתי את המשפטים שד"ר גרשנבאום אמר ("איזה בלגן שעשית פה", או "תתרכזי בעבודה") אל מול המשפטים שלי (ההתנצלויות הכנות לרוב, הווידוי על רמת חן).