וכי נחש ממית?

זמן טוהרה

היא היתה מונחת על משטח אבן, כרוכה בטלית מוכתמת, ובלנית זקנה חגורה בסינר גומי שחור, כסינרם של מוכרי דגים, רחשה למראשותיה. שנינו, הצדיק והרשע, עמדנו בשתי פינות מרוחקות של אולם הכניסה, שהיה מואר בתאורה מוגלתית. בינינו הסתודדו בני הדור הצעיר, שילשים וריבעים, קראו בקולי קולות פרקי תהילים והגניבו לעברנו מבטים סקרניים. האח השלישי, ה"בייבי", סבב במעגלים סהרוריים ומדי פעם הלם באגרופו על אחד הקירות. בת הזקונים, ראשה מכוסה בפיאה מעוכה, עמדה ולפתה באצבעות מלבינות ספר תהילים קטן וחום.
פעם ועוד פעם ניסיתי לקשור אִתה קשר עין, אבל לשווא. פעם היה לי קשר כזה אִתה. אחותי הקטנה היתה חברתי הראשונה. בערבים הייתי מקריא באוזניה מעשיות על צדיקים מהספר "כל אגדות ישראל", והיא היתה כורכת סביבי את זרועותיה הקטנות ומחבקת אותי בחום. כשהיתה בת שש-שבע התקשתה להירדם בלילות, ביעותים מסתוריים תקפו אותה, עד שקניתי לה מדמי כיס שחסכתי בובה חדשה. האם שמרה על הבובה? האם שמרה הבובה עליה? רק לה זכרתי את חסד ילדותנו. אבל בשנים שחלפו אבדה הילדות והחסד תם.
היא השתמטה ממבטי. פעם, כשהשתן ברח לה לפני כמה מחברי וכתם מכוער התחיל להתפשט על שמלתה, שעטתי למטבח ומילאתי מים בסיר, דהרתי חזרה ובצחוק גדול ומתוך לצון שפכתי עליה את המים. היא היתה רטובה כולה, אבל הכתם נעלם. היא צרחה "השתגעת, השתגעת", אבל במבט שני הודתה לי. ועכשיו, כשהשתן שלי בורח לפני בני השבט, היא משתמטת ממני.
בהמולה הגדולה, בין השורות, דחקו אותי לעברה של אימא. רק כמה צעדים הפרידו בינינו, אבל מה רב המרחק. כתהום הכרויה בין ארץ החיים ליקום המתים. רק כמה צעדים ודרך ללא מוצא. מישהו לפת את יצולי ידי וגלגל אותי לעברה כעגלת מתים. עצמתי את עיני. זו תהיה פגישתנו האחרונה. במעמד צד אחד. כל מה שלא יכולתי לומר לה בחייה, כל מה שרציתי, ילך לגניזה. המרחק הצטמצם בהילוך איטי מסויט, עד שלפתע הרפו ממני, ועמדתי שם שמוט, והרחתי את ריח גופה. שנים רבות עברו, אבל הריח אינו מרפה.
הבלנית שמה עצמה כמי שאינה מכירה ואינה יודעת. היא נטלה צלוחית קטנה עשויה פלסטיק כתום ושקוף שהיתה גדושה בעפר, גוללה את הטלית מעל פניה, פתחה את ריסיה וכמנהג ירושלים זרתה קומץ עפר לתוך אישוניה.
פיה היה מכווץ, אבל הזיכרון נפתח. ביום שהרכיבו לה מערכת שיניים תותבות חזרה הביתה ושלפה אותה מפיה, ועמדה מולנו ודמעה. כאילו היינו לה מראה. הדמעות זלגו אט אט לפה הנפול, מעורבבות בשאריות איפור ועכורות, והיא התנודדה על רגליה ולא אמרה דבר. כאילו ביקשה להעמיד אותנו במבחן. האם אנחנו אוהבים אותה גם בדמותה הנבולה? שנים אחרי מות אביה שמרה את שיניו התותבות במגירת השולחן בסלון.
"עכשיו אתה, התור שלך," התלחשו מאחורי.
בפיק ברכיים התקרבתי אליה והצצתי בעיניה השקופות כמדוזה. הבלנית פערה את פיה כמבקשת לומר דבר מה, אבל נמלכה בדעתה והחרישה. הגישה לי צלוחית אחרת, צהובה ושקופה, ונענעה קלות בראשה העטוף במטפחת בד אפורה. שיתוק פשט בגופי. ביקשתי לסוב על עקבי ולנוס מהריח, להימלט מהריקבון, להתנתק ממנה. אבל הבלנית משכה את כף ידי בקוצר רוח עד לצלוחית.
בלילה האחרון לפני מותה, בבית החולים, חלפתי במהירות במסדרון המשופץ, שעמדו בו מרצפות עקורות ואבק חורש רעות. היא שכבה בחדר שנדחסו בו ארבע מיטות וגניחות רבות. הווילון סביב למיטתה היה סכור, ולרגע פחדתי שהחמצתי את הפגישה אתה. אבל כשהפשלתי את הווילון היא שכבה על המיטה בידיים שמוטות ובעיניים קמות. היא התנשמה בכבדות, ומנחיריה נפלטו צפצופים.
"תהרוג אותי," חרחרה באוזני, "תשחרר אותי, תגאל אותי מייסורי. רק אתה יכול."
ואלה היו המלים האחרונות ששמעתי מפיה.
עכשיו אספתי עפר בין אצבע לבוהן וזרזפתי לעיניה וגמלתי חסד אחרון.
"מאמע, מאמע," התייפח הבייבי, "מאמע, מאמע."
המבט האחרון שקפא בשמורות עיניה הביע פליאה. כאילו ראתה דבר מה מוזר ברגע יציאת הנשמה. מה ראתה? אולי מלאך קלוע מריבוא עיניים שבהן משתברים רסיסי חייה? אולי את אבא? אולי אותנו, את בניה? אולי את להט החרב המתהפכת?
גרגר ועוד גרגר ניגר וכיסה את עיניה. מעפר באה ואל עפר תשוב. גרגר חול ועוד גרגר בקבורה נפרדת של עיניה, כמו של איברי גוף מפוזרים אחרי פיגוע. פתאום הבליחה הפגישה האחרונה בינינו לפני שנפלה לערש דווי. היא ישבה בתחנת אוטובוס, מכווצת וצמוקה, ונדנדה קלות את רגליה מעל שפת המדרכה. כאילו המתינה, אחרי שנים כה רבות של פרידה, רק לבואי. אבל האוטובוס חלף, והיא נעלמה.
וגם עכשיו. היא נעלמה, אבל נשמתה משוטטת סביב גווייתה. מדויק יותר: נשמותיה. היו לה לפחות שתי נשמות. וגם אני נדחקתי לצִדה מפוצל לשניים. אחד ילד קטן, מפוחד ואובד עצות, והשני משקיף מן הצד וגומע בעיניים שוקקות את המראות והקולות.
ואיך הזעיקה אותנו, שבועיים לפני הסתלקותה, אל מיטתה. למרות אזהרות הרופאים, היא לא תתאשפז בבית החולים עד שנבוא אליה שוב יחדיו, כמו לפני הפרידה. היא תבעה ואנחנו התייצבנו. היא שכבה בינינו בעיניים סכורות, וחזה המצומק עלה וירד כמעלית החורקת בבתים הישנים של ילדותנו.
ביקשתי להישאר אִתה לבדי. הצדיק נסוג מהחדר מלוּוה באישתו הרבנית, שהיתה לבושה משום מה בבגדי חג ומוללה במבוכה מטפחת בד.
נותרנו לבדנו. האוויר עמד. התבוננתי בפנים המצומקות, בלחי השמוטה שהזקִנה צימחה בקצֶהָ שערות בודדות, בידיים הכחושות המנומרות בכתמים חומים, באישה שארון הבגדים שלה היה גדוש בעשרות שמלות אלגנטיות, וספורט-אלגנט, ובשמלות ליום ובשמלות לערב ובשמלות נשף, ועכשיו שכבה מפוררת על המיטה לבושה בחלוק אפור, ופניה מכווצות כווילון משי אחרי כביסה במים רותחים. התבוננתי במי שהיתה לי מאז ילדותי מאמע, אבל רק לעתים ספורות אימא. הכעס התאדה, העלבונות וההשפלות התמוססו, ונותרה רק תחושה של החמצה.
הדלת נפתחה בסערה ואל החדר פרץ אחי, שלא יכול עוד לחכות במסדרון, וחיבק אותי. זאת היתה הנגיעה ראשונה בינינו אחרי שלושים וחמש שנים של קרע. הוא הקיף אותי בזרועותיו והתייפח.
"מאמע, הוי מאמע."
מאמע פקחה את עיניה אט אט, כאילו הפשילה מסך, ובקול מופתע קראה, "אה, ילדים! הנה, שוב אתם פה לידי, כמו פעם, כמו תמיד, ליד המאמע שלכם." שתקנו. כשמאמע מדברת, הילדים מחרישים.
היא הורתה לנו להניח את כפות ידינו בכף ידה. אצבעותיו של הצדיק היו לחות מזיעה. כפי היתה צוננת. כמו אז, לפני המראָה. יד האש ויד הנפץ. הקאובוי החי והקאובוי המת.
"מה אתה כל כך כועס עליו," גנחה מתוך טשטוש לעברו של אחי. "הוא הרי כזה מוכשר." ופתאום הסתמן על שפתיה חיוך קטן, כמעט בלתי נראה. חיוך מנצחים. בשעה האחרונה לחייה רקחה שלום בין שני בניה. בשעה האחרונה עלה בידה לכנס את שניהם ליד מיטתה. אבל באיזה מחיר? ומי הרוויח ומי הפסיד? נפרדנו ממנה כשהיתה בהכרה מלאה, וחזרנו ונפגשנו כשהיתה על סף אובדנה.
לאט לאט עצמה את עיניה ופניה שקטו. עמדנו לצדה ועקבנו בחרדה אחר נשימותיה. לפתע התרוממה מעט וביקשה להסתדר. על שידה קטנה לצד המיטה היו מונחים נרתיק עור מקומט, מסרק שנהב ומראת יד. באצבע רועדת הצביעה על הנרתיק ופתחה את הריצ'רץ'. בנרתיק היו גליל ליפסטיק, כמה עפרונות איפור וקופסת פודרה ובה כרית קטנה. שנינו עשינו יד אחת ועזרנו לה להתיישב על המיטה. אבל כוחה לא עמד לה. היא נאנחה ולחשה, "אני רוצה להיות מאופרת, זה מה שאני רוצה." פידרתי את לחייה ונטלתי את מסרק השנהב שאיבד כמה שיניים והעברתי אותו אט אט בשערותיה. אחי קירב את מראת הכסף אל פניה. היא בחנה את עצמה בתמיהה, הבליעה חיוך קטן ורק אז התרצתה לנסוע לבית החולים. באותו רגע, כמדומה, השלימה עם מותה.
הנחנו אותה על אלונקת האמבולנס ושנינו ליווינו אותה לאורך המסדרון ואחזנו בידיה. היא חייכה חיוך שקט ורוגע. ורק כשנעלמה מעינינו והאמבולנס פרץ לדרכו ביללה, הסתובבתי אל הצדיק ורציתי לשסף את גרונו. מדוע מנע את החסד הזה מאבא?
שורה של חסידים חצצה בינינו באולם הטוהרה. גדר חיה ורוחשת, כמו בטִיש של ערבי שבתות. הצדיק הפנה את פניו אל קיר הבטון והחריש. מפעם לפעם ניתק ממקומו ופסע במהירות באולם מצד לצד, מקצה לקצה. בפנים מודלקות התרומם על בהונות רגליו ומתח את ראשו כלפי מעלה, עצם את עיניו ותיקן תיקונים לעילוי נשמתה. בני המשפחה, מניין תלמידיו המובהקים, חסידים ועמך - כולם עקבו בעיניים משתאות אחר תנועותיו.
האם הוא זוכר? האם איבד? האם מחק את הזיכרונות, את המלחמות על לבה שניהלנו בילדוּת בכיליון נפש? ומי זכה? ומי הפסיד?
כולם היו שם. הבנים, הבת, החתן והכלות, הנכדים והנינים. שבט עצום ורב, שהיה לי זר ומוזר. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את רובם. הנה שם, דחוק בין שלושה אברכים, צעיר שתווי פניו מזכירים את פניו של הזיֵידֶע שלו. האף הבולבוסי, העיניים הרטובות ושפת הגוף הבהולה. והנה רַייכל, שעִברתה את שמה לעשירה. אה, עשירה! בתו של הדוד החלבן, שהתגרתה בנו וגירתה אותנו ותעתעה ושיחקה משחקים מסוכנים. עגלגלה וחביתית היתה, מצחקקת עם הנערים ששיחקו לפניה. היתה שוחקת ומעלימה בכף יד סכורה על פיה שן סוררת שחרגה מהשורה.
ועכשיו עמדה ולפתה ספר תהילים במהדורת כיס קטנה, וטוביה, בעלה הצנום, שהעמיד לה במרוצת השנים ארבעה עשר צאצאים, עמד לצדה וטען כלפיה משהו בלהט. האם הצדיק זוכר את הקרב שניהלו עליה בנערוּת? איך היתה מתגנבת ליצועיו לתקן תיקון חצות. האם הצדיק זוכר את הילד שהיה מתרוצץ ומסתבך בין רגליהם, מעביר מסרים בינו לבינה. מה הוא אמר? מה אמרה היא? במסדרון הארוך היתה תכונה רבה. בני השבט התגודדו לאורכו וזעקו זעקות מרות. הלכה הצדקת לעולמה, לפנות שחר, בשבת, ביום שבו ננעלים שערי הגיהינום והאש כבה, וגם לרשעים יש מנוחה נכונה. ורק כלפַּי התלבתה האש.
הצדיק עמד בפינה הרחוקה והפנה אל הקיר את פניו המסוגפות מצוֹמוֹת. כתפיו רעדו. נשמתו שוטטה. הגדר החיה רחשה לרגע ונאלמה. רק שנינו נותרנו. הבכור והצעיר. הצדיק והרשע. מבטינו הצטלבו כמו חרבות שלופות, והדם נשפך.
הפגישה האחרונה לפני הקריעה הגדולה, בצהרי יום שטוף שמש, בתחנת הרכבת בדרום תל אביב. אילו היה כוח בידיו, היה סוקל אותי למוות כדין מחלל שבת בפרהסיה. אחי נשא עיניים מצועפות מדמעות אל הרציפים השוממים והוסיף בקול מרוסק, "למענך, אח קטן, כדי לגאול את הנשמה שלך, את חיי הנצח שלך. אם תמות עכשיו ייחסכו ממך כל החטאים וכל העוונות וכל הפשעים שתצבור מעתה ועד ליום שבו תלך לעולמך."
התקרבתי אליו וביקשתי לכרוך את ידי הרועדות סביבו. להדק אותן אט אט סביב צווארו, חזק חזק, כמו שתי רצועות תפילין, להשתיק אותו, לסחוט מתוכו טיפות חיים אחרונות. ולרגע, בצהרי יום, חזרנו ושיחקנו את משחק הילדוּת. אבל פתאום שעטה רכבת אל הרציפים וקטר צפר בקול תרועה, וההזיה נדרסה.
אחרי שהסתיימה הטוהרה נהרו בני המשפחה אל השכונה. משם, מקרן הרחובות, סמוך לבניין הגבולי המפריד בין השכונה החילונית לשכונה החרדית, מהמבוא הקטן שמוביל אל המקום שבו התחילו כל הדברים, יֵצא מסע ההלוויה.
הרחוב היה מוצף בהמון רב. השמועה על מות הצדקת, אמו של הצדיק, עברה בדואר אוויר, מפה לאוזן, משכונת גאולה ועד לשערי חסד, ממאה שערים ועד לבית ישראל הישנה, עברה ומשכה אחריה קהל מלווים עצום ורב שביקש לגמול לה חסד אחרון. אני הגעתי אל הבית עם בני וקומץ חברים. הם תבעו זאת. אם יגרשו אותי בני השבט גם הפעם, הם לא יחרישו. אם יגזור הצדיק דין כָּרֵת, יזעקו חמס. אבל הפעם נהגו בי בני השבט בדרך שונה. לא גירשו ולא קיבלו, אלא הניחו לי לנפשי.
במעגל הפנימי, מסביב לגופה, עמדו כמה מקַנאָי ירושלים מבני הפלג החרדי של המשפחה. ישיש כפוף גב מנה ביידיש ובלשון הקוידש את מעלות המשפחה ואת השמות בשורש הנשמות ובעץ החיים, מהשל"ה הקדוש, והרבי ממזריטש, נו, ועד דויד המלך, בעל תהילים. ברגעים הראשונים לא זיהיתי אותו. האם זה רֶבּ חיים, הדוד הגדול, יחיד ומיוחד בקהילת מקובלי היישוב הישן בירושלים, הדוד שקירב אותי אליו בנערותי ונהג בי כבאחד מילדיו?
"ומשורש הנשמות הקדושות, אוי וֵויי, אוי וֵויי, זכתה להעמיד בן צדיק אחד ומיוחד שמוסר את נפשו בפועל יום יום, שעה שעה, על קידוש השם. עבד השם יִסבּוֹרֶך, מגדולי המאמינים בדורנו זה השפל, מגדולי המדליקים בזמן שכבו האורות, אַיי, אַיי, לעשות תיקון לחילול השם האיום והנורא, בבחינת מהרסייך ומחרבייך ממך יֵצֵאו."
המלים היו קשות, אבל ההגייה רכה. אלי דיבר הישיש, לעברי כיוון את הדברים, ועלי לא אמר מלה. בלי שם ובלי ציון, כדין עמלק. עמדתי שם, מכווץ ובראש מורכן, והחרשתי. נכלם נאחזתי בכף ידו של בני, שעמד מאחורי.
הישיש סיים את ההספד, ורחש עמום עלה מן הנקבצים. כמה מהם זכרתי מהימים ההם, מתקופת הבית השני, בבניין הגבולי בין רחביה לשערי חסד. הנה אברום פ', שהיה מספר לי בעיניים מלוהטות על הטוֹמאטֶעס, העגבניות האדומות כדם, שהיה יונק מתוכן את הנוזל כערפד; אברום שפתח בפני את חצרו של רֶבּ אהר'לה חסידים במאה שערים. אברום הוביל אותי בליל שבת אחד לסמטה הדחוקה, לבית הצר שהיה מואר בעששיות שמן, לטִיש שבראשו ישב מעולף הרֶבֶּע, לחבורת החסידים שהקיפה אותו, לניגונים, לכיסופים ולכלוֹת הנפש. ובערבים של תוגה הייתי מגיע אל הבית הזה, שהיה עשֵן מן העששיות ומנרות השעווה, שהרי כל המשתמש בחשמל בשבת, בהיתר הרבנות המשומדת של הציוניסטים, הוא בבחינת כופר ואין לו חלק בעולם הבא. בעלטה היינו מגיעים בקבלת שבת למקוֶוה הרוחני, לטבול ולהיטהר.