בית משותף

אסנת שלחה רגל מהמיטה וגיששה אחר המשקפיים שלה. השעון מימינה הבהב חמש ארבעים וחמש. בשעה כזאת של הבוקר לקח למספרים כמה שניות לעשות את הדרך מהצג אל המוח. מבט ימינה גילה שאלון שוכב על גבו עם הפה פעור מעט ונוחר בעליצות. זה לא היה מפתיע. אתמול, בערב ראש השנה, שתה ושתה כאילו החיים שלו תלויים בזה. אמנם העיתון שהוא עובד בו תלוי על בלימה, חשבה אסנת, אבל החיים שלו דווקא לא. 
כשגיששה את דרכה במטבח, מקללת את שעון החורף שהופך את השעה חמש ארבעים וחמש לחשוכה בעליל, הבינה שהיתה צריכה לשפוך את הפח כבר אתמול. זאת אומרת בעולם טוב יותר אלון היה צריך לשפוך את הפח, או אחד הילדים, אבל בפועל העצלנות שלה גרמה עכשיו לגל ריח כבד ומעופש במטבח. היא לא תתן ליום הראשון של השנה החדשה להתחיל עם ריח כל כך דוחה. היא הפעילה את מכונת הקפה, נעלה נעלי בית, פתחה את הדלת, התפלאה שהעיתון עוד לא הגיע הבוקר, נזכרה שעיתונים לא יוצאים בראש השנה ויצאה אל חדר המדרגות.
ארבע שנים היא עוברת בחדר המדרגות הזה, חדר המדרגות הסמי מודרני ברחוב בורג 35 וכאילו הזמן עמד מלכת. כדי לא להעיר את כל הבניין היא החליטה לרדת במדרגות. גם התחשבות בשכנים וגם הורדת קלוריות שטובה תמיד ובמיוחד בשנה החדשה. הנה הדלת של משפחת ברקאי, שלוש שנים הם כאן ועדיין לא שמו שלט עם שם על הדירה. הנה הדלת של משפחת אביטל, כרגיל שקית האשפה עומדת בחוץ, אולי מחכה שאסנת או שכן אחר יבוא לפנות אותה. לא צריך להיות בעל חוש ריח של כלב בשביל להבין שהתינוק של משפחת אביטל, השלישי או הרביעי, אסנת ניסתה להיזכר, חיסל אתמול שניים שלושה חיתולים שעומדים להם עכשיו מסריחים בשקית האשפה. והנה הדלת של משפחת שכטר, שלט יפה על הדלת, השטיחון עומד בדיוק מילימטרי במרכז הדלת, העציץ שמצד ימין למשקוף רענן והכתובת: כאן גרים בכיף איילה, אייל, רואי וג'ני שכטר כאילו מזמינים את אסנת להיכנס פנימה, לשים את הראש על הספה הנקייה ולבקש כוס קפה עם שניים סוכרזית. איך הם סובלים את משפחת אביטל?
עוד סט מדרגות, וקומת הקרקע נגלית לעיניים ומבעד הדלת חודרות קרני שמש ראשונות של השנה החדשה. אמצע ספטמבר והאוויר מהביל והריח לא עוזב. מה עובר על התינוק של משפחת אביטל? חצי סיבוב, מבט אל הדלתות הסגורות של משפחת לוי ומשפחת גולד ויציאה החוצה. אלוהים, הריח של אביטל מגיע גם לכאן? מה הם עושים לתינוק הזה?
בחוץ חונה צי הרכבים. אסנת סופרת שלוש מזדות, שני ג'יפונים, שני ג'יפים אימתניים של משפחת בן יצחק מהדופלקס, את האוטו שלה, שני פורד שידעו ימים יותר וכמובן את המיני ואן של משפחת אביטל. הגולף של אלון חונה בחוץ. חצי סיבוב שמאלה והיא מגיעה לחדר האשפה. חבל שלא זרקה אתמול את הזבל, עוברת בראשה מחשבה, כיוון שאת הסרחון אפשר להריח כבר בכניסה לחדר. צחנה חזקה ומהבילה עולה מהחדר, צחנה שרק ערב חג בבית ישראלי משותף יכול לייצר.
השמש כבר נגלית מעל הבית בבורג 35, כשהיא לוחצת על ידית חדר האשפה ובתנועות בטוחות ניגשת לפח הראשון מימין, רק בשביל להבין שהוא עולה על גדותיו. גם הפח השני מימין עולה על גדותיו, כך שאסנת צריכה לדלג מעל פתח הביוב, לעשות עוד שני צעדים ולפתוח את הפח השלישי, שדווקא נראה ריק להפליא. בתנופה מפתיעה היא מרימה את שק האשפה שלה, שפתאום עולה בדעתה שאולי גם הוא מסריח, פותחת את מכסה הפח וכאילו ברק מבליח בה וחוצה אותה לשניים. מתוך הפח מציץ זוג רגליים. לוקח למוח פחות מאלפית שנייה להעביר מסר לגוף, אולם אסנת מרגישה כאילו עברו חיים שלמים מרגע פתיחת הפח ועד הרגע שהמוח שלה, מוח של אשה בת ארבעים וקצת, שראתה גופה רק בטלוויזיה, מבין שהיא עומדת מול גופה. ברעד קל אבל בנמרצות מרשימה היא חוזרת לבניין, עולה דרך המדרגות, פורצת דרך הדלת, תופסת את שפורפרת הטלפון ומחייגת. רק כשהטלפון מתעורר לחיים היא מבינה שהיא עדיין אוחזת ביד שקית מטפטפת.

בחמש חמישים ושמונה התחילו המכשירים בבית לצפצף. בהתחלה זה היה הביפר, חד, עצבני, שורק כפי שרק ביפר יכול להיות ביום הראשון של השנה החדשה. שני התחיל הפלאפון שלי לטרטר, מרעיד את השידה ליד המיטה ומנגן את ואלס בחמש ושלושים בפול ווליום. כן, אני אוהב את שלמה ארצי, זאת האמת וגם שבוע של עינויים בשבי החמאס לא יגרום לי לשנות את דעתי, מקסימום לשקר בשביל להכפיל את גודל מנת החומוס היומית.
שלחתי את היד לטלפון ובחצי הדרך התחיל גם הטלפון הביתי לצרוח, גורם לליאת להסתובב לכיווני ולמלמל משהו לא ברור. היד כבר החליקה על מסך המגע של הטלפון, כשמהצד השני נשמע קולו הלא עירני ובעיקר לא עולץ של סגן ניצב אוחנה. חמש שנים אני מכיר את סגן ניצב אוחנה, ולפני השעה שש בבוקר אף פעם לא שמעתי אותו עולץ. אוחנה היה קצר, כמו שרק בנאדם שהתעורר לפני חמש דקות יכול להישמע. "ברק, תרשום כתובת, בורג 35 ברעננה. אתה יודע איפה זה? אשה מצאה גופה בחדר האשפה, שני שוטרי סיור כבר במקום. תקבל עוד פרטים בדרך".
שפשפתי את עין שמאל וקלטתי שאני לא לובש שום דבר. "בסדר, אני כבר חצי לבוש", נהמתי אל השפורפרת וניסיתי להיזכר אם אני יודע איפה זה בורג 35. "תבקש משוטרי הסיור לאטום את הבניין, אף אחד לא יוצא", ביקשתי מאוחנה תוך ניסיון נואש לחפש תחתונים נקיים, או לפחות תחתונים.
אוחנה גיחך לי לתוך האוזן "זה ברור. תתלבש ותגיע מהר, אל תיתן לאף עיתונאי להיכנס למקום, לפחות לא עד שנבין איפה אנחנו עומדים. אני אגיע בעצמי עוד חצי שעה, שעה".
במטבח, שתי דקות מאוחר יותר, העפתי מבט מאוכזב אל מכונת הקפה החדשה שעמדה על השיש. לא עניין פשוט ממשכורת של רב פקד במשטרת ישראל ומשכורת של סטודנטית לתואר שני ביחסים בין לאומיים. הסיכוי לחזור אליה כשהשמש עדיין גבוה בשמים, היה קלוש, התפריט היום יורכב מקפה שחור, סנדוויצ'ים פושרים ומנטוס. ליד המכונה שכב לו הטופס. למעלה כבר מילאתי את השם הפרטי ושם המשפחה, ההמשך עוד יבוא. אולי.
הפורד פוקוס המשטרתית חנתה במקום סביר ברחוב, וגם בלי להפעיל סירנות או למשוך תשומת לב מיותרת, אפשר היה להגיע ממרכז רעננה לרחוב בורג 35 בחמש דקות סבירות לחלוטין.
החניתי את הרכב בשביל הגישה לצמד הבתים המשותפים, מספר שלושים וחמש ושלושים ושלוש, מתבונן בחלונות הסגורים בהם ישנים בסביבות חמישים איש ולא משערים לעצמם שלעולם כבר לא ירגישו בטוחים בביתם שלהם. ולא סתם בבית שלהם, ברעננה. מעוז הבורגנות הישראלי. העיר שכשאני הייתי ילד ירושלמי, אי שם בשנות התשעים, היתה בסך הכל תחנה בדרך בין כפר סבא להרצליה. מבט מסביב אישר שרעננה ובעיקר השכונות החדשות של רעננה הן כבר מזמן לא תחנה בדרך. הבתים בנויים הפסיפס הלבן נצצו בקרני השמש הראשונות. בחניון חנו זו לצד זו מכוניות הייטק עם מדבקה לועזית על צידיהן. אם יש בורגנות ישראלית, ככה היא נראית. ארבעה חדרים ברעננה, רכב עם מדבקה בחניון, ג'יפ קטן לאלה שהצליחו, ג'יפ גדול לאלה שממש הצליחו, מתקן לאופניים על חלק מהג'יפים ו...גופה בחדר האשפה. התנערתי מהחלום הבורגני של מי שמרוויח בקושי 9000 שקל לחודש ומשלם חצי מזה על משכנתא ופניתי במעלה השביל. קינאתי באנשים שגרים בבניין הזה וחלמתי לגדל את הילדים שלי, כשיהיו כאלה, בבניין כל כך שקט ומטופח. מרחק שניים, שלושה קילומטר מביתי במרכז העיר, אבל מרחק של גלקסיות בין הבורגנות הנינוחה ששידר הבניין, לבין הזקנה והגריאטריות ששידר הבניין שלי. יום אחד גם אני אגיע לבניין הזה בתור בעלים, הבטחתי לעצמי, ונזכרתי שיש לי עבודה לעשות.
בכניסה לחדר האשפה עמד שוטר שהתג שהיה תלוי לו קצת באלכסון על החזה הכיל בקושי את השם סרגיי ליאונידוב. הוא נראה כאילו הרגע סיים לקרוא את הדרשה שלו בבר המצווה. השערות שלו היו בלונדיניות והוא הדביק אותם לקרקפת, כנראה עם מים במה שגרם לשיער שלו להיראות כאילו סמור צהוב התיישב לו על הראש. "רב פקד ברק", הצגתי את עצמי תוך הבנה שהג'ינס שזרקתי על עצמי והטי שרט עם הכיתוב: הארד רוק קפה קנקון, לא ממש משווים לי מראה של קצין במשטרה שבא לפקד על חקירה. ובכלל, קצין במשטרה? אני? ידעתי שאני לא נראה כמו קצין במשטרה, האמת שלא רציתי להיראות כמו קצין במשטרה. אמנם הייתי קצין במשטרה, תוצאה של עבודה אחרי צבא שנמתחה קצת יותר מהרצוי, אבל עמוק בפנים ידעתי שאין לי מה לחפש שם. מוסד, שב"כ, זה אני. משטרה זה לאנשים אחרים, למרות שבשעה שש ושש דקות בבוקר, עם ניצני שמש ראשונה שכבר הקרינה חום לא מבוטל לאדמה הרעננית, ידעתי שהדבר הכי קרוב לקצין משטרה ברחוב, עומד לו ומבזבז זמן בתוך הג'ינס שלי.
"איפה השותף שלך", שאלתי את סרגי, שהסתפק במנוד ראש לעבר חדר המדרגות ולאחר מכן הוסיף "שם". מנוד הראש לא הזיז את השיער שלו מהקרקפת במילימטר ופתאום הבנתי שאנחנו עומדים בענן ריח חזק שנובע מן הסתם מגופה שנמצאת בחדר האשפה. "יש לך כפפות?", שאלתי את סרגי, שהושיט בדממה זוג כפפות שהחזיק כנראה בניידת. "נגעת במשהו?". סרגי שוב הנהן, הפעם מימין לשמאל. שוב לא זזה שיערה אחת על הראש שלו. "מי קרא לכם"? "הגיעה קריאה מהמוקד לפני רבע שעה, דיירת מהבניין התקשרה והזמינה אותם. הגענו לפה לפני עשר דקות, סגרנו את השטח וקיבלנו הוראות לחכות לך".
"נכנסתם פנימה"?. סרגי שוב הסתפק בהנהון מימין לשמאל, מה שלא השאיר לי אלא להדק את הכפפות על ידי ולהיכנס לחדר האשפה.
זהו הרגע הראשון של חקירה, אולי חקירה רצח, רגע שהוא דרמטי הרבה פחות ממה שניתן לחשוב, אם מסננים את העובדה שמדובר בזירת הרצח הכי בתולית שניתן למצוא. אישה אחת, זו שמצאה את הגופה, נכנסה לחדר. בהתחשב בעובדה שמדובר בראש השנה, ובהתחשב בעובדה שהגופה נמצאה ברבע לשש בבוקר, כנראה שהאדם הנוסף שנכנס לחדר במהלך הלילה היה האיש ששם שם את הגופה. 
חדר האשפה נראה כמו אלפי חדרי אשפה אחרים ברעננה וברחבי המדינה. חמישה פחי אשפה ניצבו מימין לדלת, בסדר מניח את הדעת. באמצע החדר היה בור ניקוז שמישהו שכח לסגור, בקצה הנגדי עמד פח למחזור עיתונים ומצד שמאל עמדו כלי המנקה של הבניין, צמודים לברז ברזל מכוער במיוחד. הפח הראשון והשני היו פתוחים והאשפה כמעט גלשה מהם. אפשר היה בקלות להבחין באשפה של ערב חג. בקבוקי משקה פתוחים, בקבוקי יין חצי מלאים, שאריות עוף ואריזות ריקות של גלידה. הפח השלישי הרביעי והחמישי היו סגורים ונראו דווקא נקיים להפליא.
פתחתי את הפח הראשון. אני אמנם רגיל למראה של גופות, אבל גופות טריות אחרי רצח. משטרת כפר סבא מטפלת גם באיזור המשולש. מה שאומר הרבה רציחות בשנה. הנוהל פשוט. מקבלים קריאה, מגיעים לטירה, טייבה, קלאנסווה או טול כרם. הקלות של הקיום שם היא כמעט בלתי נסבלת, בעיקר הקלות של אי הקיום. במקרה כזה הגופה, מנוקבת בשניים שלושה כדורים, לפעמים במחסנית שלמה, שוכבת בסמטה ונראית כמעט חיה. כל מה שנשאר לחוקר זה להזמין אמבולנס לאסוף את הגופה ולהרים טלפון לקצין המודיעין. הוא צריך להרים טלפון לשניים שלושה משתפי פעולה ולמחרת אפשר לסגור את החקירה. אלה הרגעים שבהם אני נזכר שהתואר הנכון יותר לתפקיד שלי הוא לא רב פקד, אלא רב פקיד. אבל האמת שזאת היתה הגופה האמיתית הראשונה שלי. לא שאני גזען, חלילה, אלא שלחיים יש קצב אחר במשולש, ואיכשהו שם הגופות נערמות בקצב אחר. גופה היא גופה היא גופה, אבל איכשהו, אולי בגלל החינוך הפטריוטי שלי, אולי בגלל גזענות סמויה, גופה של אישה צעירה בפח אשפה בלב רעננה, היא מוחשית הרבה יותר. רוצים לקרוא לי גזען? תפסתם אותי. אבל גזענות זה לא הסיפור פה, החיים עצמם זה הסיפור ובתוך המשולש החיים זולים במיוחד. עובדה.
הדבר הראשון שקפץ לי לראש שכשפתחתי את הפח זה שמדובר באשה, כן, מיד רואים שהיא אשה, נמוכה מאוד. אחרת לא ברור איך היא נכנסה כולה לתוך פח בגובה של מטר ועשרה. הרגליים שלה קיבלו לובן מוזר, והעור נראה כאילו הוא שקוף. זה היה יותר סוריאליסטי ממפחיד. שלפתי פנס מהכיס האחורי, טוב שזכרתי להביא אחד, והארתי לתוך הפח. הפח היה ריק לחלוטין למעט שני דברים, שלולית של דם בתחתיתו ומה שהבנתי עכשיו שלא היה גופה, אלא חצי גופה. בעצם היו שלושה דברים, כי בתחתית הפח ראיתי כמה יריעות ניילון מדממות.
כשפתחתי את הפח הרביעי, זה שעמד בצמוד לפח השלישי, הבנתי שלדיירת המסכנה שדיווחה רק על רגליים שיוצאות מפח הזבל בבניין שלה היה מזל גדול, אם אפשר לקרוא לזה כך. אם היתה פותחת את הפח השני, היתה מגלה מראה מחריד בהרבה. ראש של אשה, מחובר לגוף, ללא בגדים הציץ עליי מהפח השני. גם הראש, כמו הרגליים שמן הסתם היו שייכות פעם לאותה אשה, היה מת לחלוטין. עד כמה שאפשר להעריך זה היה פעם ראש של אשה יפה. אולי אפילו יפהפיה. אי אפשר היה שלא לשים לב שהיא היתה מאופרת בצורה מושלמת, עם איפור עדיין בעינים ושפתון אדום מרוח לה עדיין על השפתיים. השיער שלה היה מסורק והגוונים בו נראו חדשים ונוצצים. הגוון השולט היה כתום גזר בוהק, כזה שמגיע לראש רק מקופסה, קופסה יקרה במיוחד. אם לא הגוון המוזר של העור, והעובדה הברורה שהיא בלי רגליים, אפשר היה לטעון שמדובר במראה יפה. לא היה צריך להאיר פנימה בשביל להעריך שגם בתחתית הפח הזה קיימת שלולית דם רצינית. עניין של גרביטציה. גם יריעות ניילון היו שם בצדדים, כאילו הופשלו מהגופה על מנת לעשות את המחזה מזעזע יותר. המראה, בתוספת התחושה שברעננה מסתובב רוצח שחותך גופות, העלה בי קבס. נשענתי אחורה על הקיר הנגדי, נזכר רגע לאחר מכן שמדובר בזירת פשע שכדאי לא לחלל. הורדתי את הראש למטה ונשמתי כמה נשימות עמוקות. משהו ברצפה תפס לי את העיניים והצליח לחדור דרך הריח הנורא ששרר בחדר הסגור. הרצפה. היא היתה נקייה מדי, כמעט מבריקה.