לחופש נולדה

נגמרה לה הסבלנות. נגמרה לגמרי. אותו מקום עבודה, אותה שיגרה, אותם אנשים שאומרים לה מה לעשות, איך לעשות ומתי. היא חייבת חופש. להשתחרר, ליזום, לקחת סיכונים. לא לפחד.
שבועות ארוכים היא מסתובבת עם התחושה הזו שמקננת לה בבטן. אותה תחושה שגדלה, מתעצמת, מתמלאת חיים משל עצמה. תובעת מאמילי להפסיק להתעלם ממנה ולהתחיל להקשיב לה, דוחפת אותה לפעול.
עכשיו הפחד מאיים לשתק אותה, אך לא. היא לא תיכנע לו... ברגליים רועדות ולב הולם בפראות, אמילי ניגשת לחדרו של יואל המנהל. היא נכנסת ורואה אותו רכון מעל למחשב. יואל בקושי מעיף מבט לעברה, לא מודע לפצצה שהיא עומדת להטיל בחדר.
כשהיא מודיעה לו שהיא לוקחת חופשה של חצי שנה, אפילו היא מתקשה להאמין לעצמה. היא, אמילי, העובדת המסורה והמצטיינת, שאפילו את הפסקת הקפה מבלה בישיבה מול המחשב, שזמינה בכל רגע נתון, כולל לילות, סופי שבוע וחגים לכל בקשה, דווקא היא לוקחת פתאום חופש מהכל?
אחרי דקות ארוכות של שתיקה מופתעת, כשהיא מרגישה אפופה בתוך ענן עמום של מציאות חילופית, אמילי שמעה את יואל הרציני תמיד מאשר את החופשה ומבקש ממנה להעביר חפיפה לעמיתה מהמשרד. אמילי יצאה מהחדר, מרחפת, בקושי מצליחה לבלוע את הרוק. עכשיו זו עובדה. מעכשיו הכל תלוי רק בה, הכל פתוח והיא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה.
כעת נותר לה למלא את המחויבות האחרונה. קצרת רוח העבירה חפיפה מהירה לאסתי, העובדת החדשה במשרד. אחר ניגשה לאסוף את חפציה וארזה את כל השנים הארוכות שבילתה במקום בתוך קופסת קרטון: תמונה מיום גיבוש של החברה, לוח שנה עמוס פתקיות מודבקות, עדות למשימות האינסופיות שלה וספל עם הלוגו החברה שקיבלה כמתנה באחד החגים. עכשיו הפכו ימיה הדהויים במשרד לחבילה גדולה ממנה יש להיפטר בהקדם האפשרי.
אבל לא אחת כאמילי תרשה לעצמה לדהור בקלילות לעבר עתיד פתוח לחלוטין. רגע לפני שיצאה מהבניין המודרני הקר בו שכנו משרדי החברה אל עבר החופש, אמילי הציבה לעצמה משימה חשובה נוספת: להכין רשימה מפורטת של כל החלומות אותם היא מתעתדת להגשים. 
בכתב ידה הזהיר והקפדני כתבה על פתק ורוד:

# למצוא אהבה וזוגיות; לחפש את האיש המסתורי בסיפור הפרטי שלי שימלא את נשמתי.
# לנצח התמכרויות - לקפה, לעבודה וההתמכרות הגרועה מכולן:השגרה. זה הזמן להשתחרר מהפחד, לאבד את המוכר וללמוד לצאת מאזור הנוחות.
# להיות יצירתית: לצייר, לפסל, לעצב את הבית מחדש.
# להתחיל לתרגל מדיטציה.
# להתפלל, להאמין, להודות.

כשהיא מניחה לעצמה להירגע לאחר השלמת רשימת החלומות, יצאה סוף סוף לדרכה, אל עבר חייה החדשים. אמילי ישבה באוטו והרגישה שהיא נוהגת על טייס אוטומטי, הראש מלא במחשבות, הגוף רועד והיא כולה מערבולת רגשות: נסערת, שמחה ומבולבלת. בצומת הראשון, כשהמתינה לרמזור שיתחלף מאדום לירוק, הגיע גם הפחד. מהדהד, פועם ומנקר במרכז גופה. אמילי הניחה יד מרגיעה על הבטן אולם לא הצליחה לעצור את סחרחרת המחשבות; האם עשיתי את הדבר הנכון? יש לי בכלל סיכוי להגשים את רשימת החלומות? האם כל מה שקרה עכשיו הגיוני?
והאמילי השנייה, האמיצה והנועזת, לוחשת: ”בוודאי שזה הדבר הנכון. סוף סוף את עושה את הדבר הנכון ביותר. תהיי גאה בעצמך!“.
כמו לפי הזמנה, או אות מהיקום, החל לבקוע מתוך הרדיו השיר האהוב עליה בקולו המלטף של פרנק סינטרה המצהיר WAY MY IT DID I. אמילי החלה צורחת את מילות השיר, שרה מכל הלב, כאילו היא זמרת ליווי על במה מול קהל נלהב. שלא כדרכה, לא היה לה אכפת אם הנהגים מסביב ינעצו בה מבטים תוהים. תחושת האושר הציפה אותה, והיא המשיכה לנהוג ולשיר, מרגישה שהיא לבד בכביש, מובלת על ידי ההגה וכל כולה מרוכזת עתה במשימה הבאה: להגיע הביתה, להזמין כרטיס טיסה, לסדר מזוודה ולהסתער על החלום.
המפתחות לביתה השמיעו את הרעש המוכר. אמילי פתחה את הדלת ביד אחת ובשנייה אחזה בארגז הקטן עם החפצים האישיים מהמשרד. כשהניחה את הקופסה על שולחן האוכל הנקי והמסודר, הגיעה למסקנה שעליה להוסיף עוד פריט לרשימה שלה: לשחרר את הלחץ מאי-סדר. להתיידד עם הבאלגן.
היא ניגשה לארון המטבח והוציאה כוס יין גדולה שתמיד היתה שמורה לאורחים ולנסיבות מיוחדות.
”ובכן, כן, אלה בהחלט נסיבות מיוחדות“, אמרה לעצמה בקול, כדי להדגיש את חגיגיות המעמד. היא הוציאה מהמקרר בקבוק יין אדום, מזגה לעצמה כוס וניגשה לסלון. לפני שצנחה על הספה והניחה את רגליה על השולחן, חלצה את נעלי העקב והעיפה אותן בהפגנתיות לחלל החדר. אמילי הביטה בכוס ובידה, צוללת לתוך צבע השני של היין, חושבת לעצמה שגם האדום הזה הוא סימן. סימן לחיים החדשים המצפים לה, רגועים, שקטים, נטולי לחצים וטרדות יומיום. היא לגמה לגימה אחת נוספת מכוס היין החגיגית, הניחה אותה על השולחן והשתרעה בנוחות על הספה, צוללת בנעימות אל תוך שינה עמוקה.
שעתיים אחר כך התעוררה אמילי עם חיוך על הפנים. היא ניסתה לאחוז בשארית החלום שחמק ממנה, ואט אט נזכרה באירועים המסעירים של השעות האחרונות. החיוך נותר על פניה. היא נכנסה למקלחת ארוכה ולאחריה הכינה כוס ענקית של קפה חם, כמו שהיא אוהבת, עם עוגית שוקולד ליד. היא התיישבה אל המחשב הנייד והדליקה אותו בציפייה גדולה. מעבר למסך, במרחק שיטוט קצר ברחבי הרשת, מחכה המקום בו תתחיל את חייה החדשים. אמילי התלבטה. האם תתחיל את המסע בסוויטה במלון חמישה כוכבים עם בריכה פרטית, שירות חדרים ומיני בר מפנק, או שדווקא תצא לגלות את מסתורי המדבר, בחושה שקטה לחופו של ים אקזוטי?
השיטוט בין האפשרויות האינסופיות קסם לה, אך כעבור זמן לא רב, כשהביטה במחירן של החופשות החלומיות, שמעה לפתע את קול צלצולו של שעון המציאות המעורר. אמילי הבינה כי תצטרך לבחור משהו פשוט יותר. היא שקלה את האפשרות של חילופי דירות, אבל לא ממש הסתדרה עם המחשבה שאנשים זרים ישנו במיטתה ויבלו בדירה המקסימה שאותה טיפחה בקפדנות יתרה. היא תצטרך למצוא פתרון אחר. אמילי עצמה עיניים ותהתה אם אהובה הנצחי, היחיד והמיוחד, מצפה לה בעיירת חוף חמימה או בעיר אירופית קרירה. אמילי חיפשה רמז או אות מהיקום, אבל הוא לא הגיע והיא ידעה שיהיה עליה לקחת בעצמה את האחריות על מציאת האהבה הגדולה שלה.
אמילי המשיכה בשיטוטיה הווירטואליים, מתלבטת ומפליגה בחלומות, עד שחצי בקבוק יין אדום מאוחר יותר, מצאה חדר להשכרה בדירת Airbnb בשטרסבורג, צרפת. המחשבה על ערמונים חמים ויין צרפתי משובח, שווקים מוארים בלילות ומאכלים אלזסיים, חיממה לה את הלב והציתה מחדש את ההתלהבות שאחזה בה בגלים במשך כל אותו יום. גם המחיר התאים בדיוק. צלצול הטלפון קטע את מחשבותיה. על הקו היתה אדל שספרה את הרגעים עד ליציאה מהמשרד כדי להתקשר לאמילי ולחקור אותה לעומק על מה שקרה היום, כך פתאום ללא כל הכנה מוקדמת.

 
את אדל פגשה אמילי לראשונה בחברה בה התחילה לעבוד לפני שנים. בהתחלה, הן לא גילו עניין מיוחד זו בזו והקשר ביניהן הסתכם במחוות נימוס קטנות. עם הזמן, גילו שיש להן שפה משותפת ומצאו אוזן קשבת זו אצל זו. כמו אמילי, גם אדל העדיפה לחסוך כסף ולאכול במשרד מקופסאות אותן הביאה מהבית, במקום לצאת עם כל העובדים לקפה הטרנדי הסמוך אליו הלכו באמצע היום. הבילוי המשותף במשרד הריק הוביל אט אט לשיחות עמוקות ומשמעותיות יותר, ועד מהרה הפכו השתיים לחברות הכי טובות.
אדל היתה נסערת. איך קרה שבאמצע החיים, בלי כל הכנה או הודעה מיוחדת, אמילי פתאום מחליטה, בלי לשתף ובלי לספר, לוותר על הכל ולהתחיל מחדש? אמילי ניסתה לשמור על טון יומיומי, כאילו לא החליטה רק הבוקר על מהפך בחיים.
”היי מתוקה מה נשמע?“
”מה נשמע? את רצינית?“
”טוב נו...“
אמילי היתה מרוצה, כאילו גאה בעצמה שאנשים לא מאמינים שהיא, אמילי הצייתנית, העובדת המושלמת, זו שמעולם לא סטתה מהמסלול, דווקא היא מכולם החליטה לשנות כיוון ולהתחיל מחדש. לשאול שאלות ולחיות את החיים.
”הגעתי להחלטה שאני רוצה שינוי“, ענתה אמילי.
”שינוי? מה? למה? שינוי קריירה?“
”גם.“
”גם? מה גם? את עוברת דירה? עיר? עוברת לכוכב אחר?“
”בערך...“ ”נו, די! שיגעת אותי! מה בערך? בערך עוברת?“
”בתור התחלה אני נוסעת עם כרטיס טיסה פתוח... אחר כך - אין לדעת...“
אדל המשיכה בחקירה הנמרצת. רצתה לדעת האם אמילי נוסעת לבד, לאן, מתי ואיפה בדיוק היא מתכוננת לגור שם אחרי שתגיע עם הכרטיס הפתוח שלה. אמילי סיפרה על החדר שהזמינה בשטרסבורג, על השיחה עם רפאל, שבביתו היא מתעתדת להתגורר ועל החלום על הערבים הקרירים בשווקי חג המולד עם האוכל האלזסי הטעים.
מאז שהכירה את אמילי, אדל תמיד קינאה בה וקצת רצתה להיות כמוה. והנה עכשיו, החברה הכי טובה שלה קמה ועושה את מה שהיא יכולה רק לחלום עליו. אבל כששמעה את אמילי מספרת בהתלהבות על כוונתה לנחות בשטרסבורג ולשכור חדר מגבר מסתורי בשם רפאל, נמלאה דאגה.
”יש עוד שותפים בדירה?“, שאלה אדל.
”נראה לי שהוא גר שם, לבדו“, ענתה אמילי, מסתירה בקושי את התקווה
שהתעוררה בה אחרי השיחה עם רפאל.
”איך את עוברת לגור עם מישהו שאת לא מכירה, ועוד במדינה אחרת? עם
מישהו שמדבר שפה אחרת?“
”לא יודעת... החלטתי לנסות, להעז. חוץ מזה, זה לא שאנחנו הולכים
לחלוק צריף קטן באמצע היער, או שהוא מדבר אמהרית עתיקה. במודעה
שפרסם היה כתוב שזו דירה מרווחת עם חמישה חדרים. יכול להיות שיש
שם עוד שותפים, וחוץ מזה הוא מדבר גם אנגלית. מקסימום אלמד צרפתית,
שפה רומנטית, הכי מתאימה לפרשת האהבה הסוחפת שמצפה לי...“
אדל לא הגיבה, ואמילי המשיכה בניסיונות ההרגעה: ”הוא דיבר אנגלית מעולה, אז אני מאמינה שנצליח לתקשר“, אמרה וצחקקה.
”אני שמחה שזה משעשע אותך. אני הייתי קופאת ולא מצליחה לדבר איתו,
שלא לדבר על זה שאין מצב שהייתי עוברת לגור איתו, ולא משנה אם הוא
שותף, משכיר, בעל בית או לא יודעת מה. את הולכת לגור איתו בדירה.
משוגעת אחת...“
אדל הרגישה שאולי הגזימה בהפגנת חוסר האמון בחברתה הטובה והוסיפה בנימה מרוככת: ”מקווה בשבילך שהוא לא רוצח אכזר או אנס סדרתי“.
ההערה האחרונה כמו הורידה מסך כבד אל מול עיניה של אמילי. אדל לא ידעה, ולא יכולה היתה לדעת, אבל ברגע שמילותיה האחרונות הונחו ביניהן, היא פתחה מכסה כבד שהונח מעל החור השחור של אמילי, אותו חור שבמשך השנים האחרונות שאב אליו כמעט כל היבט מחייה...