1.
2.
מישהו עומד מעלי. מתבונן בי. אני מרגיש שהוא שם. אני שומע את נשימותיו.
אני פוקח את עיני ומתרומם במהירות לישיבה.
למרות התחושה הברורה שאיני לבד, החדר ריק. אף אחד לא עומד לצד מיטתי.
"רועי?" אני קורא.
דממה.
אני מושיט יד לנייד. השעה ארבע ורבע לפנות בוקר.
תירגע, תשכב, אני פוקד על עצמי ועוצם עיניים. הכול בסדר. רק חלום. אין כאן איש.
ראשי עמוס במחשבות שמרחיקות כל אפשרות שינה.
מה חשבתי לעצמי כשהכנסתי את רועי אתמול בלילה לביתי? איזו טעות נוראית!
אני חייב לדבר איתו בבוקר על כל הדברים. לעשות סדר במה שקרה. להבהיר לו ולעצמי מה מותר ומה אסור. יש גבולות שלא חוצים. ומה שקרה אתמול היה חציית גבול ענקית. ולכן היא תהיה גם האחרונה. אני אבהיר לו את זה בבוקר, אני שוב מבטיח לעצמי. פעם ראשונה ואחרונה.
אני מביט על השעון. רק רבע שעה חלפה. העובדה שאני שוכב במיטה כשרק תחתונים לעורי בעוד רועי בחדר הסמוך גורמת לי לאי־נוחות. מחדדת עוד יותר את הטעות שעשיתי אתמול. אני קם במהירות, לובש מכנסי ג'ינס וסווטשרט ירוק ויוצא מחדר השינה. בבגדַי אני מרגיש מוגן יותר.
הבית שקט ודומם.
מהחדר של רועי לא נשמע שום קול.
מחשבה רעה תוקפת אותי ובעקבותיה אני ניגש בבהילות למכתבה שבכניסה ופותח אותה. הלב שלי הולם מפחד. מה אמצא שם? או יותר נכון — מה לא אמצא? אני פולט אנחת רווחה כשאני רואה את הארנק ואת מפתחות הרכב. דבר לא נלקח. הכול בסדר. ובכל זאת, אני פותח בזהירות את הארנק כדי לוודא. אותם שטרות שהיו בו בלילה נמצאים שם.
אני ניצב במרכז הסלון, מביט סביבי בחוסר שקט. מה אעשה עכשיו עד שיקום? וכשיקום? מה אומר על מה שקרה הלילה? אני צריך למצוא את המילים הנכונות. להעמיד אותו במקום אך לא ליצור נתק.
אולי אצא לרוץ, לשחרר אנרגיה? אני מיד מבטל את הרעיון. אני לא יכול ולא רוצה להשאיר את רועי בבית לבד.
אולי אעבוד? אני חייב לעשות משהו. כל דבר. אחרת אצא מדעתי.
דלת חדרו של רועי פתוחה מעט. אני מתקרב ומקשיב, אך לא שומע דבר.
הלב שלי ממשיך להלום.
אני שם פעמַי לחדר העבודה, אבל התחושה הרעה לא עוזבת אותי.
רגע לפני שאני פותח את הדלת אני מנסה שוב לשמוע איזה אות חיים מהחדר של רועי. משהו שירגיע אותי.
אני חוזר לאחור. הצצה קטנה ודי. רק לוודא.
אני הודף מעט את הדלת. ומה אם יראה אותי? איך אסביר את העובדה שנכנסתי לתוך החדר בעודו ישן?
"מה אתה מוצא בי, השופט?" שאל אותי כשנפגשנו לפני שלושה שבועות במסיבה שאירגן ארז בביתו, לבקשתי. "שום דבר," נבהלתי מעצם השאלה ומיהרתי להכחיש. "אתה לא מתייחס אלי כמו כולם כאן," קבע והחווה לעבר האנשים הרבים שגדשו את החצר רחבת הידיים. "לכל אחד אני נותן את היחס שהוא זכאי לו," הפטרתי משפט מעורפל. "ולאיזה יחס אני ראוי?" הוא המשיך ללחוץ והתקרב אלי — קצת קרוב מדי — ואני נסוגותי לאחור בבהלה. בעודי מחפש אחר מילים, רותי הגיעה ושאלה אם אני חושב שיש מספיק כיבוד, ואני ניצלתי את המצב כדי להחליף את נושא השיחה.
אתמול בלילה שאל אותי שוב, ואני, בגלל השעה המאוחרת, בגלל הבלבול שאחז בי בשל הנוכחות שלו בביתי, לבוש בבגדיו של מנור, מביט בי באותן עיני שקד שהיו למנור, אמרתי לו את האמת.
המילים שלי הפתיעו אותו. הוא לא ציפה לווידוי הזה. היה נדמה לי אפילו שהוא נבהל מדברי. מהישירות שבה נאמרו. הם הבהילו גם אותי. ועדיין, לאחר רגע היה נדמה לי שההפתעה התחלפה בשביעות רצון. כאילו משום מה רצה לשמוע את זה. חיכה לזה.
אני דוחף עוד יותר את דלת חדר השינה. כשאני נושם את הריח העולה מן החדר, אני עוצר. הריח שונה. ריח של רועי, לא של מנור. השינוי דווקא מרגיע אותי. רועי כאן. הכול בסדר. סתם חששתי.
ועדיין, במקום לסגת לאחור, אני מתקדם פנימה. עוד צעד ועוד אחד. אני רוצה לראות אותו.
לרגע נדמה לי שהלב שלי מפסיק לפעום.
המיטה ריקה.
"בסוף זה יסתיים ברצח," מהדהדות בראשי המילים שאמר לי אתמול.
מאוד אהבתי את הספר לא הנחתי אותו עד שסיימתי לקרוא.קראתי בשבת אחת את הספר מהתחלה עד הסוף.
ליעד שהם, כרגיל, במיטבו. ספר שקשה להניח מהיד. מעלה מחשבות על מה באמת קורה בעולמנו.
כמו רב ספריו , גם הספר הזה הוא הרבה מעבר לספר מתח טוב. ספר שנוגע בנקודות רגישות של ההווייה הישראלית וההווייה העולמית בעידן בו ניתן בקלות לדעת הכל על כל אדם, ובאותה מידה כמעט , לשנות ולהפוך את זהות האדם מרצונו או שלא מרצונו. מרתק. גם כספר מתח וגם כספר מעורר מחשבה.
מאוד קולח. קל לקריאה. אחלה ספר לטיסה. חופשה. עובר מהר וקשה להניח. גם סגנון הכתיבה מיוחד
מעולה. קראתי את רוב ספריו של ליעד שהם (ואהבתי). בעיני זה הטוב שבהם.
עלילה מרתקת, מתח סוחף כשברקע הקריאה מתגברת התחושה שדברים כאלו קורים במציאות היומיומית שלנו!
שנון מפתיע ואקטואלי. כתוב בחן, זורם. שופע חום אנושי ואמונה שהטוב תמיד בסוף ינצח.
מצוין. המתח שנבנה, ההפתעות, העובדה שבתחילת הפרק קשה לדעת מי הדובר.ת וכשהזהות מתבררת קוראים שוב את תחילת הפרק כדי "להתאפס".
ספר נפלא קולח כיף לקרוא ספר מתח ישראלי החיבור לדמויות למקומות מיידי. גיליתי סופר חדש איזה כיף
הספר מצויין, כתוב כול כך טוב שלא יכולתי להפסיק את קריאתו,. למדתי הרבה והסםר נתן לי הרבה חומר למחשבה
אהבתי את הסיפור. בהחלט מפתיע ומבלבל עד אמצע הספר ואז יש טוויסט.
מושלם. אתה קונה ספר בכסף טוב והוא נגמר תוך 3 עד 4 שעות בלי שאפשר להוריד אותו מהידיים ונשאר עם טעם של עוד......ליעד שהם עשה זאת שוב וטוב מתמיד!
כתוּב היטב, מרתק ומותח. אני נוהג לבקר כל ספר לגביוּפוֹ ולא דווקא בשל המוניטין של המחבר. "עד מפתח" הוא בשבילי ספר ראשון של ליעד שחם. אעקוב אחריו מעתה.
כמו כול ספר של ליעד שהם ממש מדף ראשון מושך ולא ניתן לעצור. מעניין וכרגיל מפתיע בסוף
כמו כל ספריו, ליעד שהם לא מאכזב...ספר מתח מפולפל עם תפניטת חדות בעלילה..כיף לקרוא..קשה להפסיק באמצע.
אחד הטובים שבספריו של ליעד, הורדתי אותו בערב החג ולא הצלחתי להניחו מידי עד שסיימתי לקרוא למחרת.
מרגש, מותח, ייאמר גם מפתיע, הייתי בטוחה שזה יתפתח בצורה אחרת לגמרי. נדיר שספרים מצליחים להפתיע אותי.
אין כמו ליעד שוהם . וספר הזה מומלץ בחום - לא רק מותח אבל גם עכשוי שהרקע הוא מה יכולות לעשות רשתות החברתיות וחברות סייבר .
קראתי בנשימה עצורה במהלך סופ״ש קצר. הסוף קצת הזוי אבל לא פגם בהנאה. ממליצה מאוד.
רהוט ,קולח לא הצלחתי להניח את הספר כמו הספרים הקודמים של ליעד שהם בהחלט מצפה לספר הבא.
מצמרר כמה פשוט להרוס חיי אדם ולא צריך גופות בשביל זה. ספר מרתק ומפחיד.
ספר מתח ריגשי ומרגש. הוא שומר מתח עד הסוף ממש. הסיפור והדמויות אמינים מאד. הקריאה קולחת. מומלץ.
ספר נפלא! עוד להיט של שהם. מהרגע ששמעתי על ספר חדש לא התאפקתי ומיד הורדתי אותו לאפליקציה. תודה רבה ליעד!
ספר טוב. מותח וקולח. יש לא מעט טוויסטים בעלילה. מומלץ מאד לאוהבי ליעד שהם והז'אנר.
מעניין. קצת מופרך,אבל אולי... קראתי בנשימה אחת. יודע לבנות עלילה ומתח
ספר מצויין שקשה להניח מהיד. אקטואלי ומעורר מחשבה. אך בעיקר מאוד מאוד מרגש.
כנראה שאמשיך לקרוא ספרים של ליעד שהם, אז זה מעיד על דעתי. אני אוהבת את המעברים בין הדמויות, גם אם לפעמים לרגע מבלבל. יש מעט דברים קצת מופרכים, לא הכי הגיוניים, אבל לי זה לא הפריע. הספר מעניין, קולח, מפתיע. למה ארבעה כוכבים? - כי הסיפור בין השופט וקצינת המבחן - לא משתלב לי טוב והוא מיותר.
ספר זורם וכייפי לקריאה אם כי הסוף היה צפוי מההתחלה. אין פה מתח אמיתי.
ספר מומלץ לקריאה ופותח צוהר להבנת עבודת המשטרה והשיפוט. הסוף קצת מאכזב אבל לסיכום שווה קריאה.
החצי הראשון מדהים החצי השני פחות. במידה מסויימת נראה שלסופר הייתה בעיה איך לסיים את הספר
ליעד שהם יודע לכתוב, וזה ניכר גם בספר הזה, אבל עבודת העריכה פה לוקה בחסר. בגדול לא שווה קריאה.
מבולבל ולא ממש מעניין. מאכזב. עד עכשיו אהבתי את כל הספרים של ליעד שהם שקראתי.
מאכזב. עלילה מופרכת, השליש הראשון די משעמם. בסוף כבר יש קצת מתח. חלק מהעלילה השופט וקצינת המבחן כאילו לקוח מעלילה הוליוודית. זה שהפרקים קופצים מדובר לדובר ממש מבלבל ולא ברור. כמו שאמרתי, מאכזב . ספר בינוני ומטה
אם מנכים מדמות ראשית ב'עד מפתח' את עלילת המתח שנכרכת בחייה, עם מה ניוותר?
יונתן ברנע הוא שופט מחוזי שעובד גם בבית המשפט הקהילתי. בתי משפט קהילתיים הם מוסדות שמנסים גישה רכה יותר בטיפול בעבריינים, גישה ששמה דגש על שיקומם של עבריינים ומנסה להימנע מכליאתם, כליאה שמביאה בדרך כלל לחזרתם לדרך הפשע עם שחרורם. ברנע רואה בעבודתו כשופט קהילתי מעשה אידיאליסטי: "ייעוד, המקום שבו הלב שלי נמצא - אלה בדיוק המילים שבהן השתמשתי במכתב לנשיאת העליון כדי לשכנע אותה לאשר לי להמשיך לכהן כשופט בית המשפט הקהילתי אחרי המינוי למחוזי. באותו המכתב הבהרתי שאם התנאי של המערכת הוא שאוותר על בית המשפט הקהילתי אני מעדיף לוותר על המינוי למחוזי". לברנע היה בן שמת ושיחסיהם היו עכורים. יחסים אלה רלוונטיים להבנת העניין שלו בבית המשפט הקהילתי: "היה לו בן [מספרת קולגה של השופט בבית המשפט הקהילתי] שהיה מכור לסמים, שמת ממנת יתר. הוא ניסה להציל את הבן שלו ולא הצליח. בית המשפט שלנו נתן לו הזדמנות לתקן".
התשובה לשאלה שהצבתי בראש הביקורת היא, אם כן, זו: אם ננכה את עלילת המתח ניוותר עם משיחות מכחול גדולות, גסות, בתיאור דמותו של השופט. זו דמות אידיאליסטית בצורה בוהקת, שהסיבה לאידיאליזם שלה היא הבומבסטית ביותר שניתן להעלות על הדעת: הזדמנות שנייה של אב שכול למעין תיקון של מה שעלה על שרטון ביחסיו עם בנו. והאמת היא שגם במידה ולא ננכה את עלילת המתח מהסיפור נישאר, לפחות בחלק ממנו, עם אותן משיחות מכחול גסות. אלא שכעת, לפחות בחלק מזמן הקריאה, יתהפך היחס לשופט ומאידיאליסט בוהק הוא ייחשד בעינינו לנבל אפל.
שלא תהיה אי-הבנה: רומן המתח של ליעד שהם טוב מאוד. נהניתי במהלך הקריאה. אני רק מזכיר לעצמי ולקוראיי שבסוגת המתח, הפופולרית כל כך היום, בספרות כבטלוויזיה (בנטפליקס, אחרי שעברתי בפינלנד והצפנתי עד לאיסלנד, נגמרה לי הסקנדינביה; אני מקווה שעובדים על נואר צפוני המתרחש בגרינלנד או בכיפת הקוטב, לפני שתימס) - מוקרבים תדיר ניואנסים על מזבח עלילת הפשע. כספר מתח מדובר אכן ביצירה מקצוענית ואינטליגנטית. בפרקים קצרים, המסופרים בגוף ראשון פעם בידי השופט ופעם בידי ענת נחמיאס, חוקרת המשטרה, נפרס סיפור החשד הכבד שעולה כלפי השופט. על פי החשד, ניצל ברנע את מעמדו ואנס נער בשם רועי דרומי שנתון בהליכי שיפוט בבית המשפט הקהילתי בראשותו. ההוכחות נגד השופט הן לכאורה ניצחות: הנער, למשל, מעיד על קעקוע אינטימי בגופו של השופט שלא היה יכול לדעת עליו לולא היה מצוי במגע קרוב עם ברנע. שהם כותב בפיקחות את הסיטואציה הייחודית והאירונית הזאת שבה שופט הופך לנחקר, שבה שופט גם מנצל את הידע שלו כמי שניצב בצד השני של החוק כדי לנסות להתמודד עם החקירה. ושהם גם מודע לקונטקסט הפוליטי העכשווי שבו הוא כותב, הקשר שבו ישנו פולמוס לגיטימי ולא לגיטימי על סמכותה של מערכת החוק. כך שהם הופך את חקירתו של השופט לאקטואלית ולרלוונטית.
בהמשך הרומן, שהם יזריק לתוכו תחושת עדכניות מכיוון נוסף, כאשר יתאר חברה לאיסוף מידע של יוצאי 8200 שפעולותיה גובלות בפלילים (חברה שמזכירה קצת את NSO והפעילויות שנקשרו בשמה). מייסד החברה ומנכ"לה עומד על כך שזו חברה לגיטימית ואף מכובדת: "כל מה שנעשה אצלנו הוא בפיקוח דירקטוריון, שכמו שאת יודעת יושבים בו האנשים הכי טובים, אנשים שעשו הרבה מאוד עבור מדינת ישראל. יש לנו נהלים ברורים, קוד אתי שמפורסם באתר של החברה ושעבדנו עליו לא מעט". ברגע מרתק, אותו מנכ"ל אף מציע חזון מוסרני, מצמרר ודיסטופי על השלכות אובדן הפרטיות בעידן שלנו: "לחברות כמו שלנו, שמספקות מידע, יש תרומה עצומה להתפתחות החברה. אני אתן לך דוגמה, פעם היה קל מאוד להסתיר דברים, אנשים חיו חיים כפולים, היו גברים שהייתה להם יותר ממשפחה אחת ומה לא. המהפכה הטכנולוגית הופכת את זה לקשה יותר. עצם העובדה שאנשים יודעים שאפשר להוציא עליהם מידע, שיש חברות כמו שלנו, גורמת, כך אני מקווה, לאנשים להסתיר פחות, להיות יותר גלויים".
אבל עיקר כוחו של הספר טמון בעלילה המפותלת והמפתיעה. מטבע הדברים לא אוכל לחשוף אותה כאן. רק אומר ששהם מטלטל את הקורא אנה ואנה סביב השאלות הבאות: האם השופט ברנע הוא פושע נאלח או דרייפוס חף מפשע? האם ענת נחמיאס עומדת בפני פיצוח מרשים של פשע בצמרת או שמא בפני הפדיחה הגדולה של הקריירה שלה? האם למישהו היה אינטרס "להזיז" שופט בישראל ואם כן מי הוא?
אריק גלסנר
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
אריק גלסנר 7 לילות 15/10/2021 לקריאת הסקירה המלאה >1.
2.
מישהו עומד מעלי. מתבונן בי. אני מרגיש שהוא שם. אני שומע את נשימותיו.
אני פוקח את עיני ומתרומם במהירות לישיבה.
למרות התחושה הברורה שאיני לבד, החדר ריק. אף אחד לא עומד לצד מיטתי.
"רועי?" אני קורא.
דממה.
אני מושיט יד לנייד. השעה ארבע ורבע לפנות בוקר.
תירגע, תשכב, אני פוקד על עצמי ועוצם עיניים. הכול בסדר. רק חלום. אין כאן איש.
ראשי עמוס במחשבות שמרחיקות כל אפשרות שינה.
מה חשבתי לעצמי כשהכנסתי את רועי אתמול בלילה לביתי? איזו טעות נוראית!
אני חייב לדבר איתו בבוקר על כל הדברים. לעשות סדר במה שקרה. להבהיר לו ולעצמי מה מותר ומה אסור. יש גבולות שלא חוצים. ומה שקרה אתמול היה חציית גבול ענקית. ולכן היא תהיה גם האחרונה. אני אבהיר לו את זה בבוקר, אני שוב מבטיח לעצמי. פעם ראשונה ואחרונה.
אני מביט על השעון. רק רבע שעה חלפה. העובדה שאני שוכב במיטה כשרק תחתונים לעורי בעוד רועי בחדר הסמוך גורמת לי לאי־נוחות. מחדדת עוד יותר את הטעות שעשיתי אתמול. אני קם במהירות, לובש מכנסי ג'ינס וסווטשרט ירוק ויוצא מחדר השינה. בבגדַי אני מרגיש מוגן יותר.
הבית שקט ודומם.
מהחדר של רועי לא נשמע שום קול.
מחשבה רעה תוקפת אותי ובעקבותיה אני ניגש בבהילות למכתבה שבכניסה ופותח אותה. הלב שלי הולם מפחד. מה אמצא שם? או יותר נכון — מה לא אמצא? אני פולט אנחת רווחה כשאני רואה את הארנק ואת מפתחות הרכב. דבר לא נלקח. הכול בסדר. ובכל זאת, אני פותח בזהירות את הארנק כדי לוודא. אותם שטרות שהיו בו בלילה נמצאים שם.
אני ניצב במרכז הסלון, מביט סביבי בחוסר שקט. מה אעשה עכשיו עד שיקום? וכשיקום? מה אומר על מה שקרה הלילה? אני צריך למצוא את המילים הנכונות. להעמיד אותו במקום אך לא ליצור נתק.
אולי אצא לרוץ, לשחרר אנרגיה? אני מיד מבטל את הרעיון. אני לא יכול ולא רוצה להשאיר את רועי בבית לבד.
אולי אעבוד? אני חייב לעשות משהו. כל דבר. אחרת אצא מדעתי.
דלת חדרו של רועי פתוחה מעט. אני מתקרב ומקשיב, אך לא שומע דבר.
הלב שלי ממשיך להלום.
אני שם פעמַי לחדר העבודה, אבל התחושה הרעה לא עוזבת אותי.
רגע לפני שאני פותח את הדלת אני מנסה שוב לשמוע איזה אות חיים מהחדר של רועי. משהו שירגיע אותי.
אני חוזר לאחור. הצצה קטנה ודי. רק לוודא.
אני הודף מעט את הדלת. ומה אם יראה אותי? איך אסביר את העובדה שנכנסתי לתוך החדר בעודו ישן?
"מה אתה מוצא בי, השופט?" שאל אותי כשנפגשנו לפני שלושה שבועות במסיבה שאירגן ארז בביתו, לבקשתי. "שום דבר," נבהלתי מעצם השאלה ומיהרתי להכחיש. "אתה לא מתייחס אלי כמו כולם כאן," קבע והחווה לעבר האנשים הרבים שגדשו את החצר רחבת הידיים. "לכל אחד אני נותן את היחס שהוא זכאי לו," הפטרתי משפט מעורפל. "ולאיזה יחס אני ראוי?" הוא המשיך ללחוץ והתקרב אלי — קצת קרוב מדי — ואני נסוגותי לאחור בבהלה. בעודי מחפש אחר מילים, רותי הגיעה ושאלה אם אני חושב שיש מספיק כיבוד, ואני ניצלתי את המצב כדי להחליף את נושא השיחה.
אתמול בלילה שאל אותי שוב, ואני, בגלל השעה המאוחרת, בגלל הבלבול שאחז בי בשל הנוכחות שלו בביתי, לבוש בבגדיו של מנור, מביט בי באותן עיני שקד שהיו למנור, אמרתי לו את האמת.
המילים שלי הפתיעו אותו. הוא לא ציפה לווידוי הזה. היה נדמה לי אפילו שהוא נבהל מדברי. מהישירות שבה נאמרו. הם הבהילו גם אותי. ועדיין, לאחר רגע היה נדמה לי שההפתעה התחלפה בשביעות רצון. כאילו משום מה רצה לשמוע את זה. חיכה לזה.
אני דוחף עוד יותר את דלת חדר השינה. כשאני נושם את הריח העולה מן החדר, אני עוצר. הריח שונה. ריח של רועי, לא של מנור. השינוי דווקא מרגיע אותי. רועי כאן. הכול בסדר. סתם חששתי.
ועדיין, במקום לסגת לאחור, אני מתקדם פנימה. עוד צעד ועוד אחד. אני רוצה לראות אותו.
לרגע נדמה לי שהלב שלי מפסיק לפעום.
המיטה ריקה.
"בסוף זה יסתיים ברצח," מהדהדות בראשי המילים שאמר לי אתמול.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
.jpg)
.jpg)
.jpg)
