שוביכה

פרק 1

״אני יודע שכולכם סקרנים ואני מבין את רצונכם לשאול שאלות, אבל היום אין שאלות, היום תקבלו תשובות!״ כך פתח עמיר ג׳עברי, מנהיג החמאס ברצועת עזה, את מסיבת העיתונאים שלה חיכו כולם. כבר כמה שנים שמדברים על השינוי העצום שחל ברחוב הפלסטיני. עזה המשגשגת, שכונתה לא אחת ״הפנינה החדשה של המזרח התיכון״, הפכה יעד מבוקש בקרב תיירים מהעולם. לעיתים נדמה היה שהביקוש גובר על ההיצע – העלויות הזולות והתפאורה המושלמת הפכו אותה לאטרקציה עולמית. רחובות העיר הנקיים ושטופי השמש קושטו במרוצת הזמן במיטב מותגי העל של העולם הגדול, החופים הנקיים שנשקו לים הכחול והצלול שיוו לה תחושה של יעד טרופי, שפע הדגה המקומית, השווקים הצבעוניים וההיצע הקולינרי המגוון סייעו לה להתמקם בעשירייה הראשונה מתוך עשרים המקומות המומלצים לחופשה של ה״ניו יורק טיימס״. לאחרונה דובר על מיזם חדשני ומהפכני המיועד לקשר בין רצועת עזה למזרח ירושלים. הדבר היחיד שנאמר עד לרגע זה בנושא הוא שהמיזם עתיד לגשר על הפערים שעוד נותרו ולחולל שינוי אמיתי! העובדה שיתר הפרטים והמידע עצמם נותרו עלומים עד לרגע זה ממש לא שינתה דבר עבור תומכי החמאס הנלהבים, נציגי המדיה וכלי התקשורת הערביים, שהצטופפו ביום החם במטה החמאס. החל משעות הבוקר המוקדמות פתחו כל מהדורות החדשות בעדכונים ישירים, כיאה לאירוע מכונן. ההתרגשות אחזה בכל הנוכחים, הצופים בבית והמאזינים בדרך.

הוא עמד שם, זקוף ומרשים, בחליפה כחולה שנתפרה למידותיו. ידיו החסונות נמתחו לצדדים ואחזו בדוכן הנואמים עמוס אין־ספור המיקרופונים. הדפים המתינו לו שם מבעוד מועד, אבל הוא לא ממש נזקק להם. הבזקי המצלמות לא חדלו לרגע וכך גם הלחשושים. הוא הרגיש שסוקרים אותו. עמיר היה גבר מרשים לכל הדעות, בעיקר לדעת הנשים – גבוה, חסון, קרחת מעוטרת זיפים עדינים, עיניים חומות בהירות, מלאות הבעה, עצמות לחיים בולטות ולסת של כוכב הוליוודי. עיני כולם היו נשואות אליו.

גם הידיעה שהופיעה בתחתית המסך, על איש תקשורת בכיר שמצא את מותו אמש בנסיבות מסתוריות, לא הצליחה לגנוב מעמיר את הפוקוס.

״ראשית, אני רוצה להודות לאללה הרחום והחנון שהביא אותנו לרגע הגדול הזה. אני רוצה להודות לשותפים שלי לדרך – אלו שהאמינו ואלו שלא האמינו כלל. היום אתם עדים לרגע שעליו ידברו עוד רבות, רגע היסטורי, רגע שלו חיכה והתכונן העם הפלסטיני כל חייו, עם שהפך מנחשל ומדוכא למוצלח ומלא ברכה. המלחמות פסקו, השלום החל ויחד איתו הגיע השגשוג. נתוני התיירות מדברים בעד עצמם, התחזיות הכלכליות והמדיניות מציגות מציאות שתושבי עזה לא ידעו מעולם. ברגע שההנהגה שלנו הבינה שעזה היא, למעשה, כלי משחק בידי המדינות הערביות, ושאזרחיה הם בסך הכול שבויים שערך החיים שלנו לא שווה הרבה בעיניהם, החלו הדברים להשתנות״. שפת הגוף שלו שידרה ביטחון מהול בכאב, אמונה לצד חששות. המימיקה המתעתעת שלו יצרה סביבו הילה. הוא סחף את הנוכחים בלהט ובכריזמטיות, דיבר ברהיטות, לא שכח להוכיח את ההנהגה המדינית הקודמת של החמאס על שבחרה אינטרסים אישיים על פני תושבי הרצועה, ותהה בקול: ״לאן הלך הכסף שהם קיבלו כסיוע ממדינות זרות?!

מלונות יוקרה, רכבי שרד ובתי פאר אינם מנת חלקנו״, המשיך לשצוף, ״אנחנו לא מחפשים להתחנף לאף מדינה ולאף אדם, נבחרנו כי ראיתם את האמת שלנו. אותנו לא מעניין כמה מנהרות יחפרו פה, ואיזה טילים יגיעו הנה.

״איך ההנהגה הקודמת יכלה לחשוב על מפעל לייצור רקטות כשיש כאן אנשים שאיבדו עניין בחייהם? איך אפשר היה לצאת בהצהרות על שמחות שקריות כשלילדים כאן לא היו תקווה, אופק וחזון, והמבוגרים לא זכו לטיפול רפואי ראוי, כי במקום לקנות עוד מיטות וציוד רפואי, בחרו להשקיע כספים בנשק? ומה עשה הנשק הזה, אני שואל?

״הרג של יהודים תרם לנו משהו? במשך עשרות שנים ניסינו את כוח הזרוע, לאן זה הביא אותנו חוץ מאשר לחורבן ולהרס? נקודת ההתחלה שלנו ושל מדינת ישראל הייתה זהה, רק שהם התנהלו בחוכמה והגיעו לאן שהגיעו, ואנחנו הבאנו על עמנו הרס ומוות. אבל לא עוד. כבר שנתיים שאנחנו בוחרים בחיים. צאו החוצה והביטו סביבכם, תראו איך בזמן כל כך קצר הפכנו את עזה למקום שאוהב את החיים, תראו את המסעדות ואת בתי הקפה, אין כאן ערב אחד שבו אולמות הקולנוע לא מלאים. החוגים לילדים משגשגים והחינוך של היום יביא את הילדים שלנו להיות מוצלחים מאוד בכל ענף של המחר.

״לאומה הפלסטינית לא חסרים מוחות מבריקים – אנשי אקדמיה, אנשי רוח, אנשי שירה וספרות, וזה הזמן להודות גם להם, על שעשו לילות כימים בשביל להביא את הלבלוב שאנו חווים בזמן כל כך קצר. ולכל הציניקנים ומבקשי רעתנו, ששאלו כיצד אפשר לשמור על צביון דתי ובו זמנית לנכס לעצמנו מן התרבות המערבית – הנני כאן, עם ההוכחה הניצחת. עם שזוכר את עברו הוא עם שיש לו עתיד ואנחנו, בניגוד לאחרים, לא זנחנו את דתנו לרגע והיא מעולם לא פסקה להיות נר לרגלינו. הושפענו מן המערב רק בדברים הטובים, את אלו שפחות השארנו לאלו שמסביבנו״.

הקהל שנכח במקום לא הסתיר את התלהבותו ומחא כפיים בחוזקה.

ג׳עברי סימן בידיו שאין צורך בתשואות. ״תמתינו עם זה לסוף״, ביקש בחיוך ממזרי.

״כולכם הגעתם הנה היום כדי לשמוע על מיזם ״גשר תשעים״, הגשר שיחבר בין עזה לאיו״ש ויאפשר לאזרחים הערבים לנוע ביתר קלות. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד! עוד משחר ההיסטוריה מלמד אותנו הכתוב על כפיות הטובה של היהודים״, עמיר התכופף מעט ושלף ספר תנ״ך, פתח אותו במקום שסימן מבעוד מועד והחל להקריא: ״וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה ותלך ותתע במדבר באר שבע, ויכלו המים מן החמת ותשלך את הילד תחת אחד השיחים… כי אמרה אל אראה במות הילד ותשב מנגד ותשא את קולה ותבך״. הוא סגר את הספר והרים מבטו, ״וזאת, רבותיי, כפיות טובה! כל עוד שרה העקרה לא יכלה ללדת לאברהם ילדים, הגר וישמעאל היו טובים לה. אבל אחרי שהצליחה ללדת זרקה את הגר ואת ישמעאל, שחלילה לא יאפילו עליה ועל יצחק. כך גם היום, אחרי תקופה שבה הצלחנו להשתקם ולגדול בכוחות עצמנו, העם היהודי פוחד שנתפתח עוד ונאפיל עליו. איזה אדם יכול לקחת את אם ילדו ואת בנו הקטן ולשלוח אותם למדבר רק עם לחם ומימייה? מי שמפחד! למזלנו, אללה הרחום שמע את תפילותינו כל השנים ולראיה, אנחנו עומדים כאן היום, גאים וחזקים מתמיד. בני ישראל יצאו מהמדבר, אבל אנחנו עדיין שם. לא שכחנו, וממש עכשיו אנחנו עומדים להחזיר חוב ישן לאבינו ישמעאל, נכתוב מחדש את סוף הסיפור המקראי״.

רמת הרעש באולם עלתה והעיתונאים החלו לריב ביניהם מי יצעק שאלה ראשון. כולם ביקשו להבין על מה הוא מדבר. הם הופתעו לחלוטין מתוכן דבריו.

״שששששש״, היסה עמיר את הקהל והציץ בשעונו. בטון בטוח ובמבט מאיים הישיר עיניו למצלמה: ״בשנים האחרונות נדמה היה לכם שהשלום הגיע. הייתם בטוחים שוויתרנו, שסלחנו, הרגשתם כי טוב, טעמתם את טעם הפריחה, אבל לנו היה ברור שאתם כבר תדאגו לתקוע לנו מקלות בגלגלים ולא תיתנו לנו להתקדם. ידענו שתנסו למנוע מאיתנו ׳לצאת מהמדבר׳. היה לכם נוח לחשוב שנסתפק בלחם ובמים, אבל לא, לא נסתפק בזה. אני פונה לראש ממשלת ישראל ולאזרחיה ומודיע כי מעתה תל אביב שלכם מנותקת. כבשנו את תל אביב. אני נותן לממשלת ישראל הזדמנות להיעתר לבקשתנו תוך שנים עשר ימים ולהציג את תוכנית ההקמה של ׳גשר תשעים׳. את מה שיקרה במידה ולא תסכימו – תזכו לראות במו עיניכם״.