בנחישות - הופכים חלומות למעשים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בנחישות - הופכים חלומות למעשים

בנחישות - הופכים חלומות למעשים

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי ניב
  • תאריך הוצאה: יוני 2021
  • קטגוריה: ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 151 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 31 דק'

מיכאל מיקי אלחייני

מיקי אלחייני, יליד ירושלים, לוחם בצנחנים וביחידה המיוחדת ללוחמה בטרור (ימ"מ) וקצין במשטרה. עסק שנים רבות בהדרכת ירי ולוחמה בטרור בבית הספר לכושר מבצעי של המשטרה. בשנים האחרונות מתגורר בנתניה, עוסק בניהול אירועים וקמפיינים, בהדרכת טיולים ובפעילות התנדבותית בקהילה. נשוי, אב לשלושה וסבא לשמונה נכדים.

תקציר

“לאחר ריצה של כמה עשרות מטרים נופל פגז על עמוד חשמל מטרים בודדים לפנינו. חוטי החשמל נופלים על הקרקע בליווי רעש מחריש אוזניים, ניצוצות אש ניתזים לכל עבר. אבא ואני קופצים מעל חוטי החשמל וממשיכים לרוץ בטירוף. בחוץ אין נפש אדם. רעש הפגזים ממשיך ללא הרף, אבל לא פחדתי. מדוע? כי…”

***

בספרו בנחישות – הופכים חלומות למעשים מספר לנו מיקי אלחייני חוויות אישיות וזיכרונות השזורים בהיסטוריה של עם ישראל ושל העיר ירושלים. במרכז הספר עומדים קורותיו של מיקי בצנחנים וסיפורם של חבריו, לוחמי פלוגה ד של הצנחנים, מחזור מאי 1976, אשר נספו בהתרסקות מסוק בתרגיל אימונים בבקעה במאי 1977. בתיאור מצמרר הוא מספר כיצד הגורל התערב בחייו שלו והשאיר אותו בין החיים.

עוד בספר החותם שהטביע בו שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, שירותו ביחידה המיוחדת ללוחמה בטרור (הימ”מ) ושירותו במשטרה וכן פרקים על משפחתו, על מעורבותו החברתית בעירו נתניה ועל תובנות שרכש.

ספר מרתק ומעורר מחשבה!

“מיקי, נער ירושלמי שגדל עם המדינה, מתאר דרך מסלול חייו את החוויה הישראלית במלוא עוזה”. (שלומי רוקח, ראש מטה מִנהל חינוך נתניה)

מיקי אלחייני, יליד ירושלים, לוחם בצנחנים וביחידה המיוחדת ללוחמה בטרור (ימ”מ) וקצין במשטרה. עסק שנים רבות בהדרכת ירי ולוחמה בטרור בבית הספר לכושר מבצעי של המשטרה. בשנים האחרונות מתגורר בנתניה, עוסק בניהול אירועים וקמפיינים, בהדרכת טיולים ובפעילות התנדבותית בקהילה. נשוי, אב לשלושה וסבא לשמונה נכדים

פרק ראשון

פרק 1
“אחריי לצנחנים“


ב־10 במאי 1977 התקיים בבקעת הירדן תרגיל המסכם שלושה חודשי אימון של חטיבת הצנחנים3. התרגיל נערך באזור מערות “קומראן“ סמוך לים המלח, והוא החל בהטסת החטיבה במסוקים.

בשעות אחר הצוהריים של אותו היום הארור, השמש החלה לשקוע, חבריי ואני מפלוגה ד צעדנו בניחותא לכיוון מנחת המסוקים המאולתר הסמוך לעיר יריחו וליישוב הישראלי ייט“ב שבבקעת הירדן. מצב הרוח בקרב החיילים היה מרומם, אפשר לומר סוג של פורקן. הפלוגה שלנו – מאי 1976 מגדוד 890 4 – נמצאה במרחק פסיעה מסיום שנה של טירונות קשה ומפרכת, ושבוע מתחילת קורס מכי“ם (מפקדי כיתה). לאחר צעידה של כמה מאות מטרים הגיע מפקדי “משום מקום“ והורה לי במפתיע להתחלף בתפקידים עם חייל אחר מהמחלקה, שהיה נהג הנגמ“ש, וכך עשיתי. לצערי, לא הספקתי להיפרד מחבריי.

כאשר ירד הלילה, עלו לוחמי הפלוגה על המסוק, ודקות אחדות לפני המראתו הורדו ממנו שני לוחמי צנחנים ושני אנשי צוות אוויר בעקבות משקל עודף ותקלות חוזרות. המסוק החל לנסוק, ושניות אחדות לאחר נסיקתו החל להנמיך, ואז פגע במדרון של הגבעה, התרסק ועלה בלהבות. כל ארבעים וארבעה הלוחמים והמפקדים של פלוגת ד מחזור מאי 1976 של הצנחנים ועשרה אנשי צוות אוויר נהרגו. סך הכול חמישים וארבעה לוחמים.

***

החלום שלי להיות בצבא ולשרת בחטיבת הצנחנים כבר החל כשהייתי בן תשע, בעקבות אירוע מכונן בחיי – אבי ואני היינו בכותל המערבי ביום שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, ביוני 1967. שם ראיתי את הצנחנים משחררי העיר מתפללים בכותל ומזילים דמעה. שערו בנפשכם איזו השפעה יש על ילד ירושלמי להיות נוכח במעמד היסטורי כזה. מרגע זה ואילך היה לי ברור כי כאשר אהיה גדול ואתגייס לצבא, אתנדב לשרת בצנחנים, וכך היה.

סיימתי את לימודיי כשהייתי בן שבע־עשרה וחצי, והתחלתי להתאמן כדי לשפר את הכושר הגופני שלי. לא היה לי כל ידע קודם מה זה צנחנים. לא היה את מי לשאול, לא היו מקורות מידע, ודאי שלא אינטרנט, ולא הכרתי צנחנים ותיקים. אבל מה שדרבן אותי להגשים את החלום היה עצם החלום והמטרה שעמדה מול עיניי.

במהלך התקופה שבין סיום הלימודים לגיוס לצבא היינו, אני וחברים אחדים, בין הראשונים בארץ שהתחלנו עם התנועה של חזרה בתשובה, בהנהגתו של הרב המפורסם ראובן אלבז מירושלים. התחלתי לנהל אורח חיים דתי, כיפה, תפילות ושיעורים בישיבת “אור שמח“ ב“שכונת הבוכרים“ בירושלים. לא פעם הייתי מתארח לשיעורים בביתו של המקובל הידוע הרב מרדכי שרעבי ז“ל, אשר התגורר בשוק “מחנה יהודה“ בירושלים. ימים ספורים לפני הגיוס לצבא הגעתי לשיעור אצל הרב, ובסיומו הוא בירך אותי בבריאות ואיחל לי דרך צלחה בשירותי הצבאי. בהיותי בן שבע־עשרה ושמונה חודשים הגיע יום גיוסי לצבא. הוריי ליוו אותי ללשכת הגיוס בירושלים, שם עלינו, המועמדים לגיוס, על אוטובוס אשר לקח אותנו לתל השומר, לבקו“ם (בסיס קליטה ומיון של צה“ל).

בבסיס המתנתי בתור לקבלת ציוד צבאי כשכיפה על ראשי (עוד לא התחלתי בהליך גיוס לצנחנים). חייל שעמד מאחוריי עקף אותי בתור לקבלת הציוד, הערתי לו שימתין, הבחור ענה לי, “שתוק, יא דוס.“ התחלנו להחליף מהלומות בינינו, בה בעת הסרתי את הכיפה מראשי והכנסתי אותה לכיסי. בזה הסתיים הרומן הקצר שלי עם החזרה בתשובה.

גיבוש לצנחנים

ביום למוחרת מתחיל בתל השומר גיבוש לצנחנים: ריצות, קפיצות ממבנים, תרגילי כוח ידיים, הרמת קורות עץ ועוד. הגיבוש נמשך יומיים, ובסיומו נערך לי ריאיון עם מפקד הפלוגה. נכנסתי לסגן, יום טוב סמייה, מי שלימים היה מפקד פלוגה ד מאי 76 גדוד 202 ובהמשך הפך להיות אלוף פיקוד הדרום. יום טוב שואל אותי, “מדוע צנחנים?“ ואני מסביר לו על החלום שלי להיות צנחן מאז כיבוש ירושלים על ידי הצנחנים. הוא שואל אותי, “כמה שכיבות סמיכה אתה יכול לבצע?“

אני עונה לו ללא היסוס, “תתחיל לספור,“ ויורד לשכיבות סמיכה. לאחר מספר חזרות הוא הפסיק אותי, והריאיון הסתיים.

ימי הגיבוש תמו. רוכזנו כל החיילים מכלל יחידות צה“ל במגרש גדול, אשר זכה לכינוי “שוק העבדים“. ברמקול מכריזים את שמות החיילים ולאיזו יחידה הם משתבצים. לאחר כמה דקות מכריזים את שמי – “מיקי אלחייני“, ולאחר שניות ספורות אני שומע, “יחידת צנחנים“. קפצתי בשמחה גדולה. בעודי עוזב את המקום הבחנתי בזווית העין בהבעת פניהם הקודרת של חברים שהשתתפו איתי בגיבוש לצנחנים ולא זכו לשמוע את הכרוז קורא בשמם. השלב הראשון הסתיים בהצלחה. אבל סופו היה טרגי לחברים אחרים.

סנור

ביום למוחרת קיבלנו מדי צנחנים, נעליים אדומות וחולצת צנחנים, המכונה “ירכית“. בשונה משאר החילות, במדי הצנחנים חוגרים את החגורה מעל החולצה ולא בלולאות המכנסיים. לבשתי את המדים בהתרגשות רבה. הכומתה שקיבלתי הייתה בצבע ירוק. רק אחרי מסע מפרך במהלך הטירונות מקבלים את הכומתה האדומה. משאיות צבאיות הגיעו להסיע אותנו ל“סנור“ – בסיס האימונים של טירוני הצנחנים הנמצא באזור השומרון, בעמק דותן בלב כפרים ערביים. לפני מלחמת ששת הימים שימש המקום את חיילי הלגיון הירדני.

הנסיעה לסנור לוותה בשירה אדירה של החיילים. אני נזכר בלהקת “צלילי העוד“ בשיר “בזוכרי ימים ימימה“. אילו ידענו מה מצפה לנו בסנור, לא בטוח שהיינו מתחילים לשיר. הגענו בשעות הלילה למקום שממנו “אדם שנכנס, כבר לא יצא אותו אדם“.

טרום טירונות בסנור

עם הירידה מהמשאיות השתנו חיינו “בהינף יד“. עשרות הוראות ופקודות ניחתו על ראשינו מצד מפקדים שעל כתפיהם דרגות רב“ט. רעש, המולה, בלבול וחושך בעיניים, מרגע זה ואילך הם “האלוהים שלך“. קיבלנו הוראה לעמוד בשלשות, מגיע מ“כ (מפקד כיתה), הוא עומד זקוף, על כתפו כומתה אדומה, רובה צמוד לגופו במצב הצלב. מייד הוא מתחיל בנאום חוצב להבות שכל מטרתו לגרום לנו להיות “קטנים“, “מושתנים“, להשיל מעלינו סמלים והרגלים מחיי האזרחות. בקיצור, לבנות חייל צנחנים מובחר. מי מהחיילים שמנסה לומר דבר מה, נענה מייד במטר של צעקות ו“ברכות“ – “מי בכלל נתן לך רשות לדבר?“ בסיום הנאום החייל מוצא את עצמו יורד לשכיבות סמיכה למשך דקות ארוכות, ואתה שואל את עצמך, “לאיזו צרה נכנסתי?!“ וכל זה מתרחש בחמש הדקות הראשונות בסנור. הסיוט נמשך עד השעות הקטנות של הלילה. הלכנו לישון שנת לילה קצרה של כשלוש שעות, כשאנחנו “אבלים וחפויי ראש“.

למוחרת התחלנו את טרום הטירונות, שנמשכה שבועיים. המטרה היא להתיש את החייל, לבדוק את המסוגלות שלו להיות צנחן ואם ראוי הוא בכלל להתחיל טירונות בצנחנים. היום מתחיל בשעה חמש בבוקר ומסתיים אי שם בשעות הקטנות של הלילה. אזכיר כי השנה היא 1976 – שנתיים וחצי מסיום מלחמת יום כיפור, חלק מהמפקדים השתתפו במלחמה הזו, ומראות המלחמה החדירו בהם מוטיבציה להכשיר חיילים טובים וקשוחים.

במהלך היום מתקיימים שיעורי כושר גופני ותרגולים מפרכים. לדוגמה, אימון סיבולת שבו חמישה חיילים מרימים קורת עץ ענקית של עמוד חשמל ועומדים כאשר הקורה על הכתף עד “כלות הנשמה“, סבל בל יתואר, ולקינוח – כל כמה דקות אחד החיילים שנושא את הקורה, עוזב את חבריו ויושב על הקורה, כך שפחות חיילים נשארו לשאת את הקורה ונוסף להם משקלו של החייל.

דוגמה נוספת, אין צנחן שלא מכיר את ה“טריג“5 בסנור, זוהי עלייה תלולה, שלא ראיתי כדוגמתה בשום מקום, בסופה נמצאת כיכר, המכונה “השמוק“. הריצה לטריג מתחילה מהכניסה לבסיס ונמשכת בעלייה תלולה, מקיפים את כיכר “השמוק“ ואז יורדים בחזרה בירידה התלולה, שגרמה לחיילים רבים לשברי הליכה6.

את הריצה מבצעים מספר פעמים עד למצב של התמוטטות גופנית, כשחום האימים של חודשים מאי יוני מוסיף על הקושי. באחד התרגולים אני רץ ומצליח להגיע ראשון לקו הסיום תשוש “גמור“. מתקרב אליי סגן מפקד הפלוגה של גדוד 202 (היום פרופסור ידוע בארצות הברית), מסתכל לי בעיניים ונותן לי סטירה מצלצלת שהדיה הגיעו למרחוק. אני בהלם, לא יכול להגיב. הוא צורח עליי, “חזור מהר למעלה ותעזור לחברים.“

אני אומר לעצמי, “ווי ווי ווי, לאן הגעתי?!“

כעת באימון יש את “תרגיל הסטירות“ – עומד חייל ומולו חברו, כל פעם חייל נותן לחייל השני סטירה בכל הכוח והמרץ, עד למצב שחייל אומר “נשברתי“. המטרה היא לבדוק קשיחות, סיבולת או “השד יודע מה“. עמדתי מול חייל גרוזיני גדול בעל כף יד כמו “מחבט שניצלים“, הוא היה נותן לי סטירות “מכל הלב“. המושג “לראות כוכבים“ קיבל משמעות.

רס“ר הבסיס ו“בעל הבית“ בסנור היה יוסף מורנו ז“ל, הוא נפטר לפני שנים אחדות והונצח בכבוד על ידי חבריו לצנחנים. האיש היה אגדה כלוחם לשעבר ואחר כך כרס“ר. מבנה גופו היה חזק, וידיו שריריות במיוחד. מורנו היה מתחרה עם חבריו המפקדים מי יבצע יותר חזרות של שכיבות סמיכה, אבל החידוש הוא שכיבות סמיכה עם יד אחת, מורנו תמיד ניצח את כולם. אני זוכר שזה עשה עליי רושם עז. מורנו נתן לנו לעבוד בניכוש עשבים ובניקוי הבסיס בשמש הקופחת ללא אפשרות לשאול דבר. חששנו ממנו מאוד אבל מתוך הערכה וכבוד.

לאחר כעשרה ימים שבהם הבנו לאן הגענו, החל שלב הטירונות. לא כל החיילים המשיכו, חלקם הועזבו בגלל אי התאמה, חלקם עזבו בשמחה מרצונם החופשי לאחר שהבינו בגוף ובנשמה מה צופן להם העתיד.

ההרכב האנושי של חיילי הפלוגה הוא תמציתה של החברה הישראלית, אנשי השכונות הטובים והמובחרים, “מלח הארץ“, חלק נוסף מושבניקים וכן עתודאים – חיילים שהתגייסו שנתיים מאוחר יותר אחרי שלמדו באוניברסיטה מקצוע הנדסי כלשהו באישור הצבא.

בסנור היו חיילים שנראו חסונים וגבוהים, אך התגלו כחלשים ושבירים, ולעומתם היו כאלו נמוכים אבל “פנתרים“ – למדתי מכך שיעור טוב לחיים, הבנתי בפעם הראשונה ש“הגודל לא קובע“.

תחילת טירונות בסנור

הטירונות החלה. חולקנו לשתי פלוגות, שלוש מחלקות בפלוגה. שובצתי לגדוד 890 המפואר. מפקד הפלוגה היה סרן דודו כוכבי ז“ל – לוחם מצטיין בצנחנים. טרם הגיע להיות מפקד פלוגה, למד בטכניון הנדסת אווירונאוטיקה וסיים בהצטיינות. סגן מפקד הפלוגה היה סגן אמאל אסעד – קצין ולוחם עז, בוגר הקרב בחווה הסינית במלחמת יום כיפור.

מפקד מחלקה שתיים, שבה אני הייתי, היה סג“ם שי שמואל, לשעבר לוחם בסיירת מטכ“ל, רמז לעתיד לבוא. במחלקה שלי היו שלוש כיתות, בכל כיתה כשמונה לוחמים. מפקד הכיתה שלי היה סמל מוטי בן חיים ז“ל, שמאותו שלב, למשך שנה, השתלט על מהלך חיינו – למעט עצירת הנשימה. הוא קבע מתי נישן, מתי נקום, מתי נרוץ, נזחל, נדבר, והוא לא עשה לנו הנחות.

מתחילת הטירונות בסנור ליוו אותנו שתי חיילות יקרות אשר סייעו לחיילי הפלוגה לעבור את האימונים המפרכים במעט שלווה ורוגע. החיילת הראשונה – רננה אפשטיין, הייתה פקידה פלוגתית. החיילת השנייה – אירית, הייתה מדריכה לידיעת הארץ. שתי הנשים היקרות האלה, נוסף על תפקידן הרשמי, היו לנו אוזן קשבת ועידנו במעט את חיי היום־יום הקשים בטירונות. מאז ועד עצם היום הזה הן חלק בלתי נפרד מהחברים, והן גם פעילות בהנצחת החברים שנפלו.

כן המפקד, לא המפקד

מהרגע הראשון שבו ראינו מפקד, הודגש בפנינו כי כאשר מפקד פונה אליך, אתה צריך לומר לו, “כן המפקד“, “לא המפקד“, ללא אפשרות לשאול או לומר דבר מה. בכל לילה, בדרך כלל לאחר חצות, התקיים מסדר “שימון שמירה“ והוא נוהל על ידי סמל המחלקה, אשר הגיע רענן ומבושם ולרשותו זמן בלתי מוגבל, בעוד אנו החיילים היינו עייפים וסחוטים לאחר יום מפרך, נרדמים בעמידה. המסדר נועד לשלוש מטרות: להקריא רשימת שמירה; להציג למפקד נשק מפורק, נקי ומשומן; לתת זמן לשאלות. אם חייל במחלקה רצה לדבר, חבריו מהשורה האחורית הכו אותו בגב בקת הרובה כדי שישתוק, מאחר שכולם היו עייפים ולא יכלו אפילו לעמוד, והרצון של כולם היה לישון. היו חברים “ליצנים“ שרמז אחד לא הספיק להם והם קיבלו מנה הגונה של תוכחת זעם מהחברים כאשר הגענו למגורים. לשמחתי, בכיתה שלי נבחרו לוחמים מעולים, בעלי יכולת גופנית גבוהה, ובעיקר הם היו “בני אדם“, נחושים ובעלי חוזק נפשי, תכונה שמבחינתי היא החשובה ביותר ללוחם.

חברי הטוב בכיתה היה שמעון צבע ז“ל מנתניה נולדנו באותו היום והוא היה לי כאח, לוחם בעל סיבולת גופנית גבוהה, סייע לחבריו והיה אהוד מאוד על המפקדים ועל הלוחמים. עוד היה איתנו בכיתה חברי מנשה קליג’ מהקטמונים בירושלים, שעמד בכבוד בכל שלבי הטירונות. אהרון בן חמו ז“ל היה משכונת כפר גבירול בעיר רחובות בתחילת הטירונות היה קשה לו באימונים וכמעט עזב, אבל גייס כוחות, הסתייע בחבריו והפך בהמשך לאחד הלוחמים הטובים במחלקה. שמעון אטיאס ז“ל מאופקים לוחם בעל כושר גופני מעולה, ידע תמיד להביע את עצמו וגם לרטון, היה חבר ולוחם מצוין. אילן ברוך ז“ל מפרדס כץ, בחור אינטליגנטי, אהב לשיר שירי ארץ ישראל, בייחוד את השיר “אגדת דשא“ של הזמר אריק איינשטיין. היו לנו שלושה עתודאים במחלקה, והם השתלבו איתנו בצורה מצוינת: יוסי פלדשטיין ז“ל מחיפה, בחור צנום, היו לו אמירות משעשעות, החברים אהבו אותו; אורלי בראון היה בחור חייכן, חזק פיזית ובעל אצבעות מלחציים; חברו הטוב היה ערן קירש, שהיה צנום אבל בעל סיבולת גבוהה. עוד לוחמים יקרים במחלקה הם טטרשווילי אברהם, שהיה בוגר מאיתנו בשנתיים, ששון סיגוואי ז“ל המאגסיט המהולל, פטר שרמן ספורטאי ג’ודו מובחר, אבי ערוסי מרחובות, עופר נגר מנתניה שערך וכתב חלק נכבד מעלון הפלוגה. אודי בן שטרית, קסטל פז ז“ל מרחובות, אילן שוטינג מחיפה, יוסי פיזי ז“ל מכפר יהושע, אברהם מרקו, מגן יאישיה וראובן הררי מחיפה.

בחדר המגורים שלנו בסנור הייתה כרזה מאירת עיניים, שקיבלה משמעות יום יום – “אם לא תהיו תלויים האחד בשני, תהיו תלויים אחד ליד השני“. האימונים התחלקו לשלושה נושאים עיקריים – ירי במטווחים, אימוני כושר גופני וכוח ידיים, מסלולי מכשולים ומסעות מפרכים בשעות הלילה.

הבאר בסנור

המים שסופקו לבסיס סנור הגיעו מבאר מרוחקת. לנו החיילים הייתה מטלה נוספת – לשמור על הבאר. כל יום יצא כוח של כמה חיילים, עם מפקד כיתה, לשמור על המקום. סביב הבאר נרקמו אגדות וסיפורים, אחד מהם היה שערבים תוקפים את החיילים וחותכים להם אצבעות ומיני איברים נוספים. לדעתי, מי שתרם לסיפורי האגדות היו המפקדים, שחששו שחיילים המגיעים לבאר יירדמו בשמירה.

חברי מנשה, אני ועוד שני חיילים ומפקד כיתה הוצבנו לשמירה על הבאר במשמרת של לפנות בוקר. סמוך לבאר עמדה עגלה מלאה חציר. מנשה ואני היינו תשושים מעייפות והחלטנו לעלות על העגלה לנוח מעט. בתוך דקות ספורות נרדמנו וישנו שנת ישרים. כעבור כשעה, כשהשחר עלה, הרגשנו שהעגלה נמצאת בתנועה. התברר שבעל העגלה, חקלאי ערבי, הגיע למקום לפנות בוקר, לא ראה אותנו, רתם את העגלה לטרקטור והחל בנסיעה. התעוררנו בבהלה, אבל התעשתנו מהר, ותוך כדי נסיעה קפצנו מהעגלה. נהג הטרקטור נבהל לא פחות מאיתנו, הוא הביט לאחור, הלם וחרדה ניכרו בפניו, הוא ראה שני חיילים עם נשק קופצים מהקש. הוא נמלט מהמקום כל עוד נפשו בו. לשמחתנו, הצלחנו להגיע בחזרה לבאר בלי שהמפקד הבחין במה שקרה.

טרטורים

אין חייל בצנחנים שלא מכיר, או ליתר דיוק, לא הרגיש, את המשמעות של “הטרטור“ או בשמו הצה“לי – “תרגול חוזר“. מהרגע הראשון בצנחנים שראינו מפקד כיתה מולנו, קיבל המושג משמעות. מעתה היה הוא חלק משמעותי מ“חיינו החדשים“ משעות הבוקר המוקדמות ועד השעות הקטנות של הלילה. מפקד הכיתה משית עלינו מיני טרטורים משונים, מקוריים ויצירתיים. המפקדים לא היו צריכים להתאמץ כדי למצוא “אלף סיבות“ לטרטר אותנו. למשל, נקבע שעומדים למסדר עם ציוד מלא – קסדה, אפוד, נשק ולעיתים ציוד נוסף. אחד החיילים מגיע למסדר כאשר אבזם הקסדה לא סגור בצורה מלאה, כל המחלקה כעת מטורטרת – “שלושים שניות הקפתם בריצה את מגורי הסגל, חוזרים ויורדים למאתיים שכיבות סמיכה.“ בדרך כלל הזמן שמוקצב אינו מתקרב לזמן שניתן לעמוד במשימה, שוב חוזרים לרוץ.

כעת יש מושג חדש – “אחד על אחד“, שזה סחיבת פצוע – חבר מרים חבר עם כל הציוד עליו, רצים כמאה מטר בעלייה וחוזרים. הזמן המוקצב לכך הוא זמן שאף אדם בעולם לא יכול לעמוד בו. דוגמה נוספת, אם שני חיילים רבים, “הולכים מכות“, קושרים להם את הקסדות שלהם זו לזו כמו תאומים סיאמיים, וכך הם מבצעים במשך היום את כל המטלות כמו שאר החיילים. לאחר הטרטור הזה הופכים החיילים בדרך כלל לחברים.

עוד דוגמה, חייל הוצב לשמירה בבור תחמושת, מגיע מפקד לבדוק אותו והוא רואה שהחייל נמצא כמה מטרים הרחק ממה שהוסבר, העונש שהוא מקבל זה לשמור שעתיים בלילה כשהוא עומד על חבית ברוחב חצי מטר.

עוד דוגמה, אם במסדר הבוקר מיטה של חייל לא מסודרת כפי שנקבע, כל המחלקה נושאת בעונש, המסדר יהיה על גבעה במרחק מאה מטר כולל סחיבת המיטה והציוד האישי.

עוד דוגמה, המכונה “תול מרינס“, הרמת שתי הידיים מעל הראש עם הנשק, העמידה היא עד להודעה חדשה, סבל בל יתואר.

מבחינת המפקדים, מטרת הטרטור היא ליצור אצל החיילים ערבות הדדית, חייל שאינו עומד במשימה, כל המחלקה נושאת באחריות. מתחילת הטירונות בסנור נערכו מסעות ליליים לפחות פעמיים בשבוע באזור הכפרים בנפת ג’נין־שכם. מפקד הכיתה היה מוביל בהליכה מהירה, ואנחנו בשביל לעמוד בקצב שלו היינו צריכים לרוץ. בשבועיים הראשונים בטירונות הלכנו עם הרובה כשהוא מוחזק בידיים, את רצועת הנשק התבקשנו לשמור בחדרי המגורים. המטרה הייתה שנתרגל לשמור על הנשק צמוד לגוף. כעבור שבועיים ערכנו מסע לקבלת רצועה לנשק.

מפקד המחלקה, סג“ם שי שמואל – בחור קשוח מאוד, ראינו את הצל שלו במסעות, בלילה ולפנות בוקר כשהוא עמד על קצה ההר מתצפת עלינו. הפעם הראשונה שהוא פגש אותנו הייתה לאחר שבועיים בטירונות, כל זאת כדי ליצור יראה וריחוק (דיסטנס) בין החיילים למפקד המחלקה.

סמל המחלקה, דוד פרץ, הוא אישיות בפני עצמה. מדבר בשקט ובצורה ברורה, מנהיג טבעי. יום אחד הוא נתן לי ולחייל נוסף הוראה להביא בַּזְנָ“ט (ברזל זוויתי נטוי). חיפשנו ולא מצאנו, חזרנו אליו ואמרנו לו, “המפקד, לא מצאנו בזנ“ט.“

דוד עונה לנו, “מצידי תסרגו או תעשו מבוץ.“ משמעות הדבר הייתה שאנחנו חייבים להביא בזנ“ט ויהי מה. אחרי חיפוש קדחתני מצאנו בזנ“ט. בצנחנים למדנו, ש“אין דבר כזה לא יכול, יש לא רוצה“.

קבר השייח’ בסנור

מול הכניסה לבסיס סנור ישנו הר שמרוב גובהו לא ניתן לראות את סופו. בקצה ההר קיים קבר שייח’, שהיה ידוע ומוכר לכל מחזורי טירוני הצנחנים, שכן לכל חייל יצא “לבקר“ בקבר השייח’, בדרך כלל לילה שלם. הסיבה ל“ביקור“ היא ענישה על הצטברות של אירועי חוסר משמעת אצל חיילי הפלוגה.

“יום הדין“ הגיע – השעה שתיים בלילה, המפקדים מקפיצים אותנו משנתנו בבהילות. הם מודיעים לנו להיות מוכנים בתוך חמש דקות עם כל הציוד האישי, כולל המיטה, העשויה מברזל יצוק. הגענו לשער הבסיס, שם המתינה כל הפלוגה. יחד, כמו ביציאת מצרים, עלינו לקבר השייח’, מעל שעתיים הליכה, קושי בל יתואר. לאחר שהפלוגה עלתה להר המפחיד, התקיים מסדר לאור “גוזניקים“7. נוכחים על ההר כל סגל המפקדים. מפקד הפלוגה, סרן דודו כוכבי ז“ל, מונֶה בפני החיילים את רשימת אירועי המשמעת שהצטברו אצל החיילים, סוג של “מסדר השפלה“. הסיוט נמשך עד שעות הבוקר, חזרנו לחדרים שבורים ותשושים ומייד התחלנו באימונים. רצינו להיות צנחנים!

“קולה“ האיומה

לאחר כשלושה חודשי אימון בסנור, שבהם למדנו לבצע ירי במצבים שונים, לזרוק רימונים, להרים פצוע על הכתף, לסחוב אלונקה ולרוץ איתה, לעבור מסלולי מכשולים, התגבשנו להיות יחידה מלוכדת. הלחץ של המפקדים עלינו הלך וגבר, ללא שיפור ביחס אלינו. הנוהל של “כן המפקד“ המשיך בכל מהלך האימונים בסנור. לקראת סוף ההכשרה שמענו מהמפקדים ומהחיילים הוותיקים משפט שחזר על עצמו, “תראו מה נעשה לכם בקולה“. לליבי התגנב חשש שהפעם הקושי צפוי להיות גדול יותר.

“קולה“ – אזור אימוני השדה של הצנחנים, שם הופכים חיילים ללוחמים בצנחנים. המקום נמצא סמוך למושב בית נחמיה8, ליד היישוב שוהם, כיום על ציר כביש 6.

הירידה לקולה נעשתה במסע מפרך של עשר שעות הליכה, כארבעים קילומטר. אני זוכר שהגענו לפנות בוקר תשושים, סחוטים, לשטח האימונים באזור הררי. מזג האוויר חם ולוהט כפי שאופייני לחודש אוגוסט. הקמנו אוהלי סיירים שבהם ישנים שני לוחמים על האדמה, ללא מזרן. כל מה ששמענו על קולה היה כאין וכאפס לעומת המציאות המרה שחיכתה לנו שם. רוב היום חבשנו קסדה, נושאים אפוד אישי עם מחסניות מלאות בכדורים ושני רימונים, כל חייל בהתאם לתפקידו סוחב כלי נשק נוסף. אני נשאתי מרגמה 52 ותרמיל פצצות. היינו במחסור שינה משווע. היציאה לאימונים והחזרה מהם נעשתה כשאנו סוחבים אלונקה שעליה שוכב חייל. השכמה בחמש בבוקר, יוצאים לשטח אימונים הררי, מסולע וקשה, יורים, מתרגלים אימון פרט, חוליה ומחלקה, חוזרים בשעות הערב תשושים. בלילה יש המשך מסעות, טרטורים ועוד “מיני הפתעות“. היו חיילים שלא עמדו באימונים המפרכים והחליטו לעזוב.

חייל במחלקה שלי בעל כושר גופני גבוה מאוד נשבר בעקבות קושי ולחץ נפשי באימונים, והחליט לברוח בריצה משטח האימונים. קצין מהפלוגה נתן לחיילי המחלקה הוראה לרוץ אחריו ולהחזירו בכל מחיר. הגענו לחייל ולאחר מאבק קשה איתו הצלחנו להחזירו לבסיס כשהוא קשור בחבל. חשבתי אז, ובמיוחד היום, שלא נהגנו כראוי, על אף שקיבלנו פקודה.

אחת לשבוע הגיעה משאית שעליה מְכל מים כדי להתקלח. הנהג היה אומר לנו להסתבן ומייד פותח צינור מים, חופפים את הראש במשך כמה שניות, יש כאלה שהמים לא הגיעו אליהם, אבל זה מה יש!


שמירה בקולה

כל שלוש מחלקות הפלוגה בקולה הציבו שומר מאהל בלילה. בבוקר החיילים סיפרו זה לזה שלא זכרו את מהלך השמירה בלילה. העייפות הייתה כרונית, העיניים נעצמו ללא שליטה. התשישות הגופנית הייתה כה רבה. חבריי ואני זוכרים שבמהלך השמירה היינו במצב שלא הכרנו עד אז – שינה תוך כדי הליכה. אפשר לומר ששמירה כזו כלל לא אפקטיבית במקרה חירום.

פרשת הכבשים בקולה – מה מה מה

שלושה חברים מהמחלקה הלכו בהפסקה ללא אישור לקנות ארטיקים מהמכולת של מושב בית נחמיה, הסמוך למאהל. כשראו שהמכולת סגורה, התאכזבו, ואת זעמם שפכו על עדר כבשים שעבר במקום. אדם שבעברו היה ביחידה המיתולוגית 101 של צה“ל, ראה את המחזה ומייד שם פעמיו למאהל שלנו וסיפר לסמל דוד פרץ את מה שראה. הבחור ידע לומר את שמו של אחד החיילים מאחר שעל כובעו התנוסס שמו לתפארת, וכך אותרו “שלושת המוסקטרים“.

הסמל פרץ ביקש מהשלושה “לעלות על הציוד האישי“, שכלל אפוד, קסדה, נשק ושני “קיטבגים“ (תיקים גדולים לאחסון הציוד). השלושה קיבלו הוראה להגיע לאזור שבו שהו הכבשים. הסמל פרץ הסביר לשלושה את חשיבות קיומם של הכבשים בעולמנו, והורה לשלושה לרדת על ארבע כדרכם של הכבשים ולצעוק “מה מה מה“. שני חברים ירדו על ארבע והחלו לצעוק כמו כבשים, “מה מה מה“. לוחם שלישי סירב כי לדבריו לא השתתף בהכאת הכבש. אני שואל את עצמי – האם העונש שקיבלו החייליים היה מתקבל בימינו? אני מסופק.

ה“גזלן“ בקולה

פעמיים בשבוע היה מגיע לקולה “גזלן“ (ההגייה במלעיל) – רכב אזרחי עם נגרר שבו נמכרים דברי מתיקה ושתייה קרה. הכינוי “גזלן“ נוצר בשל מחירים גבוהים שגובה המוכר עבור המוצרים. באחד הימים התלוננו החיילים על הפקעת מחירים מוגזמת, בפני רס“פ הפלוגה המיתולוגי, שאולין, אשר תמיד דאג לחיילים וסייע להם. שאולין פנה למוכר וביקש להוזיל מחירים, ניסה להסביר לו שהחבר’ה “תפרנים“ (אין להם כסף). המוכר סירב. לפיכך ביקש ממנו שאולין שיעזוב את המקום. גם לכך סירב המוכר. שאולין גייס שישה חיילים מהפלוגה והורה להם להרים את הנגרר ולהפוך אותו על צידו. וכך עשו. אחד החיילים הבחין שהגזלן נושא על עצמו אקדח, וחשש שהגזלן יעשה בו שימוש, לכן החרים לו אותו. הגזלן המבוהל הגיע נרגש למ“פ הפלוגה, שם הבטיח לכולם בחגיגיות שיוזיל את מחירי המוצרים, וכך היה.

לימים, שאולין היה בשירות מילואים באחד משטחי האימונים של צה“ל. חיילים, ובהם שאולין, עומדים בתור לקנות מוצרים מהגזלן. שאולין שומע שמישהו קורא בשמו, היה זה הגזלן מקולה, שאמר “חגיגית“ לכל הנוכחים, “שאולין יהיה הראשון בתור.“

890 מול 202

לקראת סיום ההכשרה והאימון בקולה התקיימה תחרות כשירות קרבית מול פלוגה מקבילה לנו, מאי 76 מגדוד 202. התחרות נערכה באזור המאהל שלנו וכללה טיפוס על חבל, ריצות ולקינוח – ריצת אלונקות למרחק של שבעה קילומטרים. הסיום נערך במצפה בן שמן, הסמוך למודיעין.

מפקד הפלוגה, סרן דודו כוכבי ז“ל, טיפס על החבל והגיע ראשון. איזו דוגמה אישית!

התוצאות עד לריצת האלונקות היו צמודות. נקבע שכל מחלקה תרוץ עם אלונקה ועליה פצוע מול מחלקה מקבילה מגדוד 202. יצאנו לריצה ובמהלכה התגוששנו ורבנו, ולכן השופטים החזירו אותנו לקו ההתחלה. הריצה עם האלונקה הייתה קשה מאוד, ושתי הפלוגות היו צמודות. לקראת סיום הריצה אזרנו כוח וגברנו על הפלוגה המקבילה. קיבלנו גביע הוקרה – כבוד למאי 76 גדוד 890. אני קובע בוודאות מוחלטת כי מי ששרד את קולה, שום דבר בחיים כבר לא מפחיד אותו.

הוצאת רישיון נהיגה, “מבצע אנטבה“, גורל בחיים

כותרת הפרק מעט מוזרה? מה הקשר בין הוצאת רישיון לגורל בחיים ולמבצע אנטבה? אסביר. יום לפני הגיוס לצה“ל עשיתי, באופן פרטי וללא קשר לצבא, טסט לצורך קבלת רישיון נהיגה, ונכשלתי בו. בתקופת האימונים בקולה נקבע לי מבחן נהיגה נוסף בעירי ירושלים, ומפקדי אישר לי לצאת אליו.

אני ממתין לטרמפ שיוציא אותי מקולה, ומתכוון בהמשך להגיע איכשהו לירושלים. מגיע רכב צה“לי מסוג קומנדקר (אין חייל ותיק שלא הכיר את סוג הרכב הזה), בתוכו ישבו כמה מפקדי כיתה שלי מהפלוגה. שמתי לב שהם מכונסים בעצמם ומדי פעם מתלחשים ביניהם, זה נראה לי מוזר מאוד.

התברר בהמשך היום שבאותו היום שוחררו החטופים ב“מבצע אנטבה“ על ידי חיילי צה“ל, ובשל קרבתו של “קולה“ לנתב“ג, מרחק של ארבעה קילומטרים, התבקשו אנשי הסגל לקבל את פני השבים מהשבי מאנטבה. ומה הקשר לרישיון הנהיגה שלי ולגורל בחיים? בשלב זה אתן רק חלק מהתשובות.

אני יורד מהרכב סמוך לנתב“ג ועולה על אוטובוס לירושלים. בעוד שעות ספורות מתוכנן לי מבחן לצורך קבלת רישיון נהיגה. בדרך לירושלים אני שומע ברדיו על שחרור בני הערובה (במבצע אנטבה השתתפו גם לוחמים מהגדוד שלי, 890. הפצוע הקשה ביותר במבצע, סורין הרשקו, הוא מהגדוד שלי).

באותו יום של המבחן, מדינת ישראל כולה באופוריה, נהגים במכוניות צופרים, אנשים רוקדים וצוהלים, ואני פוסע במדי הצנחנים כשעליי נשק במצב הַצְלֵב למשרד הרישוי בירושלים. גם שם שמחה וצהלה, כולם מאזינים למקלטי הרדיו. אני שואל, “מה עם מבחן הנהיגה שלי?“

מישהו עונה לי, “שב, שתה קפה, הכול יהיה בסדר.“

לאחר כשעה של המתנה מגיע הבוחן, על פניו חיוך מאוזן לאוזן. הוא רואה אותי במדי צנחנים, וחיוכו הופך לגדול יותר. עלינו על רכב לצורך המבחן. הוא מרגיע אותי כבר בתחילת הנסיעה ושואל על השירות בצנחנים, לא דיבר כלל על המבחן. עשינו סיבוב שנמשך אולי דקה וחזרנו למשרדים. הבוחן טופח לי על הגב ואומר לי, “חייל, עברת את המבחן,“ ומוסיף, “כל הכבוד לצה“ל!“

כעת נשאלת השאלה, מה הקשר בין הוצאת הרישיון לגורל בחיים? המשך יבוא, מבטיח.

קורס צניחה

קורס הצניחה התקיים בבית הספר לצניחה של צה“ל, בבסיס “תל נוף“ הסמוך לעיר רחובות. משך הקורס שלושה שבועות. הקורס נחשב צ’ופר (מעין מתנה). מי שמעביר את הקורס זה סגל בית הספר לצניחה, כך שלחיילי הפלוגה צפויה מעט מנוחה מהטרטורים של מפקדיהם. אבל לא כך הדבר. במהלך היום נערכו לנו תרגולים על ידי סגל בית הספר. לדוגמה, גלגולים המדמים מפגש עם הקרקע לאחר צניחה, קפיצה ממתקנים גבוהים, שלעיתים מפחידים יותר מהצניחה עצמה. היה מתקן שכינויו היה “אייכמן“, גבוה מאוד, מדמה קפיצה ממטוס ופתיחת מצנח. או מתקן ה“סווינג“, שמטלטל אותך, מדמה מצב לאחר פתיחת מצנח, ועוד שלל מתקנים משונים.

האימונים נמשכו עד שעות הערב כאשר סגל המדריכים של הפלוגה נמצא רוב היום במנוחה ורק “משחר לטרף“, כלומר מחכה שסגל בית הספר לצניחה יסיים את ההדרכה ואז האחריות עוברת לסגל הפלוגה. ושוב הסיוט מתחיל, טרטורים למיניהם, על חשבונות ההווה והעבר, נערכים שיעורים עיוניים ומעשיים בניווטים על ידי מפקד המחלקה, והכול כדי שלא נשכח “מי הבוסים האמיתיים שלנו“.

יום הצניחה הראשון הגיע. כל חייל חותם על מצנח (מסוג צרפתי משופר) ועל מצנח רזרבי. מסתדרים בדבוקות של שמונה לוחמים, קסדה על הראש, מדריכי הצניחה לובשים חולצות טריקו לבנות, סכין קומנדו על הירך, בודקים שאנו חגורים היטב.

מגיעים מטוסים מסוג “קרנף“, או בשמם הלועזי “הרקולס“. רעש המנועים מחריש אוזניים, מפלס המתח וההתרגשות עולה, מדריכי הצניחה מאיצים בנו לעלות למטוס על פי סדר הדבוקות.

אנחנו עולים למטוס ויושבים בשורות זה מול זה, רותמים אותנו ברצועה שמחוברת למצנח ולכבל מתכת שעובר לכל אורך המטוס, תפקידו לשחרר את המצנח על ידי משקל גופנו עם היציאה מהמטוס.

אנו מוכנים להמראה. מדריך הצניחה עומד לפנינו ומבקש מאיתנו שבזמן ההמראה נחזור על המשפט “היי הופ, היי הופ, היי הופ“. המטוס ממריא ואנחנו שואגים, “היי הופ, היי הופ, היי הופ“. אנחנו בשמיים, טסים אולי עשר דקות לכיוון חולות קיבוץ פלמחים, סמוך לים ולעיר רחובות. המטוס מבצע שני יְעָפִים (סיבובים בטיסה) מעל אזור הצניחה, מדריכי הצניחה פותחים את דלתות המטוס, רעד עובר לי בגוף, הם שולחים “גולם“ – מצנח קטן שתפקידו לקבוע את כיוון הרוח. אני מביט דרך החלון ומזהה על הקרקע צורה זוהרת של האות T. במטוס נדלקת נורה אדומה, חבריי ואני עומדים, אני אוחז ברצועה הקשורה למצנח ומתבקש לבדוק שחוטי המצנח האדומים של החייל העומד לפניי נמצאים במקומם (לדעתי זה אקט פסיכולוגי כדי שלא ניכנס להלם). החייל הראשון בכל דבוקה עומד מוכן, ידיו אוחזות במשקוף דלת המטוס, ראשו מורם למעלה. כבר יידלק האור הירוק, עוד רגע תבוא הפקודה. מדריכי הצניחה עומדים בדלת המטוס כשהם חגורים, ואז נדלק האור הירוק (אבא שלי אמר לי, “ברגע שאתה קופץ מהמטוס, תגיד בלחש, ‘בעזרת השם נעשה ונצליח’“). במטוס המולה, יציאת הצנחנים מתבצעת במהירות דרך שתי דלתות המטוס.

אני עומד ביציאה מהדלת, מדריך הצניחה נותן לי מכה חזקה בגב כדי לעורר אותי, ואז בפרק זמן של עשר שניות יוצאת במהירות מהמטוס דבוקה של שמונה צנחנים. הרצועה של פתיחת המצנח נלקחת על ידי מדריך הצניחה. כעת אני בגובה אלף ומאתיים רגל, כארבע מאות מטר מהקרקע. מהירות הירידה היא שישה מטרים בשנייה.

מרגע היציאה מהמטוס יש לשלב ידיים ולספור עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש. אני נמצא בסחרור ומייד מרגיש משיכה שמרימה אותי כלפי מעלה – סימן שהמצנח נפתח. אני מביט למעלה, בודק שחופת המצנח נפתחת והיא עגולה במלואה, וכעת מגיע הרגע המיוחל שבשבילו היה כדאי להתאמץ ולהיות צנחן.

השקט בשמיים ממכר, “גן עדן“ של דקה וחצי, למעט הפרת השקט על ידי חברים לפלוגה שצונחים ופורקים את המתח על ידי צעקות זה לעברו של זה.

אם חופת המצנח לא נפתחת במלואה, יש להסתייע בתנועות הגוף ובסידור רצועות המצנח. במקרה שצנחן מתקרב אליך, אתה צריך למשוך את רצועות המצנח לכיוון הנגדי לחבר כדי למנוע מפגש צונחים. במצב קיצוני שהמצנח לא נפתח, צריך למשוך את הידית האדומה של המצנח הרזרבי, הנמצא באזור הבטן.

הצניחה היא דקה וחצי של אושר עילאי. אני מזהה את הסימן T, כבר מתקרבים לקרקע, ידיים מעל הראש אוחזות ברצועות ובראש, הרגליים מקופלות, ממתינים לחבטה בקרקע תוך מלמול תפילה שהכול יעבור בשלום. כאשר הרגליים נוגעות בקרקע, מבצעים גלגול, שתורגל שעות רבות, כדי לרכך את הנחיתה. אני נוחת בשלום. אסור להוריד מהראש את הקסדה. אני מקפל במהירות את המצנח, מכניס לתיק שהיה צמוד אליי בזמן הצניחה, מביט לשמיים וצועק בהתרגשות לחברים שעוד לא הגיעו לקרקע, ומודה לאל שאני בריא ושלם. אחר כך כונס בהליכה עם חבריי לעבר ה-T.

כדי לקבל כנפי צניחה יש לבצע חמש צניחות, כולל צניחת לילה. יום הצניחה בלילה הגיע, הפעם צונחים עם “שק חזה“, בתוכו מאחסנים את הנשק וציוד לחימה נוסף. השק מחובר לגוף באזור המותן על ידי שני קליפסים וגם ל“חבל שלשול“ עבה באורך שישה מטרים.

לאחר היציאה מהמטוס אני מוודא שהמצנח נפתח ומייד משחרר את שק החזה שקשור אליי ומשתלשל בחבל מטה. כאשר אני מתקרב לקרקע, אני מרגיש קודם חבטה של שק החזה, זהו סימן בשבילי שאני מייד נוגע בקרקע.

סיימתי את קורס הצניחה בשלום, כעת אני נושא בגאון את כנפי הצניחה על מדי הצנחן. עוד שלב עבר בשלום.

ממתין ל"אור ירוק" לפני ואחרי הצניחה


"היה לי כאח", עם חברי שמעון צבע ז"ל מנתניה במוצב החרמון

מסע לקבלת כומתה אדומה

עברה חצי שנה מאז תחילת הטירונות, ואנחנו באמצע הדרך. סגל המפקדים לא מרפה מאיתנו, וממשיך להחזיק אותנו “קצר“, לא ברור לי למה, שכן המחלקה מגובשת, אין בעיות משמעת או מוטיבציה לקויה.

הגיע המועד ל“מסע כומתה“, שהוא אחד משיאי הקורס. המסע נערך במתכונת פלוגתית. המחלקה שלי מונה כעשרים לוחמים. אנו נושאים אלונקה ועליה “פצוע“, ההליכה היא למרחק של שבעים וחמישה קילומטר. התחלנו מהכניסה לקיבוץ להב שבנגב. היעד הסופי – הר מצדה, מקום המסמל גבורה יהודית של קומץ מגינים אשר עמדו במצור כשנתיים מול צבא הלגיון הרומאי.

דודו כוכבי המ“פ, מפקד שהוא אות ומופת לדוגמה אישית, ניווט והוביל את הפלוגה בבטחה. המסע היה קשה ומפרך, אך המחלקה שלי הייתה מיומנת, חברים תמיד החליפו זה את זה בסחיבת האלונקה, נשאנו את האלונקה על הכתף מעל עשרים שעות ברצף! במסע הפנמתי היטב את מה שלימדו אותנו המפקדים – “אתה לא יודע מה אתה מסוגל לעשות“, כלומר האדם יכול לתת הרבה יותר ממה שהוא חושב ומרגיש שהוא יכול.

מפקד הפלוגה, כאמור דודו כוכבי ז“ל, הצליח לגייס מטוס מסוג “פייפר“ אשר השליך לעברנו מן השמיים בהר מצדה כומתות אדומות. ברגליים כואבות דידינו לעבר הכומתות האדומות המוטלות על הקרקע, מחזה שלא אשכח לעולם. כעת לכומתה האדומה יש ערך.

בסיום המסע קיבלנו “אפטר“ (חופשה צבאית קצרה) של כמה שעות. חברי שמעון צבע ז“ל ואני נסענו לתל אביב לבקר אצל אחותי כדי להשוויץ בכנפי הצניחה ובכומתה האדומה. הרגשנו שכולם מסתכלים עלינו ברחוב. אולי זה היה רק הדמיון שלנו, אבל זה מה שהרגשנו. חזרנו לנקודת הכינוס באיחור של כמה דקות, הפלוגה כבר נסעה לירוחם, להצטרף לגדוד. על האיחור הזה קיבלנו חברי ואני עונש, נשארנו שבת בבסיס. אבל חוויית הביקור בתל אביב הייתה שווה!

אימון בירוחם עם הגדוד

מייד עם סיום מסע הכומתה אנו פוגשים בפעם הראשונה את הגדוד שלנו – 890, לאחר חצי שנה שאנו בצבא. האימון מתקיים בחולות הנגב, בין ירוחם לדימונה. הצבנו את אוהלי הסיירים מעבר לכביש, קצת רחוק מהגדוד. לנו, החיילים, היה טעם מר בגלל הריחוק, אבל כעת אנחנו עם “המשפחה המורחבת“ שלנו. הדבר הוסיף לנו עניין – יש רופא, יש פקידות, רואים את המג“ד (מפקד גדוד), גם את המח“ט (מפקד חטיבה). באימון בירוחם תרגלנו מצבים באימוני כיתה ובאימוני מחלקה. לאחר כשבוע אימונים יצאה כל פלוגה לאימון נגמ“שים, או בשמם הנוסף, “זלדות“, כלי רכב משוריינים הנושאים כשמונה לוחמים כל אחד.

כל מי שהיה לו רישיון נהיגה, עבר בנפרד מהמחלקה השתלמות נהיגה בנגמ“ש, במסלול של עליות וירידות תלולות ומפחידות שנבנה במקום. הניסיון שלי בנהיגה היה מועט מאוד, אולי חודשיים, וכבר מבקשים ממני לעשות תרגולים מסוכנים, כמו נהיגה בלילה עם מכשיר לראיית לילה שבקושי רואים דרכו, אתה בעצם נוהג על פי הוראות שנותן המפקד שיושב על הצריח ורואה את תוואי הדרך. אחריות גדולה. כל מהלך לא נכון עלול להפוך את הנגמ“ש, ואכן היו מקרים של כמעט נפילה. במקביל ערכנו תרגולים עם חיילי המחלקה במצבים של הגעה ליעד, פריקה (ירידה) מהנגמ“ש ולחימה (במבצע ליטני בדרום לבנון בשנת 1978, שבו השתתפתי יחד עם חבריי, ביצענו “על חי“ את מה שתרגלנו באימונים, מול עמדות שהתבצרו בהן מחבלים, במקום שמכונה “נקרים“).

במהלך אימון הנגמ“ש לנו באוהלים, ובאמצע הלילה נשמעו פיצוצים של חזיזים (אמצעי להדמיית זריקת רימון). סגן מפקד הפלוגה, סגן אמאל אסעד, קצין קשוח מאוד, בעל זכויות כלוחם וממציא טרטורים מקורי, העמיד את כל הפלוגה “אחד על אחד“, כלומר חצי פלוגה מרימה חצי פלוגה על הכתף כאשר כל הציוד על הלוחמים. אנחנו לא מבינים במה חטאנו! מה עשינו שזיכה אותנו לביקור ידידותי כזה, ועוד בשתיים בלילה?

בעודנו עומדים עם המשא הכבד על כתפינו, סגן אמאל שוטח בפנינו את חשיבות נושא השמירה בבסיס. התברר לנו שהשומרים של המאהל ישנו בעת הגעתו של אמאל למקום, ולכן כל הפלוגה צריכה לשלם את המחיר. זוכרים שדיברנו על ערבות הדדית? רצינו צנחנים!

לקראת סיום האימון בירוחם נערך לנו מסדר מח“ט. במסדר עמדנו כל החיילים ליד הנגמ“שים עם הציוד האישי. בשלב זה קיבלנו אישור להיות חלק מהגדוד, מוכנים גם לקראת מלחמה. התברר שהדרך עוד ארוכה ומלאת הפתעות – תם אך לא נשלם.

רמת הגולן, החזקת מוצבים, מי ירד מהאוטובוס האדום?

לאחר האימון בירוחם עלינו לרמת הגולן לצורך החזקת קו – שמירה במוצבים מול עמדות הצבא הסורי. נסענו באוטובוסים, אבל את העליות של רמת הגולן עשינו בצעידה כמו שנאמר, “בצנחנים אין ארוחות חינם“. המחלקה שלי קיבלה על אחריותה את המוצב הקרוב ביותר לעיר קוניטרה, שנשארה נטושה וחרבה מאז כבשנו אותה במלחמת ששת הימים. המוצב שלנו עמד לא הרחק ממוצב סורי. היינו משקיפים עליו ורואים שפעם בשבוע מגיע אליו אוטובוס אדום, וממנו יורדות נשים צעירות מגונדרות (לא לצורך לחימה), כל אחד והדמיון שלו. בצד הסורי היה תל שהיו עליו כוחות צבא סוריים. שאר הפלוגה החזיקה מוצבים סמוך אלינו. שגרת היום הייתה השכמה בארבע לפנות בוקר, עמידה עם הציוד האישי, אחר כך שמירות בעמדות וסיורים על גדר המערכת מהבוקר ועד הלילה. חייל שלא שומר או לא נמצא בפעילות מבצעית אחרת, עוסק בביצור העמדות, במילוי שקי חול ובשימון כלי נשק. זמן נוסף מוקצב לטובת כושר גופני, בלילה ישנים בעמדות, הקרויות “שפניות“, על שום שהיו דומות בצורתן למאורות של שפנים. בסך הכול שגרה ורוגע יחסי.

לאחר כחודש קיבלנו משימה חדשה – החזקת קו במוצב החרמון, שנקרא “העליון“. מזג האוויר היה חורפי, המוצב התכסה בשלג, שלושה מטרים גובהו. נאלצנו לעבוד בכלי חפירה כדי לפנות את השלג מהכניסה למוצב. באחד מימי החורף הקשים, כאשר הראות הייתה לקויה, הגיע למוצב רכב אספקה שלא עצר בכניסה לביקורת. אחד מלוחמי המחלקה ראה זאת, וללא היסוס ירה צרור כדורים שחלפו סנטימטרים ספורים מעל גג הרכב. התברר שהיו ברכב חיילי צה“ל שהביאו אספקה למוצב. לאחר האירוע פשטה שמועה בקרב חיילי האספקה שמסוכן להיכנס למוצב מאחר שישנם שם חיילים “משוגעים“ שיורים ללא שאלות.

נוסף על החזקת המוצב, ערכנו סיורים ושמירות באתר החרמון בעת ששהו בו מבקרים. אני וחבריי למחלקה הכרנו שתי נשים שהגיעו לסיור במקום ואף היינו עימן בקשר תקופת מה. שגרה יחסית נוחה וסבירה, בלי לדעת מה העתיד צופן בחובו.

לקראת “סיום הקו“ (סיום תעסוקה מבצעית) התחלף חלק מסגל המפקדים. הרס“פ שאולין, המצוין, עזב את תפקידו, והחליף אותו בתפקיד אגדת צנחנים נוסף – רס“ר עוזיהו, המכונה “ג’בל“ (הר בערבית). הכינוי ניתן לו בשל גובהו וחוסנו הרב. רס“ר ג’בל התאים לפלוגה המיוחדת שלנו “כמו כפפה ליד“, הנוכחות שלו הורגשה מייד בפלוגה, שלל טרטורים מקוריים מבית היוצר של ג’בל, ולצידם צחוקים ואמירות משעשעות. ג’בל דאג לכל צורכי הפלוגה, איש צנחנים בכל רמ“ח איבריו. למחלקה שלי הגיע מפקד חדש, קשוח ומקצועי. שלושת הסמלים המצוינים שהיו לנו בפלוגה התחלפו באחרים, עוד אפרט בהמשך כיצד ניצלו חייהם.

הרע מכול מתקרב

סיימנו את התעסוקה המבצעית ברמת הגולן והגענו לאימון קיץ ב“נואימה“ בבקעת הירדן, סמוך לעיר יריחו וליישוב הישראלי ייט“ב. הפלוגה במסלול הטירונות קרוב לעשרה חודשים, לחץ המפקדים עלינו לא מרפה, ציפינו שנוכל לפחות להוריד את “כן המפקד“, “לא המפקד“, אך לשווא. המחלקה התדלדלה קמעה בכמות החיילים, חלק עזבו עקב “תלאות הדרך“, חלק נפצעו בצניחה ובאימונים.

בפלוגה מורגש לחץ מסוים, הקשר עם מחלקות אחרות לא חזק, כל מחלקה בעולם שלה ובקשיים שלה, האימונים מפרכים בחום המעיק של בקעת הירדן.

המחלקה שלי בכושר שיא, אין בעיות משמעת, ובאוויר הרגשה כי הינה סוף הטירונות מתקרב, בעוד חודשיים מסיימים, וחולמים על קורס מ“כים. מסלול הצנחנים עם קורס מ“כים נמשך ארבעה־עשר חודשים מפרכים. מי שנשארו עד השלב הזה בפלוגה, הם מהמובחרים, הראויים לכל התשבחות על שצלחו את המהמורות הקשות שהיו בדרך.

נערך לנו תרגיל פלוגתי ב“אש חיה“, עם בקרים מיחידות אחרות. הרמה המקצועית גבוהה, כבשנו יעדים, ה“מאגיסטים“ (מפעילי המאג, שהוא סוג של רובה, נשק ידוע ומוכר ביחידות הקרביות ובעיקר בצנחנים) יורים ללא הפסק. במהלך התרגיל חייל מהפלוגה קיבל בטעות כדור ברגל. לאחר שבוע התקיים תרגיל גדודי ב“אש חיה“, שוב הפלוגה מקבלת יעדים ועומדת יפה במשימות.

מתקרב התרגיל החטיבתי, שבו מתרגלת כל חטיבת הצנחנים המובחרת מצב של מלחמה. הפלוגה שלנו דרוכה, “רואים את האור בקצה המנהרה“, בעוד ימים ספורים יתקיים התרגיל המסכם, אחריו תיערך מסיבת הסיום ומייד לאחר מכן לקורס מ“כים (מפקדי כיתה) בכרמיאל.

סמוך לסיום האימון ב“נואימה“ התרחש אירוע חריג בפלוגה – שלושת סמלי המחלקות הרגישו כנראה שהאימון עומד להסתיים ורצו אולי להתבדח, הם לקחו רימון עשן, משכו את הנצרה שלו והשליכו אותו לאוהל שישנה בו באותה עת הפקידה הפלוגתית. המעשה הזה לא נראה משעשע בעיני מפקד הפלוגה ובעיני מפקד הגדוד, והם שפטו את השלושה למחבוש (בית סוהר צבאי לחיילים). הכניסה למחבוש הצילה את חיי שלושת הסמלים האלה, כפי שאספר בהמשך.

כמה ימים לפני התרגיל החטיבתי הוזמן צלם לשטח המאהל וצילם את חיילי הפלוגה ואת אנשי הסגל עבור תמונת מחזור. התמונות הן עדות מצולמת אחרונה של אותם חיילים טרם הדרמה שהתרחשה ימים מאוחר יותר. במקביל יצא צוות לוחמים מהפלוגה עם הרס“ר עוזיהו למרכז הארץ ולבית הצנחן כדי לארגן את מסיבת הסיום ולערוך את עלון הפלוגה. החומר שנאסף בעלון, שימש בעתיד להנצחת החברים.

התרגיל החטיבתי – הגענו לסוף

יום לפני תחילת התרגיל החטיבתי שובצתי להיות לוחם עם חבריי. התרגיל היה אמור להתקיים במשך יומיים שלמים באזור ים המלח, סמוך למערת קומראן9.

ב־10 במאי 1977, יום התרגיל, כבר עברה שנה שלמה בדיוק מיום תחילת הטירונות – הישג אדיר למי שצלח את המהמורות הקשות של הדרך. מייד מסיימים וכבר יוצאים למסיבת הסיום. או־טו־טו מבטלים לנו את “כן המפקד“, “לא המפקד“. עוד רגע יוצאים לחופשה של מספר ימים לפני תחילת קורס המ“כים, הכול נראה ורוד ומבטיח. לאחר חודשים רבים יש הרגשה של פורקן, של סיפוק גדול, החברים מחייכים, יש הרגשה של סוף מסלול. אפילו נדמה היה לי שזיהיתי מפקד מחייך בזווית הפה. אולי רק רציתי לראות את התמונה אופטימית?

אין אדם, אפילו לא מחזאי או תסריטאי, שיכול היה לנחש או לכתוב את תרחיש האימים שעמד להתרחש בשעות הקרובות.

מועד התרגיל הולך ומתקרב, אולי נותרו כשעתיים, אולי שלוש שעות, המולה גדולה בגדוד ובפלוגה, קיבלנו הוראה לקפל את המאהל שלנו. לאחר התרגיל יוצאים לחופשה ואחר כך לקורס המ“כים המיוחל. הגיעה שעת הצוהריים המאוחרת, השמש החלה לשקוע, קיבלנו הוראה ללכת לכיוון מנחת מסוקי ה“יסעור“. המסוק הזה נחשב אז “סוס עבודה“ בהטסת הכוחות הלוחמים. מטרת התרגיל היא לכבוש יעדי אויב בהר קומראן. תחילת התרגיל – הטסה ונחיתה סמוך לשטח התרגיל, ביצוע המשימה, חבירה לנגמ“שים, ומשם המשך תרגיל במשך עשרים וארבע שעות רצופות.

“הלכה“ הפלוגה

בעודי הולך עם חבריי לכיוון המסוקים שקוע במחשבות כשסביבי מאות חיילים, מגיע פתאום המפקד שלי “משום מקום“ ואומר לי, “גש תחליף את...“ ונקב בשמו של החייל שהיה בנגמ“שים, “אתה תהיה נהג הנגמ“ש והוא יעלה למסוק,“ אמר. אני מופתע, אבל מבין מהר מאוד שעדיף להיות בנגמ“שים מאשר לטפס על הר קומראן התלול ולהיות בתנועה רגלית עשרים וארבע שעות רצופות.

פניתי לאחור בלי שהספקתי להיפרד מחבריי. רק כעבור מספר שעות הבנתי שההחלפה הזו הצילה את חיי. אני מתקרב לבחור שיושב בתא נהג הנגמ“ש, אני רואה שהוא מסדר ופלים מתוקים בתאים הפנויים של ארגזי התחמושת. אני מוסר לו את הידיעה שעלינו להתחלף בתפקידים. הבחור היה בהלם. ניכר בו, בלשון המעטה, שלא אהב את ההחלטה. ראיתי אותו יורד בכבדות מתא הנהג כדי לאפשר לי להחליפו, ואז השתרך אחרי החברים למחלקה. הוא הלך אל מותו, ואני קיבלתי את חיי במתנה.

לאחר כמה דקות נסענו, כל נהגי הנגמ“ש של הגדוד, במשך כשלושים דקות עד לנקודת כינוס בצומת הכניסה לנבי מוסא, על כביש ירושלים ים המלח. שם המתנו להוראה לנסוע לאזור קומראן. השעה הייתה אולי שבע בערב, השקט של מדבר יהודה היה מרגיע, בניגוד גמור לדרמה שתתרחש בשעה הקרובה. בזמן שנותר לי עד היציאה, נכנסתי לנגמ“ש לחטוף תנומה קלה.

כעבור שעה, כאשר החושך ירד, חברי שלומי מעיר אותי בבהלה ואומר לי ששמע במכשיר הקשר על נפילת מסוק. הוא לא ידע להגיד לי של איזו פלוגה ומה ממדי האסון. התרכזנו כולם לשמוע במכשירי הקשר מה קרה באמת. שמעתי, “צריך הרבה שמיכות.“ אחרי מספר דקות ראיתי מכלית ענקית של מים דוהרת לכיוון יריחו, אולי קשור אולי לא. השעה הייתה שמונה או תשע בערב, ניתנה לנו הוראה לנסוע לכיוון אזור נבי מוסא. אחרי חצי שעה של נסיעה שאני בקושי מזהה את הדרך בגלל ענני אבק סמיך, עוקף אותנו ג’יפ צה“לי, הוא מסמן לכולם לעצור ולרדת מהנגמ“שים. עומד לפנינו סגן מפקד החטיבה, הוא מחזיק בידיו דף נייר גדול ובו רשימות החיילים שהשתתפו בתרגיל.

הוא מודיע לכולם, “אני צריך רק את נהגי הנגמ“ש של פלוגה ד.“ צמרמורת עברה בגופי. הוא מודיע לנו שנפל מסוק, אבל לא מספר על ממדי האסון. הוא מתחיל להקריא שמות של חיילים ואנחנו צריכים להכריז אם הם בחבורה שלנו או לא. בשלב מסוים הוא מקריא את שמו של חברי אשר החלפתי אותו, ואני מודיע לו, “המפקד, התחלפנו סמוך ליציאה לתרגיל.“ הוא והשליש הצבאי המסור של הגדוד היו נרגשים מהמידע שקיבלו ממני. בסיום הקראת השמות התבקשנו לנסוע עוד כמה קילומטרים למאהל של גדוד 202 של הצנחנים ולהמתין שם. הנגמ“שים של שאר פלוגות הגדוד עזבו אותנו להמשך התרגיל, ואנו, בעשרה נגמ“שים של הפלוגה, המתנו בצידי הדרך לבד בשקט. לאחר נפילת המסוק התקבלה החלטה בצה“ל להמשיך את התרגיל, והוא נמשך עד תומו.

השחר עולה, אין לנו מידע מה קורה, לא ידענו מה עלה בגורל חברינו. ואז, באשמורת הראשונה של הבוקר, כמו מתוך חלום, מגיחים שני חברים מהפלוגה שהיו אמורים לעלות על המסוק, ומודיעים לנו תוך כדי בכי, “פלוגה ד הלכה.“

“מה זה הלכה?“ שאלנו לא מבינים.

“המסוק התרסק,“ ענו לנו, “כל חיילי פלוגה ד נהרגו.“ אני לא מאחל לאף אדם בעולם לשמוע בשורת איוב כזו.

“כיצד ניצלתם?“ שאלנו אותם.

הם סיפרו שהם עלו למסוק וישבו קרוב לדלת היציאה. שניות לפני ההמראה ניגש אחד המפקדים ובאופן מקרי הצביע על שניהם והורה להם להצטרף לפלוגה אחרת, וכך היה, הם יצאו מהמסוק וחייהם ניצלו.

לאחר כמה דקות מגיע אלינו רכב צה“לי ומודיע לנו שבעוד מספר דקות חוזרים עם הנגמ“שים לגדוד בנואימה. אני ממתין בתא הנהג מהורהר, דמויות חבריי עולות מול עיניי, ולפתע אני מבחין בסדרה של ופלים מתוקים צצים מתוך מדף ארגזי התחמושת, פניו של חברי שהחלפתי עומדות מול עיניי. אני הבחנתי בו מסדר אותם לפני שהתחלפנו. רעב תוקף אותי, לא הכנסתי לפי מזון כבר כעשרים שעות. המחשבה שאוכל את המתוקים של חברי, קשה לי. התחלנו לנסוע בחזרה. נסענו על הכביש, עקפנו מכוניות בצורה מסוכנת, רצינו להגיע מהר לגדוד, לקבל מידע ממקור ראשון.

כאשר הגענו לגדוד, היו שם מספר חברים מהפלוגה שלא השתתפו בתרגיל והיו באזור האסון, הם מסרו לנו מידע קשה ממקור ראשון, “הפלוגה שלנו נספתה, כולם מתים, אין ניצולים.“

אמרתי לחבריי, “איפה ששון סיגאווי? חייל מעולה, חבר נאמן ומאגיסט מהולל. היכן שמעון צבע, שהיה כאח לי? איפה אהרון בן חמו מכפר גבירול, שבתחילת הטירונות עמד לעזוב ובהמשך הפך להיות אחד הלוחמים הטובים? איפה בן חמו ממחלקה 1 מיקנעם, בחור נמוך, עם לב רחב, לוחם מעולה? איפה אמיר מירקין ממחלקה 3? בחור תמיר וענו.“ לא הצלחתי לעכל את מה שקרה. “מה, זה אמיתי?“ שאלתי. “הלכה הפלוגה? הפלוגה ששרדה את האימונים הקשים שנה שלמה, רגע לפני קבלת סיכת לוחם, רגע לפני תחילת קורס מ“כים?“

חברי למחלקה שלא השתתף בתרגיל, ראה אותי יורד מהנגמ“ש ונפל בוכה על כתפיי, “ראיתי אותך ברשימת החללים,“ אמר לי. כזכור, הוחלפתי סמוך לתחילת התרגיל עם חבר אחר ולכן לא הספיקו בשלישות לעדכן את הרשימות.

במאהל הפלוגה הקמנו גַּלְעֵד מאולתר לזכר חברינו שנספו באסון המסוק – ארבעים וארבעה מפקדים ולוחמי צנחנים מפלוגה ד, וכן עשרה טייסים ואנשי צוות אוויר. סך הכול חמישים וארבעה לוחמים.

מחיילי פלוגה ד נשארו בחיים אולי חמישה־עשר חיילים, כל אחד מהם לא עלה למסוק מסיבה אחרת. היו מי שארגנו את המסיבה, היו נהגי נגמ“ש, היו מי שהיו להם בעיות רפואיות, היה גם חייל שנעקץ על ידי עקרב דקות ספורות לפני ההמראה.

מייד לאחר האסון דבק צה“ל בגרסה שהייתה לטייס טעות אנוש כי לא זיהה בלילה את קפלי הקרקע, ולהבי המסוק פגעו באדמה. אך ברבות הימים התבררו העובדות הנכונות. המסוק הגיע לשטח ההמראה עם תקלות מכניות משמעותיות שגרמו למסוק להסתחרר בעת ההמראה ולהתרסק. לאחר כעשרים שנה נוקה שמו של הטייס מכל אשמה. חברים שהגיעו לשטח נפילת המסוק מייד לאחר נפילתו, דיווחו לנו שבמקום נשמעו פיצוצים של תחמושת חיה מאחר שלוחמי הפלוגה היו עמוסים בתחמושת לקראת התרגיל. מסקנות נוספות מדוח נפילת המסוק קשורות לכמות הלוחמים והציוד המורשה לעלות על המסוק.

אבי סיפר לי שביום נפילת המסוק, בתאריך 10.5.1977, מזג האוויר היה קודר, בשמיים היו עננים שחורים. במקום עבודתו הודיעו למנהל כי בנו נספה בהתרסקות המסוק. אבי, שידע שאני משרת יחד עם בנו של המנהל, נתקף חרדה. רק לאחר ששוחחתי עם הוריי בטלפון, הם נרגעו.

כאוס

מייד לאחר האסון לא היה אף גורם – בגדוד, בחטיבה, בצה“ל הגדול – שקיבל על עצמו אחריות על הניצולים, שארית הפלטה של פלוגה ד. הפכנו לסרח עודף. הלם, כאוס – אלו מילים דלות כדי לתאר את מצב הגדוד והצבא לאחר נפילת המסוק.

ההתנהגות הזו מנוגדת לחלוטין לערכים שחונכנו עליהם בצנחנים ולחינוך שקיבלנו במשפחה. במהלך מסלול הטירונות בצנחנים למדנו ממפקדינו שאין להפקיר פצוע בשטח, תרגלנו אין־ספור שעות סחיבת אלונקה, למדנו ערכים של מוכנות מבצעית, הרי חבריי ואני נשארנו שבת, עונש על כך שנמצאה מעט חלודה בבורג קת הרובים שלנו, רחמנא ליצלן. הצבא נתן לנו להרגיש כעת שאנחנו לא רצויים, שאין עם מי לדבר. סיימנו את תפקידנו בצה“ל, וכעת אין לאף גורם זמן, רצון ויכולת לטפל בנו. האם הסיסמה שהוצגה בחדר הלוחמים בסנור – “אם לא תהיו תלויים אחד בשני, תהיו תלויים אחד ליד השני“ היא אחיזת עיניים? אני בטוח שהלוחמים והמפקדים של פלוגה ד שנספו באסון המסוק הקפידו ליישם את הסיסמה כהלכתה. אבל פיקוד הצבא גמגם, לא הגיב, והיה הלם. אולי הייתה חסרה לי מגבת לרחצה? אולי אני צריך סוג של טיפול? אולי גוף מקצועי ישמע מה עובר על החיילים שניצלו? בקיצור, הרגשנו שנזנחנו. יובש ושיממון!

ובכל זאת, אנסה ללמד סנגוריה על הגדוד. שבוע לאחר אסון המסוק חווה הגדוד אסון נוסף – סגן מפקד של פלוגה אחרת נהרג. ייתכן שהצטברות אירועים קשים אלו הוציאה את הפיקוד משיווי משקל. אבל עדיין, הציפייה מהגדוד הכי מפואר בצה“ל היא אחרת. זה הגדוד שלחם בגבורה בחווה הסינית במלחמת יום כיפור ואיבד עשרות לוחמים בקרב. זה הגדוד שהקימו יוצאי יחידת 101 לאחר שהתפרקו. זה הגדוד שצנח במיתְלָה בסיני ב“מבצע קדש“ ב־1956, עם המפקד המיתולוגי, רב אלוף רפאל איתן. זה הגדוד שממנו יצאו שמונה רמטכ“לים של צה“ל.

הנורמה הבסיסית המצופה היא שגדוד בעל זכויות כה רבות חייב היה לשמור על הניצולים ולטפחם לאחר שכל עולמם חרב עליהם ברגע אחד. ביום שנערכו לוויות החברים, מפקד החטיבה קיים איתנו שיחה חטופה, ובה נרמז לנו שלא נוכל ללכת ללוויות ולהיות בימי השבעה ובאזכרות של חברינו מאחר שקורס המ“כים החל. הרגשנו שצה“ל מעדיף שלא להתעסק איתנו, שלא “נהיה בסביבה“, אולי חס ושלום נפריע למישהו.

הדגשנו בשיחה שחשוב לנו שבקורס המ“כים נהיה כולנו יחד, הדבר יוכל להקל עלינו במעט את המשא הכבד של נפילת חברינו. קיבלנו תשובה מעומעמת. החלטנו שעד שצה“ל “הגדול“ יתעורר וייתן לנו תשובות, אנחנו ממלאים את חובתנו והולכים ללוויות, לימי השבעה ולאזכרות, גם ללא אישור הצבא.

לנו יש נורמות וערכים של חברות, יש לנו חוב מוסרי כלפי הנופלים. חובה עלינו להשתתף באזכרות. כך הרגשנו, וכך פעלנו.

חברי למחלקה, פטר שרמן, נידב את מקלט ביתו ללינת לילה, אימו היקרה דאגה לצרכינו, ובמשך ימי השבעה נכחנו בלוויות וביקרנו בבתי החללים. כל הנסיעות שלנו היו בטרמפים. צה“ל לא ידע, אולי לא רצה לדעת, מה עלה בגורלנו. בסיום השבעה הגענו בטרמפים לכרמיאל, לקורס מ“כים. שם חיכתה לנו הפתעה מסוג אחר.

מופע האימים בקורס מ“כים

סיימנו את ימי השבעה על מותם בטרם עת של חברינו כשהדי מטחי הכבוד עדיין מהדהדים באוזנינו, ובעיקר בליבנו. הגענו לשערי בית הספר למ“כים (מפקדי כיתות) בעיר כרמיאל, מקווים שאולי הגענו ל“שער הרחמים“ בחומת העיר העתיקה בירושלים, שם אמור להיכנס משיח צדקנו.

כולנו בציפייה שכעת יוכל בית ספר שמחנך מפקדים בצה“ל להעניק לנו אוזן קשבת, אולי שיחה מרגיעה, אולי יקבלו את פנינו במיץ פטל דהוי של צה“ל, אולי ואולי ואולי, אבל לשווא. נערכה לנו שיחה שכל כולה מפגש אימים, מטרתה הייתה להמשיך “להצליף“ בנו, ואינני מגזים בתיאור.

מה חֶטְאֵנוּ ומה קלוננו? האמת, עד היום אינני יודע. אין ראיות על מה פשענו. האם לא די בלחץ הנפשי על מות חברינו? האם לא די הקושי שעברנו בטירונות כלוחמים שנה שלמה?

מפקד בית הספר למ“כים נכנס למפגש איתנו כשהוא שש אלי קרב. ועם מי הוא נלחם, עם אודים עָשֵנים?

שאלתי את חברי, “עשינו משהו רע?“

“חס ושלום,“ ענה לי.

המפקד שאל אותנו, “יש בעיות כלשהן?“

הסברנו לו שאנחנו רוצים להיות בקורס מ“כים כולנו יחד, עשרה חברים.

מייד החל מפקד בית הספר במסכת צעקות ואיומים, “אני קובע מה יהיה, ואני מחליט שאתם מפוזרים בין כל מחלקות הגדוד בקורס מ“כים.“

נכנסתי להלם. מה חטאי ומה פשעי? הוא לא שאל אותנו אם חסר לנו דבר מה, לא שאל אם אכלנו ארוחת ערב, לא שאל איך אנחנו מרגישים לאחר שאיבדנו את חברינו רק לפני שבוע. אולי יאמר לנו מילים של ברכה, כמו שמקובל בהכנסת אורחים?

החלטנו לדבוק בבקשה שלנו להיות יחד בקורס המ“כים. טענו שוב שהדבר יקל עלינו באימונים הקשים, בלילות של סיוטים ובזיכרון הטרי על מות חברינו, אמרנו שבקשתנו צנועה וניתן לקיימה.

המפקד החליט לעשות לנו “משפט שדה“, הוא זימן כל אחד מאיתנו בנפרד אליו למשרדו, שם נכחו גם קצינת שלישות וחייל נוסף שאיני יודע מה תפקידו. אחד מחבריי נכנס למשפט, שמענו מעבר לדלת צעקות מוטחות כלפיו. כאשר יצא, הודיע לנו שהוא נשפט למחבוש (בית סוהר צבאי לחיילים) לשלושים וחמישה ימים. חבר שני נכנס ונשפט למחבוש לשלושים וחמישה ימים, כך החייל השלישי והרביעי.

נכנסתי למשרדו, והוא שואל אותי, “מה החלטת?“

עניתי כמו חבריי, “אנחנו רוצים להיות יחד.“

מייד הוא הודיע לי שאני נכנס למחבוש לשלושים וחמישה ימים, כי אני “מסרב לצאת למלחמה.“ פרצתי בצעקות, אולי גם היה בכי. קצינת השלישות הרגיעה אותי, נתנו לי מים, ואז כתבו שלושים וחמישה יום על תנאי.

כך, כשאנו מושפלים וחבולים נפשית, אנו אמורים להתחיל את קורס המ“כים, כעשרה לוחמים מפלוגה ד, כשברקע מול עינינו דמויות חברינו שנספו. כמה בני אדם קיימים בעולמנו שיכולים לעמוד במשא הכבד הזה?

בקשתנו נדחתה בגסות רוח. קורס המ“כים החל כשאנו מפוזרים בין מחלקות הפלוגה. לא היה לי שום קשר עם חבריי שהיו בבית הסוהר, לא עם חברים שעזבו את היחידה, וגם הקשר עם חבריי מפלוגה ד שהיו איתי בקורס המ“כים היה דל ביותר. היינו מותשים, כל אחד לנפשו. סגל בית הספר היה חשדני כלפינו, כאילו היינו מעורבים באיזה פשע. כך, כשדמויות חבריי מול עיניי, אזרתי כוחות יש מאין, דידיתי וריחפתי, עד שסיימתי את הקורס בהצלחה.

במהלך קורס המ“כים לא הגיע אף נציג מהגדוד או מצה“ל לבקר אותנו או לשאול לשלומנו. כיום, עם ריבוי ערוצי התקשורת, אין לי ספק כי התנהגות בזויה כזו של הצבא לא הייתה עוברת ללא התייחסות, וצה“ל היה צריך לספק הסברים משכנעים מדוע חיילים שפלוגתם נספתה צריכים לעבור מסכת ייסורים קשים.

חזרתי לגדוד כשעל דש חולצתי אני עונד בגאווה גדולה את ה“פלוגטון“ (סמל סיום מסלול לוחם בצנחנים, כולל סיום קורס מ“כים). ה“פלוגטון“ היה חלומם של חבריי שנספו ולא זכו לענוד אותו.

קרן אור בתוך חושך גדול

עם סיום קורס המ“כים חזרתי לגדוד הצנחנים שלי – גדוד 890, לשמש לוחם בפלוגת הרב“טים. כל חיילי הפלוגה הזו הם בוגרי קורס מ"כים (מפקדי כיתות). שם, בפעם הראשונה לאחר חודשים רבים, קיבלתי יחד עם שלושה מחבריי לפלוגה יחס אוהד, חם ומחבק, שילווה אותי עד סיום השירות.

מפקד פלוגת הרב“טים זימן אותי לריאיון, ולאחריו שובצתי למחלקת חבלה, שם פרחתי בזכות חברים ותיקים וצעירים שסייעו לי בכל הנדרש. האימונים בנושא חבלה היו מרתקים, הייתה תעסוקה מבצעית, השתתפתי במבצע ליטני בשנת 1978. במהלך המבצע כבשנו את הכפר השיעי “באזוריה“, שנמצא בדרום לבנון. בכפר הזה גדל והתחנך חסן נסראללה, מנהיג ארגון חזבאללה. לאחר שהתמקמנו בכפר, קיבלנו מנות קרב לאכול לארוחת הצוהריים. בעודנו סועדים את ליבנו, התקרבו אלינו שתי נשים זקנות מקומיות, הליכתן הייתה כבדה והן הסתייעו במקל הליכה, הן היו לבושות בביגוד מסורתי – ג’לבייה ומטפחת ראש – והרכיבו משקפי ראייה כהים. כאשר התקרבו אלינו, ביקשו מאיתנו בערבית בקול רפה – “מיֵה, אַכָּל“ (מים, אוכל), הן חזרו על בקשתן כמה פעמים כשקולן החלוש משדר מסכנוּת. כמובן הסכמנו. כשהסתובבו לדרכן, הבחין חברי בדבר מוזר, הנעליים שלהן היו אדומות. חבר נוסף גם הוא הבחין בכך ואמר, “ווי, ווי, ווי, אלו נעליים של צנחנים.“ הזקנות התבקשו להסיר את המשקפיים, בתחילה סירבו אבל לאחר שהפצרנו בהן, הסירו את המשקפיים. לאחר כמה שניות של הלם קלטנו שהזקנות היו בעצם שני חברים מהפלוגה שהתחפשו לזקנות מקומיות. מדוע התחפשו? כי באותו היום נחוג חג פורים. שני החברים הם ירושלמים כמוני, ובהמשך דרכם בחיים עשו חיל. אחד הבחורים אף היה ביחידה מיוחדת של מסתערבים והוא נהרג בתקופת האינתיפאדה בידי מחבלים. יהי זכרו ברוך!

בסיום שלוש שנות השירות, חבריי לפלוגת הרב“טים נשאו אותי על כתפיהם עד לשער היציאה משטח האימונים בבקעת הירדן. הם בירכו אותי לשלום וחזרו לשטח המאהל. בעודי ממתין לבד לרכב הסעה שייקח אותי לירושלים, הזלתי דמעה. מצד אחד חשתי שמחה גדולה על שסיימתי שלוש שנים בתור לוחם, על אף המהמורות הקשות בדרך. מצד שני, הרגשתי בדידות, אני משתחרר לבד מפלוגת הרב“טים, ללא חבריי מפלוגה ד שנספו באסון המסוק.

מצב החברים מהפלוגה אחרי האסון

לאחר האסון ועד סיום השירות הסדיר, החברים לפלוגה שנשארו הגיבו כל אחד בדרכו. לא ניתן לשפוט את החברים. ישנם חברים שלא עמדו בהתעלמות הצבא מאיתנו ובחרו להיות “ראש קטן“ ולסיים את השירות בצניעות ובשקט, בודדים המשיכו את השירות כלוחמים עד סיומו המוצלח.

אחרי השירות בצבא, חברים לא מעטים בחרו להתגורר בניכר. ישנם חברים שלא עמדו בתלאות הדרך ונזקקו לטיפול נפשי. חברים אחרים עלו על מסלול החיים, אבל לכל הניצולים גרם אסון המסוק לטלטול.

הנצחה וזיכרון

מפקד הגדוד אחרי נפילת המסוק היה צריך לשאת על גבו משא כבד. גם מותו של סגן מפקד פלוגה אחרת מהגדוד ימים ספורים אחרי האסון, לא הוסיף למצב, שגם כך היה בכי רע. לזכותו של המג“ד ייאמר שמיום הזיכרון הראשון לזכר הנופלים ועד עצם היום הזה הוא נוכח ופעיל בהנצחת הנופלים. כך מצופה ממפקד בצה“ל, ובייחוד בצנחנים – דוגמה אישית.

בשנת 2010 שודרה בגלי צה“ל תוכנית רדיו בנושא אסון המסוק בבקעה שאירע במאי 1977. את התוכנית יזמה אישה יקרה, מסורה ומקצועית – טלי ליפקין שחק, רעייתו של הרמטכ“ל החמישה־עשר אמנון ליפקין שחק ז“ל – אגדת צנחנים היחיד בצה“ל שקיבל שני עיטורי עוז על תפקודו בשדה הקרב. בתוכנית הרדיו השתתפו מספר לוחמים, מפקדים וקרובי משפחה של חללי האסון, כולל אותי. זו הייתה הפעם הראשונה לאחר שלושים וחמש שנה מאז האסון שגוללנו את קורות פלוגה ד. התוכנית הייתה כל כך מוצלחת ואיכותית שגם זכינו בפרס מפקד צה“ל – תעודת הערכה צבא וביטחון לתוכנית “כל הפלוגה שלנו מאי 76 הלכה“.

בשנה הארבעים לאסון המסוק ארגנו החברים מפלוגה ד ערב הנצחה וזיכרון לחברים שנספו באסון, האירוע היה מכובד מאוד. כותרתו הייתה: “חברים זוכרים חברים“. מטרת הערב הייתה לזכור ולא לשכוח. אני, כמו חברים נוספים מפלוגה ד, משתתפים מדי שנה באזכרות לזכר הנופלים וגם נמצאים בקשר עם חלק ממשפחות הנספים. חשוב לציין את נציגי פלוגת מאי 76 גדוד 202, האלוף יום טוב סמייה ועמיחי צור, ואת יתר חברי פלוגתם, שעושים כל מאמץ כדי לפעול להנצחת החברים שנפלו ולגיבוש החברים.

סיכום השירות בצנחנים

עברתי מסלול בצנחנים שדומה למסלול של נהג מרוצים – עליות חדות וירידות תלולות. הטירונות הייתה מאתגרת, קשה ומפרכת, איבדתי חברים כמו אחים לי, ולא חסכתי ביקורת מהצבא על דרך הטיפול הקלוקלת בשארית הפלטה של פלוגה ד.

על אף האסון הנורא הצלחתי בנחישות להפוך למציאות את החלום להתגייס לצנחנים, וענדתי בגאווה את סיכת הלוחם ה“פלוגטון“. לא הרשיתי לעצמי להישבר מאחר שראיתי מול עיניי את חבריי שנספו, אשר חלמו כמוני לענוד בגאווה גדולה את ה“פלוגטון“ על דש חולצתם.

תגובת החברים שנשארו לאחר האסון שונה מאדם לאדם. לא ניתן לשפוט חברים שלא הצליחו לסיים את השירות כלוחמים. אין ספק שהשירות בצנחנים תרם להתפתחות שלי, לפחות כמו שאני תרמתי. עמדתי בקשיים בזכות החלום להיות צנחן, בזכות מפקדים טובים ובזכות חברים נפלאים שהיו לי. מה שסייע לי בכל מהלך הדרך היו נחישות, יכולת התמודדות בלחצים והבנה ש“הכול בראש“.

מנשה חברי למחלקה ואני פיתחנו מודל הישרדות במהלך המסעות המפרכים שנמשכו שעות וימים. דמיינו בראש כיצד נאכל את חביתת הביצים שאדים חמים עולים ממנה, ולצידה פרוסות עגבניות טריות, כל זאת כאשר נגיע לביתנו. כל זה נועד, כמובן, לסייע לנו להבין שהקושי הוא זמני וחולף, עד בואם של רגעי האושר והשלווה.

להיות צנחן זה אחריי, זה דוגמה אישית, זה להיות תלויים אחד בשני, ומעל הכול – להאמין בעצמך. למדתי שאין דבר כזה לא יכול, יש לא רוצה.

מהצנחנים יצאתי עם “ארגז כלים לחיים“, הבנתי שגם מפקדים בעלי עבר קרבי מפואר יכולים לטעות, ובגדול. גם היום אם ישאלו אותי היכן לשרת בצבא, ללא היסוס אומר, “אחריי לצנחנים!“

לוחמי פלוגה ד של הצנחנים וצוות האוויר – נ“ד לוחמים, וכל חללי צה“ל – יהי זכרם ברוך!

הרהורים

לאחר אסון המסוק, ובאופן רצוף עד עצם היום הזה, קיימות בתוכי שאלות “פתוחות“, ואולי בעצם חלקן נסגרו. ראשית, מה נפל בחלקי שאהיה בין הניצולים? האם יש לי שליטה על האירועים בחיי? האם ישנו גורם כלשהו שמכתיב לנו את מהלך האירועים? האם היה זה גורל?

מה היה קורה אילולא המפקד שלי היה רואה אותי באקראי זמן קצר לפני העלייה למסוק ומחליף אותי עם חייל אחר שקיבל תפקיד אחר?

ומה היה קורה אילו נכשלתי במבחן להוצאת רישיון הנהיגה שנערך לי בזמן השירות הצבאי? הרי בזכות העובדה שעברתי את המבחן, הצלחתי להוציא רישיון נהיגה על נגמ“ש.

האם הברכה שקיבלתי מהרב המקובל מרדכי שרעבי ז“ל, ערב גיוסי לצבא, בזכותה נשארתי בחיים? האם סבי הצדיק מכלוף (מיכאל) ז“ל, שאני ונכדיי נקראים על שמו, עשה מהלכים בשמיים כדי לתת לי חיים?

קיימים אין־ספור אפשרויות, אילו ואילו ואילו, ואין־ספור ניסיונות לפתור את התעלומה, מדוע?

אולי אנחנו שחקני משנה בהצגה אחת גדולה שאין לנו, ולא הייתה לנו, שליטה על מהלך המחזה, שנכתב ומבוים ומנוהל על ידי מישהו שהוא כול יכול?

כך או כך, נחרץ שאהיה בין החיים, ואני מרגיש שיש לי תפקיד.

אין ספק שהמשפט: “במותם ציוו לנו את החיים“ מתאים לחבריי לפלוגה ד שנספו בתרגיל שכל מטרתו הייתה מוכנות גבוהה לקראת מלחמה. כל זאת כדי לתת לנו, אזרחי המדינה, חיים טובים ובטוחים.

יהי זכרם ברוך!

3 חטיבת הצנחנים – חטיבה מוצנחת שממנה צמחו תשעה רמטכ“לים. החטיבה התנדבותית. כדי להתקבל אליה צריך לעבור גיבוש. מסלול לוחם נמשך שנה. החטיבה החלה לפעול בשנת 1948 ובהמשך התמזגה עם יחידת קומנדו 101. מאז הקמתה השתתפה בכל מלחמות ישראל והייתה לחוד החנית של צה“ל.

4 גדוד 890 צנחנים – גדוד צנחנים ראשון שהוקם בצה“ל. בשנת 1954 התמזג עם יחידת קומנדו 101. הגדוד השתתף בכל פעולות התגמול של שנות החמישים. בשנת 1956 ב“מבצע קדש“ צנחו לוחמי הגדוד עם מפקדם, רפאל איתן, צניחה מבצעית בסיני. סיסמת הגדוד – “לא חוזרים עד שמבצעים“.

5 טריג – נקודת גובה, העיקרון הוא שבכל נקודת טריג אפשר לראות לפחות שתי נקודות אחרות.

6 שבר הליכה – שבר בגובה מפרק הקרסול, נגרם מריצה על אספלט ובשל עומס יתר, והוא מחמיר בזמן ריצה בירידה.

7 “גוזניק“ – נר מאולתר עשוי מקופסת שימורים ריקה. ממלאים מחצית הקופסה בעפר יבש, “שותלים“ בעפר פיסת שק ומספיגים בסולר.

8 בית נחמיה – יישוב עובדים ליד היישוב שוהם, ארבעה קילומטרים מנמל התעופה בן־גוריון. הוקם בשנת 1950 על ידי יוצאי איראן. שם המקום על שם נחמיה, שהיה שר המשקים של מלך פרס והיה מראשי העולים לארץ ישראל לאחר גלות בבל. בשנת 1953 רצחו מסתננים מירדן אישה ופצעו את בני משפחתה. האישה שנרצחה היא אימו של גיסי, בעלה של אחותי. הוא היה תינוק בין שנתיים ונפצע בעת האירוע.

9 מערת קומראן – מערה באזור ים המלח שהתגלו בה בתחילת שנות החמישים המגילות הגנוזות, שהם כתבים עבריים עתיקים, המוערכים שנכתבו במאה השנייה לספירה. המגילות הוסתרו על ידי יהודים והן כיום מוצגות בהיכל הספר בירושלים.

מיקי אלחייני, יליד ירושלים, לוחם בצנחנים וביחידה המיוחדת ללוחמה בטרור (ימ"מ) וקצין במשטרה. עסק שנים רבות בהדרכת ירי ולוחמה בטרור בבית הספר לכושר מבצעי של המשטרה. בשנים האחרונות מתגורר בנתניה, עוסק בניהול אירועים וקמפיינים, בהדרכת טיולים ובפעילות התנדבותית בקהילה. נשוי, אב לשלושה וסבא לשמונה נכדים.

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי ניב
  • תאריך הוצאה: יוני 2021
  • קטגוריה: ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 151 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 31 דק'
בנחישות - הופכים חלומות למעשים מיכאל מיקי אלחייני

פרק 1
“אחריי לצנחנים“


ב־10 במאי 1977 התקיים בבקעת הירדן תרגיל המסכם שלושה חודשי אימון של חטיבת הצנחנים3. התרגיל נערך באזור מערות “קומראן“ סמוך לים המלח, והוא החל בהטסת החטיבה במסוקים.

בשעות אחר הצוהריים של אותו היום הארור, השמש החלה לשקוע, חבריי ואני מפלוגה ד צעדנו בניחותא לכיוון מנחת המסוקים המאולתר הסמוך לעיר יריחו וליישוב הישראלי ייט“ב שבבקעת הירדן. מצב הרוח בקרב החיילים היה מרומם, אפשר לומר סוג של פורקן. הפלוגה שלנו – מאי 1976 מגדוד 890 4 – נמצאה במרחק פסיעה מסיום שנה של טירונות קשה ומפרכת, ושבוע מתחילת קורס מכי“ם (מפקדי כיתה). לאחר צעידה של כמה מאות מטרים הגיע מפקדי “משום מקום“ והורה לי במפתיע להתחלף בתפקידים עם חייל אחר מהמחלקה, שהיה נהג הנגמ“ש, וכך עשיתי. לצערי, לא הספקתי להיפרד מחבריי.

כאשר ירד הלילה, עלו לוחמי הפלוגה על המסוק, ודקות אחדות לפני המראתו הורדו ממנו שני לוחמי צנחנים ושני אנשי צוות אוויר בעקבות משקל עודף ותקלות חוזרות. המסוק החל לנסוק, ושניות אחדות לאחר נסיקתו החל להנמיך, ואז פגע במדרון של הגבעה, התרסק ועלה בלהבות. כל ארבעים וארבעה הלוחמים והמפקדים של פלוגת ד מחזור מאי 1976 של הצנחנים ועשרה אנשי צוות אוויר נהרגו. סך הכול חמישים וארבעה לוחמים.

***

החלום שלי להיות בצבא ולשרת בחטיבת הצנחנים כבר החל כשהייתי בן תשע, בעקבות אירוע מכונן בחיי – אבי ואני היינו בכותל המערבי ביום שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, ביוני 1967. שם ראיתי את הצנחנים משחררי העיר מתפללים בכותל ומזילים דמעה. שערו בנפשכם איזו השפעה יש על ילד ירושלמי להיות נוכח במעמד היסטורי כזה. מרגע זה ואילך היה לי ברור כי כאשר אהיה גדול ואתגייס לצבא, אתנדב לשרת בצנחנים, וכך היה.

סיימתי את לימודיי כשהייתי בן שבע־עשרה וחצי, והתחלתי להתאמן כדי לשפר את הכושר הגופני שלי. לא היה לי כל ידע קודם מה זה צנחנים. לא היה את מי לשאול, לא היו מקורות מידע, ודאי שלא אינטרנט, ולא הכרתי צנחנים ותיקים. אבל מה שדרבן אותי להגשים את החלום היה עצם החלום והמטרה שעמדה מול עיניי.

במהלך התקופה שבין סיום הלימודים לגיוס לצבא היינו, אני וחברים אחדים, בין הראשונים בארץ שהתחלנו עם התנועה של חזרה בתשובה, בהנהגתו של הרב המפורסם ראובן אלבז מירושלים. התחלתי לנהל אורח חיים דתי, כיפה, תפילות ושיעורים בישיבת “אור שמח“ ב“שכונת הבוכרים“ בירושלים. לא פעם הייתי מתארח לשיעורים בביתו של המקובל הידוע הרב מרדכי שרעבי ז“ל, אשר התגורר בשוק “מחנה יהודה“ בירושלים. ימים ספורים לפני הגיוס לצבא הגעתי לשיעור אצל הרב, ובסיומו הוא בירך אותי בבריאות ואיחל לי דרך צלחה בשירותי הצבאי. בהיותי בן שבע־עשרה ושמונה חודשים הגיע יום גיוסי לצבא. הוריי ליוו אותי ללשכת הגיוס בירושלים, שם עלינו, המועמדים לגיוס, על אוטובוס אשר לקח אותנו לתל השומר, לבקו“ם (בסיס קליטה ומיון של צה“ל).

בבסיס המתנתי בתור לקבלת ציוד צבאי כשכיפה על ראשי (עוד לא התחלתי בהליך גיוס לצנחנים). חייל שעמד מאחוריי עקף אותי בתור לקבלת הציוד, הערתי לו שימתין, הבחור ענה לי, “שתוק, יא דוס.“ התחלנו להחליף מהלומות בינינו, בה בעת הסרתי את הכיפה מראשי והכנסתי אותה לכיסי. בזה הסתיים הרומן הקצר שלי עם החזרה בתשובה.

גיבוש לצנחנים

ביום למוחרת מתחיל בתל השומר גיבוש לצנחנים: ריצות, קפיצות ממבנים, תרגילי כוח ידיים, הרמת קורות עץ ועוד. הגיבוש נמשך יומיים, ובסיומו נערך לי ריאיון עם מפקד הפלוגה. נכנסתי לסגן, יום טוב סמייה, מי שלימים היה מפקד פלוגה ד מאי 76 גדוד 202 ובהמשך הפך להיות אלוף פיקוד הדרום. יום טוב שואל אותי, “מדוע צנחנים?“ ואני מסביר לו על החלום שלי להיות צנחן מאז כיבוש ירושלים על ידי הצנחנים. הוא שואל אותי, “כמה שכיבות סמיכה אתה יכול לבצע?“

אני עונה לו ללא היסוס, “תתחיל לספור,“ ויורד לשכיבות סמיכה. לאחר מספר חזרות הוא הפסיק אותי, והריאיון הסתיים.

ימי הגיבוש תמו. רוכזנו כל החיילים מכלל יחידות צה“ל במגרש גדול, אשר זכה לכינוי “שוק העבדים“. ברמקול מכריזים את שמות החיילים ולאיזו יחידה הם משתבצים. לאחר כמה דקות מכריזים את שמי – “מיקי אלחייני“, ולאחר שניות ספורות אני שומע, “יחידת צנחנים“. קפצתי בשמחה גדולה. בעודי עוזב את המקום הבחנתי בזווית העין בהבעת פניהם הקודרת של חברים שהשתתפו איתי בגיבוש לצנחנים ולא זכו לשמוע את הכרוז קורא בשמם. השלב הראשון הסתיים בהצלחה. אבל סופו היה טרגי לחברים אחרים.

סנור

ביום למוחרת קיבלנו מדי צנחנים, נעליים אדומות וחולצת צנחנים, המכונה “ירכית“. בשונה משאר החילות, במדי הצנחנים חוגרים את החגורה מעל החולצה ולא בלולאות המכנסיים. לבשתי את המדים בהתרגשות רבה. הכומתה שקיבלתי הייתה בצבע ירוק. רק אחרי מסע מפרך במהלך הטירונות מקבלים את הכומתה האדומה. משאיות צבאיות הגיעו להסיע אותנו ל“סנור“ – בסיס האימונים של טירוני הצנחנים הנמצא באזור השומרון, בעמק דותן בלב כפרים ערביים. לפני מלחמת ששת הימים שימש המקום את חיילי הלגיון הירדני.

הנסיעה לסנור לוותה בשירה אדירה של החיילים. אני נזכר בלהקת “צלילי העוד“ בשיר “בזוכרי ימים ימימה“. אילו ידענו מה מצפה לנו בסנור, לא בטוח שהיינו מתחילים לשיר. הגענו בשעות הלילה למקום שממנו “אדם שנכנס, כבר לא יצא אותו אדם“.

טרום טירונות בסנור

עם הירידה מהמשאיות השתנו חיינו “בהינף יד“. עשרות הוראות ופקודות ניחתו על ראשינו מצד מפקדים שעל כתפיהם דרגות רב“ט. רעש, המולה, בלבול וחושך בעיניים, מרגע זה ואילך הם “האלוהים שלך“. קיבלנו הוראה לעמוד בשלשות, מגיע מ“כ (מפקד כיתה), הוא עומד זקוף, על כתפו כומתה אדומה, רובה צמוד לגופו במצב הצלב. מייד הוא מתחיל בנאום חוצב להבות שכל מטרתו לגרום לנו להיות “קטנים“, “מושתנים“, להשיל מעלינו סמלים והרגלים מחיי האזרחות. בקיצור, לבנות חייל צנחנים מובחר. מי מהחיילים שמנסה לומר דבר מה, נענה מייד במטר של צעקות ו“ברכות“ – “מי בכלל נתן לך רשות לדבר?“ בסיום הנאום החייל מוצא את עצמו יורד לשכיבות סמיכה למשך דקות ארוכות, ואתה שואל את עצמך, “לאיזו צרה נכנסתי?!“ וכל זה מתרחש בחמש הדקות הראשונות בסנור. הסיוט נמשך עד השעות הקטנות של הלילה. הלכנו לישון שנת לילה קצרה של כשלוש שעות, כשאנחנו “אבלים וחפויי ראש“.

למוחרת התחלנו את טרום הטירונות, שנמשכה שבועיים. המטרה היא להתיש את החייל, לבדוק את המסוגלות שלו להיות צנחן ואם ראוי הוא בכלל להתחיל טירונות בצנחנים. היום מתחיל בשעה חמש בבוקר ומסתיים אי שם בשעות הקטנות של הלילה. אזכיר כי השנה היא 1976 – שנתיים וחצי מסיום מלחמת יום כיפור, חלק מהמפקדים השתתפו במלחמה הזו, ומראות המלחמה החדירו בהם מוטיבציה להכשיר חיילים טובים וקשוחים.

במהלך היום מתקיימים שיעורי כושר גופני ותרגולים מפרכים. לדוגמה, אימון סיבולת שבו חמישה חיילים מרימים קורת עץ ענקית של עמוד חשמל ועומדים כאשר הקורה על הכתף עד “כלות הנשמה“, סבל בל יתואר, ולקינוח – כל כמה דקות אחד החיילים שנושא את הקורה, עוזב את חבריו ויושב על הקורה, כך שפחות חיילים נשארו לשאת את הקורה ונוסף להם משקלו של החייל.

דוגמה נוספת, אין צנחן שלא מכיר את ה“טריג“5 בסנור, זוהי עלייה תלולה, שלא ראיתי כדוגמתה בשום מקום, בסופה נמצאת כיכר, המכונה “השמוק“. הריצה לטריג מתחילה מהכניסה לבסיס ונמשכת בעלייה תלולה, מקיפים את כיכר “השמוק“ ואז יורדים בחזרה בירידה התלולה, שגרמה לחיילים רבים לשברי הליכה6.

את הריצה מבצעים מספר פעמים עד למצב של התמוטטות גופנית, כשחום האימים של חודשים מאי יוני מוסיף על הקושי. באחד התרגולים אני רץ ומצליח להגיע ראשון לקו הסיום תשוש “גמור“. מתקרב אליי סגן מפקד הפלוגה של גדוד 202 (היום פרופסור ידוע בארצות הברית), מסתכל לי בעיניים ונותן לי סטירה מצלצלת שהדיה הגיעו למרחוק. אני בהלם, לא יכול להגיב. הוא צורח עליי, “חזור מהר למעלה ותעזור לחברים.“

אני אומר לעצמי, “ווי ווי ווי, לאן הגעתי?!“

כעת באימון יש את “תרגיל הסטירות“ – עומד חייל ומולו חברו, כל פעם חייל נותן לחייל השני סטירה בכל הכוח והמרץ, עד למצב שחייל אומר “נשברתי“. המטרה היא לבדוק קשיחות, סיבולת או “השד יודע מה“. עמדתי מול חייל גרוזיני גדול בעל כף יד כמו “מחבט שניצלים“, הוא היה נותן לי סטירות “מכל הלב“. המושג “לראות כוכבים“ קיבל משמעות.

רס“ר הבסיס ו“בעל הבית“ בסנור היה יוסף מורנו ז“ל, הוא נפטר לפני שנים אחדות והונצח בכבוד על ידי חבריו לצנחנים. האיש היה אגדה כלוחם לשעבר ואחר כך כרס“ר. מבנה גופו היה חזק, וידיו שריריות במיוחד. מורנו היה מתחרה עם חבריו המפקדים מי יבצע יותר חזרות של שכיבות סמיכה, אבל החידוש הוא שכיבות סמיכה עם יד אחת, מורנו תמיד ניצח את כולם. אני זוכר שזה עשה עליי רושם עז. מורנו נתן לנו לעבוד בניכוש עשבים ובניקוי הבסיס בשמש הקופחת ללא אפשרות לשאול דבר. חששנו ממנו מאוד אבל מתוך הערכה וכבוד.

לאחר כעשרה ימים שבהם הבנו לאן הגענו, החל שלב הטירונות. לא כל החיילים המשיכו, חלקם הועזבו בגלל אי התאמה, חלקם עזבו בשמחה מרצונם החופשי לאחר שהבינו בגוף ובנשמה מה צופן להם העתיד.

ההרכב האנושי של חיילי הפלוגה הוא תמציתה של החברה הישראלית, אנשי השכונות הטובים והמובחרים, “מלח הארץ“, חלק נוסף מושבניקים וכן עתודאים – חיילים שהתגייסו שנתיים מאוחר יותר אחרי שלמדו באוניברסיטה מקצוע הנדסי כלשהו באישור הצבא.

בסנור היו חיילים שנראו חסונים וגבוהים, אך התגלו כחלשים ושבירים, ולעומתם היו כאלו נמוכים אבל “פנתרים“ – למדתי מכך שיעור טוב לחיים, הבנתי בפעם הראשונה ש“הגודל לא קובע“.

תחילת טירונות בסנור

הטירונות החלה. חולקנו לשתי פלוגות, שלוש מחלקות בפלוגה. שובצתי לגדוד 890 המפואר. מפקד הפלוגה היה סרן דודו כוכבי ז“ל – לוחם מצטיין בצנחנים. טרם הגיע להיות מפקד פלוגה, למד בטכניון הנדסת אווירונאוטיקה וסיים בהצטיינות. סגן מפקד הפלוגה היה סגן אמאל אסעד – קצין ולוחם עז, בוגר הקרב בחווה הסינית במלחמת יום כיפור.

מפקד מחלקה שתיים, שבה אני הייתי, היה סג“ם שי שמואל, לשעבר לוחם בסיירת מטכ“ל, רמז לעתיד לבוא. במחלקה שלי היו שלוש כיתות, בכל כיתה כשמונה לוחמים. מפקד הכיתה שלי היה סמל מוטי בן חיים ז“ל, שמאותו שלב, למשך שנה, השתלט על מהלך חיינו – למעט עצירת הנשימה. הוא קבע מתי נישן, מתי נקום, מתי נרוץ, נזחל, נדבר, והוא לא עשה לנו הנחות.

מתחילת הטירונות בסנור ליוו אותנו שתי חיילות יקרות אשר סייעו לחיילי הפלוגה לעבור את האימונים המפרכים במעט שלווה ורוגע. החיילת הראשונה – רננה אפשטיין, הייתה פקידה פלוגתית. החיילת השנייה – אירית, הייתה מדריכה לידיעת הארץ. שתי הנשים היקרות האלה, נוסף על תפקידן הרשמי, היו לנו אוזן קשבת ועידנו במעט את חיי היום־יום הקשים בטירונות. מאז ועד עצם היום הזה הן חלק בלתי נפרד מהחברים, והן גם פעילות בהנצחת החברים שנפלו.

כן המפקד, לא המפקד

מהרגע הראשון שבו ראינו מפקד, הודגש בפנינו כי כאשר מפקד פונה אליך, אתה צריך לומר לו, “כן המפקד“, “לא המפקד“, ללא אפשרות לשאול או לומר דבר מה. בכל לילה, בדרך כלל לאחר חצות, התקיים מסדר “שימון שמירה“ והוא נוהל על ידי סמל המחלקה, אשר הגיע רענן ומבושם ולרשותו זמן בלתי מוגבל, בעוד אנו החיילים היינו עייפים וסחוטים לאחר יום מפרך, נרדמים בעמידה. המסדר נועד לשלוש מטרות: להקריא רשימת שמירה; להציג למפקד נשק מפורק, נקי ומשומן; לתת זמן לשאלות. אם חייל במחלקה רצה לדבר, חבריו מהשורה האחורית הכו אותו בגב בקת הרובה כדי שישתוק, מאחר שכולם היו עייפים ולא יכלו אפילו לעמוד, והרצון של כולם היה לישון. היו חברים “ליצנים“ שרמז אחד לא הספיק להם והם קיבלו מנה הגונה של תוכחת זעם מהחברים כאשר הגענו למגורים. לשמחתי, בכיתה שלי נבחרו לוחמים מעולים, בעלי יכולת גופנית גבוהה, ובעיקר הם היו “בני אדם“, נחושים ובעלי חוזק נפשי, תכונה שמבחינתי היא החשובה ביותר ללוחם.

חברי הטוב בכיתה היה שמעון צבע ז“ל מנתניה נולדנו באותו היום והוא היה לי כאח, לוחם בעל סיבולת גופנית גבוהה, סייע לחבריו והיה אהוד מאוד על המפקדים ועל הלוחמים. עוד היה איתנו בכיתה חברי מנשה קליג’ מהקטמונים בירושלים, שעמד בכבוד בכל שלבי הטירונות. אהרון בן חמו ז“ל היה משכונת כפר גבירול בעיר רחובות בתחילת הטירונות היה קשה לו באימונים וכמעט עזב, אבל גייס כוחות, הסתייע בחבריו והפך בהמשך לאחד הלוחמים הטובים במחלקה. שמעון אטיאס ז“ל מאופקים לוחם בעל כושר גופני מעולה, ידע תמיד להביע את עצמו וגם לרטון, היה חבר ולוחם מצוין. אילן ברוך ז“ל מפרדס כץ, בחור אינטליגנטי, אהב לשיר שירי ארץ ישראל, בייחוד את השיר “אגדת דשא“ של הזמר אריק איינשטיין. היו לנו שלושה עתודאים במחלקה, והם השתלבו איתנו בצורה מצוינת: יוסי פלדשטיין ז“ל מחיפה, בחור צנום, היו לו אמירות משעשעות, החברים אהבו אותו; אורלי בראון היה בחור חייכן, חזק פיזית ובעל אצבעות מלחציים; חברו הטוב היה ערן קירש, שהיה צנום אבל בעל סיבולת גבוהה. עוד לוחמים יקרים במחלקה הם טטרשווילי אברהם, שהיה בוגר מאיתנו בשנתיים, ששון סיגוואי ז“ל המאגסיט המהולל, פטר שרמן ספורטאי ג’ודו מובחר, אבי ערוסי מרחובות, עופר נגר מנתניה שערך וכתב חלק נכבד מעלון הפלוגה. אודי בן שטרית, קסטל פז ז“ל מרחובות, אילן שוטינג מחיפה, יוסי פיזי ז“ל מכפר יהושע, אברהם מרקו, מגן יאישיה וראובן הררי מחיפה.

בחדר המגורים שלנו בסנור הייתה כרזה מאירת עיניים, שקיבלה משמעות יום יום – “אם לא תהיו תלויים האחד בשני, תהיו תלויים אחד ליד השני“. האימונים התחלקו לשלושה נושאים עיקריים – ירי במטווחים, אימוני כושר גופני וכוח ידיים, מסלולי מכשולים ומסעות מפרכים בשעות הלילה.

הבאר בסנור

המים שסופקו לבסיס סנור הגיעו מבאר מרוחקת. לנו החיילים הייתה מטלה נוספת – לשמור על הבאר. כל יום יצא כוח של כמה חיילים, עם מפקד כיתה, לשמור על המקום. סביב הבאר נרקמו אגדות וסיפורים, אחד מהם היה שערבים תוקפים את החיילים וחותכים להם אצבעות ומיני איברים נוספים. לדעתי, מי שתרם לסיפורי האגדות היו המפקדים, שחששו שחיילים המגיעים לבאר יירדמו בשמירה.

חברי מנשה, אני ועוד שני חיילים ומפקד כיתה הוצבנו לשמירה על הבאר במשמרת של לפנות בוקר. סמוך לבאר עמדה עגלה מלאה חציר. מנשה ואני היינו תשושים מעייפות והחלטנו לעלות על העגלה לנוח מעט. בתוך דקות ספורות נרדמנו וישנו שנת ישרים. כעבור כשעה, כשהשחר עלה, הרגשנו שהעגלה נמצאת בתנועה. התברר שבעל העגלה, חקלאי ערבי, הגיע למקום לפנות בוקר, לא ראה אותנו, רתם את העגלה לטרקטור והחל בנסיעה. התעוררנו בבהלה, אבל התעשתנו מהר, ותוך כדי נסיעה קפצנו מהעגלה. נהג הטרקטור נבהל לא פחות מאיתנו, הוא הביט לאחור, הלם וחרדה ניכרו בפניו, הוא ראה שני חיילים עם נשק קופצים מהקש. הוא נמלט מהמקום כל עוד נפשו בו. לשמחתנו, הצלחנו להגיע בחזרה לבאר בלי שהמפקד הבחין במה שקרה.

טרטורים

אין חייל בצנחנים שלא מכיר, או ליתר דיוק, לא הרגיש, את המשמעות של “הטרטור“ או בשמו הצה“לי – “תרגול חוזר“. מהרגע הראשון בצנחנים שראינו מפקד כיתה מולנו, קיבל המושג משמעות. מעתה היה הוא חלק משמעותי מ“חיינו החדשים“ משעות הבוקר המוקדמות ועד השעות הקטנות של הלילה. מפקד הכיתה משית עלינו מיני טרטורים משונים, מקוריים ויצירתיים. המפקדים לא היו צריכים להתאמץ כדי למצוא “אלף סיבות“ לטרטר אותנו. למשל, נקבע שעומדים למסדר עם ציוד מלא – קסדה, אפוד, נשק ולעיתים ציוד נוסף. אחד החיילים מגיע למסדר כאשר אבזם הקסדה לא סגור בצורה מלאה, כל המחלקה כעת מטורטרת – “שלושים שניות הקפתם בריצה את מגורי הסגל, חוזרים ויורדים למאתיים שכיבות סמיכה.“ בדרך כלל הזמן שמוקצב אינו מתקרב לזמן שניתן לעמוד במשימה, שוב חוזרים לרוץ.

כעת יש מושג חדש – “אחד על אחד“, שזה סחיבת פצוע – חבר מרים חבר עם כל הציוד עליו, רצים כמאה מטר בעלייה וחוזרים. הזמן המוקצב לכך הוא זמן שאף אדם בעולם לא יכול לעמוד בו. דוגמה נוספת, אם שני חיילים רבים, “הולכים מכות“, קושרים להם את הקסדות שלהם זו לזו כמו תאומים סיאמיים, וכך הם מבצעים במשך היום את כל המטלות כמו שאר החיילים. לאחר הטרטור הזה הופכים החיילים בדרך כלל לחברים.

עוד דוגמה, חייל הוצב לשמירה בבור תחמושת, מגיע מפקד לבדוק אותו והוא רואה שהחייל נמצא כמה מטרים הרחק ממה שהוסבר, העונש שהוא מקבל זה לשמור שעתיים בלילה כשהוא עומד על חבית ברוחב חצי מטר.

עוד דוגמה, אם במסדר הבוקר מיטה של חייל לא מסודרת כפי שנקבע, כל המחלקה נושאת בעונש, המסדר יהיה על גבעה במרחק מאה מטר כולל סחיבת המיטה והציוד האישי.

עוד דוגמה, המכונה “תול מרינס“, הרמת שתי הידיים מעל הראש עם הנשק, העמידה היא עד להודעה חדשה, סבל בל יתואר.

מבחינת המפקדים, מטרת הטרטור היא ליצור אצל החיילים ערבות הדדית, חייל שאינו עומד במשימה, כל המחלקה נושאת באחריות. מתחילת הטירונות בסנור נערכו מסעות ליליים לפחות פעמיים בשבוע באזור הכפרים בנפת ג’נין־שכם. מפקד הכיתה היה מוביל בהליכה מהירה, ואנחנו בשביל לעמוד בקצב שלו היינו צריכים לרוץ. בשבועיים הראשונים בטירונות הלכנו עם הרובה כשהוא מוחזק בידיים, את רצועת הנשק התבקשנו לשמור בחדרי המגורים. המטרה הייתה שנתרגל לשמור על הנשק צמוד לגוף. כעבור שבועיים ערכנו מסע לקבלת רצועה לנשק.

מפקד המחלקה, סג“ם שי שמואל – בחור קשוח מאוד, ראינו את הצל שלו במסעות, בלילה ולפנות בוקר כשהוא עמד על קצה ההר מתצפת עלינו. הפעם הראשונה שהוא פגש אותנו הייתה לאחר שבועיים בטירונות, כל זאת כדי ליצור יראה וריחוק (דיסטנס) בין החיילים למפקד המחלקה.

סמל המחלקה, דוד פרץ, הוא אישיות בפני עצמה. מדבר בשקט ובצורה ברורה, מנהיג טבעי. יום אחד הוא נתן לי ולחייל נוסף הוראה להביא בַּזְנָ“ט (ברזל זוויתי נטוי). חיפשנו ולא מצאנו, חזרנו אליו ואמרנו לו, “המפקד, לא מצאנו בזנ“ט.“

דוד עונה לנו, “מצידי תסרגו או תעשו מבוץ.“ משמעות הדבר הייתה שאנחנו חייבים להביא בזנ“ט ויהי מה. אחרי חיפוש קדחתני מצאנו בזנ“ט. בצנחנים למדנו, ש“אין דבר כזה לא יכול, יש לא רוצה“.

קבר השייח’ בסנור

מול הכניסה לבסיס סנור ישנו הר שמרוב גובהו לא ניתן לראות את סופו. בקצה ההר קיים קבר שייח’, שהיה ידוע ומוכר לכל מחזורי טירוני הצנחנים, שכן לכל חייל יצא “לבקר“ בקבר השייח’, בדרך כלל לילה שלם. הסיבה ל“ביקור“ היא ענישה על הצטברות של אירועי חוסר משמעת אצל חיילי הפלוגה.

“יום הדין“ הגיע – השעה שתיים בלילה, המפקדים מקפיצים אותנו משנתנו בבהילות. הם מודיעים לנו להיות מוכנים בתוך חמש דקות עם כל הציוד האישי, כולל המיטה, העשויה מברזל יצוק. הגענו לשער הבסיס, שם המתינה כל הפלוגה. יחד, כמו ביציאת מצרים, עלינו לקבר השייח’, מעל שעתיים הליכה, קושי בל יתואר. לאחר שהפלוגה עלתה להר המפחיד, התקיים מסדר לאור “גוזניקים“7. נוכחים על ההר כל סגל המפקדים. מפקד הפלוגה, סרן דודו כוכבי ז“ל, מונֶה בפני החיילים את רשימת אירועי המשמעת שהצטברו אצל החיילים, סוג של “מסדר השפלה“. הסיוט נמשך עד שעות הבוקר, חזרנו לחדרים שבורים ותשושים ומייד התחלנו באימונים. רצינו להיות צנחנים!

“קולה“ האיומה

לאחר כשלושה חודשי אימון בסנור, שבהם למדנו לבצע ירי במצבים שונים, לזרוק רימונים, להרים פצוע על הכתף, לסחוב אלונקה ולרוץ איתה, לעבור מסלולי מכשולים, התגבשנו להיות יחידה מלוכדת. הלחץ של המפקדים עלינו הלך וגבר, ללא שיפור ביחס אלינו. הנוהל של “כן המפקד“ המשיך בכל מהלך האימונים בסנור. לקראת סוף ההכשרה שמענו מהמפקדים ומהחיילים הוותיקים משפט שחזר על עצמו, “תראו מה נעשה לכם בקולה“. לליבי התגנב חשש שהפעם הקושי צפוי להיות גדול יותר.

“קולה“ – אזור אימוני השדה של הצנחנים, שם הופכים חיילים ללוחמים בצנחנים. המקום נמצא סמוך למושב בית נחמיה8, ליד היישוב שוהם, כיום על ציר כביש 6.

הירידה לקולה נעשתה במסע מפרך של עשר שעות הליכה, כארבעים קילומטר. אני זוכר שהגענו לפנות בוקר תשושים, סחוטים, לשטח האימונים באזור הררי. מזג האוויר חם ולוהט כפי שאופייני לחודש אוגוסט. הקמנו אוהלי סיירים שבהם ישנים שני לוחמים על האדמה, ללא מזרן. כל מה ששמענו על קולה היה כאין וכאפס לעומת המציאות המרה שחיכתה לנו שם. רוב היום חבשנו קסדה, נושאים אפוד אישי עם מחסניות מלאות בכדורים ושני רימונים, כל חייל בהתאם לתפקידו סוחב כלי נשק נוסף. אני נשאתי מרגמה 52 ותרמיל פצצות. היינו במחסור שינה משווע. היציאה לאימונים והחזרה מהם נעשתה כשאנו סוחבים אלונקה שעליה שוכב חייל. השכמה בחמש בבוקר, יוצאים לשטח אימונים הררי, מסולע וקשה, יורים, מתרגלים אימון פרט, חוליה ומחלקה, חוזרים בשעות הערב תשושים. בלילה יש המשך מסעות, טרטורים ועוד “מיני הפתעות“. היו חיילים שלא עמדו באימונים המפרכים והחליטו לעזוב.

חייל במחלקה שלי בעל כושר גופני גבוה מאוד נשבר בעקבות קושי ולחץ נפשי באימונים, והחליט לברוח בריצה משטח האימונים. קצין מהפלוגה נתן לחיילי המחלקה הוראה לרוץ אחריו ולהחזירו בכל מחיר. הגענו לחייל ולאחר מאבק קשה איתו הצלחנו להחזירו לבסיס כשהוא קשור בחבל. חשבתי אז, ובמיוחד היום, שלא נהגנו כראוי, על אף שקיבלנו פקודה.

אחת לשבוע הגיעה משאית שעליה מְכל מים כדי להתקלח. הנהג היה אומר לנו להסתבן ומייד פותח צינור מים, חופפים את הראש במשך כמה שניות, יש כאלה שהמים לא הגיעו אליהם, אבל זה מה יש!


שמירה בקולה

כל שלוש מחלקות הפלוגה בקולה הציבו שומר מאהל בלילה. בבוקר החיילים סיפרו זה לזה שלא זכרו את מהלך השמירה בלילה. העייפות הייתה כרונית, העיניים נעצמו ללא שליטה. התשישות הגופנית הייתה כה רבה. חבריי ואני זוכרים שבמהלך השמירה היינו במצב שלא הכרנו עד אז – שינה תוך כדי הליכה. אפשר לומר ששמירה כזו כלל לא אפקטיבית במקרה חירום.

פרשת הכבשים בקולה – מה מה מה

שלושה חברים מהמחלקה הלכו בהפסקה ללא אישור לקנות ארטיקים מהמכולת של מושב בית נחמיה, הסמוך למאהל. כשראו שהמכולת סגורה, התאכזבו, ואת זעמם שפכו על עדר כבשים שעבר במקום. אדם שבעברו היה ביחידה המיתולוגית 101 של צה“ל, ראה את המחזה ומייד שם פעמיו למאהל שלנו וסיפר לסמל דוד פרץ את מה שראה. הבחור ידע לומר את שמו של אחד החיילים מאחר שעל כובעו התנוסס שמו לתפארת, וכך אותרו “שלושת המוסקטרים“.

הסמל פרץ ביקש מהשלושה “לעלות על הציוד האישי“, שכלל אפוד, קסדה, נשק ושני “קיטבגים“ (תיקים גדולים לאחסון הציוד). השלושה קיבלו הוראה להגיע לאזור שבו שהו הכבשים. הסמל פרץ הסביר לשלושה את חשיבות קיומם של הכבשים בעולמנו, והורה לשלושה לרדת על ארבע כדרכם של הכבשים ולצעוק “מה מה מה“. שני חברים ירדו על ארבע והחלו לצעוק כמו כבשים, “מה מה מה“. לוחם שלישי סירב כי לדבריו לא השתתף בהכאת הכבש. אני שואל את עצמי – האם העונש שקיבלו החייליים היה מתקבל בימינו? אני מסופק.

ה“גזלן“ בקולה

פעמיים בשבוע היה מגיע לקולה “גזלן“ (ההגייה במלעיל) – רכב אזרחי עם נגרר שבו נמכרים דברי מתיקה ושתייה קרה. הכינוי “גזלן“ נוצר בשל מחירים גבוהים שגובה המוכר עבור המוצרים. באחד הימים התלוננו החיילים על הפקעת מחירים מוגזמת, בפני רס“פ הפלוגה המיתולוגי, שאולין, אשר תמיד דאג לחיילים וסייע להם. שאולין פנה למוכר וביקש להוזיל מחירים, ניסה להסביר לו שהחבר’ה “תפרנים“ (אין להם כסף). המוכר סירב. לפיכך ביקש ממנו שאולין שיעזוב את המקום. גם לכך סירב המוכר. שאולין גייס שישה חיילים מהפלוגה והורה להם להרים את הנגרר ולהפוך אותו על צידו. וכך עשו. אחד החיילים הבחין שהגזלן נושא על עצמו אקדח, וחשש שהגזלן יעשה בו שימוש, לכן החרים לו אותו. הגזלן המבוהל הגיע נרגש למ“פ הפלוגה, שם הבטיח לכולם בחגיגיות שיוזיל את מחירי המוצרים, וכך היה.

לימים, שאולין היה בשירות מילואים באחד משטחי האימונים של צה“ל. חיילים, ובהם שאולין, עומדים בתור לקנות מוצרים מהגזלן. שאולין שומע שמישהו קורא בשמו, היה זה הגזלן מקולה, שאמר “חגיגית“ לכל הנוכחים, “שאולין יהיה הראשון בתור.“

890 מול 202

לקראת סיום ההכשרה והאימון בקולה התקיימה תחרות כשירות קרבית מול פלוגה מקבילה לנו, מאי 76 מגדוד 202. התחרות נערכה באזור המאהל שלנו וכללה טיפוס על חבל, ריצות ולקינוח – ריצת אלונקות למרחק של שבעה קילומטרים. הסיום נערך במצפה בן שמן, הסמוך למודיעין.

מפקד הפלוגה, סרן דודו כוכבי ז“ל, טיפס על החבל והגיע ראשון. איזו דוגמה אישית!

התוצאות עד לריצת האלונקות היו צמודות. נקבע שכל מחלקה תרוץ עם אלונקה ועליה פצוע מול מחלקה מקבילה מגדוד 202. יצאנו לריצה ובמהלכה התגוששנו ורבנו, ולכן השופטים החזירו אותנו לקו ההתחלה. הריצה עם האלונקה הייתה קשה מאוד, ושתי הפלוגות היו צמודות. לקראת סיום הריצה אזרנו כוח וגברנו על הפלוגה המקבילה. קיבלנו גביע הוקרה – כבוד למאי 76 גדוד 890. אני קובע בוודאות מוחלטת כי מי ששרד את קולה, שום דבר בחיים כבר לא מפחיד אותו.

הוצאת רישיון נהיגה, “מבצע אנטבה“, גורל בחיים

כותרת הפרק מעט מוזרה? מה הקשר בין הוצאת רישיון לגורל בחיים ולמבצע אנטבה? אסביר. יום לפני הגיוס לצה“ל עשיתי, באופן פרטי וללא קשר לצבא, טסט לצורך קבלת רישיון נהיגה, ונכשלתי בו. בתקופת האימונים בקולה נקבע לי מבחן נהיגה נוסף בעירי ירושלים, ומפקדי אישר לי לצאת אליו.

אני ממתין לטרמפ שיוציא אותי מקולה, ומתכוון בהמשך להגיע איכשהו לירושלים. מגיע רכב צה“לי מסוג קומנדקר (אין חייל ותיק שלא הכיר את סוג הרכב הזה), בתוכו ישבו כמה מפקדי כיתה שלי מהפלוגה. שמתי לב שהם מכונסים בעצמם ומדי פעם מתלחשים ביניהם, זה נראה לי מוזר מאוד.

התברר בהמשך היום שבאותו היום שוחררו החטופים ב“מבצע אנטבה“ על ידי חיילי צה“ל, ובשל קרבתו של “קולה“ לנתב“ג, מרחק של ארבעה קילומטרים, התבקשו אנשי הסגל לקבל את פני השבים מהשבי מאנטבה. ומה הקשר לרישיון הנהיגה שלי ולגורל בחיים? בשלב זה אתן רק חלק מהתשובות.

אני יורד מהרכב סמוך לנתב“ג ועולה על אוטובוס לירושלים. בעוד שעות ספורות מתוכנן לי מבחן לצורך קבלת רישיון נהיגה. בדרך לירושלים אני שומע ברדיו על שחרור בני הערובה (במבצע אנטבה השתתפו גם לוחמים מהגדוד שלי, 890. הפצוע הקשה ביותר במבצע, סורין הרשקו, הוא מהגדוד שלי).

באותו יום של המבחן, מדינת ישראל כולה באופוריה, נהגים במכוניות צופרים, אנשים רוקדים וצוהלים, ואני פוסע במדי הצנחנים כשעליי נשק במצב הַצְלֵב למשרד הרישוי בירושלים. גם שם שמחה וצהלה, כולם מאזינים למקלטי הרדיו. אני שואל, “מה עם מבחן הנהיגה שלי?“

מישהו עונה לי, “שב, שתה קפה, הכול יהיה בסדר.“

לאחר כשעה של המתנה מגיע הבוחן, על פניו חיוך מאוזן לאוזן. הוא רואה אותי במדי צנחנים, וחיוכו הופך לגדול יותר. עלינו על רכב לצורך המבחן. הוא מרגיע אותי כבר בתחילת הנסיעה ושואל על השירות בצנחנים, לא דיבר כלל על המבחן. עשינו סיבוב שנמשך אולי דקה וחזרנו למשרדים. הבוחן טופח לי על הגב ואומר לי, “חייל, עברת את המבחן,“ ומוסיף, “כל הכבוד לצה“ל!“

כעת נשאלת השאלה, מה הקשר בין הוצאת הרישיון לגורל בחיים? המשך יבוא, מבטיח.

קורס צניחה

קורס הצניחה התקיים בבית הספר לצניחה של צה“ל, בבסיס “תל נוף“ הסמוך לעיר רחובות. משך הקורס שלושה שבועות. הקורס נחשב צ’ופר (מעין מתנה). מי שמעביר את הקורס זה סגל בית הספר לצניחה, כך שלחיילי הפלוגה צפויה מעט מנוחה מהטרטורים של מפקדיהם. אבל לא כך הדבר. במהלך היום נערכו לנו תרגולים על ידי סגל בית הספר. לדוגמה, גלגולים המדמים מפגש עם הקרקע לאחר צניחה, קפיצה ממתקנים גבוהים, שלעיתים מפחידים יותר מהצניחה עצמה. היה מתקן שכינויו היה “אייכמן“, גבוה מאוד, מדמה קפיצה ממטוס ופתיחת מצנח. או מתקן ה“סווינג“, שמטלטל אותך, מדמה מצב לאחר פתיחת מצנח, ועוד שלל מתקנים משונים.

האימונים נמשכו עד שעות הערב כאשר סגל המדריכים של הפלוגה נמצא רוב היום במנוחה ורק “משחר לטרף“, כלומר מחכה שסגל בית הספר לצניחה יסיים את ההדרכה ואז האחריות עוברת לסגל הפלוגה. ושוב הסיוט מתחיל, טרטורים למיניהם, על חשבונות ההווה והעבר, נערכים שיעורים עיוניים ומעשיים בניווטים על ידי מפקד המחלקה, והכול כדי שלא נשכח “מי הבוסים האמיתיים שלנו“.

יום הצניחה הראשון הגיע. כל חייל חותם על מצנח (מסוג צרפתי משופר) ועל מצנח רזרבי. מסתדרים בדבוקות של שמונה לוחמים, קסדה על הראש, מדריכי הצניחה לובשים חולצות טריקו לבנות, סכין קומנדו על הירך, בודקים שאנו חגורים היטב.

מגיעים מטוסים מסוג “קרנף“, או בשמם הלועזי “הרקולס“. רעש המנועים מחריש אוזניים, מפלס המתח וההתרגשות עולה, מדריכי הצניחה מאיצים בנו לעלות למטוס על פי סדר הדבוקות.

אנחנו עולים למטוס ויושבים בשורות זה מול זה, רותמים אותנו ברצועה שמחוברת למצנח ולכבל מתכת שעובר לכל אורך המטוס, תפקידו לשחרר את המצנח על ידי משקל גופנו עם היציאה מהמטוס.

אנו מוכנים להמראה. מדריך הצניחה עומד לפנינו ומבקש מאיתנו שבזמן ההמראה נחזור על המשפט “היי הופ, היי הופ, היי הופ“. המטוס ממריא ואנחנו שואגים, “היי הופ, היי הופ, היי הופ“. אנחנו בשמיים, טסים אולי עשר דקות לכיוון חולות קיבוץ פלמחים, סמוך לים ולעיר רחובות. המטוס מבצע שני יְעָפִים (סיבובים בטיסה) מעל אזור הצניחה, מדריכי הצניחה פותחים את דלתות המטוס, רעד עובר לי בגוף, הם שולחים “גולם“ – מצנח קטן שתפקידו לקבוע את כיוון הרוח. אני מביט דרך החלון ומזהה על הקרקע צורה זוהרת של האות T. במטוס נדלקת נורה אדומה, חבריי ואני עומדים, אני אוחז ברצועה הקשורה למצנח ומתבקש לבדוק שחוטי המצנח האדומים של החייל העומד לפניי נמצאים במקומם (לדעתי זה אקט פסיכולוגי כדי שלא ניכנס להלם). החייל הראשון בכל דבוקה עומד מוכן, ידיו אוחזות במשקוף דלת המטוס, ראשו מורם למעלה. כבר יידלק האור הירוק, עוד רגע תבוא הפקודה. מדריכי הצניחה עומדים בדלת המטוס כשהם חגורים, ואז נדלק האור הירוק (אבא שלי אמר לי, “ברגע שאתה קופץ מהמטוס, תגיד בלחש, ‘בעזרת השם נעשה ונצליח’“). במטוס המולה, יציאת הצנחנים מתבצעת במהירות דרך שתי דלתות המטוס.

אני עומד ביציאה מהדלת, מדריך הצניחה נותן לי מכה חזקה בגב כדי לעורר אותי, ואז בפרק זמן של עשר שניות יוצאת במהירות מהמטוס דבוקה של שמונה צנחנים. הרצועה של פתיחת המצנח נלקחת על ידי מדריך הצניחה. כעת אני בגובה אלף ומאתיים רגל, כארבע מאות מטר מהקרקע. מהירות הירידה היא שישה מטרים בשנייה.

מרגע היציאה מהמטוס יש לשלב ידיים ולספור עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש. אני נמצא בסחרור ומייד מרגיש משיכה שמרימה אותי כלפי מעלה – סימן שהמצנח נפתח. אני מביט למעלה, בודק שחופת המצנח נפתחת והיא עגולה במלואה, וכעת מגיע הרגע המיוחל שבשבילו היה כדאי להתאמץ ולהיות צנחן.

השקט בשמיים ממכר, “גן עדן“ של דקה וחצי, למעט הפרת השקט על ידי חברים לפלוגה שצונחים ופורקים את המתח על ידי צעקות זה לעברו של זה.

אם חופת המצנח לא נפתחת במלואה, יש להסתייע בתנועות הגוף ובסידור רצועות המצנח. במקרה שצנחן מתקרב אליך, אתה צריך למשוך את רצועות המצנח לכיוון הנגדי לחבר כדי למנוע מפגש צונחים. במצב קיצוני שהמצנח לא נפתח, צריך למשוך את הידית האדומה של המצנח הרזרבי, הנמצא באזור הבטן.

הצניחה היא דקה וחצי של אושר עילאי. אני מזהה את הסימן T, כבר מתקרבים לקרקע, ידיים מעל הראש אוחזות ברצועות ובראש, הרגליים מקופלות, ממתינים לחבטה בקרקע תוך מלמול תפילה שהכול יעבור בשלום. כאשר הרגליים נוגעות בקרקע, מבצעים גלגול, שתורגל שעות רבות, כדי לרכך את הנחיתה. אני נוחת בשלום. אסור להוריד מהראש את הקסדה. אני מקפל במהירות את המצנח, מכניס לתיק שהיה צמוד אליי בזמן הצניחה, מביט לשמיים וצועק בהתרגשות לחברים שעוד לא הגיעו לקרקע, ומודה לאל שאני בריא ושלם. אחר כך כונס בהליכה עם חבריי לעבר ה-T.

כדי לקבל כנפי צניחה יש לבצע חמש צניחות, כולל צניחת לילה. יום הצניחה בלילה הגיע, הפעם צונחים עם “שק חזה“, בתוכו מאחסנים את הנשק וציוד לחימה נוסף. השק מחובר לגוף באזור המותן על ידי שני קליפסים וגם ל“חבל שלשול“ עבה באורך שישה מטרים.

לאחר היציאה מהמטוס אני מוודא שהמצנח נפתח ומייד משחרר את שק החזה שקשור אליי ומשתלשל בחבל מטה. כאשר אני מתקרב לקרקע, אני מרגיש קודם חבטה של שק החזה, זהו סימן בשבילי שאני מייד נוגע בקרקע.

סיימתי את קורס הצניחה בשלום, כעת אני נושא בגאון את כנפי הצניחה על מדי הצנחן. עוד שלב עבר בשלום.

ממתין ל"אור ירוק" לפני ואחרי הצניחה


"היה לי כאח", עם חברי שמעון צבע ז"ל מנתניה במוצב החרמון

מסע לקבלת כומתה אדומה

עברה חצי שנה מאז תחילת הטירונות, ואנחנו באמצע הדרך. סגל המפקדים לא מרפה מאיתנו, וממשיך להחזיק אותנו “קצר“, לא ברור לי למה, שכן המחלקה מגובשת, אין בעיות משמעת או מוטיבציה לקויה.

הגיע המועד ל“מסע כומתה“, שהוא אחד משיאי הקורס. המסע נערך במתכונת פלוגתית. המחלקה שלי מונה כעשרים לוחמים. אנו נושאים אלונקה ועליה “פצוע“, ההליכה היא למרחק של שבעים וחמישה קילומטר. התחלנו מהכניסה לקיבוץ להב שבנגב. היעד הסופי – הר מצדה, מקום המסמל גבורה יהודית של קומץ מגינים אשר עמדו במצור כשנתיים מול צבא הלגיון הרומאי.

דודו כוכבי המ“פ, מפקד שהוא אות ומופת לדוגמה אישית, ניווט והוביל את הפלוגה בבטחה. המסע היה קשה ומפרך, אך המחלקה שלי הייתה מיומנת, חברים תמיד החליפו זה את זה בסחיבת האלונקה, נשאנו את האלונקה על הכתף מעל עשרים שעות ברצף! במסע הפנמתי היטב את מה שלימדו אותנו המפקדים – “אתה לא יודע מה אתה מסוגל לעשות“, כלומר האדם יכול לתת הרבה יותר ממה שהוא חושב ומרגיש שהוא יכול.

מפקד הפלוגה, כאמור דודו כוכבי ז“ל, הצליח לגייס מטוס מסוג “פייפר“ אשר השליך לעברנו מן השמיים בהר מצדה כומתות אדומות. ברגליים כואבות דידינו לעבר הכומתות האדומות המוטלות על הקרקע, מחזה שלא אשכח לעולם. כעת לכומתה האדומה יש ערך.

בסיום המסע קיבלנו “אפטר“ (חופשה צבאית קצרה) של כמה שעות. חברי שמעון צבע ז“ל ואני נסענו לתל אביב לבקר אצל אחותי כדי להשוויץ בכנפי הצניחה ובכומתה האדומה. הרגשנו שכולם מסתכלים עלינו ברחוב. אולי זה היה רק הדמיון שלנו, אבל זה מה שהרגשנו. חזרנו לנקודת הכינוס באיחור של כמה דקות, הפלוגה כבר נסעה לירוחם, להצטרף לגדוד. על האיחור הזה קיבלנו חברי ואני עונש, נשארנו שבת בבסיס. אבל חוויית הביקור בתל אביב הייתה שווה!

אימון בירוחם עם הגדוד

מייד עם סיום מסע הכומתה אנו פוגשים בפעם הראשונה את הגדוד שלנו – 890, לאחר חצי שנה שאנו בצבא. האימון מתקיים בחולות הנגב, בין ירוחם לדימונה. הצבנו את אוהלי הסיירים מעבר לכביש, קצת רחוק מהגדוד. לנו, החיילים, היה טעם מר בגלל הריחוק, אבל כעת אנחנו עם “המשפחה המורחבת“ שלנו. הדבר הוסיף לנו עניין – יש רופא, יש פקידות, רואים את המג“ד (מפקד גדוד), גם את המח“ט (מפקד חטיבה). באימון בירוחם תרגלנו מצבים באימוני כיתה ובאימוני מחלקה. לאחר כשבוע אימונים יצאה כל פלוגה לאימון נגמ“שים, או בשמם הנוסף, “זלדות“, כלי רכב משוריינים הנושאים כשמונה לוחמים כל אחד.

כל מי שהיה לו רישיון נהיגה, עבר בנפרד מהמחלקה השתלמות נהיגה בנגמ“ש, במסלול של עליות וירידות תלולות ומפחידות שנבנה במקום. הניסיון שלי בנהיגה היה מועט מאוד, אולי חודשיים, וכבר מבקשים ממני לעשות תרגולים מסוכנים, כמו נהיגה בלילה עם מכשיר לראיית לילה שבקושי רואים דרכו, אתה בעצם נוהג על פי הוראות שנותן המפקד שיושב על הצריח ורואה את תוואי הדרך. אחריות גדולה. כל מהלך לא נכון עלול להפוך את הנגמ“ש, ואכן היו מקרים של כמעט נפילה. במקביל ערכנו תרגולים עם חיילי המחלקה במצבים של הגעה ליעד, פריקה (ירידה) מהנגמ“ש ולחימה (במבצע ליטני בדרום לבנון בשנת 1978, שבו השתתפתי יחד עם חבריי, ביצענו “על חי“ את מה שתרגלנו באימונים, מול עמדות שהתבצרו בהן מחבלים, במקום שמכונה “נקרים“).

במהלך אימון הנגמ“ש לנו באוהלים, ובאמצע הלילה נשמעו פיצוצים של חזיזים (אמצעי להדמיית זריקת רימון). סגן מפקד הפלוגה, סגן אמאל אסעד, קצין קשוח מאוד, בעל זכויות כלוחם וממציא טרטורים מקורי, העמיד את כל הפלוגה “אחד על אחד“, כלומר חצי פלוגה מרימה חצי פלוגה על הכתף כאשר כל הציוד על הלוחמים. אנחנו לא מבינים במה חטאנו! מה עשינו שזיכה אותנו לביקור ידידותי כזה, ועוד בשתיים בלילה?

בעודנו עומדים עם המשא הכבד על כתפינו, סגן אמאל שוטח בפנינו את חשיבות נושא השמירה בבסיס. התברר לנו שהשומרים של המאהל ישנו בעת הגעתו של אמאל למקום, ולכן כל הפלוגה צריכה לשלם את המחיר. זוכרים שדיברנו על ערבות הדדית? רצינו צנחנים!

לקראת סיום האימון בירוחם נערך לנו מסדר מח“ט. במסדר עמדנו כל החיילים ליד הנגמ“שים עם הציוד האישי. בשלב זה קיבלנו אישור להיות חלק מהגדוד, מוכנים גם לקראת מלחמה. התברר שהדרך עוד ארוכה ומלאת הפתעות – תם אך לא נשלם.

רמת הגולן, החזקת מוצבים, מי ירד מהאוטובוס האדום?

לאחר האימון בירוחם עלינו לרמת הגולן לצורך החזקת קו – שמירה במוצבים מול עמדות הצבא הסורי. נסענו באוטובוסים, אבל את העליות של רמת הגולן עשינו בצעידה כמו שנאמר, “בצנחנים אין ארוחות חינם“. המחלקה שלי קיבלה על אחריותה את המוצב הקרוב ביותר לעיר קוניטרה, שנשארה נטושה וחרבה מאז כבשנו אותה במלחמת ששת הימים. המוצב שלנו עמד לא הרחק ממוצב סורי. היינו משקיפים עליו ורואים שפעם בשבוע מגיע אליו אוטובוס אדום, וממנו יורדות נשים צעירות מגונדרות (לא לצורך לחימה), כל אחד והדמיון שלו. בצד הסורי היה תל שהיו עליו כוחות צבא סוריים. שאר הפלוגה החזיקה מוצבים סמוך אלינו. שגרת היום הייתה השכמה בארבע לפנות בוקר, עמידה עם הציוד האישי, אחר כך שמירות בעמדות וסיורים על גדר המערכת מהבוקר ועד הלילה. חייל שלא שומר או לא נמצא בפעילות מבצעית אחרת, עוסק בביצור העמדות, במילוי שקי חול ובשימון כלי נשק. זמן נוסף מוקצב לטובת כושר גופני, בלילה ישנים בעמדות, הקרויות “שפניות“, על שום שהיו דומות בצורתן למאורות של שפנים. בסך הכול שגרה ורוגע יחסי.

לאחר כחודש קיבלנו משימה חדשה – החזקת קו במוצב החרמון, שנקרא “העליון“. מזג האוויר היה חורפי, המוצב התכסה בשלג, שלושה מטרים גובהו. נאלצנו לעבוד בכלי חפירה כדי לפנות את השלג מהכניסה למוצב. באחד מימי החורף הקשים, כאשר הראות הייתה לקויה, הגיע למוצב רכב אספקה שלא עצר בכניסה לביקורת. אחד מלוחמי המחלקה ראה זאת, וללא היסוס ירה צרור כדורים שחלפו סנטימטרים ספורים מעל גג הרכב. התברר שהיו ברכב חיילי צה“ל שהביאו אספקה למוצב. לאחר האירוע פשטה שמועה בקרב חיילי האספקה שמסוכן להיכנס למוצב מאחר שישנם שם חיילים “משוגעים“ שיורים ללא שאלות.

נוסף על החזקת המוצב, ערכנו סיורים ושמירות באתר החרמון בעת ששהו בו מבקרים. אני וחבריי למחלקה הכרנו שתי נשים שהגיעו לסיור במקום ואף היינו עימן בקשר תקופת מה. שגרה יחסית נוחה וסבירה, בלי לדעת מה העתיד צופן בחובו.

לקראת “סיום הקו“ (סיום תעסוקה מבצעית) התחלף חלק מסגל המפקדים. הרס“פ שאולין, המצוין, עזב את תפקידו, והחליף אותו בתפקיד אגדת צנחנים נוסף – רס“ר עוזיהו, המכונה “ג’בל“ (הר בערבית). הכינוי ניתן לו בשל גובהו וחוסנו הרב. רס“ר ג’בל התאים לפלוגה המיוחדת שלנו “כמו כפפה ליד“, הנוכחות שלו הורגשה מייד בפלוגה, שלל טרטורים מקוריים מבית היוצר של ג’בל, ולצידם צחוקים ואמירות משעשעות. ג’בל דאג לכל צורכי הפלוגה, איש צנחנים בכל רמ“ח איבריו. למחלקה שלי הגיע מפקד חדש, קשוח ומקצועי. שלושת הסמלים המצוינים שהיו לנו בפלוגה התחלפו באחרים, עוד אפרט בהמשך כיצד ניצלו חייהם.

הרע מכול מתקרב

סיימנו את התעסוקה המבצעית ברמת הגולן והגענו לאימון קיץ ב“נואימה“ בבקעת הירדן, סמוך לעיר יריחו וליישוב הישראלי ייט“ב. הפלוגה במסלול הטירונות קרוב לעשרה חודשים, לחץ המפקדים עלינו לא מרפה, ציפינו שנוכל לפחות להוריד את “כן המפקד“, “לא המפקד“, אך לשווא. המחלקה התדלדלה קמעה בכמות החיילים, חלק עזבו עקב “תלאות הדרך“, חלק נפצעו בצניחה ובאימונים.

בפלוגה מורגש לחץ מסוים, הקשר עם מחלקות אחרות לא חזק, כל מחלקה בעולם שלה ובקשיים שלה, האימונים מפרכים בחום המעיק של בקעת הירדן.

המחלקה שלי בכושר שיא, אין בעיות משמעת, ובאוויר הרגשה כי הינה סוף הטירונות מתקרב, בעוד חודשיים מסיימים, וחולמים על קורס מ“כים. מסלול הצנחנים עם קורס מ“כים נמשך ארבעה־עשר חודשים מפרכים. מי שנשארו עד השלב הזה בפלוגה, הם מהמובחרים, הראויים לכל התשבחות על שצלחו את המהמורות הקשות שהיו בדרך.

נערך לנו תרגיל פלוגתי ב“אש חיה“, עם בקרים מיחידות אחרות. הרמה המקצועית גבוהה, כבשנו יעדים, ה“מאגיסטים“ (מפעילי המאג, שהוא סוג של רובה, נשק ידוע ומוכר ביחידות הקרביות ובעיקר בצנחנים) יורים ללא הפסק. במהלך התרגיל חייל מהפלוגה קיבל בטעות כדור ברגל. לאחר שבוע התקיים תרגיל גדודי ב“אש חיה“, שוב הפלוגה מקבלת יעדים ועומדת יפה במשימות.

מתקרב התרגיל החטיבתי, שבו מתרגלת כל חטיבת הצנחנים המובחרת מצב של מלחמה. הפלוגה שלנו דרוכה, “רואים את האור בקצה המנהרה“, בעוד ימים ספורים יתקיים התרגיל המסכם, אחריו תיערך מסיבת הסיום ומייד לאחר מכן לקורס מ“כים (מפקדי כיתה) בכרמיאל.

סמוך לסיום האימון ב“נואימה“ התרחש אירוע חריג בפלוגה – שלושת סמלי המחלקות הרגישו כנראה שהאימון עומד להסתיים ורצו אולי להתבדח, הם לקחו רימון עשן, משכו את הנצרה שלו והשליכו אותו לאוהל שישנה בו באותה עת הפקידה הפלוגתית. המעשה הזה לא נראה משעשע בעיני מפקד הפלוגה ובעיני מפקד הגדוד, והם שפטו את השלושה למחבוש (בית סוהר צבאי לחיילים). הכניסה למחבוש הצילה את חיי שלושת הסמלים האלה, כפי שאספר בהמשך.

כמה ימים לפני התרגיל החטיבתי הוזמן צלם לשטח המאהל וצילם את חיילי הפלוגה ואת אנשי הסגל עבור תמונת מחזור. התמונות הן עדות מצולמת אחרונה של אותם חיילים טרם הדרמה שהתרחשה ימים מאוחר יותר. במקביל יצא צוות לוחמים מהפלוגה עם הרס“ר עוזיהו למרכז הארץ ולבית הצנחן כדי לארגן את מסיבת הסיום ולערוך את עלון הפלוגה. החומר שנאסף בעלון, שימש בעתיד להנצחת החברים.

התרגיל החטיבתי – הגענו לסוף

יום לפני תחילת התרגיל החטיבתי שובצתי להיות לוחם עם חבריי. התרגיל היה אמור להתקיים במשך יומיים שלמים באזור ים המלח, סמוך למערת קומראן9.

ב־10 במאי 1977, יום התרגיל, כבר עברה שנה שלמה בדיוק מיום תחילת הטירונות – הישג אדיר למי שצלח את המהמורות הקשות של הדרך. מייד מסיימים וכבר יוצאים למסיבת הסיום. או־טו־טו מבטלים לנו את “כן המפקד“, “לא המפקד“. עוד רגע יוצאים לחופשה של מספר ימים לפני תחילת קורס המ“כים, הכול נראה ורוד ומבטיח. לאחר חודשים רבים יש הרגשה של פורקן, של סיפוק גדול, החברים מחייכים, יש הרגשה של סוף מסלול. אפילו נדמה היה לי שזיהיתי מפקד מחייך בזווית הפה. אולי רק רציתי לראות את התמונה אופטימית?

אין אדם, אפילו לא מחזאי או תסריטאי, שיכול היה לנחש או לכתוב את תרחיש האימים שעמד להתרחש בשעות הקרובות.

מועד התרגיל הולך ומתקרב, אולי נותרו כשעתיים, אולי שלוש שעות, המולה גדולה בגדוד ובפלוגה, קיבלנו הוראה לקפל את המאהל שלנו. לאחר התרגיל יוצאים לחופשה ואחר כך לקורס המ“כים המיוחל. הגיעה שעת הצוהריים המאוחרת, השמש החלה לשקוע, קיבלנו הוראה ללכת לכיוון מנחת מסוקי ה“יסעור“. המסוק הזה נחשב אז “סוס עבודה“ בהטסת הכוחות הלוחמים. מטרת התרגיל היא לכבוש יעדי אויב בהר קומראן. תחילת התרגיל – הטסה ונחיתה סמוך לשטח התרגיל, ביצוע המשימה, חבירה לנגמ“שים, ומשם המשך תרגיל במשך עשרים וארבע שעות רצופות.

“הלכה“ הפלוגה

בעודי הולך עם חבריי לכיוון המסוקים שקוע במחשבות כשסביבי מאות חיילים, מגיע פתאום המפקד שלי “משום מקום“ ואומר לי, “גש תחליף את...“ ונקב בשמו של החייל שהיה בנגמ“שים, “אתה תהיה נהג הנגמ“ש והוא יעלה למסוק,“ אמר. אני מופתע, אבל מבין מהר מאוד שעדיף להיות בנגמ“שים מאשר לטפס על הר קומראן התלול ולהיות בתנועה רגלית עשרים וארבע שעות רצופות.

פניתי לאחור בלי שהספקתי להיפרד מחבריי. רק כעבור מספר שעות הבנתי שההחלפה הזו הצילה את חיי. אני מתקרב לבחור שיושב בתא נהג הנגמ“ש, אני רואה שהוא מסדר ופלים מתוקים בתאים הפנויים של ארגזי התחמושת. אני מוסר לו את הידיעה שעלינו להתחלף בתפקידים. הבחור היה בהלם. ניכר בו, בלשון המעטה, שלא אהב את ההחלטה. ראיתי אותו יורד בכבדות מתא הנהג כדי לאפשר לי להחליפו, ואז השתרך אחרי החברים למחלקה. הוא הלך אל מותו, ואני קיבלתי את חיי במתנה.

לאחר כמה דקות נסענו, כל נהגי הנגמ“ש של הגדוד, במשך כשלושים דקות עד לנקודת כינוס בצומת הכניסה לנבי מוסא, על כביש ירושלים ים המלח. שם המתנו להוראה לנסוע לאזור קומראן. השעה הייתה אולי שבע בערב, השקט של מדבר יהודה היה מרגיע, בניגוד גמור לדרמה שתתרחש בשעה הקרובה. בזמן שנותר לי עד היציאה, נכנסתי לנגמ“ש לחטוף תנומה קלה.

כעבור שעה, כאשר החושך ירד, חברי שלומי מעיר אותי בבהלה ואומר לי ששמע במכשיר הקשר על נפילת מסוק. הוא לא ידע להגיד לי של איזו פלוגה ומה ממדי האסון. התרכזנו כולם לשמוע במכשירי הקשר מה קרה באמת. שמעתי, “צריך הרבה שמיכות.“ אחרי מספר דקות ראיתי מכלית ענקית של מים דוהרת לכיוון יריחו, אולי קשור אולי לא. השעה הייתה שמונה או תשע בערב, ניתנה לנו הוראה לנסוע לכיוון אזור נבי מוסא. אחרי חצי שעה של נסיעה שאני בקושי מזהה את הדרך בגלל ענני אבק סמיך, עוקף אותנו ג’יפ צה“לי, הוא מסמן לכולם לעצור ולרדת מהנגמ“שים. עומד לפנינו סגן מפקד החטיבה, הוא מחזיק בידיו דף נייר גדול ובו רשימות החיילים שהשתתפו בתרגיל.

הוא מודיע לכולם, “אני צריך רק את נהגי הנגמ“ש של פלוגה ד.“ צמרמורת עברה בגופי. הוא מודיע לנו שנפל מסוק, אבל לא מספר על ממדי האסון. הוא מתחיל להקריא שמות של חיילים ואנחנו צריכים להכריז אם הם בחבורה שלנו או לא. בשלב מסוים הוא מקריא את שמו של חברי אשר החלפתי אותו, ואני מודיע לו, “המפקד, התחלפנו סמוך ליציאה לתרגיל.“ הוא והשליש הצבאי המסור של הגדוד היו נרגשים מהמידע שקיבלו ממני. בסיום הקראת השמות התבקשנו לנסוע עוד כמה קילומטרים למאהל של גדוד 202 של הצנחנים ולהמתין שם. הנגמ“שים של שאר פלוגות הגדוד עזבו אותנו להמשך התרגיל, ואנו, בעשרה נגמ“שים של הפלוגה, המתנו בצידי הדרך לבד בשקט. לאחר נפילת המסוק התקבלה החלטה בצה“ל להמשיך את התרגיל, והוא נמשך עד תומו.

השחר עולה, אין לנו מידע מה קורה, לא ידענו מה עלה בגורל חברינו. ואז, באשמורת הראשונה של הבוקר, כמו מתוך חלום, מגיחים שני חברים מהפלוגה שהיו אמורים לעלות על המסוק, ומודיעים לנו תוך כדי בכי, “פלוגה ד הלכה.“

“מה זה הלכה?“ שאלנו לא מבינים.

“המסוק התרסק,“ ענו לנו, “כל חיילי פלוגה ד נהרגו.“ אני לא מאחל לאף אדם בעולם לשמוע בשורת איוב כזו.

“כיצד ניצלתם?“ שאלנו אותם.

הם סיפרו שהם עלו למסוק וישבו קרוב לדלת היציאה. שניות לפני ההמראה ניגש אחד המפקדים ובאופן מקרי הצביע על שניהם והורה להם להצטרף לפלוגה אחרת, וכך היה, הם יצאו מהמסוק וחייהם ניצלו.

לאחר כמה דקות מגיע אלינו רכב צה“לי ומודיע לנו שבעוד מספר דקות חוזרים עם הנגמ“שים לגדוד בנואימה. אני ממתין בתא הנהג מהורהר, דמויות חבריי עולות מול עיניי, ולפתע אני מבחין בסדרה של ופלים מתוקים צצים מתוך מדף ארגזי התחמושת, פניו של חברי שהחלפתי עומדות מול עיניי. אני הבחנתי בו מסדר אותם לפני שהתחלפנו. רעב תוקף אותי, לא הכנסתי לפי מזון כבר כעשרים שעות. המחשבה שאוכל את המתוקים של חברי, קשה לי. התחלנו לנסוע בחזרה. נסענו על הכביש, עקפנו מכוניות בצורה מסוכנת, רצינו להגיע מהר לגדוד, לקבל מידע ממקור ראשון.

כאשר הגענו לגדוד, היו שם מספר חברים מהפלוגה שלא השתתפו בתרגיל והיו באזור האסון, הם מסרו לנו מידע קשה ממקור ראשון, “הפלוגה שלנו נספתה, כולם מתים, אין ניצולים.“

אמרתי לחבריי, “איפה ששון סיגאווי? חייל מעולה, חבר נאמן ומאגיסט מהולל. היכן שמעון צבע, שהיה כאח לי? איפה אהרון בן חמו מכפר גבירול, שבתחילת הטירונות עמד לעזוב ובהמשך הפך להיות אחד הלוחמים הטובים? איפה בן חמו ממחלקה 1 מיקנעם, בחור נמוך, עם לב רחב, לוחם מעולה? איפה אמיר מירקין ממחלקה 3? בחור תמיר וענו.“ לא הצלחתי לעכל את מה שקרה. “מה, זה אמיתי?“ שאלתי. “הלכה הפלוגה? הפלוגה ששרדה את האימונים הקשים שנה שלמה, רגע לפני קבלת סיכת לוחם, רגע לפני תחילת קורס מ“כים?“

חברי למחלקה שלא השתתף בתרגיל, ראה אותי יורד מהנגמ“ש ונפל בוכה על כתפיי, “ראיתי אותך ברשימת החללים,“ אמר לי. כזכור, הוחלפתי סמוך לתחילת התרגיל עם חבר אחר ולכן לא הספיקו בשלישות לעדכן את הרשימות.

במאהל הפלוגה הקמנו גַּלְעֵד מאולתר לזכר חברינו שנספו באסון המסוק – ארבעים וארבעה מפקדים ולוחמי צנחנים מפלוגה ד, וכן עשרה טייסים ואנשי צוות אוויר. סך הכול חמישים וארבעה לוחמים.

מחיילי פלוגה ד נשארו בחיים אולי חמישה־עשר חיילים, כל אחד מהם לא עלה למסוק מסיבה אחרת. היו מי שארגנו את המסיבה, היו נהגי נגמ“ש, היו מי שהיו להם בעיות רפואיות, היה גם חייל שנעקץ על ידי עקרב דקות ספורות לפני ההמראה.

מייד לאחר האסון דבק צה“ל בגרסה שהייתה לטייס טעות אנוש כי לא זיהה בלילה את קפלי הקרקע, ולהבי המסוק פגעו באדמה. אך ברבות הימים התבררו העובדות הנכונות. המסוק הגיע לשטח ההמראה עם תקלות מכניות משמעותיות שגרמו למסוק להסתחרר בעת ההמראה ולהתרסק. לאחר כעשרים שנה נוקה שמו של הטייס מכל אשמה. חברים שהגיעו לשטח נפילת המסוק מייד לאחר נפילתו, דיווחו לנו שבמקום נשמעו פיצוצים של תחמושת חיה מאחר שלוחמי הפלוגה היו עמוסים בתחמושת לקראת התרגיל. מסקנות נוספות מדוח נפילת המסוק קשורות לכמות הלוחמים והציוד המורשה לעלות על המסוק.

אבי סיפר לי שביום נפילת המסוק, בתאריך 10.5.1977, מזג האוויר היה קודר, בשמיים היו עננים שחורים. במקום עבודתו הודיעו למנהל כי בנו נספה בהתרסקות המסוק. אבי, שידע שאני משרת יחד עם בנו של המנהל, נתקף חרדה. רק לאחר ששוחחתי עם הוריי בטלפון, הם נרגעו.

כאוס

מייד לאחר האסון לא היה אף גורם – בגדוד, בחטיבה, בצה“ל הגדול – שקיבל על עצמו אחריות על הניצולים, שארית הפלטה של פלוגה ד. הפכנו לסרח עודף. הלם, כאוס – אלו מילים דלות כדי לתאר את מצב הגדוד והצבא לאחר נפילת המסוק.

ההתנהגות הזו מנוגדת לחלוטין לערכים שחונכנו עליהם בצנחנים ולחינוך שקיבלנו במשפחה. במהלך מסלול הטירונות בצנחנים למדנו ממפקדינו שאין להפקיר פצוע בשטח, תרגלנו אין־ספור שעות סחיבת אלונקה, למדנו ערכים של מוכנות מבצעית, הרי חבריי ואני נשארנו שבת, עונש על כך שנמצאה מעט חלודה בבורג קת הרובים שלנו, רחמנא ליצלן. הצבא נתן לנו להרגיש כעת שאנחנו לא רצויים, שאין עם מי לדבר. סיימנו את תפקידנו בצה“ל, וכעת אין לאף גורם זמן, רצון ויכולת לטפל בנו. האם הסיסמה שהוצגה בחדר הלוחמים בסנור – “אם לא תהיו תלויים אחד בשני, תהיו תלויים אחד ליד השני“ היא אחיזת עיניים? אני בטוח שהלוחמים והמפקדים של פלוגה ד שנספו באסון המסוק הקפידו ליישם את הסיסמה כהלכתה. אבל פיקוד הצבא גמגם, לא הגיב, והיה הלם. אולי הייתה חסרה לי מגבת לרחצה? אולי אני צריך סוג של טיפול? אולי גוף מקצועי ישמע מה עובר על החיילים שניצלו? בקיצור, הרגשנו שנזנחנו. יובש ושיממון!

ובכל זאת, אנסה ללמד סנגוריה על הגדוד. שבוע לאחר אסון המסוק חווה הגדוד אסון נוסף – סגן מפקד של פלוגה אחרת נהרג. ייתכן שהצטברות אירועים קשים אלו הוציאה את הפיקוד משיווי משקל. אבל עדיין, הציפייה מהגדוד הכי מפואר בצה“ל היא אחרת. זה הגדוד שלחם בגבורה בחווה הסינית במלחמת יום כיפור ואיבד עשרות לוחמים בקרב. זה הגדוד שהקימו יוצאי יחידת 101 לאחר שהתפרקו. זה הגדוד שצנח במיתְלָה בסיני ב“מבצע קדש“ ב־1956, עם המפקד המיתולוגי, רב אלוף רפאל איתן. זה הגדוד שממנו יצאו שמונה רמטכ“לים של צה“ל.

הנורמה הבסיסית המצופה היא שגדוד בעל זכויות כה רבות חייב היה לשמור על הניצולים ולטפחם לאחר שכל עולמם חרב עליהם ברגע אחד. ביום שנערכו לוויות החברים, מפקד החטיבה קיים איתנו שיחה חטופה, ובה נרמז לנו שלא נוכל ללכת ללוויות ולהיות בימי השבעה ובאזכרות של חברינו מאחר שקורס המ“כים החל. הרגשנו שצה“ל מעדיף שלא להתעסק איתנו, שלא “נהיה בסביבה“, אולי חס ושלום נפריע למישהו.

הדגשנו בשיחה שחשוב לנו שבקורס המ“כים נהיה כולנו יחד, הדבר יוכל להקל עלינו במעט את המשא הכבד של נפילת חברינו. קיבלנו תשובה מעומעמת. החלטנו שעד שצה“ל “הגדול“ יתעורר וייתן לנו תשובות, אנחנו ממלאים את חובתנו והולכים ללוויות, לימי השבעה ולאזכרות, גם ללא אישור הצבא.

לנו יש נורמות וערכים של חברות, יש לנו חוב מוסרי כלפי הנופלים. חובה עלינו להשתתף באזכרות. כך הרגשנו, וכך פעלנו.

חברי למחלקה, פטר שרמן, נידב את מקלט ביתו ללינת לילה, אימו היקרה דאגה לצרכינו, ובמשך ימי השבעה נכחנו בלוויות וביקרנו בבתי החללים. כל הנסיעות שלנו היו בטרמפים. צה“ל לא ידע, אולי לא רצה לדעת, מה עלה בגורלנו. בסיום השבעה הגענו בטרמפים לכרמיאל, לקורס מ“כים. שם חיכתה לנו הפתעה מסוג אחר.

מופע האימים בקורס מ“כים

סיימנו את ימי השבעה על מותם בטרם עת של חברינו כשהדי מטחי הכבוד עדיין מהדהדים באוזנינו, ובעיקר בליבנו. הגענו לשערי בית הספר למ“כים (מפקדי כיתות) בעיר כרמיאל, מקווים שאולי הגענו ל“שער הרחמים“ בחומת העיר העתיקה בירושלים, שם אמור להיכנס משיח צדקנו.

כולנו בציפייה שכעת יוכל בית ספר שמחנך מפקדים בצה“ל להעניק לנו אוזן קשבת, אולי שיחה מרגיעה, אולי יקבלו את פנינו במיץ פטל דהוי של צה“ל, אולי ואולי ואולי, אבל לשווא. נערכה לנו שיחה שכל כולה מפגש אימים, מטרתה הייתה להמשיך “להצליף“ בנו, ואינני מגזים בתיאור.

מה חֶטְאֵנוּ ומה קלוננו? האמת, עד היום אינני יודע. אין ראיות על מה פשענו. האם לא די בלחץ הנפשי על מות חברינו? האם לא די הקושי שעברנו בטירונות כלוחמים שנה שלמה?

מפקד בית הספר למ“כים נכנס למפגש איתנו כשהוא שש אלי קרב. ועם מי הוא נלחם, עם אודים עָשֵנים?

שאלתי את חברי, “עשינו משהו רע?“

“חס ושלום,“ ענה לי.

המפקד שאל אותנו, “יש בעיות כלשהן?“

הסברנו לו שאנחנו רוצים להיות בקורס מ“כים כולנו יחד, עשרה חברים.

מייד החל מפקד בית הספר במסכת צעקות ואיומים, “אני קובע מה יהיה, ואני מחליט שאתם מפוזרים בין כל מחלקות הגדוד בקורס מ“כים.“

נכנסתי להלם. מה חטאי ומה פשעי? הוא לא שאל אותנו אם חסר לנו דבר מה, לא שאל אם אכלנו ארוחת ערב, לא שאל איך אנחנו מרגישים לאחר שאיבדנו את חברינו רק לפני שבוע. אולי יאמר לנו מילים של ברכה, כמו שמקובל בהכנסת אורחים?

החלטנו לדבוק בבקשה שלנו להיות יחד בקורס המ“כים. טענו שוב שהדבר יקל עלינו באימונים הקשים, בלילות של סיוטים ובזיכרון הטרי על מות חברינו, אמרנו שבקשתנו צנועה וניתן לקיימה.

המפקד החליט לעשות לנו “משפט שדה“, הוא זימן כל אחד מאיתנו בנפרד אליו למשרדו, שם נכחו גם קצינת שלישות וחייל נוסף שאיני יודע מה תפקידו. אחד מחבריי נכנס למשפט, שמענו מעבר לדלת צעקות מוטחות כלפיו. כאשר יצא, הודיע לנו שהוא נשפט למחבוש (בית סוהר צבאי לחיילים) לשלושים וחמישה ימים. חבר שני נכנס ונשפט למחבוש לשלושים וחמישה ימים, כך החייל השלישי והרביעי.

נכנסתי למשרדו, והוא שואל אותי, “מה החלטת?“

עניתי כמו חבריי, “אנחנו רוצים להיות יחד.“

מייד הוא הודיע לי שאני נכנס למחבוש לשלושים וחמישה ימים, כי אני “מסרב לצאת למלחמה.“ פרצתי בצעקות, אולי גם היה בכי. קצינת השלישות הרגיעה אותי, נתנו לי מים, ואז כתבו שלושים וחמישה יום על תנאי.

כך, כשאנו מושפלים וחבולים נפשית, אנו אמורים להתחיל את קורס המ“כים, כעשרה לוחמים מפלוגה ד, כשברקע מול עינינו דמויות חברינו שנספו. כמה בני אדם קיימים בעולמנו שיכולים לעמוד במשא הכבד הזה?

בקשתנו נדחתה בגסות רוח. קורס המ“כים החל כשאנו מפוזרים בין מחלקות הפלוגה. לא היה לי שום קשר עם חבריי שהיו בבית הסוהר, לא עם חברים שעזבו את היחידה, וגם הקשר עם חבריי מפלוגה ד שהיו איתי בקורס המ“כים היה דל ביותר. היינו מותשים, כל אחד לנפשו. סגל בית הספר היה חשדני כלפינו, כאילו היינו מעורבים באיזה פשע. כך, כשדמויות חבריי מול עיניי, אזרתי כוחות יש מאין, דידיתי וריחפתי, עד שסיימתי את הקורס בהצלחה.

במהלך קורס המ“כים לא הגיע אף נציג מהגדוד או מצה“ל לבקר אותנו או לשאול לשלומנו. כיום, עם ריבוי ערוצי התקשורת, אין לי ספק כי התנהגות בזויה כזו של הצבא לא הייתה עוברת ללא התייחסות, וצה“ל היה צריך לספק הסברים משכנעים מדוע חיילים שפלוגתם נספתה צריכים לעבור מסכת ייסורים קשים.

חזרתי לגדוד כשעל דש חולצתי אני עונד בגאווה גדולה את ה“פלוגטון“ (סמל סיום מסלול לוחם בצנחנים, כולל סיום קורס מ“כים). ה“פלוגטון“ היה חלומם של חבריי שנספו ולא זכו לענוד אותו.

קרן אור בתוך חושך גדול

עם סיום קורס המ“כים חזרתי לגדוד הצנחנים שלי – גדוד 890, לשמש לוחם בפלוגת הרב“טים. כל חיילי הפלוגה הזו הם בוגרי קורס מ"כים (מפקדי כיתות). שם, בפעם הראשונה לאחר חודשים רבים, קיבלתי יחד עם שלושה מחבריי לפלוגה יחס אוהד, חם ומחבק, שילווה אותי עד סיום השירות.

מפקד פלוגת הרב“טים זימן אותי לריאיון, ולאחריו שובצתי למחלקת חבלה, שם פרחתי בזכות חברים ותיקים וצעירים שסייעו לי בכל הנדרש. האימונים בנושא חבלה היו מרתקים, הייתה תעסוקה מבצעית, השתתפתי במבצע ליטני בשנת 1978. במהלך המבצע כבשנו את הכפר השיעי “באזוריה“, שנמצא בדרום לבנון. בכפר הזה גדל והתחנך חסן נסראללה, מנהיג ארגון חזבאללה. לאחר שהתמקמנו בכפר, קיבלנו מנות קרב לאכול לארוחת הצוהריים. בעודנו סועדים את ליבנו, התקרבו אלינו שתי נשים זקנות מקומיות, הליכתן הייתה כבדה והן הסתייעו במקל הליכה, הן היו לבושות בביגוד מסורתי – ג’לבייה ומטפחת ראש – והרכיבו משקפי ראייה כהים. כאשר התקרבו אלינו, ביקשו מאיתנו בערבית בקול רפה – “מיֵה, אַכָּל“ (מים, אוכל), הן חזרו על בקשתן כמה פעמים כשקולן החלוש משדר מסכנוּת. כמובן הסכמנו. כשהסתובבו לדרכן, הבחין חברי בדבר מוזר, הנעליים שלהן היו אדומות. חבר נוסף גם הוא הבחין בכך ואמר, “ווי, ווי, ווי, אלו נעליים של צנחנים.“ הזקנות התבקשו להסיר את המשקפיים, בתחילה סירבו אבל לאחר שהפצרנו בהן, הסירו את המשקפיים. לאחר כמה שניות של הלם קלטנו שהזקנות היו בעצם שני חברים מהפלוגה שהתחפשו לזקנות מקומיות. מדוע התחפשו? כי באותו היום נחוג חג פורים. שני החברים הם ירושלמים כמוני, ובהמשך דרכם בחיים עשו חיל. אחד הבחורים אף היה ביחידה מיוחדת של מסתערבים והוא נהרג בתקופת האינתיפאדה בידי מחבלים. יהי זכרו ברוך!

בסיום שלוש שנות השירות, חבריי לפלוגת הרב“טים נשאו אותי על כתפיהם עד לשער היציאה משטח האימונים בבקעת הירדן. הם בירכו אותי לשלום וחזרו לשטח המאהל. בעודי ממתין לבד לרכב הסעה שייקח אותי לירושלים, הזלתי דמעה. מצד אחד חשתי שמחה גדולה על שסיימתי שלוש שנים בתור לוחם, על אף המהמורות הקשות בדרך. מצד שני, הרגשתי בדידות, אני משתחרר לבד מפלוגת הרב“טים, ללא חבריי מפלוגה ד שנספו באסון המסוק.

מצב החברים מהפלוגה אחרי האסון

לאחר האסון ועד סיום השירות הסדיר, החברים לפלוגה שנשארו הגיבו כל אחד בדרכו. לא ניתן לשפוט את החברים. ישנם חברים שלא עמדו בהתעלמות הצבא מאיתנו ובחרו להיות “ראש קטן“ ולסיים את השירות בצניעות ובשקט, בודדים המשיכו את השירות כלוחמים עד סיומו המוצלח.

אחרי השירות בצבא, חברים לא מעטים בחרו להתגורר בניכר. ישנם חברים שלא עמדו בתלאות הדרך ונזקקו לטיפול נפשי. חברים אחרים עלו על מסלול החיים, אבל לכל הניצולים גרם אסון המסוק לטלטול.

הנצחה וזיכרון

מפקד הגדוד אחרי נפילת המסוק היה צריך לשאת על גבו משא כבד. גם מותו של סגן מפקד פלוגה אחרת מהגדוד ימים ספורים אחרי האסון, לא הוסיף למצב, שגם כך היה בכי רע. לזכותו של המג“ד ייאמר שמיום הזיכרון הראשון לזכר הנופלים ועד עצם היום הזה הוא נוכח ופעיל בהנצחת הנופלים. כך מצופה ממפקד בצה“ל, ובייחוד בצנחנים – דוגמה אישית.

בשנת 2010 שודרה בגלי צה“ל תוכנית רדיו בנושא אסון המסוק בבקעה שאירע במאי 1977. את התוכנית יזמה אישה יקרה, מסורה ומקצועית – טלי ליפקין שחק, רעייתו של הרמטכ“ל החמישה־עשר אמנון ליפקין שחק ז“ל – אגדת צנחנים היחיד בצה“ל שקיבל שני עיטורי עוז על תפקודו בשדה הקרב. בתוכנית הרדיו השתתפו מספר לוחמים, מפקדים וקרובי משפחה של חללי האסון, כולל אותי. זו הייתה הפעם הראשונה לאחר שלושים וחמש שנה מאז האסון שגוללנו את קורות פלוגה ד. התוכנית הייתה כל כך מוצלחת ואיכותית שגם זכינו בפרס מפקד צה“ל – תעודת הערכה צבא וביטחון לתוכנית “כל הפלוגה שלנו מאי 76 הלכה“.

בשנה הארבעים לאסון המסוק ארגנו החברים מפלוגה ד ערב הנצחה וזיכרון לחברים שנספו באסון, האירוע היה מכובד מאוד. כותרתו הייתה: “חברים זוכרים חברים“. מטרת הערב הייתה לזכור ולא לשכוח. אני, כמו חברים נוספים מפלוגה ד, משתתפים מדי שנה באזכרות לזכר הנופלים וגם נמצאים בקשר עם חלק ממשפחות הנספים. חשוב לציין את נציגי פלוגת מאי 76 גדוד 202, האלוף יום טוב סמייה ועמיחי צור, ואת יתר חברי פלוגתם, שעושים כל מאמץ כדי לפעול להנצחת החברים שנפלו ולגיבוש החברים.

סיכום השירות בצנחנים

עברתי מסלול בצנחנים שדומה למסלול של נהג מרוצים – עליות חדות וירידות תלולות. הטירונות הייתה מאתגרת, קשה ומפרכת, איבדתי חברים כמו אחים לי, ולא חסכתי ביקורת מהצבא על דרך הטיפול הקלוקלת בשארית הפלטה של פלוגה ד.

על אף האסון הנורא הצלחתי בנחישות להפוך למציאות את החלום להתגייס לצנחנים, וענדתי בגאווה את סיכת הלוחם ה“פלוגטון“. לא הרשיתי לעצמי להישבר מאחר שראיתי מול עיניי את חבריי שנספו, אשר חלמו כמוני לענוד בגאווה גדולה את ה“פלוגטון“ על דש חולצתם.

תגובת החברים שנשארו לאחר האסון שונה מאדם לאדם. לא ניתן לשפוט חברים שלא הצליחו לסיים את השירות כלוחמים. אין ספק שהשירות בצנחנים תרם להתפתחות שלי, לפחות כמו שאני תרמתי. עמדתי בקשיים בזכות החלום להיות צנחן, בזכות מפקדים טובים ובזכות חברים נפלאים שהיו לי. מה שסייע לי בכל מהלך הדרך היו נחישות, יכולת התמודדות בלחצים והבנה ש“הכול בראש“.

מנשה חברי למחלקה ואני פיתחנו מודל הישרדות במהלך המסעות המפרכים שנמשכו שעות וימים. דמיינו בראש כיצד נאכל את חביתת הביצים שאדים חמים עולים ממנה, ולצידה פרוסות עגבניות טריות, כל זאת כאשר נגיע לביתנו. כל זה נועד, כמובן, לסייע לנו להבין שהקושי הוא זמני וחולף, עד בואם של רגעי האושר והשלווה.

להיות צנחן זה אחריי, זה דוגמה אישית, זה להיות תלויים אחד בשני, ומעל הכול – להאמין בעצמך. למדתי שאין דבר כזה לא יכול, יש לא רוצה.

מהצנחנים יצאתי עם “ארגז כלים לחיים“, הבנתי שגם מפקדים בעלי עבר קרבי מפואר יכולים לטעות, ובגדול. גם היום אם ישאלו אותי היכן לשרת בצבא, ללא היסוס אומר, “אחריי לצנחנים!“

לוחמי פלוגה ד של הצנחנים וצוות האוויר – נ“ד לוחמים, וכל חללי צה“ל – יהי זכרם ברוך!

הרהורים

לאחר אסון המסוק, ובאופן רצוף עד עצם היום הזה, קיימות בתוכי שאלות “פתוחות“, ואולי בעצם חלקן נסגרו. ראשית, מה נפל בחלקי שאהיה בין הניצולים? האם יש לי שליטה על האירועים בחיי? האם ישנו גורם כלשהו שמכתיב לנו את מהלך האירועים? האם היה זה גורל?

מה היה קורה אילולא המפקד שלי היה רואה אותי באקראי זמן קצר לפני העלייה למסוק ומחליף אותי עם חייל אחר שקיבל תפקיד אחר?

ומה היה קורה אילו נכשלתי במבחן להוצאת רישיון הנהיגה שנערך לי בזמן השירות הצבאי? הרי בזכות העובדה שעברתי את המבחן, הצלחתי להוציא רישיון נהיגה על נגמ“ש.

האם הברכה שקיבלתי מהרב המקובל מרדכי שרעבי ז“ל, ערב גיוסי לצבא, בזכותה נשארתי בחיים? האם סבי הצדיק מכלוף (מיכאל) ז“ל, שאני ונכדיי נקראים על שמו, עשה מהלכים בשמיים כדי לתת לי חיים?

קיימים אין־ספור אפשרויות, אילו ואילו ואילו, ואין־ספור ניסיונות לפתור את התעלומה, מדוע?

אולי אנחנו שחקני משנה בהצגה אחת גדולה שאין לנו, ולא הייתה לנו, שליטה על מהלך המחזה, שנכתב ומבוים ומנוהל על ידי מישהו שהוא כול יכול?

כך או כך, נחרץ שאהיה בין החיים, ואני מרגיש שיש לי תפקיד.

אין ספק שהמשפט: “במותם ציוו לנו את החיים“ מתאים לחבריי לפלוגה ד שנספו בתרגיל שכל מטרתו הייתה מוכנות גבוהה לקראת מלחמה. כל זאת כדי לתת לנו, אזרחי המדינה, חיים טובים ובטוחים.

יהי זכרם ברוך!

3 חטיבת הצנחנים – חטיבה מוצנחת שממנה צמחו תשעה רמטכ“לים. החטיבה התנדבותית. כדי להתקבל אליה צריך לעבור גיבוש. מסלול לוחם נמשך שנה. החטיבה החלה לפעול בשנת 1948 ובהמשך התמזגה עם יחידת קומנדו 101. מאז הקמתה השתתפה בכל מלחמות ישראל והייתה לחוד החנית של צה“ל.

4 גדוד 890 צנחנים – גדוד צנחנים ראשון שהוקם בצה“ל. בשנת 1954 התמזג עם יחידת קומנדו 101. הגדוד השתתף בכל פעולות התגמול של שנות החמישים. בשנת 1956 ב“מבצע קדש“ צנחו לוחמי הגדוד עם מפקדם, רפאל איתן, צניחה מבצעית בסיני. סיסמת הגדוד – “לא חוזרים עד שמבצעים“.

5 טריג – נקודת גובה, העיקרון הוא שבכל נקודת טריג אפשר לראות לפחות שתי נקודות אחרות.

6 שבר הליכה – שבר בגובה מפרק הקרסול, נגרם מריצה על אספלט ובשל עומס יתר, והוא מחמיר בזמן ריצה בירידה.

7 “גוזניק“ – נר מאולתר עשוי מקופסת שימורים ריקה. ממלאים מחצית הקופסה בעפר יבש, “שותלים“ בעפר פיסת שק ומספיגים בסולר.

8 בית נחמיה – יישוב עובדים ליד היישוב שוהם, ארבעה קילומטרים מנמל התעופה בן־גוריון. הוקם בשנת 1950 על ידי יוצאי איראן. שם המקום על שם נחמיה, שהיה שר המשקים של מלך פרס והיה מראשי העולים לארץ ישראל לאחר גלות בבל. בשנת 1953 רצחו מסתננים מירדן אישה ופצעו את בני משפחתה. האישה שנרצחה היא אימו של גיסי, בעלה של אחותי. הוא היה תינוק בין שנתיים ונפצע בעת האירוע.

9 מערת קומראן – מערה באזור ים המלח שהתגלו בה בתחילת שנות החמישים המגילות הגנוזות, שהם כתבים עבריים עתיקים, המוערכים שנכתבו במאה השנייה לספירה. המגילות הוסתרו על ידי יהודים והן כיום מוצגות בהיכל הספר בירושלים.