עידן התמימות

1

באחד מערבי ינואר בתחילת שנות השבעים שרה כריסטין נילסוֹן באופרה "פָאוּסט" באולם "האקדמיה למוזיקה" בניו יורק.

אף על פי שכבר דובר על הקמתו של בית אופרה חדש, במקום נידח ומרוחק בכרך, "מצפון לרחוב ארבעים ותשע",* בית אופרה שיתחרה בעושר ובפאר באלה שבבירות אירופה החשובות, היו נציגיה של החברה הגבוהה שבעי רצון לפי שעה לשוב ולהתקבץ מדי חורף בחורף בתאים האדומים והמוזהבים ב"אקדמיה" הישנה והידידותית. השמרנים הוקירו אותה כיוון שהייתה קטנה ולא נוחה ומשום כך הרחיקה את "החדשים", אנשים שניו יורק החלה להתיירא מפניהם אך בד בבד גם להימשך אליהם; הרגשנים דבקו בה בזכות הזיקות ההיסטוריות שנקשרו אליה, והמוזיקליים בזכות האקוסטיקה המצוינת שלה, תמיד תכונה בעייתית כל כך באולמות שנבנו לשם האזנה למוזיקה.

[* בית האופרה החדש, שהיה אמור להחליף את בית האופרה הישן שנקרא "האקדמיה למוזיקה", נבנה למעשה בבלוק של רחוב שלושים ותשע וארבעים פינת ברודווי ונחנך ב־1883. ייתכן שוורטון מצטטת שמועות שלפיהן הוא ייבנה "מצפון לרחוב ארבעים ותשע", כלומר מחוץ למרכז האופנתי של מנהטן באותה תקופה, וזו למעשה האמירה המשמעותית בציון המקום. [כל ההערות הן של המתרגמת.]]

הייתה זו הופעת הבכורה של מדאם נילסוֹן בחורף הזה, והקהל, שהעיתונות היומית כבר למדה לתארו כ"קהל זוהר במיוחד", התאסף ובא לשמוע אותה לאחר שהוסע ברחובות המושלגים והחלקלקים במרכבות סגורות פרטיות, במרכבות משפחתיות מרווחות או במרכבות שכורות זוגיות קטנות של "בְּרַאוּן", צנועות יותר אבל יעילות יותר. נסיעה במרכבה הקטנה של "בְּרַאוּן" נחשבה לדרך מכובדת להגיע לאופרה, כמעט כמו במרכבה פרטית; ואילו היציאה באותו אמצעי תחבורה העניקה יתרון עצום כי אפשרה לנוסע (אגב התייחסות מבודחת לעקרונות הדמוקרטיה), לעלות על הרכב הראשון בתור מהצי של "בּרַאוּן" במקום להמתין עד שחוטמו הגדוש מקור ומג'ין של הרַכָּב הפרטי יבהיק מתחת לאכסדרה של האקדמיה. בחושיו החדים להפליא גילה משכיר המרכבות הדגול, שהאמריקאים רוצים להתרחק ממקום הבילוי מהר יותר מכפי שהם רוצים להגיע אליו.

כשפתח נְיוּלֶנד אַרצֶ'ר את הדלת בעורף "תא המועדון", התא שהיה שמור לגברים בגפם, כבר עלה המסך על תמונת הגן. למעשה, דבר לא מנע מן הצעיר להקדים לבוא, כיוון שסעד בשבע בחברת אמו ואחותו בלבד, אבל הוא התעכב אחר כך כדי לעשן סיגר בספרייה המרוהטת בסגנון גותי בכונניות ספרים עשויות עץ אגוז שחור עם דלתות זכוכית ובכיסאות עם משענות מקושטות בפיתוחים, והייתה המקום היחיד בבית שהגברת אַרצֶ'ר הרשתה לעשן בו. אלא שניו יורק הייתה בראש ובראשונה כרך של ממש והייתה מודעת בתכלית לכך שבכרכים אין זה "הדבר הנכון" להקדים להגיע לאופרה, והשאלה מהו "הדבר הנכון" ומה איננו מילאה בניו יורק של נְיוּלֶנד אַרצֶ'ר תפקיד חשוב לא פחות מהאימה חסרת הפשר מפני הטוטמים שמשלו בגורלותיהם של אבות־אבותיו אלפי שנים קודם לכן.

הסיבה השנייה לאיחור הייתה אישית. הוא התמהמה עם הסיגר כי מעצם טיבו היה חובבן, והחשיבה על ההנאה הצפויה העניקה לו תכופות סיפוק אנין יותר מהתממשותה. והדבר היה נכון בעיקר כשההנאה הייתה מעודנת, כפי שהיו הנאותיו בדרך כלל; ובמקרה הנוכחי היה הרגע שהמתין לו בכיליון עיניים מופלא ויחיד במינו כל כך עד כי - אכן, גם אילו תיאם את עיתוי בואו עם מנהל הבמה של הפרימדונה לא יכול להיכנס לאולם ברגע משמעותי יותר מאשר בעת שהיא שרה: "הוא אוהב אותי - הוא אינו אוהב אותי - הוא אוהב אותי! -" ופיזרה את עלי הכותרת של המרגנית בליווי צלילים צלולים כטל.

היא שרה כמובן "M'ama!" ולא "הוא אוהב אותי" כיוון שכלל ברזל שהתקבל ללא עוררין בעולם המוזיקה תבע שהמקור הגרמני של אופרות צרפתיות ששרות זמרות שוודיות יתורגם לאיטלקית למען ייטיבו להבינו מאזינים דוברי אנגלית. והדבר היה טבעי בעיניו של נְיוּלֶנד אַרצֶ'ר ככל יתר המוסכמות שעיצבו את חייו: כמו החובה להשתמש ליצירת פסוקת בשערו בזוג מברשות שיער כסופות־גב שעליהן חקוקה באמַייל כחול המונוגרמה שלו, ולא להופיע לעולם בנסיבות חברתיות בלי פרח (ורצוי גַרדֶניה) בלולאת מקטורנו.

"M'ama... non m'ama...", שרה הפרימדונה, ו־"M'ama!" בפרץ אחרון של ניצחון האהבה ואגב כך קירבה את המרגנית המרוטה אל שפתיה והרימה את עיניה הגדולות אל קלסתרו הנבון של פָאוּסט, הלא הוא זמר הטנור ג'וזף קאפּוּל, שהשתדל לשווא, במותניית קטיפה סגולה הדוקה ובכובע עטור נוצה, להיראות טהור ובר־לבב כקורבנו הזַכָּה.

נְיוּלֶנד אַרצֶ'ר, שנשען על הקיר האחורי בתא המועדון, הפנה את עיניו מהבימה וסרק את הצד הנגדי של האולם. בדיוק ממולו נמצא התא של הגברת מֶנסוֹן מינגוֹט הקשישה, שמשמניה הכבירים כבר מנעו ממנה זה שנים לבוא לאופרה, אך כמה מבני משפחתה הצעירים ממנה ייצגו אותה תמיד בערבים נוצצים. הפעם ישבו בשורה הראשונה של התא כלתה, הגברת לאוֶול מינגוֹט, ובתה, הגברת וֶלאנד; ומעט מאחורי שתי הגבירות הכבודות העטויות ברוקד ישבה נערה צעירה לבושה בלבן, שעיניה היו נעוצות בהתפעמות בנאהבים שעל הבמה. כשפילח ה-"M'ama!" של מדאם נילסוֹן את האולם הדומם (התאים הפרטיים תמיד הפסיקו לדבר בזמן "שיר המרגנית"), טיפסה ורדרדות חמימה אל לחייה של הנערה, עטתה את מצחה עד לשורשי צמותיה הבהירות ופשטה על השיפוע הצעיר של חזָה עד לקו שבו פגשה בסלסולי רדיד הטוּל הצנוע שנרכס בפרח גַרדֶניה יחיד. היא השפילה את עיניה אל זר הזיוָוניות הענקי שהיה מונח על ברכיה, ונְיוּלֶנד אַרצֶ'ר ראה את קצות אצבעותיה העטויות כפפות לבנות נוגעות ברוך בפרחים. הוא שאף אוויר ביהירות שבאה על סיפוקה, ועיניו שבו אל הבמה.

בבניית התפאורה לא חסכו בהוצאות, ואפילו צופים כמותו, שהכירו מקרוב את בתי האופרה של פריז ושל וינה, הודו שהיא יפה מאוד. קדמת הבמה, עד התאורה התחתונה, הייתה מכוסה ביריעת בד בגון ירוק-ברקת. במרכז הבמה התרוממו כמה תלוליות סימטריות עשויות אזוב צמרירי ירוק מוקפות בחישוקים של משחק קרוֹקֶט ויצרו את בסיסם של שיחים שעוצבו בצורה של עצי תפוזים, אך פוזרו עליהם דווקא ורדים ורודים ואדומים גדולים. פרחי אמנון ותמר ענקיים, שהיו גדולים פי כמה מהוורדים ודמו מאוד למַסְפְּגי הדיו הפרחוניים שסורגות נשים בקהילה כמתנה לכמרים האהודים התורנים, בצבצו מן האזוב שמתחת לעצי הוורדים; ופה ושם פרחה מרגנית שהושתלה על ענף של ורד כנבואה מענגת שבישרה את הפיתוחים הבוטניים העתידיים של האגרונום לוּתֶר בֶּרְבֶּנְק.

במרכזו של הגן הקסום הזה עמדה מדאם נילסוֹן, לבושה בצמר קשמיר לבן משולב ברצועות סאטן אלכסוניות תכולות, עם חריט זעיר מידלדל מאבנט כחול וצמות צהובות גדולות מוטלות בקפידה משני צדדיו של מחוך מוסלין, האזינה בעיניים מושפלות לחיזוריו המשתוקקים של מֶסיֶה קאפּוּל וגילתה אי־הבנה תמה למזימותיו בכל פעם שניסה לרמוז בכוחם המשכנע של מילה או מבט על החלון בקומת הקרקע בבית לבֵנים נאה שהציץ באלכסון מצדה הימני של הבמה.

"היקירה!" חשב נְיוּלֶנד אַרצֶ'ר, ומבטו שב ורפרף אל הנערה עם זר הזיווניות. "היא אפילו לא מנחשת במה מדובר." והוא התבונן בהתפעמות בפניה הצעירים והמרוכזים, התפעמות של בעלות, שבה נמהלו גאוותו על החניכה שעבר הוא עצמו כגבר ויראת הכבוד הענוגה כלפי הטוהר שלה העמוק עד אין חקר. "נקרא יחד את 'פָאוּסט'... ליד האגמים באיטליה..." חשב, ובמעורפל בלבל קמעה בין תמונת ירח הדבש העתידי שלו ליצירות המופת הספרותיות שתהיה לו הזכות הגברית לחשוף לפני כלתו. רק היום אחרי הצהריים הניחה לו מֵיי וֶלאנד לנחש ש"יש לה רגשות" כלפיו (הביטוי המקודש המבטא בניו יורק את הצהרת המחויבות של העלמות), ודמיונו, שכבר דילג לפני טבעת האירוסין, נשיקת האירוסין ומארש החתונה מ"לוֹהֶנגרין", כבר ראה אותה לצדו בנוף אירופי נושן וקסום.

הוא בשום פנים ואופן לא רצה שהגברת נְיוּלֶנד אַרצֶ'ר לעתיד תהיה בורה. הוא רצה שהיא (בזכות חֶברתו הנאורה) תפַתח עידון חברתי ושום־שכל שיאפשרו לה לתפוס את המקום הראוי לה בין הנשים הנשואות הפופולריות ביותר ב"חוג הצעיר", שבו היה מקובל המנהג לנסות למשוך מחוות הוקרה מצד הגברים אך בעת ובעונה אחת לרפות את ידיהם בשובבות. אילו ניסה לרדת לשורשי יהירותו (כפי שכמעט עשה לפעמים), היה מגלה שם את הרצון שאשתו תהיה בקיאה בהוויות העולם ולהוטה לרַצות כמו הגברת הנשואה שקסמיה ריתקו את מאווייו במרוצת שנתיים של סערה נינוחה; אבל, מובן מאליו, בלי שמץ מאותו רפיון־דעת שכמעט הכתים את חייה של אותה ברייה אומללה ושיבש את תוכניותיו במשך חורף שלם.

כיצד יש לחולל את נס האש והקרח הזה ואיך הוא יחזיק מעמד בעולם קשוח, ניוּלֶנד אַרצֶ'ר מעודו לא טרח להתעמק בשאלה; אך הוא החזיק בהשקפתו בשביעות רצון בלי לנתח אותה כי ידע שהיא משותפת לכל בני הטובים הצעירים המסורקים למשעי, לִבני־הוֶוסטים ועונדי־הפרח־בלולאה שנכנסו בזה אחר זה לתא המועדון, החליפו איתו ברכות ידידותיות וכיוונו את משקפות התיאטרון שלהם בעין ביקורתית אל חוג הגבירות שהניבה השיטה. בנושאים אינטלקטואליים ואמנותיים הרגיש נְיוּלֶנד אַרצֶ'ר שהוא עולה על אותם זנים נבחרים של אצולת ניו יורק הישנה; הוא ככל הנראה קרא יותר, חשב יותר ואפילו ראה הרבה יותר מהעולם מכל אחד מהם. איש־איש בנפרד הם הסגירו את נחיתותם; אך כקבוצה הם ייצגו את "ניו יורק", ומשום שהיה מורגל בסולידריות גברית קיבל את פסיקתם בכל הסוגיות שכונו מוסריוּת. חושיו אמרו לו שבמובן הזה, פרישה מן הציבור תיחשב למטרד - ובמידה רבה גם לסגנון קלוקל.

"חי נפשי!" קרא לוֹרֶנס לֶפֶרְטְס והסיט בבת אחת את משקפת התיאטרון מהבמה. לוֹרֶנס לֶפֶרְטְס היה בעיקרו של דבר הפוסק האחרון בענייני "סגנון" בניו יורק. הוא ככל הנראה הקדיש זמן רב יותר מכל אחד אחר לעיון בסוגיה הסבוכה והמרתקת הזו; אך העיון לבדו לא סיפק הסבר לבקיאות המוחלטת והנינוחה הזו. די היה רק להביט בו, החל משיפוע מצחו הקירח וקימור שפמו הבהיר והיפהפה, וכלה בכפות רגליו הארוכות והנעולות נעלי לכה בקצה הנגדי של דמותו הכחושה וההדורה, כדי להיווכח שהידע ב"סגנון" הוא בהכרח תכונה מולדת בכל מי שיודע ללבוש בגדים משובחים כאלה ברישול כזה ולשאת קומה גבוהה כזאת בחן בטלני רב כל כך. כפי שאמר עליו פעם מעריץ צעיר: "אם יש מישהו שיכול לומר מתי בדיוק צריך לענוב עניבה שחורה עם בגדי ערב ומתי לא, לארי לֶפֶרְטְס הוא האיש." ובסוגיה של נעליים בלי שרוכים לעומת נעלי לַכָּה חצאיות עם שרוכים, איש לא ערער מעולם על סמכותו.

"אלוהים!" אמר; ומסר בשתיקה את המשקפת לסילֶרטוֹן גֶ'קסוֹן הקשיש.

נְיוּלֶנד אַרצֶ'ר עקב אחר מבטו של לֶפֶרְטְס וראה להפתעתו שהעילה לקריאה הייתה כניסתה של דמות חדשה לתא של הגברת מינגוֹט הקשישה. הבאה הייתה אישה צעירה ודקת גו, נמוכה במקצת ממֵיי וֶלאנד, ששערה החום והמקורזל היה צמוד לרקותיה ואסוף בסרט צר משובץ יהלומים. המראה שנרמז באביזר השיער הזה, ושיווה לה את מה שכונה אז "מראה ז'וזפין", הובלט בגזרתה של שמלת הקטיפה הכחולה הכהה עם החגורה שכיווצה אותה בדרמטיות מתחת לחזה בעזרת אבזם גדול בסגנון נושן. לובשת השמלה המיוחדת הזאת, שנראתה לא־מודעת כלל לתשומת הלב שמשכה אליה השמלה, עמדה לרגע אחד במרכז התא והתווכחה עם הגברת וֶלאנד אם מן הראוי שתתפוס את מקומה של האחרונה בפינה הימנית הקדמית; ואז ויתרה בחיוך קל והתיישבה בשורה אחת עם גיסתה של הגברת וֶלאנד, הגברת לאוֶול מינגוֹט, שהייתה ממוקמת בפינה השמאלית.

מר סילֶרטוֹן גֶ'קסוֹן החזיר את משקפת התיאטרון ללוֹרֶנס לֶפֶרְטְס. כל תא המועדון הסתובב אליו מוכנית והמתין שהזקן יאמר את דברו, מאחר שמר גֶ'קסוֹן הקשיש היה הסמכות הגבוהה בענייני "משפחה" כשם שלוֹרֶנס לֶפֶרְטְס היה בענייני "סגנון". הוא הכיר את כל ההסתעפויות המשפחתיות בניו יורק; והוא יכול לא רק להבהיר שאלות סבוכות דוגמת הקשר בין משפחת מינגוֹט (באמצעות משפחת ת'וֹרְלי) עם משפחת דאלאס מקרוליינה הדרומית ואת הקשר בין הענף המבוגר של משפחת ת'וֹרְלי מפילדלפיה למשפחת צ'יוֶורְס מאוֹלבַּני (שאין בשום פנים ואופן לבלבל בינם ובין משפחת מֶנסוֹן צ'יוֶורְס שמתגוררת ביוּניבֶרסיטי פְּלֵייס בניו יורק), אלא גם למנות את התכונות העיקריות המאפיינות כל אחת מהמשפחות הללו: למשל את הקמצנות המופלגת המציינת את הצאצאים הצעירים בשושלת לֶפֶרְטְס (אלה מלוֹנג אַיילֶנד); את הנטייה הרת־הגורל של משפחת רַשווֹרְת' להשתדך בשידוכים מטופשים; ואת מחלת הנפש החוזרת ומופיעה בכל דור שני במשפחת צ'יוֶורְס מאוֹלבַּני, שבני דודיהם מניו יורק סירבו מאז ומתמיד להתחתן איתם - להוציא המקרה של מֶדוֹרָה מֶנסוֹן שהסתיים באסון, כידוע לכולם... אבל הרי אמה הייתה רַשווֹרְת'.

נוסף על היער הזה של עצי משפחה, מר סילֶרטוֹן גֶ'קסוֹן הכיל בין רקותיו הצרות והנבובות ומתחת לבלורית הרכה של שיער כסוף גם אלמנך שכלל את מרבית השערוריות והתעלומות שלהטו מתחת לפני השטח הרוגעים של החברה הגבוהה בניו יורק ביובל האחרון. ידיעותיו אכן הרחיקו לכת כל כך, וזיכרונו אכן אצר אותן בצלילות רבה כל כך, עד שהניחו כי הוא האדם היחיד שיכול עדיין לספר מיהו באמת ג'וּליוּס בּוֹפוֹרט הבנקאי, ומה קרה לבּוֹב סְפַּייסֶר יפה התואר, אביה של הגברת מֶנסוֹן מינגוֹט הקשישה, שנעלם בנסיבות מסתוריות (ועם סכום כסף גדול מקרן נאמנות) פחות משנה אחרי נישואיו, ובדיוק ביום שהרקדנית הספרדייה היפהפייה ששימחה את לבבם של המוני צופים בבית האופרה הישן בבּאטֶרי עלתה על סיפונה של אונייה שהפליגה לקובה. אך תעלומות אלה ורבות אחרות היו סגורות וחתומות על לוח לבו של מר גֶ'קסוֹן; כיוון שלא רק רגש הכבוד החזק שלו אסר עליו לחזור על דברים ששמע בצנעה, הוא גם הבין יפה שהמוניטין שיצאו לו כשומר סוד מרבים את ההזדמנויות שיש לו לגלות דברים שהוא רוצה לדעת.

תא המועדון המתין אפוא במתח ניכר עד שמר סילֶרטוֹן גֶ'קסוֹן החזיר את משקפת התיאטרון ללוֹרֶנס לֶפֶרְטְס. לרגע קל הוא בחן בדקדקנות ובשתיקה את החבורה הקשובה מבעד לעיניו הכחולות והמצועפות, המחופות בעפעפיים משורגי ורידים; ואז פיתל את שפמו פיתול מהורהר ואמר בפשטות: "לא הייתי מאמין שבני משפחת מינגוֹט יתחצפו עד כדי כך."