פרק 1
"לאן את בורחת?" הוא אוחז בידי, עיניו עדיין מעורפלות מהמשגל שחווה זה עתה.
"הביתה" אני עונה ומשתחררת מאחיזתו.
"עוד לא סיימתי אתך" הוא מציין ומתיישב במיטה.
"אני סיימתי אתך" אני מחזירה באותו הטון, אוספת את חפציי ויוצאת מדירתו המעופשת. במעלית, אני נועלת את נעליי הסטילטו האדומות ובודקת שלא שכחתי דבר.
‘פאק... עוד ג'קט שלעולם לא יחזור' אני מנידה בראשי בעצבנות מצד לצד כשאני מבינה שהג'קט שלי נשאר בדירתו וכי אין כל סיכוי שאני חוזרת לשם.
אני יוצאת אל הרחוב החשוך, רק כמה מנורות רחוב מאירות את השביל. אני מרימה את ידי ומונית עוצרת לצדי.
"לאן את צריכה?" נהג המונית שואל ועיניו ממוקדות בנקודה מתחת לראשי.
אני מסתכלת על האזור בו הוא מרוכז ומבינה שעדין לא הואלתי בטובי ללבוש את החולצה. אני לובשת אותה במהירות, נכנסת ומתיישבת במושב האחורי.
"לאן?" הוא חוזר שוב ואני מנסה להיזכר איפה לעזאזל השארתי את הרכב, ומחליטה למצוא אותו רק מחר.
"מגדלי U" אני מביטה בפניו המשקיפות בראי והנהג מרים את גבותיו בפליאה, אך לשמחתי שותק.
"את גרה שם?" הוא שואל סודק את השקט, וחוסר הסבלנות שלי תופס פיקוד.
"לא... אני מזדיינת שם" אני מחזירה לו בהרמת גבה משלי ובחיוך מתנשא.
"סליחה ששאלתי" עיניו מושפלות, גופו שפוף. הוא ממוקד בכביש שלפניו. ‘הוא נבוך' אני אומרת בלבי וזוויות שפתיי עולות בשל הניצחון הקטן הזה.
הנסיעה מדרום תל אביב אל המגדלים אורכת כעשר דקות, אחרי הכול מי באמת מסתובב ברחובות בשעה הזו באמצע השבוע, הרי בעוד כשעתיים הכבישים כאן יתמלאו אנשים המתנהלים בצורה הכי נורמטיבית שקיימת- לוקחים את הילדים למסגרות, חוטפים קפה בדרך ונוסעים לעבודה.
מי קבע מהי הנורמה? סתם אנשים משעממים.
מעולם לא הייתי נורמאלית. לא גדלתי במשפחה נורמאלית, לא עשיתי את מה שכל הילדות האחרות עשו ולבסוף ברחתי הכי רחוק שאפשר, למקום שעליו סיפרו לי שהיה ‘הבית', ישראל.
פעם לביא אבי, סיפר לי שאמי נולדה וגדלה בישראל. הוא סיפר לי שהיא ברחה ממנה, כי בישראל למרות המודרניזציה לא קבלו את דרך החיים השונה שלה. פניו החמוצים בעת שסיפר לי חרוטים בראשי. באותו הרגע הבנתי כי ישראל היא הבית שהכי מתאים לי.
אני עוד לא מרגישה כאן בית. אם לומר את האמת, אני לא מרגישה בשום מקום בבית. החיים שלי מלאים בנדודים. אין מקום בעולם מלבד ישראל שגרם לי לרצות להישאר בו למעלה מחצי שנה. ישראל היא המדינה היחידה בעולם בה אני מסוגלת, למתוח שנתיים של עבודה מבלי לברוח.
הנדידה ממקום למקום מעייפת אבל עבורי, להישאר במקום אחד- מעייף אפילו יותר.
"הגענו" קולו של הנהג מתגנב אל תוך המונולוג שלי עם עצמי.
אני מרימה את ראשי ממשענת הראש הקרה ופוקחת את עיניי.
אני פותחת את התיק, דוחפת את ידי פנימה אך הארנק לא נמצא.
"אבדתי עוד אחד?" אני מלמלת לעצמי. הנהג מתחיל לנוע בחוסר סבלנות. דלת המונית נפתחת ואילן השומר של המגדל, עומד מולי.
"שוב אבדתי אותו" אני אומרת ומושכת בכתפיי לאות כניעה.
"ברור, אמילי... תעלי, אני אטפל בנהג" הוא אומר בקולו העבה, אך המלטף, הכל כך אופייני לאילן. אני יוצאת מהמונית נושקת, קלות על לחיו של המלאך השומר שלי, ומדדה לכיוון המעלית.
אני נכנסת אל הדירה, כוס היין עדין מונחת באותו המקום בו השארתי אותה לפני שיצאתי.
אני אוספת אותה אליי וגומעת את תוכנה באחת.
אני פותחת את המקרר ושולפת גבינה צהובה, אבוקדו וחמאה, פותחת את הארון ומגלה את קופסת הקרקרים שקרן מנהלת משק הבית שלי, תמיד דואגת למלא.
אני מביטה בשעון ומבינה שנותרו לי בקושי שעתיים לישון, עד שאצטרך להתארגן ליציאה לקראת יומי הראשון במקום עבודתי החדש. המקום אליו אגיע בכל בוקר בשנתיים הקרובות.
אני לא יודעת למה נציגי חברת "ride the wave" רדפו אחריי. קורות החיים שלי מלאים בהצלחות וכיבושים, אך גם מצביעים על מחויבות זמנית. שנתיים.
בכל שנתיים, לאחר שאני צוברת הון, לאור השכר הגבוה שאני מרוויחה בזכות התמחותי, וכיבושיי בתחום ניהול פרויקטים ויצירת שיתופי פעולה בחברות, אני נוסעת ללונדון כדי לבקר את חברי הטוב, צ'רלי. לא להאמין שעד לפני כמה שנים הוא היה המרצה שהערצתי, היחיד שהצליח להעמיד אותי במקום. היחיד שלא הצלחתי להעמיד לו.
היום הוא החבר הטוב ביותר שלי. בעצם החבר היחיד שיש לי. בכל פעם כשאני מגיעה, ואחרי שנמאס לנו לרבוץ על הספה, אנחנו מתכננים את הטיול הבא שלי. צ'רלי תמיד דואג לסדר לי את לוח הזמנים ולא שוכח לשבץ גם את המקומות הבטוחים והטובים ביותר לעשות את מה שאני הכי אוהבת. כן, האהבה הגדולה שלי, סיכונים.
ההתמכרות הגדולה שלי היא סקס ואדרנלין. ואין לי כל רצון להיגמל.
אני פותחת את תיק הטיולים שלי ושולפת תמונה של צ'רלי ושלי, יושבים בבר עם כובעי בוקרים חומים מעור ומשיקים משקה שקוף שאיני יודעת את שמו. אבל אין ספק שהוא ארגן לי באותו הלילה אחלה שינה.
זה היה אחד הלילות הבודדים בהם ישנתי טוב. החלומות לא הופיעו דמותו של הסיוט הגדול שלי, לא תקפה אותי והקולות בראשי לא הפריעו לי. צ'רלי ידע את זה.
אני יודעת שהוא מעולם לא גילה לי את שם המשקה, רק כדי לשמור עליי.
אני מתיישבת על הספה ומניחה את ראשי על המסעד. קול פיהוק ממלא את החלל ואני מבינה שלא אוכל לברוח עוד. אני חייבת לעצום את העיניים. אני מביטה על הקרקרים שהכנתי הממתינים על שולחן הקפה. אך השינה מושכת אותי, אני עוצמת את העיניים ובורחת.
"את מדהימה. כן נסיכה, תדחפי אותו חזק" הוא אומר ומחדיר את איברו לפי פעם אחר פעם. הגרון כואב לי ואני לא יכולה להכיל את גודלו. שאריות ארוחת הערב עולות בגרוני. דמעות ניגרות מעיניי והוא לא מפסיק. אני מנסה להדוף אותו ממני. אך הוא גדול וחזק.
"כן נסיכה, אוי זה קורה... פאק זה קורה" הוא נאנח ואני מרגישה נוזל חם ומר בפי המתערבב עם השאריות שכבר נמצאות בקצה הוושט. אני פולטת את תוכן קיבתי על מכנסיו המופשלות וזוכה לסטירה על לחיי, אני נוחתת על הרצפה ממררת בבכי וזוכה לבעיטה בבטני ו..
אני מרימה את ראשי מהמסעד. פניי מיוזעות, נשימתי כבדה. אני בוחנת בחשש את החלל הריק סביבי ומבחינה ברסיסי אור הנכנסים מבעד לחלון. אני ממשיכה לבחון את חלל הדירה. הוא ריק אני לבדי.
אני מניחה את הראש בחזרה על המסעד ומבינה שכבר לא אוכל לשוב לישון.
אני מתיישבת על הספה, עיניי שורפות מעייפות. אני מתרוממת בקושי ונכנסת לחדר האמבטיה. פושטת את בגדיי, אתם יצאתי לבילוי בלילה שעבר, ונכנסת תחת זרם המים הקרים.
לא חמים, אף פעם לא חמים. המים מנקים אותי, מטהרים את המחשבות על החלום. הוא שוב הגיע, למרות שאני יודעת שאנשים מתים לא יכולים לפגוע בנו. אני לא מפסיקה לראות אותו. גופי רועד מזכרון המגע שלו. אבל הוא לא יצליח לשבור אותי. אני מצמידה את המגבת לגופי מעבירה אותה על פני על צווארי ומבינה שזה הזמן לחזור לחיים.
"זה הזמן לעשות את מה שאת יודעת לעשות הכי טוב" אני אומרת לעצמי מול הראי, עוטה על פניי חיוך גדול ויודעת שאני בדרך לעוד כיבוש.
אני יוצאת אל חדר השינה, פותחת את דלת חדר הארונות ושולפת שמלה צמודה בצבע שמנת. מחפשת במדפים את הנעליים התואמות בצבען. גורבת גרביון בצבע גוף, מנסה לטשטש את תוצאות הג'אנק פוד, מזוני הקבוע בשעות המאוחרות של הלילה. בוחרת חזייה בצבע קרם. בוחנת את השדיים השופעים בהם התברכתי ומחייכת לדמות הג'ינג'ית המשתקפת מולי במראה.
אני מורחת מעט ליפ-גלוס שקוף, מושכת מסקרה שחורה, שתבליט את עיניי הירוקות, מנפחת את שערי ומתלבשת. בוחנת בהנאה את התוצאה בראי.
"כן... את בהחלט מוכנה" אני מחמיאה לעצמי בחיוך מרוצה שמבליט את גומת החן שבלחיי הימנית.
אני עולה על עקביי. אוספת מתיק הנסיעות ארנק חדש, מניחה בפנים את כרטיס האשראי ויוצאת מפתח הדירה.
בלובי הבניין אילן מקבל את פניי ומושיט לי את מפתחות הרכב. אני מצמצמת את עיניי, מנסה להבין איך בכל פעם מחדש הוא מצליח להפתיע אותי.
"הגבר המושלם " אני אומרת בהדגשה ונושקת ללחיו.
"אל תגלי לאשתי" הוא אומר בחיוך המבליט את הקמטים שבצדי עיניו.
"אשמאי זקן" אני לוחשת לו, אוספת את המפתחות ויוצאת אל הרכב.
"בהצלחה" אני שומעת אותו קורא אחריי לפני שאני סוגרת את דלת הרכב, מה שגורם לי לחייך בפה מלא.
כבר שכחתי את הפקקים התל אביביים. נסיעה שאמורה לארוך כעשר דקות מתארכת ונמשכת כחצי שעה. העיר פקוקה. אני כבר כמעט מתייאשת, עד שמופיעה מולי חניית המגדלים.
אני מחנה את הרכב כמה שיותר קרוב למעליות. מקישה את מספר הקומה שנמסר לי מראש ומתקרבת למשרדי החברה.
אני לוחצת על הפעמון ודלת הזכוכית החלבית נפתחת בפניי. אני סוקרת את הסביבה ולא רואה כל סימן לכך שמדובר ברשת של מכוני כושר. ‘זה מוזר' אני אומרת לעצמי. הפקידה הצנומה, בעלת גוון העור השחום ועיניי השקד, בוחנת את גופי.
"הכול בסדר?" אני שואלת בביטחון.
"כן... סליחה, פשוט כשאמרו לי שמגיעה עובדת חדשה לא חשבתי שתראי כך" היא אומרת ואודם עולה בלחייה.
"לסבית?" אני פולטת סוקרת את גופה ומרימה גבה והיא פוקחת את עיניה, נבהלת מתעוזתי.
היא מכחכחת בגרונה, מנסה לצאת מהסיטואציה המוזרה שנקלעה אליה.
"מר גל מחכה לך." היא משווה לקולה בטחון ואני מחייכת.
היא מובילה אותי למשרדו של מר גל. המסדרון ארוך ורחב, משרדים פזורים לכל אורכו ובמרכזו חדר שקוף לגמרי, חדר הישיבות.
המשרד אליו פניי מועדות ממוקם בסוף המסדרון.
דלת עץ כבדה, מעץ מהגוני, מפרידה ביני לבין הבוס החדש שלי.
הפקידה פותחת את הדלת ומר גל עומד בחזית שולחנו וממתין לי.
"איחרת" הוא מכריז בקשיחות.
אני מביטה על שעון הרולקס שעל פרק כף ידי ובוחנת את השעה.
"לא מר גל. למעשה יש לי בדיוק עוד 50 שניות. אולי כדאי שאצא ואחזור" אני אומרת בחיוך שלא משתקף בעיניי.
"אני כבר מחבב אותך. מיכאל. " הוא מושיט את ידו ללחיצה, אני נענית ומושיטה לו את ידי.
"אמילי, את זה כבר ידעת." קולי קר ומחושב. הוא מחייך וצועד אל כיסא המנהלים.
אני צועדת אחריו ומתיישבת בכורסת העור שמולו.
אני בוחנת את המשרד הנקי. קירותיו חפים מכל תמונה או צבע.
"מוצא חן בעינייך?" הוא מתעניין.
"האמת שלא" אני עונה בכנות.
"שובל פעמיים קפה" הוא מבקש ורק עכשיו אני שמה לב שהיא עדיין עומדת בכניסה למשרד.
"וואו, אתה שותה שתי כוסות קפה בבוקר?" אני שואלת בציניות.
"אני מבין. סליחה יקירתי. מה תרצי ששובל תביא לך?" הוא שואל בחיוך מרוצה. נראה שהוא משועשע מהתנהגותי בעוד אני מרגישה שהגבר הזה, על אף גילו המשתקף בפניו, מאוד מסוכן.
"קפה" אני אומרת והוא שוב מחייך.
שובל עוזבת את המשרד ומר גל מתיישב בכיסאו.
"מה לא אהבת במשרד?" הוא שואל ישר ולעניין.
"הכול. המשרדים האלה כלל לא משקפים את העסק, לא מגרים את הלקוח שנכנס. מהרגע שנכנסתי הרגשתי מלכוד. לא היה ואין לי כל רצון להישאר." אני אומרת והוא בוחן את פניי. לרגע פניו נופלות לאזור שדיי ואני מכחכחת בגרוני.
"כמעט ולא מגיעים הנה לקוחות" הוא שולף תשובה.
"והעובדים שכאן, אלה שאחראיים לקידום החברה, מה הם מוכרים? עד כמה הם מכירים את המוצר? הם משתמשים בו? אם אשאל כל אחד מהם, האם הם יוכלו לתת לי תשובות מדויקות? לדוגמה מה ההבדל בין המכונים שלך לבין המתחרים? מה הייחודיות של החברה? איזה סניף הוא הגדול ביותר?" אני פותחת ברצף שאלות והוא ממשיך לבחון אותי. מבטו לא מש מפניי.
"ברור" הוא אומר בביטחון. בעוד שובל נכנסת למשרד עם מגש עליו כוסות הקפה שלנו וכריכונים.
היא מניחה את הכיבוד על השולחן בעדינות ופונה לכיוון הדלת.
"בוא נבחן את זה" אני מאתגרת אותו.
"שובל, תישארי" אני מורה לה. ושניהם מסתכלים עליי.
שובל מביטה במר גל, ממתינה לאישורו, הוא מהנהן בראשו.
"שובל יקירתי, כמה מכונים של מר גל קיימים ברחבי הארץ?" אני שואלת אותה. היא בולעת את הרוק.
"אני חושבת שעשרה" היא עונה ואני מחייכת.
"כמעט צדקת, יש שנים עשר" אני מתקנת אותה, והיא נעה בחוסר בטחון ופניה נצבעות בצבעה של עגבנייה בשלה.
"שאלה שניה, כמה עולה מנוי אצלכם?" אני שואלת ושובל מביטה במר גל ולאחר מכן באצבעותיה האוחזות במגש הפלסטיק הלבן.
"שאלה אחרונה שובל ואני מניחה לך" אני אומרת ברכות.
"באיזה מכון את מתאמנת?" אני שואלת והיא מחייכת.
"זו שאלה קלה. אני מתאמנת בהום פלייס, יש סניף ממש קרוב לביתי" היא אומרת מרוצה ופניו של מר גל מאדימות.
"תודה שובל" אני משחררת אותה ומביטה במר גל.
"עכשיו אני מבין. " הוא זורק לאוויר, כבר לא מסתכל עליי כאישה הסקסית שנכנסה למשרדו. הוא מסתכל עליי כשוות ערך.
"מה?" אני שואלת בהתרסה.
"וואו את תותחית, בדיוק כמו שדיברו עלייך. אני רוצה לדעת על מה את חושבת, איך אפשר לקדם אותנו?" הוא מבקש ואני מחייכת.
"זה פשוט. כהתחלה, אני רוצה לשנות את אופי המשרדים. אני רוצה חדר כושר קטן, זהה לכלל חדרי הכושר של הרשת, כאן במשרדים." אני אומרת והוא מסתכל עליי כמי שהצמיחה שני ראשים.
"ואיך זה ישדרג אותנו?" הוא שואל.
"מר גל, השינוי צריך להתחיל מבפנים. אם העובדים יכירו את מה שהם מוכרים, את החברה אותה הם מייצגים, הם ימכרו מנויים, הם ירגישו שייכים ולא עובדים זמניים בחברה, כאלה שבכל רגע נתון עלולים להיות בחוץ." אני אומרת והוא ומהנהן.
"אני מוכן לעשות את זה. מה עוד?" הוא שואל בהתלהבות.
"תוציא נוהל חדש בו תכריז שכל העובדים מנויים אך ורק לחדרי הכושר של החברה. כמובן שהמנוי הוא חלק מסל ההטבות לעובד." הוא נאנח ומשחרר אוויר שהיה כלוא בריאותיו אך מאשר.
"מה עוד?" הוא נשען על השולחן, מתעניין.
"איפה המשרד שלי? אני רוצה להתחיל ללמוד את העסק." אני מתעלמת לגמרי משאלתו.
"יש לנו חודש" הוא אומר פתאום ואני מסתכלת עליו בעיניים מצומצמות.
"חודש למה?" אני מנסה להבין.
"חודש לעשות כאן את השינויים שציינת. יונתן חוזר בעוד חודש" הוא אומר את הדברים בבלבול.
"הסמנכ"ל שלך." אני אומרת.
"הבן שלי. היורש שלי." הוא מחזיר.
"אני לא מבינה" אני שותה את הקפה הרותח בלגימה אחת ומתרוממת.
"בואי נאמר שיונתן פחות אוהב שינויים." הוא אומר בחיוך ממזרי.
"מזל שלא הוא הבוס שלי." אני מסננת ומתקדמת לכיוון הדלת, ממתינה שיוביל אותי למשרד שיועד לי.
הוא מבין את הרמז ומוביל אותי למשרדי. לתדהמתי הרבה משרדי צמוד למשרדו. המשרד גם הוא עקר. הצבע השנוא עליי הוא לבן.
"צבע. אני חייבת צבע." אני אומרת ומר גל מחייך.
