מבוא
שלום לך, קוראת יקרה,
נתחיל בשאלות אלייך:
מתי לאחרונה (אם אי־פעם עשית את זה בכלל) שאלת את עצמך על מקומן של חברות בחייך?
האם עצרת אי־פעם, ולו לרגע, כדי לחשוב אם את מסופקת מחיי החברה שלך, או אם יש לך לתחושתך מספיק חברות אמת?
האם שאלת את עצמך מהי בעצם חברת אמת בשבילך? האם יש דבר כזה בכלל, או שזו רק פנטזיה?
האם בדקת עם עצמך את מי את מכתירה בליבך כחברת אמת ולמה? מה מחבר אותך אליה ומה יכול להרחיק אותך ממנה? והאם יש לך, בחברויות שאת יוצרת, איזה שהוא דפוס ש“תוקע“ אותך או שתורם לך?
האם עצרת לחשוב במודע כיצד את מתנהלת מול המקומות הפחות נעימים ומדוברים בחברות כמו קנאה, אכזבה או שברון לב כתוצאה מפרידה מחברה?
ומשנפרדתן, האם בדקת מה מאפשר לך ליצור חברויות חדשות, ומהם הדברים שמונעים ממך לעשות זאת? והאם חשבת בתשומת לב ובאופן אקטיבי מה את יכולה לעשות עם זה?
האם ניסית ממש אי־פעם לדמיין איך את רוצה שחיי החברה שלך ייראו, והאם הצבת לעצמך מטרות בהקשר הזה ותכננת פעולות שיביאו אותך ליעד שאת רוצה?
רובנו מתעסקות ומתלבטות רבות סביב שאלות אלו בנפש פנימה, אך הרוב המוחלט של הנשים יענה על השאלות האלה לא, או: “אולי חשבתי, אבל לא ממש ידעתי מה לעשות עם זה.“
מדהים לחשוב שהתקדמנו בכל כך הרבה תחומים; אנו, נשות המאה ה־21, דואגות לקדם את עצמנו לקראת הקריירה, הזוגיות וההורות שאנו רוצות, ומשקיעות בכך אנרגיה, רצון, זמן, כסף ומחשבה. אך בתחום החברתי אם אנו רוצות להתקדם, להתפתח, או לשנות, אנו מתנהלות כעיוורות, מגששות באפלה, המחשבות מתרוצצות בראשנו לכל כיוון ובמעגל אין־סופי שמוביל לשום מקום.
בתחומי הקריירה, הזוגיות וההורות יש לנו תחושה של שליטה ואפשרויות בחירה, וזמין לנו מידע רב אצל אנשי מקצוע וברשת. אך כשאנו מגיעות לשאול את עצמנו איך לשנות או להרחיב את המעגל החברתי שלנו, או לנסות להבין מה קורה לנו סביב התחושות הקשות שמציפות אותנו לעיתים בחברות, אנחנו מרגישות כאילו נכנסנו לסמטה אפלה ושכוחת אל או לרחוב ללא מוצא, ובעיקר לבד.
אנו נתקלות בוואקום, בחוסר ידע, בחוסר אונים ובבלבול, שנשמעים כמו: “יופי, אז אני רוצה חברות חדשות, אבל מה בדיוק אני אמורה לעשות עם זה? ואיפה בדיוק אני אמצא אותן?“
או “חוויתי עכשיו חוויה קשה מול חברה, האם זה נורמלי? ומה אני עושה עם זה?“
אין לאן לפנות, אין עם מי להתייעץ, אין את מי לשאול, ממי ללמוד ואת מי לחקות. יש ריק, חור שחור. חור שחור הנובע מקשר שתיקה חוצה תרבויות (“קשר שתיקה“ הוא מונח המתאר תופעה תרבותית, שבמסגרתה קבוצה של אנשים אינם מזכירים נושא מסוים או אינם דנים בו, והוא לרוב תוצאה של לחץ חברתי2).
גם אני הייתי שם. פתאום הגיע שלב בחיי שבו חוויתי חוויות של כאב מחברות או פרידה מהן ורציתי חברות חדשות, אך לא ידעתי איפה להתחיל: מה עליי לעשות, עם מי להתייעץ, מי יוכל לעזור לי ולתת לי ידע מעשי איך לממש את הרצון שלי - ולא רק יקשיב לקיטוריי.
מעבר לתסכול, זה גרם לי לתהות למה הנושא הזה, של תחושת בדידות, הוא בעצם כזה “חור שחור“? למה אף אחת לא מדברת על זה?! למה כל מה שאפשר למצוא ברשת הוא מאמרים טיפוליים שלא נוגעים לי בשום צורה? ואיך לכל הרוחות אוכל לבנות מחדש את המעגל החברתי שאני רוצה?
לאורך חיי הבוגרים לא ממש הקדשתי מחשבה לנושא החברות. התנהלתי. זרמתי, כמו שאנחנו קוראות לזה. הדברים פשוט קרו מאליהם, “על הדרך“, כמו שחשבתי שקורה אצל כולן, עד שהגיע אותו הרגע שבעקבותיו התחלתי ממש, אבל ממש, לחשוב על זה.
זה קרה כשלפתע הדברים פשוט הפסיקו “לקרות מאליהם“, ואז הכתה בי לראשונה המחשבה:
איפה לעזאזל כל החברות שלי, ואיך הגעתי למצב הזה בכלל?!
איך לכל הרוחות אני, אישה נורמטיבית – אימא, רעיה, אשת קריירה מצליחה, מנהלת בעמותה, אישה חברותית ומעניינת בת 83, שבתקופת הצבא והאוניברסיטה יצרה קשרי חברות די בקלות – נשארתי כמעט נטולת חברות קרובות?
איך ייתכן שזה קרה? ואיך זה קרה לי!?
היום אני יכולה לכתוב את המשפט הזה מתוך ביטחון עצמי ובנינוחות, ופחות אכפת לי מה אנשים יחשבו עליי. אבל אז, לפני כעשור, חשבתי שמשהו אצלי אולי מקולקל, והפרט הזה בקורות חיי עורר בי בושה ומבוכה. הנינוחות וההבדל בין האישה שהייתי אז לאישה שאני היום נובעים מכך שהיום אני יודעת דבר־מה חשוב שלא ידעתי לפני עשור - היום אני יודעת שמה שחשבתי שקורה רק לי – אובדן קשרים קיימים וקושי ביצירת קשרים חדשים - קורה לנשים רבות מספור, ושכל אחת מהן חושבת שזה קורה רק לה.
הפרדוקס המצחיק/עצוב הזה מתאפשר מכיוון שתחושת בדידות היא נושא שפשוט לא מדברים עליו. יותר נכון, מסתירים אותו. הוא טאבו.
בחברה שלנו, אם תודי בפני אחרים שרחמנא ליצלן מצאת את עצמך באמצע החיים עם מעט חברות או ללא חברות בכלל – הרי זה סוף העולם. זה הרבה יותר חריג מלהודות שנכשלת בזוגיות, בקריירה, בהורות. זה סוג של אות קלון, לא פחות, וזה ודאי "אומר עלייך משהו".
ובעיקר, זו חוויה שכמעט לא מדוברת, לא מחקרית ולא תרבותית, שיש סביבה הרבה מסרים כפולים, הסתרה ושתיקה.
כפי שהיטיבה לכתוב על בדידות נורית זרחי:
“יש אי נוחות בשימוש במילה הזאת, כעין הודאה בחולשה. האם האחרים חשים כמוני, או שאני בעלת מיתר קרוע? ניסיתי שלא להודות בזה, אבל כמו פיהוק, או שיעול, יש דברים שקשה להחביא. ולו אדבר על כך, האם אפול לסוף העולם?“ (מתוך הספר בדידות או, 2019).3
גם אני לא רציתי להודות ב“חולשה“ הזו אך החיים שלי הובילו לכך שממש באותה שנה שבה שיניתי את מקום מגוריי וחזרתי לעיר הולדתי, הסתיימו שלושת קשרי החברות המשמעותיים שהיו לי, ובגיל הנושק ל־40 לא הצלחתי לייצר קשרים משמעותיים במהירות ובקלות שבה עשיתי זאת בעבר. למעשה אף אחת לא דחתה אותי אבל בתוך תוכי הרגשתי שעם אף אחת זה לא ממש ״נדבק".
השאלות איך זה קרה לי ואיפה טעיתי הטרידו את מוחי וצרבו בנשמתי. הרגשתי שהן מעוררות בי אי־שקט, וכמו מזיזות לי את כל האיברים הפנימיים בגוף.
אף שהייתי אישה עסוקה, שחייה היו מלאים עד אפס מקום מבוקר עד ערב בקריירה, בגידול ילדות קטנות, בתחזוקת הבית ובטיפול בהורים מזדקנים, ואף שהייתי עטופה בבעל נהדר (שעד היום הוא החבר הכי טוב שלי), במשפחה מורחבת אוהבת, במכרות, בידידות ובקולגות לעבודה, ולא חסר לי דבר לכאורה – בכל זאת הרגשתי ששום דבר הוא לא באמת תחליף לשיחה נוגעת, מלב אל לב, עם חברה טובה. כמהתי והתגעגעתי לאינטימיות עם חברה, ובעלי היקר לא היה יכול, ומבחינתי גם לא היה צריך, לספק את כל צרכיי הרגשיים.
החוסר בחברה משמעותית וקרובה גיאוגרפית, שהיא חלק משגרת היום־יום שלי, ושעימה אני יכולה לחלוק דברים אישיים ועמוקים, להתייעץ, לצאת להליכה או לקבוע לקפה ספונטני, לצד התחושה שאני לא מצליחה לייצר את קשרי העומק שאני רוצה, בקצב שאני רוצה - ריחפו מעליי במין עננה קודרת במשך כמה שנים.
העננה הזאת השפיעה על הדימוי העצמי ועל הביטחון העצמי שלי בהקשר החברתי, עוררה בי רגשות בושה ואשמה, והתגלתה כנושא שאין עם מי לדבר עליו (מלבד עם בעלי, אחותי והפסיכולוגית שהלכתי אליה מעת לעת).
התהלכתי כמה שנים במחשבה שרק אני מרגישה ככה.
מאז עברו כעשר שנים. עברתי תהליך של יציאה מארון הבושה והאשמה, ניצחתי קולות פנימיים, יצאתי מחושך לאור ומכל אזור נוחות אפשרי. למעשה, הפכתי למעין דוברת של הנושא הכה שכיח, אבל גם הכל כך מושתק הזה שמכרסם ברבות מאיתנו.
אז נעים מאוד, אני חני לרמן, האישה שהחליטה להביך את עצמה בפומבי, להסתכן בכך שיתפסו אותי כהזויה, ולספר קבל עם ועולם שהייתה תקופה שבה נותרתי כמעט ללא “חברה טובה“ - כפי שאני הגדרתי “טובה“ בעולם המושגים שלי (ועל ההגדרות הפנימיות שלנו ל“חברה טובה“ נדבר עוד בהמשך).
אני האישה שהחליטה לדבר בגוף ראשון על התחושות המורכבות שבחוויית החברות שאנו פחות אוהבות לדבר עליהן, כמו קנאה, אכזבה, שברון לב כתוצאה מפרידה מחברה ותחושת בדידות - הנפוצות כל כך אבל שמעוררות בנו דחייה והתנגדות - כדי שנוכל כולנו סוף־סוף להתנהל סביב תחושות אלו ללא בושה ובנינוחות.
אני מכירה באופן אישי כמה וכמה נשים שהיו מעדיפות להיתלות בכיכר העיר או לצאת לבדן לגלות בארץ רחוקה, רק לא להודות בפומבי שהן חשות את הבדידות הזאת.
זה בסדר, גם אני הייתי שם.
גם אני, כמו נורית זרחי, ניסיתי לא להודות בזה. עד שיום אחד, אחרי שרשרת אירועים שאתאר בהמשך, החלטתי שנמאס לי לשחק את משחק העמדת הפנים שכולנו משחקות, והפסקתי להחביא את הסוד שהסתובבתי איתו מספיק זמן.
נדרש לי זמן עד שהחלטתי להפסיק לבכות על מר גורלי, לקום ולעשות מעשה, תחילה למען עצמי, ואחר כך למען אחרות, ובשנת 2018 הקמתי מיזם ארצי של קבוצות חברתיות לנשים. מיזם שמבקש לתת מענה לתופעה הנרחבת של הקושי לייצר אחרי גיל מסוים מעגלי חברות חדשים, בעזרת מודל ייחודי של מעגלי נשים - ושמו חוג חברות.
כשיצאתי עם המיזם, ידעתי שלא אוכל לצפות מנשים לצאת מאזור הנוחות שלהן, אם אני לא אעשה זאת בעצמי, אספר בגלוי את סיפורי ואסלול את הדרך לאחרות. כמו שאמרו לפניי:
“You can’t talk the talk ,if you don’t walk the walk“.
אז לקחתי את הסיכון שיהיו מי שירימו גבה או אפילו ילגלגו עליי (והיו שלגלגו), ושאולי אאבד אנשים בדרך, ויצאתי עם הסיפור שלי ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת. הספר שבידיכן הוא מבחינתי סופו של אותו תהליך ארוך, כואב וגם מרפא, מעין סגירת מעגל.
הספר פורש אסופת תובנות שאליהן הגעתי ושאותן אספתי במסע שלי על ידי:
א. ראיונות עם עשרות נשים, שפתחו בפניי, לצורך כתיבת הספר, את לבן ושיתפו באומץ רב, שאינו מובן מאליו, את סיפורי החברות שלהן במונולוגים כנים וחשופים. רוב המרואיינות בספר מזדהות בשמן המלא, כמה בשם פרטי ומיעוטן מספרות את סיפורן בעילום שם.
ב. מאות סיפורי חברות ששמעתי בקבוצות המיזם שלי (בשנה וחצי הראשונות מיום הקמתו השתתפו בו כ־620 נשים).
ג. עשרות סיפורי חברות ששמעתי מנשים במעגלי החיים השונים שלי בשנים האחרונות, כשכל שיחה אקראית על הנושא הובילה כמעט באופן מיידי לשיתוף קולח של סיפורים כואבים ומשמחים. תופעה זו יצרה בי את התחושה הברורה שרוב הנשים רק מחכות להזדמנות לדבר על חוויית החברות שלהן, ורוצות שיקשיבו להן ויעבּדו אותה איתן. כל שיחה פתחה עוד חלון ועוד נקודת מבט לנושא, עד שנהיה לי ברור שזהו פשוט עולם אין־סופי. הבנתי שאין לי ברירה אלא לעצור בנקודת זמן מסוימת ולהוציא לאור את הספר שבידיכן כמות שהוא, גם אם אינו מכסה את כל היבטיו של הנושא, אלא רק מסמן מגמות מרכזיות בו.
חברות בין נשים היא בעיניי פלא עדין ומורכב מאוד, שיכול להיחוות גם הפכפכך ומתעתע. היום אני יודעת שחברות עומק אמיתית, שמלווה אותנו ומשמעותית עבורנו לאורך שנים, היא נס שלא קורה הרבה, והיא דורשת השקעה רבה. זהו עולם שלם, טעון ברגשות עמוקים ובזיכרונות חיוביים וחיוביים פחות, ולא פלא שהנושא מעסיק ברמה כזו או אחרת את הרוב המוחלט של הנשים שאני מכירה.
עם זאת, כשהתחלתי להתעמק בנושא, גיליתי שיש מעט ספרות מחקרית ופרוזה על הנושא, ולא הרבה ייצוגים תרבותיים העוסקים בו, לעומת העניין הרב שהוא מעורר אצל חצי מאוכלוסיית כדור הארץ.
הספר הזה נועד לסייע למלא את החלל הזה, לעורר מחשבה, לקרוא תיגר על מוסכמות, מיתוסים ודעות מוקדמות שיש לנו בהקשר הזה, לנער את האבק, ולדבר על סיטואציות שכמעט לא מדוברות במרחב ה“חברי“ – חוויות שבדרך כלל אנו מתמודדות איתן לבדנו ולא משתפות בהן אף אחד/ת, בשל המבוכה או הקושי שהן מעוררות - ולהציב בקדמת הבמה את הנושא המורכב הזה, שחשוב לנו כל כך, אבל אנחנו נותנות עליו כל כך מעט את דעתנו.
חברות הן נושא שעֵר בתוכנו, אך אנו לא ממש עֵרות לו. זהו עניין נוכח/נפקד, מובן מאליו כביכול, המתקיים לצד חיינו. נושא שיחסית למשפחה, לקריירה, ללימודים ועוד, אנו מקדישות לקידומו מעט מאוד מחשבה, תכנון, זמן, אנרגיה ועשייה. כל זאת אף שחברות, כולנו יודעות, יכולות להיות העוגן שלנו מול כל סערות החיים (אובדן של היקרים לנו, גירושים, יציאה לפנסיה, משברי קריירה, יציאת הילדים מהבית, מחלות ועוד), ולהיות איתנו ברגעי השמחה (ימי הולדת, חגים, חתונות ועוד) - ונכון, את כל אלה אפשר לחגוג בלעדיהן, אבל זה הרבה פחות כיף.
אז למה בעצם זה כך, למה אף שאנחנו כל כך רוצות וצריכות חברות, רבות מאיתנו משקיעות כל כך מעט אנרגיה, זמן וכוונה בחברות הקיימות או ביצירת חברויות חדשות? למה אנחנו מתפשרות על חיי חברה בינוניים וחושבות שכך זה צריך להיות ולהישאר לעד?
אלו השאלות שאיתן יצאתי לדרך בכתיבת הספר, כשמטרתי לא רק להשיב עליהן, אלא גם לשנות תודעה, להפיץ בשורה, לנרמל את התחושות הלא מדוברות בַּחֲבֵרוּת, לאוורר שדים ושלדים שנמצאים בארון ולעורר שיח חדש על תחושת הבדידות בעולם המערבי, שהיא לא רק נורמלית, אלא גם נפוצה מאוד.
הספר מבקש לנתץ תבניות חשיבה שכיחות בהקשר זה, לעשות דה־קונסטרוקציה (פירוק ובנייה מחדש) של המושגים בדידות וחברות, ולבחון אותם באור חדש.
השלדים הללו שבארון מסיבים סבל רב למיליוני נשים בעולם המערבי, והסבו סבל גם לי, מעצם היותם פשוט לא מדוברים. כי כשאדם נמצא במצוקה מסיבות שאינן מדוברות, הוא עלול לחשוב שהוא יוצא דופן.
האם אתן מבינות את גודל הפרדוקס?! מיליוני נשים מסתובבות כרגע בעולם וחושבות שזה משהו שקורה רק להן, רק מכיוון שאיש אינו מדבר על הנושא.
כאמור, גם אני הסתובבתי זמן ממושך בתחושה שרק אני חווה את הדברים האלה, והופתעתי מאוד לגלות בדרך שאני לגמרי לא לבד, ושההפך הוא הנכון.
כיוון שכך, הגיעה העת שהנושא ידובר.
במהלך הקריאה בספר תגלי שרובינו מאבדות קשרים בתקופות שונות בחיינו, ובה־בעת מתקשות לייצר קשרים משמעותיים שיחליפו אותם. הדבר מתרחש בעיקר עם היציאה ממסגרות הצבא והלימודים שאחריו, בתקופה שבה מטלות חיים, כמו קריירה, זוגיות, ילדים והתרחקות עקב מעברי דירה - דוחקות את נושא החברות לתחתית סדר העדיפויות.
החדשות הרעות, אם כן, הן שזה קורה לרבות מאיתנו.
החדשות הטובות הן שזו לא גזירת גורל. יש מה לעשות בעניין, כמו שאסביר בהמשך הספר, ולכן לא צריך לא להתפשר ולא לוותר.
לפני סיום פרק המבוא, הבהרה חשובה: הספר אינו מתייחס לחסך חברתי הנובע מקשיים במיומנויות ובכישורים חברתיים, ואינו מתיימר להיות ספר טיפולי משום סוג שהוא.
הספר מיועד לכל אישה, בכל גיל, באשר היא, שהנושא מעניין ומעסיק אותה (ולכן כתוב בלשון נקבה). הוא פונה גם לנשים שרוצות עוד חברות בחייהן, וגם לאלו שיש להן המון חברות ובכל זאת רוצות להתנהל מתוך מודעות רבה יותר בבחירותיהן, בפעולותיהן ובהחלטות שלהן בהקשר זה. הספר מדבר בשפת נקבה ופונה לנשים אך יכול להתאים גם לגברים שרוצים להבין קצת יותר טוב את בנות זוגם, או נשים אחרות בחייהם שעימן הם בקשר קרוב.
בעשרות הראיונות שערכתי לספר עם מגוון נשים בגילים שונים, מאלה שנמצאות בשנות ה־20 לחייהן ועד לאלה שבשנות ה־80, עברתי בעצמי מסע רגשי מטלטל. נחשפתי לעולמות חדשים ולזוויות מבט אחרות בתחום החברוּת שלא הכרתי, גיליתי על עצמי ועל אחרות דברים שלא ידעתי, לא חשבתי עליהם ולא האמנתי בהם קודם.
פגשתי את עצמי באופן עמוק כמעט בכל הסיפורים, עשיתי חשבון נפש, ו"נפלו לי אסימונים" רבים. אם יש צ'אקרת חברות, אין ספק שהמסע על כל תובנותיו פתח לי אותה.
כתיבת הספר הייתה לי מסע של ריפוי. ריפוי ללב של האישה שהייתי. אישה באמצע חייה, חבולה ומאוכזבת מקשרים עם חברות, שהערך העצמי שלה נפגע בשל קשרים לא מספקים וקשרים שהסתיימו בכאב, כמהה לעוד קשרים בחייה, ולא יודעת איך למצוא אותם, ובעיקר מרגישה שהיא מסתובבת לבד בעולם בתחושה הזאת.
הספר מזמין אותך למסע פנימה, להיכרות מעמיקה עם החוויה הרגישה והמורכבת הזאת שנקראת חברות, שעבור רבות מאיתנו היא חוויה גולמית, לא ממש מודעת, שאנו מתנהלות בה בלי לתת עליה את הדעת יותר מדי.
במסע הזה נצא יחד להתבוננות מחודשת על הדברים שמחברים בינינו, הדברים שמרחיקים אותנו זו מזו, ועל הדברים המקשים עלינו ליצור חברויות חדשות.
בספר נבין על מה אנחנו מדברות כשאנחנו אומרות “חברות“ באמצעות סקירה היסטורית קצרה, שתעזור לנו להבין עד כמה המושג “חברות“ הוא בעצם מושג חדש יחסית בהיסטוריה של האנושות. נכיר מיתוסים והבניות חברתיות שגויות על חברות ונלמד כיצד אלו מנהלים אותנו ומשפיעים על הבחירות וההתנהלות של רבות מאיתנו. כמו כן נבין למה חשוב בכלל שיהיו לנו חברות, ובין לבין תקראי את סיפור החברות שלי ואת סיפוריהן של המרואיינות שלי. לקראת סוף הספר מחכה לך מה שכולנו אוהבות - פרק טיפים: דברים שאת יכולה לעשות אם את רוצה עוד חברות, שכן המצב החברתי שלנו תלוי בעשייה ובפעולות שלנו, ואינו כורח המציאות.
מצבנו החברתי אומנם גם תלוי־נסיבות כפי שעוד תקראי, אך סוף הסיפור תלוי רק בנו, כמה זה חשוב לנו וכמה רחוק נלך ונשקיע בפרמטר הזה בחיינו, כדי שלא נתעורר פתאום ליום לא שגרתי, של משבר, קושי או שמחה, נתבונן ימינה ושמאלה ונגלה שאנו כמעט לבד.
הספר מזמין אותך לצאת למסע בתוך דפיו ובתוך עצמך, לקרוא בו קריאה פעילה ומעורבת, לעצור, לחשוב, להתבונן, להרגיש ולבחון מחדש את הבחירות וההתנהלות שלך בהקשר החברתי. אני מציעה לך לקרוא את הספר עם עט לידך, ולסמן בשוליים דברים חשובים ששופכים לך אור על משהו חדש, על משהו קיים שהיית רוצה לשנות, לשפר או לשמר.
ולסיכום ההקדמה, אם בזכות הספר תהיה ולו רק אישה אחת שתרגיש פחות לבד עם הלבד שלה, ותבין שהיא בסדר ושהיא לגמרי בנורמה - דייני.
אם בזכות הדברים המובאים פה תהיה ולו רק אישה אחת שתבין שלא רק היא מתקשה לייצר קשרים חדשים משמעותיים במסגרות שבהן היא נמצאת, וזה יקל עליה - דייני.
אם הספר יוביל ולו רק אישה אחת להבין משהו חדש על קשרי החברות בחייה, על דרכי התקשורת שלה עם חברותיה, ועל הבחירות שלה בהקשר זה - דייני.
אם הקריאה בספר תעזור ולו רק לאישה אחת לחיות יותר בשלום עם מה שיש לה בתחום החברתי ולהכיר על כך תודה – דייני.
אם לאחר קריאת הספר תהיה ולו רק אישה אחת שתחליט שאינה שבעת רצון מעולמה החברתי, ותפעל לשנות את גורלה בדרך שתביא אותה למטרה אותה היא רוצה – דייני!
אני מאמינה כי כל אישה ונערה באשר הן ימצאו בספר הדים לסיפורן האישי.
מאחלת לך קריאה מהנה ומשמעותית ומסע מעניין במחוזות החברות הנשית.
זהו, אנחנו יוצאות לדרך.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
