רק חיבוק

פתח דבר

באותו בוקר, בשש וחצי, צעדתי על חוף הים כדרכי, ואחר כך הצטרפתי לקבוצת הקבועים בבית הקפה — כולנו כמעט בגיל 70 פלוס. הגברים, שכבר יצאו מהמים, הקיפו את איצקו סביב השולחן, והשיחה נקטעה באחת כשהתקרבתי. שוב ענייני גברים, אמרתי בליבי. או דיון פוליטי, שבו אני תמיד בדעת מיעוט.

"בוקר טוב, מה נשמע?" שאלתי והתיישבתי על הכיסא הקבוע שלי, קצת מרוחקת מהגברים, על החול.

ג'וני קרא אליי בצהלה, "לאיצקו יש חברה חדשה".

"באמת?" שאלתי. "איזה יופי. בטח צעירה ויפה".

"דווקא לא", אמר איצקו, "היא בדיוק בגילי, אבל עדיין יפה", וניגש אליי עם קופסה של עוגיות ביתיות. "את אלה היא אפתה בעצמה! תתכבדי".

הסתכלתי בו, גבר שזוף וקירח, בעל כרס ועיניים כחולות. לפני פחות משנה התאלמן מאשתו ואם ילדיו.

"גם יפה, וגם אופה", אמרתי. "תגיד, איצקו, מה אתם אוהבים לעשות יחד? לבשל? לטייל, ללכת לקולנוע? מה בעצם רוצים חברים בגיל שלנו?"

"להגיד לך את האמת", הוא ענה, "רק חיבוק!"

"איזה יופי!"

"כן, רק חיבוק. זה מאריך את החיים, שמעת?"

אני שמעתי, אבל חבריו לא שמעו. אולי היו צוחקים לו, חשבתי.

איצקו חזר אל חבריו, והספר הזה יצא לדרך.

אנשים שיצרו זוגיות חדשה בגיל 70 ומעלה, מה הם מספרים?

בגיל הזה, הבה נקרא לו פשוט מאוד זקנה, אנשים אינם בונים משפחה, בית, רכוש, מוניטין וקריירה, הרגלי חיים וחברה. כל זה נתון בדפים הקודמים של סיפור החיים: הצלחות וכישלונות, שמחות וכאב, צמיחה ואובדן. ועכשיו מה? אותו הדבר שוב? (באנגלית זה נשמע יותר טוב: more of the same). ואולי עכשיו, כאשר אנחנו חיים לבדנו, פנויים יותר גם בשעות היום וילדינו אינם זקוקים לנו כמעט, יקרה משהו לגמרי אחר, חדש ובלתי ידוע? האם חולשת האיברים והשכל, איטיות הפעולה שמכתיב הגיל ותודעת המוות שאיננו רחוק מייצרים סוג אחר של אהבה? האם הם מאפשרים סוף־סוף להגשים חלום שכמעט נשכח, לפני שיהיה מאוחר מדי?

זקנים של ימינו, העשור השלישי של המאה ה־21, אינם כמו זקנים של פעם. המונח "זקן" אפילו נתפס לעיתים קרובות כבלתי מתאים, כמעליב ודוחה. אני זוכרת את הגיעם של סבי וסבתי מצד אבי ארצה ב־1947. הם היו פליטי שואה, שבבריחתם מפני הנאצים הרחיקו נדוד עד ערבות סיביר, ושם סבלו תנאים איומים ושרדו. הייתי בת שמונה, ולמדתי יידיש כדי להבין מעט ממה שסיפרו. סבתא, שאיבדה עין אחת בבריחה, הייתה אישה גבוהה, שברירית וכפופה, שתמיד לבשה שחורים והרבתה לבכות. סבא היה גבר איתן ונמוך ממנה. שניהם יחד נראו לנו, נכדיהם, זקנים כמתושלח ואשתו. היום אני מחשבת ומוצאת שהם היו אז בני 60 בערך — אפילו לא "אזרחים ותיקים" לפי הגדרת החוק הישראלי. היום סבא בגיל הזה רץ עם נכדיו במשחק כדורגל במגרש השכונה, וסבתא נוסעת איתם לחופשת סקי ברומניה!

במילים אחרות, דימוי הזקן השתנה בימינו בתכלית השינוי. בריאות הזקנים טובה יותר, תוחלת החיים עלתה, ועבור רבים היא מלווה באיכות חיים טובה המתמשכת עוד שניים־שלושה עשורים. כך נפתח האופק גם להיווצרות קשר חדש, שיכול להיות מוגדר כחברות, כזוגיות ולעיתים אף כאהבה.

מצד שני, אין לשכוח כי בשלב הזה בחיים אנשים כבר מגובשים בזהותם ומקובעים בהרגליהם, בטעמם ובסגנון החיים שלהם. איך הם נכנסים לעולם שמגדירה זוגיות חדשה? איך זה קורה במרחב הזמן והמקום הממשיים — ואיך זה מתרחש בנפש? האם הם יכולים או רוצים להשתנות? האם הניסיון וחוכמת החיים שצברו משפיעים על עיצוב הקשר החדש? האם הפיקו לקח מטעויות העבר, בבחינת "עשה" ו"אל תעשה" בקשר הנוכחי? אולי יהיו יותר סובלנים, סבלנים ופשרנים הפעם, או להפך, שלא כמו במשפחתם הקודמת, יקשיבו לעצמם ויעמדו על שלהם בנחישות ובאומץ?

ועוד תהיות: קשר חדש שנוצר בגיל הזה בא ברוב המקרים לאחר תקופה של בדידות. מה הקשר בין חוויית הבדידות, שהיא כה מרכזית בחיי זקנים בעולם המערבי, לבין היתכנותה של זוגיות חדשה, תהליכי היווצרותה והתפתחותה וחוויות הסיפוק והאושר שעשויות להתלוות אליה? ומה מקומם ביחסים החדשים של הקשרים שהיו והסתיימו — האם הם מדוברים או מושתקים? ואיך משתלבים ילדים ונכדים משני הצדדים? מהם ההיבטים הכלכליים שקשורים ביחסי זוגיות או בהקמת משקי בית חדשים, וכיצד הם נקבעים?

אף שרשימה של שאלות, שכמה מהן הצגתי למעלה, הניעה את המחקר שלי, היא לא עמדה בפני כשיצאתי לחפש מרואיינים. הייתי פשוט מסוקרנת וצמאה לסיפורים, ויבוא מה שיבוא.

לצורך איתור נשים וגברים שיצרו זוגיות בערוב ימיהם הפצתי את דבר המחקר שלי בין חבריי ומכריי ואף התקשרתי לכמה בתי דיור מוגן בניסיון להגיע לאנשים שסיפורם רלוונטי לנושא. כשקיבלתי את פרטיהם של מישהו או מישהי מתאימים, פניתי אליהם טלפונית, הסברתי במה אני מתעניינת וביקשתי לראיין אותם. לעיתים אף הזכרתי כמה מספריי שראו אור. כמעט כל האנשים שהתקשרתי אליהם הסכימו לבקשתי להתראיין, ואם סירבו, זה היה בשל בעיות בריאות או נסיעות. ברור שלפעמים לא הייתי מעודכנת בנוגע למצב הזוגיות שביקשתי לשמוע עליה. כך קרה שכאשר פניתי לאיצקו, כחצי שנה אחרי הדיווח על החברה החדשה, הוא גילה לי במבוכה שהם כבר לא יחד, "ועל זה אין לי חשק לספר לך", הוא אמר וחזר למשחק השש־בש.

לרוב נסעתי אל בתי המרואיינים, בעיקר במרכז הארץ. אחדים מהם העדיפו להגיע אליי, לביתי ביפו. כל ריאיון התנהל כשיחה בלתי פורמלית, כל אחד באופן שונה במקצת, אך בכולם התרכזתי בשלושה נושאים: סיפור החיים עד הקשר הנוכחי, בדגש על הסיפור המשפחתי; תיאור הקשר החדש, אופן התהוותו ואופיו; ומחשבות על העתיד. אל הנושא השלישי לא תמיד הצלחתי להגיע, אם בגלל מגבלות הזמן ואם משום שלפעמים לא מצאתי דרך להכניס אותו לשיחה. כל השיחות הוקלטו ותומללו על ידי.

לאט־לאט הצטברו הסיפורים. כשסיימתי להקליט בהצלחה שיחות עם 40 אנשים, חשתי שיש בידי די והותר חומר לכתיבת ספר על הנושא. מתוך מה שאספתי, בחרתי לכלול כאן את סיפוריהם של 24 מרואיינים, המכסים מרחב גדול של שונות אישית וחברתית. מבחינת הגיל, יש בספר טווח של שני עשורים וקצת — מגיל 70 ועד גיל 90 ומעלה. גם המבוגרים ביותר שראיינתי הצטיינו בצלילות גמורה, והיו נשים או גברים עצמאים ומתפקדים. רוב המספרים חיים ברשות עצמם, ומיעוטם בבתי אבות למיניהם. רובם התאלמנו או התגרשו. לחלקם הזוגיות המאוחרת היא הראשונה לאחר אובדן בן הזוג או הגירושים. חלקם חוו מערכות יחסים זוגיות בין לבין. רק במקרה אחד הקשר הנוכחי הוא גם הזוגיות הקבועה הראשונה בחיים. עם כל הדמיון והשוני בין הסיפורים, אין זו קבוצה מייצגת, ואין בה ללמדנו על תופעות כלליות והעדפות כאלה או אחרות באוכלוסייה. כל שביקשתי במחקר שלי הוא לתאר דוגמאות עכשוויות לקשר מאוחר ולהציג את האפשרות המעודדת: יש חיי אהבה וזוגיות חדשים בגילאים אלה, והם יכולים להיות טובים.

נוסח הפתיחה שלי ברוב הראיונות היה: "ספר לי בבקשה מעט על חייך לפני הזוגיות הנוכחית, ואחר כך ספר לי על הקשר הזה". הדגש על הקשר העכשווי היה ברור וידוע. כל היתר נחשב כחומר רקע לסיפור העיקרי. לפעמים שמעתי סיפורי עבר שלכאורה לא נגעו לעניין שלשמו נפגשנו. היו אלה סיפורי ילדות, לרוב סיפורים קשים, שהתרחשו בקיבוץ או בעיר, בארץ או באירופה בתקופת השואה — סיפורי הישרדות. היו אנשים שהאריכו, צללו לעברם, ואני מצאתי בכך עניין כשישבתי מולם, וגם בעריכה חשבתי שחבל להשמיט את החומר המרגש הזה, שמלמד רבות על אישיותם של המספר או המספרת ועל ההיסטוריה הקולקטיבית שלנו. לעיתים חשתי בשליחות שהטילו עליי מספרי הסיפור — שמרי על הסיפור הזה שמסרתי לך, כתבי אותו, דאגי שלא ייעלם.

לא כל סיפורי ההישרדות היו קולקטיביים. היו בהם סיפורים של אנשים ששרדו נישואים גרועים, בדידות, או את טראומת המוות של בן או בת הזוג הקודמים — זוגיות חדשה שנוצרה בצל האובדן, כמו עץ גדוע המוציא ענפים חדשים. בסופו של דבר אמרתי לעצמי כי גם זה מהווה מרכיב בפסיפס של סיפורי זוגיות בוגרת חדשה. כמו בסיפורי הישרדות אלה, גם ההתמודדות הטובה עם תהליך ההזדקנות, ובתוכה היכולת לאהוב ולבנות קשר חדש ומשמעותי בגיל מאוחר, מבטאת את החוסן האישי, את האופטימיות ואת התקווה של המספרות והמספרים.

לרוב סבבו הראיונות סביב קשר מאוחר קיים, ורק לעיתים רחוקות על קשר שכבר הסתיים. ברוב המקרים שוחחתי עם כל אחד מבני הזוג בנפרד, אך שני זוגות העדיפו למסור את הסיפור יחד, בדואט. נשים רבות יותר מגברים הסכימו להתראיין, ולפעמים הצליחו הן לשכנע גם את בני זוגן לספר לי את סיפוריהם.

היענות יתרה של נשים לא הפתיעה אותי. זוהי ודאי תוצאה של העובדה שאני עצמי אישה, אך אפשר לייחס אותה גם לעובדה הידועה שתשעה קבין של שיחה ניתנו לאישה. עם זאת, התרשמתי כי הגברים שהתראיינו הצטיינו ברגישות, וברגשנות אפילו, לעומת הנשים. נראה שגברים מבוגרים מרשים לעצמם להתפרק יותר מנשים.

בראיונות עלו נושאים רבים מגוונים. לא את כולם היה נוח לפתוח. אצל רבים המשתייכים לדור זה, גברים ונשים כאחד, הדיבור על מין איננו מקובל, וגם אני התקשיתי לשאול את השאלה המפורשת. מיניות בגיל 70 פלוס היא נושא עדין. הסיפורים שהצגתי כאן עתירי רמיזות וניחושים בנושא זה, ואולי מוטב שכך. הקסם שרוי במה שנסתר, במה שאינו מנוסח ומפורט במילים.

לספר ארבעה חלקים. בראשון, מתחילים, מופיעים סיפוריהם של אנשים שבזוגיות שתיארו יש אלמנט של חידוש והתרעננות. בחלק השני, יחד כשלם, מוצגים סיפוריהם של שלושה זוגות שההרמוניה ששררה ביניהם הייתה הדבר העיקרי שבלט לעיניי. החלק השלישי, לפעמים זה כואב, מביא את הסיפורים שאינם מסתיימים בסוף טוב כפשוטו. שמו של החלק הרביעי והאחרון, באושר ועושר, מעיד על תוכנו, ונמצאים בו סיפורי האהבה שריגשו אותי ביותר. חלוקה זו כמובן עדינה ומורכבת, וארבעת הנושאים שמסתתרים מאחורי שמות החלקים נמצאים כמעט בכל אחד מהסיפורים בספר.

רוב רובם של הסיפורים מתארים את הקשר הנוכחי בין שני בני הזוג כטוב, יפה ומספק, אם כי בהתאם לסגנון הסיפור ולאישיות המספרים יש הבדלים גדולים בפרטים וברגשות שהם הביעו. לפעמים, תוך כדי הריאיון או אחר כך בתמלול, חשבתי, הנה פגשתי אדם מאושר; אישה או איש שישבתי איתם שעה ויותר, נפרדו ממני בחיוך והשאירו עליי רושם שהם חיים בהווה חיים מאושרים. זה היה כל כך שונה ממה שחוויתי עם המרואיינים לספרי "קולות — עוני חדש בישראל" (פרדס, 2017), שפעמים רבות יצאו מהשיחה בעיניים אדומות מבכי. עם זאת, כמה מהמספרים לא ציירו את הקשר המאוחר בצבע ורוד. אהבות אלה הסתיימו בפרידה, חלקית או מלאה, או שהתאפיינו, לפי תפיסתי, כגורמות סבל וכאב. סיפורים אלה מאזנים מעט את התמונה של רוב הפרקים בספר. כך או כך, אין לדעת מה שכיחותם באוכלוסייה של זוגות מאוחרים החיים באושר, לעומת האחרים.

הראיונות המתומללים עברו עריכה קלה כדי להנגיש אותם לקורא. כמו כן הוספתי לעיתים הבחנות שלי שלא נאמרו בזמן השיחה, אלא מבטאות את מחשבותיי בזמן הריאיון או במהלך הכתיבה. ארבעה מתוך המשתתפים בספר בחרו להיקרא בשמם. שמותיהם של שאר המספרים, וכן שמות האנשים שהם מזכירים בסיפוריהם, בדויים ונבחרו — כפי שאני נוהגת בעבודותיי — על ידי המספרים עצמם. זאת הסיבה שלפעמים שם המרואיין נשמע זר לגילו ולרקע שלו. שיניתי גם את השמות של היישובים והמוסדות שנזכרים ושל מקומות המגורים הנוכחיים כדי לשמור על האנונימיות של המרואיינים. במקרים מסוימים, כשחשתי שזה עלול לחשוף את המספר או המספרת, שיניתי גם את מקצועם. כל הסיפורים שנכללו בספר קיבלו את אישורם של המספרים לפרסום בנוסח זה.

שוב, המחקר שלי אינו מתיימר להציג הכללות על קשרים בגיל הזקנה. אינני מציעה כאן, ואף אינני חושבת שקיימת, מפת דרכים עבור בני הגיל הזה בהקשר של אהבה וזוגיות מאוחרת. אני מזמינה את קוראיי לראות כאן קליידוסקופ, שבו מתערבלים אהבה, חיבוק, הזדמנות, מזל, חיפוש, הערכה, התאמה, תשוקה, מיניות, משפחה, ילדים, נכדים, בית, פשרה, חוכמה, סלחנות, אכזבה וכאב. החיים יוצרים תצורות נפלאות.

אוסיף כאן רק מילים אחדות בנוגע לעיתוי של המחקר ושל כתיבת הספר.

רוב רובם של הראיונות נערכו במהלך 2019, לפני שהמילים קורונה או קוביד־19 נכנסו למילון השימושי של כולנו. בראשית 2020, כחודשיים לפני המגפה שפקדה את ישראל ואת העולם, כבר היה בידי מספר גדול של סיפורים. תוך כדי מלאכת התמלול, שאני נוהגת לעשות סמוך מאוד לזמן הריאיון, ולעיתים ממש אחרי הריאיון עצמו, רשמתי לעצמי הערות שונות עבור הכתיבה העתידית של הספר. באותה עת כבר הרגשתי שהנושא על גווניו מצא את ביטויו בסיפורים שנאספו (מה שנקרא במחקר איכותני "שלב הרוויה") וחשבתי להתחיל בכתיבה. עדיין לא יצרתי קשר עם שלושה מרואיינים שרציתי לכלול כדי להשלים את התמונה — האחד מבוגר מאוד, רוברט, ושתי האחרות לסביות, אורלי ואילנה, שהתחילו את הקשר הזוגי ביניהן בסביבות גיל 70. קראתי שוב ושוב את החומרים שהצטברו, התחלתי בברירת הראיונות לספר ובעריכתם. ואז הגיעה הקורונה גם לאזורנו.

המגפה נכנסה לתודעתי בפעם הראשונה כשנסעתי ברכבת לראיין את רוברט (ראו עמ' 71), ואנשים סביבי ישבו במסכות. עדיין לא הייתה ברשותי מסכה, ברכבת היה צפוף, ובפעם הראשונה חשתי בחרדה מפני ההידבקות. כבר קראתי כי המחלה מסוכנת במיוחד לקשישים, במילים אחרות, לאנשים בגיל המרואיינים שלי — ובגילי.

אחר כך הגיע הסגר הראשון, ולא יכולתי להשלים את הראיונות החסרים. בתקופה זו התגוררתי אצל בני הצעיר, אליאב, עם אשתו סתיו ושני ילדיהם הקטנים איתמר ועופרי. החלטנו שאני שייכת למשפחה גרעינית זו, וכך ביליתי כשישה שבועות של בידוד חברתי במעין היפוך: הייתי במשפחה צעירה בתפקיד "סבתת־בית" — עוזרת למשפחה ועוד יותר מזה, נעזרת על ידיה. בניגוד לרוב מכריי, לא חייתי בבדידות, לא הייתי צריכה לדאוג למזוני ולא השתעממתי. היה צפוף, רועש ו... שמח. בשעות השקט, בעיקר בלילות, העסקתי את עצמי בכתיבת טיוטות לספר. עשיתי זאת על המחשב הנייד שלי, על הברכיים במרפסת הדירה או בשולחן כתיבה שחלקתי בתורנות עם יתר המבוגרים. העבודה העסיקה אותי, הרחיקה אותי מהחדשות והסיחה את דעתי מהחרדה שמא אדבק, מהספקנות ביחס להוראות שהומטרו עלינו ומיתר הרגשות הקשים שעוררה המגפה.

הדבר העיקרי שחוויתי באותה תקופה היה גילי המבוגר, או זקנתי. כמה שבועות לפני פרוץ המגפה מלאו לי 80, ואת חגיגת היובל הגדולה שארגנו לי ילדיי ל־13 במרץ 2020 נאלצנו לבטל. לפתע נכנסתי לקטגוריה של "קבוצת סיכון", ומשמעותה של הכניסה הזאת העסיקה אותי עד כדי כך שכבר במרץ כתבתי על הנושא בכמה מקומות, בהם עיתון "הארץ" ("עד הקורונה בכלל לא הרגשתי זקנה", 17.3.20), שבו פרסמתי שוב מאמר בתחילת היציאה מהסגר הראשון ("אף פעם אל תגידי", 30.5.20).

באופן דומה, גיל הנחקרים שלי והאהבה שפיתחו בשלב מאוחר לחייהם נקשרו באופן כלשהו למגפה ולהתפתחותה. שאלת הזוגיות קיבלה משקל מיוחד בהקשר של נושאים שהקורונה העלתה או הדגישה: בידוד ובדידות בחיי קשישים. ברור כי זוגות שחיים יחד, בבית עצמאי או מוגן, לא יחוו את כאב הבדידות שנכפתה על כולנו באופן שחווים אותו אנשים שגרים בגפם.

ככל שחוויתי את איום הקורונה, התעוררה אצלי דאגה לאנשים שפגשתי וראיינתי שבועות או חודשים קודם לכן והיו, כמובן, בקבוצת הסיכון, אם בדיור מוגן לסוגיו אם בביתם העצמאי. כאשר פניתי אל כל אחד מהם בקיץ 2020 במטרה לקבל את האישור לפרסום, התברר לשמחתי כי כל המרואיינים עברו את החודשים הללו בלי להידבק במחלה. אני מאוד שמחה כמובן לציין עובדה זו.

אני מבקשת להודות לכל אלה שנתנו בי את אמונם ושיתפו אותי בסיפוריהם. חלקם לא נכללו בספר, אולם התבונה שהפקתי מהשיחות בינינו שפכה אור על הסיפורים שכן נכללו ובכך הועילו לי מאוד.