בין בושה לגאווה

מבוא
בין הפרטי לציבורי

"הסתכלתי לצדדים וחששתי שמישהו יראה אותי נכנס", תיאר באוזניי י' בן ה-29 את רגשותיו כשניסה להשתתף במפגש של אחד מתאי "האחווה הסטודנטיאלית הגאה". י' לא גר בפריפריה וגם לא נולד בה, אלא בלב הבועה התל־אביבית. הוא יצא מהארון בפני משפחתו ורוב חבריו, והם קיבלו אותו ואת נטייתו המינית, ולא שינו את יחסם אליו. יתר על כן, הוא גרפיקאי בחברת פרסום ועובד שם במחיצת הומואים רבים אחרים, ועם כמה מהם הוא אף מדבר על נטייתם המינית המשותפת. ואולם עדיין שלדים הומופוביים חיים ובועטים בארון שהוא יצא ממנו. כמו כולנו (ללא קשר לנטיותינו המיניות), גדל גם י' בחברת הרוב ההטרוסקסואלי הדבק בעמדות הומופוביות, וכמו הומואים רבים הפנים עמדות אלו. בגללן הוא "מפחד מהצל של עצמו" וחושש לתדמיתו ההטרוסקסואלית, אף על פי שיצא מהארון.

מכלי התקשורת השונים עשוי להתקבל הרושם שהומוסקסואליות היא כמעט ה"בּוֹן טוֹן" בתקופתנו, אך לא כך הדבר. גם בעידן שגבר הומו תורן מככב כמעט בכל תוכנית מציאות בטלוויזיה, שני גברים שמגדלים ילדה מופיעים בתשדיר פרסומת למשחת שיניים, רבים ממגישי התוכניות הם הומואים מוצהרים, עוד ועוד ידוענים יוצאים מן הארון — אפשר להתבייש בנטייה המינית גם בלי לגור אי־שם בפריפריה או להשתייך למגזר הדתי או למגזר החרדי (שהגברים ההומואים והביסקסואלים מתמודדים בהם עם קשיים חמורים מאלה של דומיהם החילונים). 45 שנים עברו מאז ההחלטה לסלק את ההומוסקסואליות ממדריך האבחון של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני בשנת 1973, והאיגודים המקצועיים של העוסקים בבריאות הנפש פרסמו ניירות עמדה, ובהם התנגדות לטיפולי המרה. ובכל זאת לא חולף חודש שאינני מקבל בו פנייה מפורשת מהורים המבקשים לשנות את הנטייה המינית של בניהם (ילדים, נערים או גברים) ההומואים או הביסקסואלים או מהומואים וביסקסואלים בוגרים המבקשים בעצמם לשנות את נטייתם.

בושה, גאווה ומה שביניהן
כותרת הספר בין בושה לגאווה מבטאת תקווה לימים טובים יותר, שלא זו בלבד שמשיכה של אנשים לבני מינם תיחשב בהם צורת מיניות נורמטיבית שאין להתבייש בה אלא גם לא יהיה צורך להפגין גאווה בה. כתיבת הספר — פרי שלושים שנות טיפול בגברים הומואים וביסקסואלים, ובכלל זה עשרים שנות ניהול הפורום "שרינק פרנדלי" באתר המומחים "זאפ דוקטורס" — הייתה לי הזדמנות פז למַזג בין החוקר למטפל שבי.

מן המחקרים בתחום עולה בעקביות כי שיעור ההפרעות הנפשיות של גברים הומואים וביסקסואלים, לרבות מחשבות וניסיונות אובדניים, גבוה במובהק מזה של עמיתיהם ההטרוסקסואלים. בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים ראו במצבם הנפשי הקשה יותר של גברים הומואים וביסקסואלים חלק מהנטייה המינית שהוגדרה הפרעה נפשית בפני עצמה. אולם כיום המחקרים בתחום מצביעים בבירור שהמצוקה הנפשית המוגברת של בני המיעוטים המיניים היא תוצאה של העמדות ההומופוביות של חברת הרוב ההטרוסקסואלית. ההומופוביה מתבטאת ברתיעה, בנידוי, באפליה לרעה ובבריונות המגיעה לכדי פשעי שנאה כלפי פרטים שנמשכים לבני מינם. הם מושפעים ממנה החל בילדותם, דרך התבגרותם וכלה בבגרותם. מהמחקרים עולה שהמצוקה הנפשית המוגברת שלהם אינה רק תוצאה של היחס השלילי כלפיהם. היא נגרמת לא פחות — ואולי יותר מכך — מהפנמה של העמדות ההומופוביות של החברה ההטרוסקסואלית שכולנו גדלים בה. גברים הומואים וביסקסואלים רבים נחשפו למי שחולק עימם את נטייתם המינית רק בשלב מאוחר יחסית בחייהם. הם הספיקו להפנים במידה רבה את היחס השלילי כלפיהם, ולעיתים הם אף משליכים אותו על בני מינם שאליהם הם נמשכים מינית.

הומוסקסואל, גיי או הומו?
למילים שאנו בוחרים להשתמש בהן חשיבות עצומה, ולכולן מטענים ערכיים ורגשיים. התלבטתי רבות בבחירת המילים "הומו" ו"הומואים" כשמות תואר לציון משיכתם של גברים לבני מינם. העדפתי הראשונית הייתה להשתמש במילים "הומוסקסואל" ו"הומוסקסואלים", הן משום שהמילה "הומו" הייתה ועודנה ביטוי גנאי להתנהגות נשית של גברים, והן משום שהמילה "הומוסקסואל" היא המקבילה הלשונית התקנית למילה "הטרוסקסואל". אך התברר לי שרבים רואים דווקא במילה "הומוסקסואל" מילה פוגענית בגלל זיהויה עם פתולוגיה נפשית במשך ההיסטוריה. הראשון שהשתמש במילה זו היה בנקרט בשנת 1869 (Money, 1993), והיא השתלבה בשפה העברית מן המחצית השנייה של המאה העשרים. בסוף שנות השבעים של המאה העשרים החלו פעילים הומואים ועיתונאים לחפש חלופות עבריות "נקיות", כגון "נעים", "עליז" או "גאה", אך אלה לא השתלבו בשפת הדיבור. בד בבד עם חיפוש זה החלה מגמה של אימוץ מכוון ודווקאי של כינויי גנאי לגברים הומואים וביסקסואלים השגורים בפי גברים הטרוסקסואלים כדי לסלק מהם את עוקצם הלעגני. מגמה זאת השתלבה בגל המחאה הפוליטית של קהילת הלהט"ב בעולם (Doty, 1995). במסמך שכותרתו הימנעות מהטיה הטרוסקסואלית בשפה, שחיברה ועדה מיוחדת של האיגוד הפסיכולוגי האמריקני (American Psychological Association, 1991), נקבע שהמילה "הומוסקסואל" מנציחה סטראוטיפים שליליים בגלל זיהויה ההיסטורי עם פתולוגיה והתנהגות עבריינית. הוועדה המליצה להשתמש במילה gay כשם תואר לגברים הומואים. כשהתאימו את המסמך לשפה העברית, המליצו מחבריו (שילה וקמה, ללא תאריך) על השימוש במילים "הומו" ו"הומואים" ובשמות התואר הנגזרים מהן בהתייחסות לגברים. המלצה זו אומצה בידי אנשי אקדמיה העוסקים בנושא (למשל, גרוס, 2000; קמה, 2003; שילה, 2007).

על הספר
ספר זה מיועד הן לאנשי מקצוע בתחום הפסיכותרפיה המטפלים — או מעוניינים לטפל — בגברים הומואים וביסקסואלים, לגברים אלה עצמם ולבני משפחותיהם ולקהל הרחב. מאמץ מיוחד הושקע אפוא בתיאור תופעות ייחודיות לעולמם של ההומואים והביסקסואלים למען מטפלים הטרוסקסואלים, כדי שיוכלו ליישם אבחון וטיפול רגיש תרבות (culturally-sensitive) ולהימנע מאבחון תופעות הומו־נורמטיביות כפתולוגיות. עם זאת, הספר נכתב בלשון המתכוונת להנגיש אותו גם לציבור הרחב. בסופו מילון מונחים, ובו הגדרות והסברים לביטויים ייחודיים המוּכרים לגברים הומואים וביסקסואלים למען אנשי מקצוע הטרוסקסואלים שאינם בקיאים בהם, מצד אחד ומושגים פסיכולוגיים מקצועיים למען הקורא שאינו איש מקצוע, מצד אחר.

בספר שלושה שערים: השער הראשון מפאראפיליה ופסיכופתיה עד נטייה מינית נורמטיבית מתאר את גלגוליה השונים של ההתייחסות הקלינית להומוסקסואליות מתחילת המאה העשרים עד ימינו. פרק א עניינו התאוריה הפסיכואנליטית של פרויד וגיוסה המעוות לצורך טיפולי המרה. בפרק ב מוצגים שלושת המחקרים העיקריים שנערכו לראשונה על מדגמים הלקוחים מתוך האוכלוסייה הכללית (ולא מאוכלוסיות מטופלים), מחקרים שהיו הצעד הראשון בנורמליזציה של המשיכה לבני אותו מין. פרק ג מתאר את הגלגולים השונים של תופעת ההומוסקסואליות — מאבחנתה כתופעה פסיכיאטרית עד שהוסרה לחלוטין ממדריכי האבחון ונחשבה צורת מיניות נורמלית.

השער השני עניינו סוגיות מרכזיות בטיפול בגברים הומואים וביסקסואלים. אין מדובר כמובן בכל הסוגיות, ויש נושאים משותפים המטרידים הן מטופלות והן מטופלים, ללא קשר לנטייתם המינית. חמשת הנושאים הנידונים בחלק זה של הספר מייצגים נושאים שכיחים שעלו בפורום "שרינק פרנדלי" וכן בקליניקה הפרטית שלי. פרק ד עוסק בקשיים הייחודיים הניצבים בפני גברים הומואים וביסקסואלים, אשר רובם נובעים מהפנמת העמדות ההומופוביות של חברת הרוב ההטרו־נורמטיבית שבתוכה גדלנו כולנו. בעוד ועוד מחקרים התגלה כי הומופוביה מופנמת זו — ולא הנטייה המינית עצמה — גורמת את השיעור המוגבר של הפרעות נפשיות שונות בקהילת הלהט"ב. פרק ה עוסק במורכבות תהליך היציאה מהארון, תהליך שנוטים להציגו לחיוב חד־ממדי הן בתוך קהילת הלהט"ב והן באמצעי התקשורת. הדיון המוצג בפרק חושף את ההיבטים השונים והרב־ממדיים של היציאה מהארון, מבחינת המניעים לצאת מהארון או להישאר בו וגם מבחינת היכולת להתייחס התייחסות מובחנת לשאלה לפני מי לצאת מהארון ומתי. פרק ו עוסק בתופעת הביסקסואליות הגלויה בקרב גברים הנמשכים ברמות שונות לבנות ולבני שני המינים. אף שטווח הבחירה שלהם רחב יותר, אחד הנושאים המטרידים אותם ביותר הוא הקושי להכיל את המשיכה לשני המינים וצורך נוקשה לבחור באחת הנטיות המיניות כאורח חיים כולל "לכל החיים", כאשר המציאות מלמדת על שינוי ברמות המשיכה לשני המינים בטווח החיים. לכך מתווספת תופעת הבי־פוביה (רתיעה מביסקסואלים), המתבטאת הן בהומופוביה מצד חברת הרוב ההטרוסקסואלית והן ברתיעה מצד המגזר הלוחמני בקהילת הלהט"ב, הרואה בהם הומואים שאינם מקבלים את עצמם. פרק ו עוסק בהפרעה טורדנית־כפייתית הומוסקסואלית (H-OCD) בקרב גברים שנמשכים מינית ורגשית אך ורק לנשים. בעלי ההפרעה סובלים ממחשבות טורדניות שמא הם הומואים או ייעשו הומואים, אף שאין להם שמץ של משיכה לגברים. בשנים האחרונות מתפתחת מגמה להתייחס לתוכני המחשבה הטורדנית. כמה מהפרעות אלו הוכרו כאבחנות מסוימות של OCD במדריך האבחון, וכמה מהן נמצאות בהליכי מחקר קליני. זה השלב שהפרעה זו נמצאת בו, ויש להבדיל בינה ובין ביסקסואליות גלויה, שהגבר אכן נמשך בה ברמות שונות לשני המינים. פרק ח, החותם את החלק השני בספר, מתייחס לקושי של גברים הומואים וביסקסואלים לשמור על מונוגמיה בקשר זוגי ולהסדרים המיניים השונים שאליהם מגיעים בני הזוג. מערכות יחסים פתוחות קיימות גם בקרב זוגות הטרוסקסואלים כמו יחסי מין מחוץ לנישואים, אך במקרה של זוגות גברים, הנראוּת (visibility) של התופעה גדולה יותר בגלל ההסדרים הגלויים והמדוברים. בפרק ימצא הקורא התייחסות למחקרים שנערכו בנושא, לבעייתיות בהם ולחיפוש הריגושים האופייני לגברים יותר מלנשים.

השער השלישי פסיכותרפיה חיובית בטיפול בגברים הומואים וביסקסואלים סוקר את הגישות המרכזיות בפסיכותרפיה ואת ההתאמות והיישומים האפשריים של גישות אלה לטיפול בגברים הומואים והטרוסקסואלים. בשער מוצגות כמה גישות פסיכו־דינמיות חשובות שהתפתחו בזרם הפסיכואנליטי; הגישה הקוגניטיבית־התנהגותית והגישות האקזיסטנציאליסטיות וההומניסטיות; והפסיכולוגיה החיובית שהולידה את הפסיכותרפיה החיובית כגישת טיפול ייחודית ומרכיבים רבים ממנה חלחלו לגישות העיקריות האחרות. ענף זה בפסיכולוגיה דוגל בגיוס חוזקותיו של המטופל ובהעצמתן, ולא בחיזוק חולשותיו. מתברר כי הוא רלוונטי לטיפול בגברים הומואים וביסקסואלים, בייחוד לאלה מהם המתנהגים התנהגות שכיחה בקרב נשים, נחשפים לסנקציות חברתיות ולכן סובלים מהפרעות נפשיות רבות משל גברים הטרוסקסואלים. המלצתי החמה היא מצד אחד להכיר גישות טיפוליות שונות לעומקן ולתפור "חליפה טיפולית" לכל מטופל ומטופל תוך כדי התחשבות באישיות שלו, ומצד אחר לפתח מודעות לתופעות הומו־נורמטיביות.