בעוז ותעצומות - הרב שלמה גורן אוטוביוגרפיה

פולין: זמברוב, ורשה

נולדתי להורַי, הרב אברהם גורונצ'יק ז"ל וחיה ציפורה ע"ה (לבית ציוויאק), בשלהי 1917 בעיירה ששמה זמברוב, הממוקמת כמאה וחמישים קילומטרים צפונית־מזרחית לוורשה. משפחתנו מנתה שבע נפשות: הורי, שלושה בנים ושתי בנות. בפולין נפטר אחד האחים, ולאחר שעלינו ארצה נולד לנו עוד אח.

בזמברוב חיו כששת־אלפים יהודים, מרביתם מתנגדים ומיעוטם חסידים. כל בני המשפחה שלנו היו חסידים. סבי מצד האמא עוד היה מחסידי קוצק. הוא היה שוחט בזמברוב ונחשב לצדיק. כשדיברו על "הצדיק מזמברוב" התכוונו אליו, על אף שלא היה רב.

אבי לא היה מזמברוב אלא מאזור ורשה. הוא אהב את לימוד התורה וידע "יורה דעה" בעל־פה, אבל הוא החליט שלא ליהנות מכתרה של תורה, ורצה להרוויח את לחמו בזיעת אפיו. הוא עסק במסחר והצליח בעסקיו. ניסו להשפיע עליו שילך לרבנות בוורשה, אבל הוא לא רצה בשום אופן. מאוחר יותר, כשעלה לארץ ישראל, אמר: "אני נוסע לארץ ישראל בתנאי מפורש שלא לשמש בה ברבנות, אלא לעבוד את אדמתה."

סבי מצד האבא היה גדול בתורה. הוא חי בוורשה והיה שם ראש ישיבה. הוא היה חסיד גור. הרב מאיר שמחה מדווינסק, בעל ה"אור שמח", נפגש איתו פעם בסנט פטרסבורג בכינוס של רבנים, ולאחר ששוחח איתו בדברי תורה אמר: "פעם ראשונה שאני מוצא חסיד למדן!"

לפני כמה שנים, ב־1985, הייתי בוורשה ומצאתי את המצבה של סבא. הוא נפטר כשכבר היינו בארץ ישראל. אף אחד מאיתנו לא היה בהלוויה, ואף פעם לא הזדמן לנו לראות את המצבה ואת מקום קבורתו. ידעתי שהוא קבור בבית הקברות הגדול באוקופובה שבוורשה, ברחוב גנשה. ניגשתי לבחור יהודי בוורשה שהיה ממונה על בית הקברות ואמרתי לו: "אני מבקש שתמצא את הקבר של סבא." בינתיים נסעתי ו"חרשתי" את פולין ממזרח למערב. כשחזרתי לוורשה הלכתי לבית הקברות. הבחור עמד שם, וכשראה אותי התחיל לצחוק. אמרתי בלבי, "הוא מצא!" ואכן, כשהתקרבתי הוא אמר לי: "בוא, אראה לך את המצבה של הסבא שלך." מצאתי מצבה עצומה, בגובה קומה שלמה, ועליה כתוב: "פה נטמן איש שִׁמעו נודע למרחקים. עסק בתורה לילות כימים. הרביץ תורה לרבים. גדיים ותיישים שתו מפיו תורת חיים. העמיד תלמידים חכמים ומושלמים. אבינו הרב המופלא והמופלג, חכם נבון וחסיד מפורסם, מורנו הרב ר' יהודה אהרן זצ"ל, בן הרבני המפורסם, מורנו הר' ר' שלמה אליעזר ז"ל גורונצ'יק. שבק חיים לכל חי, י"ז סיון תרפ"ז. תנצב"ה."

***

על אף שעזבנו את העיירה בשנת 1920, בהיותי בן שנתיים וחצי, נשארו לי כמה זיכרונות מהעיירה הזאת, שנשתרשו עמוק בלבי:

מאורע אחד קשור בחגיגות ל"ג בעומר. בל"ג בעומר הוציאו את הילדים ליער ונתנו להם חץ וקשת, וכך חגגו את היום, כאות הזדהות עם מלחמת בר־כוכבא ועם רבי שמעון בר יוחאי. אינני זוכר אם השתמשתי בקשת ובחץ, אבל הילדים הגדולים הכינו בעצמם קשת וחץ ושיחקו בהם. אמרו לנו שאנחנו חייבים לדעת להגן על עצמנו, כמו שכתוב: "ללמד בני יהודה קשת". אני זוכר את היציאה מהבית לחיק הטבע כי זה היה אירוע די נדיר - רק לעתים רחוקות מאוד הוציאו את הילדים ליערות.

אותי לא רצו לקחת מפני שהייתי תינוק. בכיתי מאוד עד שלבסוף הכרחתי את ההורים לקחת גם אותי ליער לשחק עם הילדים. היום הזה נחרת עמוק בלבי, ואני עוד יכול לדַמות לנגד עיני את היער ששיחקנו בו.

לפני זמן בביקורי בפולין, שהיתי יום שלם בעיירה שלנו בזמברוב, חיפשתי את היער אבל לא מצאתי אותו. אולי נעקר ממקומו, או אולי גדל לממדים אחרים עד שלא הצלחתי לזהותו.

המאורע השני שאני זוכר מהעיירה הזאת הוא מאורע בעל משמעות גדולה בעבורי, והוא קשור לאמי ע"ה.

אמי באה ממשפחה של חסידי גור. אביה, רבי נחום אליעזר, היה ידוע כצדיק בעיירה. משפחתה היתה משפחה ציונית. הציונות "תפסה" אותם, והם לא הרפו ממנה. אמא גדלה בזמברוב, עיירה קטנה, אך בכל זאת ידעה פולנית. גם היה לה חוש ספרותי. כשחיינו בזמברוב נפוצה תופעה שגברים רבים נסעו לאמריקה, לחפש עושר וחיים חדשים. נשותיהם, שלא ידעו קרוא וכתוב, היו באות אל אמי ומבקשות ממנה לכתוב להם מכתבים. היא היתה הסופרת של כל העיירה, וכתב ידה היה כמו פנינים.

פעם אחת, הגיע אל העיירה שליח מארץ ישראל. הוא ארגן אספות ציוניות וערך בהן מגבית בעבור המוסדות הלאומיים בארץ ישראל. לאחת האספות הללו הלכה אמא. כשחזרה הביתה, ראינו כולנו שהיא אינה עונדת את כל התכשיטים שלה, אלא רק את טבעת הנישואים. הבחנו בחסרון התכשיטים מכיוון שהתרגלנו לראות אותם עליה והיינו קשורים אליהם. כשאבא שאל אותה היכן כל התכשיטים, היא סיפרה לו את האמת: היא כל כך התרשמה מדברי השליח - שתיאר את המצוקה ואת הצורך בתרומות מן הגולה - וחשה צורך לסייע לחקלאים המעבדים את האדמה ובונים יישובים בארץ ישראל, ובכך להיות אף היא שותפה בבניין הארץ. לכן, לדבריה, נתנה לשליח את כל תכשיטיה. תגובתו של אבא חרותה היטב בזיכרוני. הוא אמר לה: "אל תצטערי על התכשיטים ואל תדאגי. בעבור המצווה והמעשה שעשית, אני אקנה לך תכשיטים חדשים ויפים יותר משהיו לך קודם."

שני האירועים הללו, ל"ג בעומר וסיפור התכשיטים של אמא, חקוקים בלבי כזיכרונות ילדות משמעותיים.

***

לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1920, החליטו ההורים לעבור מזמברוב לוורשה כדי לפתח שם את המסחר שלהם. שכרנו דירה גדולה ברחוב מילא (זה הרחוב שבו לימים היה הבונקר של המורדים בראשות מרדכי אנילביץ', בונקר ששימש כמרכז הגטו והמרד). אבי הקים ופיתח בית חרושת לטריקו בחדרים מיוחדים ליד הבית שלנו, והצליח מאוד במסחר. הוא קנה מכונות סריגה חדשות ושכר פועלים, והמצב הכלכלי השתפר אצלנו מאוד.

אני זוכר שבוורשה התחלתי ללכת לחדר "יסודי התורה", בית ספר של חסידים שניהל סבי, שם התחלתי ללמוד חומש ומשניות הזכורות לי עד היום. בבית הספר הזה למדתי עד שעזבנו את ורשה, כשהייתי בן שבע, בכיתה ב'.

מוורשה יש לי כמה זיכרונות טובים:

הבניינים בוורשה היו גדולים מאוד, ובכל בניין גדול שכזה התגוררו מאות שכנים. הבניין היה בנוי סביב חצר גדולה. יהודים היו מתנדבים, נרתמים ומוסרים את עצמם ואת נפשם לטובת הנזקקים. מכיוון שבוורשה היה עירוב, היה מותר לטלטל בשבת. יהודים חסידים עם שטריימלך וקפוטות, היו עוברים מחצר לחצר ומרחוב לרחוב עם סלים גדולים וצועקים ביידיש, "יידלך (יהודים), תזרקו חלות ופירות ודגים ובשר." באותה העת ובאותם האזורים כולם היו שומרי כשרות, והיהודים האלה היו אוספים סלים מלאים אוכל בעבור הזקנים, החולים והעניים בוורשה.

עוד אני זוכר שאמא ע"ה נמנעה מלענוד את תכשיטיה בימי בין המצרים - מי"ז בתמוז עד ט' באב.

זכורים לי ביותר ימי שמחת תורה בוורשה. אבי ז"ל היה מחסידי גור, ואנו התפללנו באחד מבתי המדרש הגדולים ביותר בוורשה. כמדומני, הוא היה ברחוב נלבקה. לבית המדרש הזה הגיעו בשמחת תורה מאות רבות של חסידים. עד היום חרותות בלבי כמה מנגינות ששרו באותו חג שמחת תורה, ובמיוחד מנגינה אחת, שאני זוכר משנת 1924 או 1925, ובכל שמחת תורה אנו שרים אותה כדי להתייחד עם העבר שלנו ועם השורשים.

לאחר התפילה והארוחה בביתנו, החלטנו ללכת לדוד שהתגורר באחד הפרוורים של וורשה. בדרך עברנו דרך בית הכנסת הגדול ביותר בוורשה, "טלומצקה סינגוגה". בבית הכנסת הזה לא התפללו חסידים, והחזן היה משה קוסביצקי, שהיה חזן בעל שם עולמי.

מבית הכנסת הגדול "טלומצקה" הלכנו מרחק רב עד הדוד שלנו בנוברודנה. באנו לבית המדרש של חסידי גור, שם היו חביות של בירה ומאות חסידים ששרו, רקדו ושמחו. המנגינות וההתלהבות של החסידים זכורות לי היטב עד היום. עוד אני זוכר את האורות הגדולים של ורשה במוצאי שמחת תורה.

***

באותן השנים החלה להתארגן קבוצת חסידים, חסידי יבלונה, לעלייה לארץ ישראל. אמנם לא נמנינו עם חסידים אלה, אבל כיוון שהם היו הראשונים ופתחו בתעמולה נרחבת, החלטנו להצטרף אליהם. הם החליטו לארגן קבוצה שתייסד כפר מיוחד במפרץ חיפה. העלייה של החסידים הללו היתה אפשרית, מאחר שרובם ככולם היו במעמד כלכלי בינוני ומעלה, והיו יכולים להראות שיש להם ממה לחיות. לפי חוקי המנדט, כל מי שהיה מסוגל להראות שיש בידו סכום כסף מספק, הורשה לעלות לארץ ישראל. אנחנו הורשינו לעלות מכיוון שנחשבנו לקפיטליסטים.

אבי זצ"ל ואמי ע"ה השתתפו פעם באסיפה של חסידי יבלונה, שהתקיימה באחד מבתי הקולנוע הגדולים של ורשה. שם הם שמעו את ההבטחות ואת תוכניות הארגון. הרבי אמר לנאספים שהוא מבטיח לחם ותפוחי זהב לכל החיים לכל יהודי שיעלה איתו.

ההורים "נדלקו" על המשימה הזאת, ושניהם החליטו לקנות מאה דונם אדמה במפרץ חיפה, ואף שילמו תמורתה קרוב ל־10,000 דולר - הון עתק באותם הימים. הם החליטו למכור את בית החרושת שלנו בוורשה ולהצטרף לקבוצת החסידים הראשונה (העלייה התחלקה לשלושה שלבים), לעלות איתם לקרקע ולהשתתף בהקמת הכפר. הכפר היה אמור להיקרא "נחלת יעקב" על שם מייסד חסידות יבלונה, רבי יעקב טויב.

אבא היה חסיד גור, וחסיד איננו עושה דבר לפני שהוא מקבל את האישור של האדמו"ר שלו. לאחר שכבר מכר את בית החרושת ואת הדירה, נסע אבי לאדמו"ר מגור זצ"ל, לבקש את רשותו ולקבל ברכה. הרבי לא דיבר הרבה. כל מילה אצלו היתה בסלע. כשאבא אמר לו שהוא רוצה לנסוע לארץ עם הרבי מיבלונה ולקנות אדמה בארץ ישראל, שאל הרבי: "ווס זול איר דורטען טין?" - מה תעשה שם? משום מה, חסידי הרבי אמרו שפירוש הדברים הוא שאין לאבא רשות לנסוע. כשיצא משם אבא, כאילו חרב עליו עולמו. הוא חזר הביתה שבור ורצוץ. הוא כבר מכר הכול, וכבר שרף את כל הגשרים אחריו. אמא אמרה: "לי יש רבי משלי! הרבי מרדזין. אלך אליו." הרבי ביקר בארץ בשנת תרפ"ט, והיה מקובל וצדיק גדול. אמא באה לרבי והוא בירך אותה: "תלכי ותצליחי ויהיה לך כל טוב שבעולם." חזרה אמא לאבא ואמרה: "יש לי רשות מהרבי שלי וניסע!" - והנסיעה הזאת הצילה אותנו בסופו של דבר מהשמדה.

כך הושלמו ההכנות לעלייה לארץ ישראל, ואנחנו עמדנו לעלות עם הקבוצה הראשונה למפרץ חיפה.

***

אני זוכר את השבת האחרונה בוורשה. מכיוון שכבר מסרנו את הדירה ומכרנו את בית החרושת, עברנו למשך הימים האחרונים שלנו בעיר להתגורר אצל הסבא, הרב יהודה אהרן גורונצ'יק זצ"ל, שהיה ידוע בוורשה כחסיד ולמדן גדול. לאבי היו שישה אחים, ולהם ילדים ונכדים. כל המשפחה באה להיפרד מאיתנו בשבת. מכל המשפחה הזו לא נותר ולו אחד. כולם הושמדו בשואה. ממשפחתה של אמי מעטים נשארו בחיים, מכיוון שהם ברחו לרוסיה.

במוצאי השבת הגענו לתחנת הרכבת בוורשה. בתחנה היו רבבות יהודים שליוו אותנו בעלייתנו לארץ. לקום ולעזוב את ורשה נחשב לצעד מהפכני בקרב החסידים. היו ביניהם עשירים ואמידים והיו בני המעמד הבינוני, וכולם חיו טוב מאוד בעיר. והנה, קמה קבוצה שלמה, מחסלת את כל עסקיה ועולה לארץ ישראל, פשוטו כמשמעו.

כשהגענו לתחנת הרכבת, התקבלנו בנשיקות, שירים וריקודים. זה נראה מעין מעמד משיחי. עם העלייה לרכבת תמו חמש שנות מגורים בוורשה - עברנו לעיר בשנת 1920, והעלייה שלנו לארץ היתה בחורף של שנת 1925. את הדרך עשינו ברכבת, ואחר כך באונייה מקונסטנצה לחיפה. מכיוון שבחיפה עדיין לא היה נמל, האונייה עגנה במרחק גדול מהחוף, ועברנו אליו בסירות. כשהגענו לעיר, היו ששון ושמחה כמו שרק חסידים יכולים ויודעים לעשות. העלייה וההגעה לארץ היו לנו למקור שמחה רבה והתעלות גדולה מאוד.