פתח דבר
בנובמבר 2014, חמש שנים לאחר שהחל הרומן ביני לבין ארי, כשכבר הייתי ציירת מוכרת, חשתי צורך עז לכתוב. כן, דווקא לכתוב, לא לצייר. לחבר ספר על התהוות הרומן ביני ובין ארי וכל מה שעטף אותו — החל מסוף שנת 2009 ובמהלך 2010.
מלכתחילה ארי לא היה מאושר מהרעיון: "בשביל מה את צריכה את כל זה? לא רוצה חשיפה. תני לחיות קצת בשקט. מה, לא היו מספיק טירופים בחיים שלנו? עכשיו כשאת כבר ציירת כל כך מוכרת ומציגה סוף־סוף לא מעט בארץ ובלונדון, ואנחנו חיים בצורה נורמלית, פחות או יותר, את צריכה פתאום לכתוב ולחשוף את החיים האישיים שלנו? זה ממש לא לעניין."
אמרתי לו שאני חשה צורך עצום לנסות ולכתוב על זה, כי מה שקרה לנו, מה שקרה לו בעולם העסקים, משקף את חייהם וערכיהם של בני דור שלם, של אנשים כמונו. "דור של צברים שגדל והתחנך בארץ הזאת בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים. אנשים שנחשפו לשינוי עצום בארץ ובעולם — בעיקר החל מהתפר שבין האלף השני לאלף השלישי לספירה. שנת אלפיים היא בעיני קו פרשת המים בין עידן המחצית השנייה של המאה העשרים, שבו גדלנו ובגרנו, לעידן החדש של המהפכה הטכנולוגית והגלובלית האדירה, שבו אנו חיים." כך אמרתי לו והוספתי: "הצעירים של היום אינם מכירים את העולם שבו גדלנו, וחובתנו לנסות לתארו בפניהם. הם זקוקים לכך בתוך הבלבול והערפל הערכי שבהם הם חיים."
לאחר כמה ימים, כשישבנו במרפסת ביתנו ביפו העתיקה, הוא אמר שהשתכנע ונתן לי אור ירוק להתחיל בכתיבת הספר. סיכמנו שאם אצליח במשימת הכתיבה ויתהווה ספר, ההוצאה לאור שלו תהיה מותנית בהסכמה של שנינו.
הוא העלה בעיקר את האפשרות שבתו הגדולה גילי לא תהיה מעוניינת בפרסום דברים עליה ועל משפחתה, ואמר שללא הסכמתה הוא יתנגד לפרסום.
במשך כשש שנים כתבתי את הספר וסיימתי את כתיבתו ממש ערב פריצת מגפת הקורונה שמטלטלת את העולם — לא רק בתחום הרפואי, אלא בתחומים הכלכלי, החברתי, הפוליטי, התקשורתי, ובעצם בכלל מערכות החיים.
ארי היה מעורב מאוד בכתיבה, ומדי פעם הייתי קוראת בפניו את מה שכתבתי. הוא אמר כי משבר הקורונה חשף את תחלואי החברה האנושית בעולם כולו, אשר התפתחו והתעצמו מאוד במהלך שלושים השנים שקדמו לו. ארי האמין כי קיים סיכוי שדווקא המשבר הקשה יביא לשינוי ולתיקון כלל־עולמיים וכלל־מערכתיים ערכיים ויסודיים. הרי שינויים היסטוריים גדולים מתחוללים רק בעקבות משברים קשים.
גם בתו הצעירה של ארי, ליאת, שיחסי עמה היו קרובים מאוד, היתה מעורבת בכתיבה ואף סייעה לי לא מעט בעצותיה, שהרי הכתיבה היתה חלק משמעותי בחייה. לליאת לא היתה כל בעיה עם פרסום הספר.
אחותה גילי קראה את הספר המוגמר, ולא רק שלא התנגדה להוצאתו לאור, אלא אף התלהבה מכך. בעשר השנים שעברו מאז הפרשה הסוערת, היא הצליחה לבנות לעצמה ולילדיה חיים טובים בהרבה מאלה שהיו להם קודם לכן.
עתה כבר לא היתה לארי כל הסתייגות — לא רק מכתיבת הספר, אלא גם מפרסומו, למרות המחירים הכרוכים בחשיפה.