קלאסי אשכול נבו זורם בצורה בלתי רגילה אפשר לסיים את כל הספר תוך שעות בודדות משאיר טיפה מחשבה לאחר הקריאה כל אחד מהסיפורים כביכול שונה אבל הנ״ל רלוונטי לשלושתם
שלושה סיפורים נפלאים אהבתי את האזכור של דמות אחת/ סיטואציה מסוימת מהסיפור הקודם בזה הנוכחי. אשכול התותח🏅
הספר היה נהדר כ"כ קולח מרתק כתיבה משובחת רק כמו שאשכול נבו יודע. אהבתי את הקישורים הקטנים בין סיפור לסיפור להזכיר לנו שאמנם זה סיפור אחר אבל אותו סופר כתב אותם. בקיצור שווה ביותר.
ספר מצויין, "יושב" אצלי על המדף כבר כמה שנים, ועכשיו הגיע הזמן המתאים לו. ספר קולח, מעניין שאי אפשר להוריד מהיד.
ספר מעולה. שלשה סיפורים עם סלף רפרנס רופף ביניהם. המון רמזים וקישורים לשירה העברית ולאחר שקיצץ בנטיעות. תובנות עמוקות על נשים וגברים אבות ובנות
ספר מעולה! כתוב בצורה מעוררת קנאה. מה שאשכול נבו עושה עם המילים... רוצו לקרוא בקיצור
מרתק! לא יכולתי להפסיק לקרוא. מבחינה פסיכולוגית מרתק מאד! כתוב כמו ספר מתח! מהי באמת האמת ומתי אנחנו מספרים לעצמינו סיפורים!
מרתק וסוחף , מלא בצלילים ותמונות, הדרך בא מתאר אשכול עולם פנימי גורמת לי לרצות לחבק אותו חזק ולהגיד לו כן זה נכון .ותודה על כל השירים והמוסיקה .
חוויה. מסוג הספרים שממשיכים להדהד בך עוד ימים ושבועות, מטביעים ברגשות. מומלץ מאד.
סיפורים מרתקים ומלאי מתח. אתה לא מרפה עד שאתה מסיים את הסיפור.
ספר מדהים וואוו. סוחף ברמות. ממש ממליצה שלושת הסיפורים והגיבורים נכנסו לי ללב והשאירו אותי עם מחשבות רבות על החיים.
השפה הנוגה והדמויות המורכבות בספר יוצרים מעין כישוף שמיימי שלא נותן מנוח עד המילה האחרונה בספר.עונג
אהבתי מאוד את שני הסיפורים הראשונים בספר. לנבו יש יכולת לתאר תחושות ומצבים בצורה קולחת וצבעונית, אפילו בדמות של אישה.
״חשבתי על זה שבעיניים של אורנה, במיוחד בשנים האחרונות, ראיתי כל הזמן מה אני לא. ובעיניים של מור, ראיתי מה אני כן.״ מה עוד אפשר לומר על אשכול נבו וכשרונו הייחודי? שוב הוא נתן לנו שלושה סיפורים קצרים, שדומים ל-״שלוש קומות״, קשורים זה לזה באופן עדין ורמוז. (סיום הסיפור השלישי לא היה מובן בעיניי.) שווה!
נפלא, כמו כל ספריו של אשכול נבו. מרגש בצורה בלתי רגילה, דמויות ומצבים שנראים כל כך יומיים ותופסים אותך ולא עוזבים, גם כשסיימת לקרוא.
ספר סוחף ומרתק, כל סיפור חוויה חדשה שמנתקת וסוחפת ולא מאפשרת להפסיק את הקריאה
3 סיפורים שסוחפים אותך פנימה ונקראים בנשימה עצורה. אשכול נבו במיטבו.
ספר מקסים, קולח, מכניס את הקורא לעולמות מוכרים וחדשים גם יחד .. כתיבה נפלאה כמו תמיד. נהנתי מאוד!
שלושה סיפורים מרתקים. כתיבה נהדרת ומחוננת, שמכניסה אותך לתוך ראשן וליבן של הדמויות
שלושה סיפורים ששזורים אחד בשני בקווים דקים. סיפורים שלא מאפשרים להניח את הספר לרגע מהיד.
אשכול נבו מיטיב לתאר את העולם הפנימי של הגיבורים שלו. הפעם אלו אנשים מהשורה שמצאו עצמם באחת ניצבים לפני קשיים בלתי צפויים. מבחינתי, נבו חוזר ליצירתו המוקדמת של "ארבעה בתים וגעגוע", שהיא טובה יותר מהספרים שיצאו אחר כך. ההבדל הוא שהמחבר מיומן עתה הרבה יותר מבעבר; מה שרק מגדיל את הנאת הקורא. ממליץ בחום!
אני מאוד אוהבת את כתיבתו של אשכול נבו, הסגנון, הרעיונות, צורת הכתיבה. גם הספר הזה כמו האחרים שלו, ספר טוב, קולח, מותח, קשה להניח אותו.
שלושה סיפורים קצרים ומיוחדים המסופרים בדרכו הקסומה והכה רגישה של אשכול נבו. כן ירבו סיפורים איכותיים רבים פרי יצירתו.
מסוג הספרים שקשה להניח מהיד, ורק בגלל שלא רציתי לסיים אותו ביומיים התעכבתי קצת בקריאה. במילים אחרות - יפה, נוגה, קסום, מותח, מרגש ומדויק. כל מה שיש בספר טוב ומעבר.
אשכול נבו סופר מדהים! האהוב עליי by far מכל הסופרים הישראלים. 3 סיפורים קצרים שנשזרים יחד בנגיעה קטנה. מומלץ בחום רב!!
מקסים! אני בדרך כלל לא קוראת סיפורים קצרים, אבל הסיפורים, שזירתם זה בזה וכתיבתו של אשכול נבו הם אומנות ותענוג לנפש.
ספר מעולה! כתוב בצורה מיוחדת מאוד. אהבתי איך כל הסיפורים נשזרים זה בזה. מומלץ!
נפלא. דיבר אלי מכל שורה. יכולתי לקרוא עוד ועוד. סיפור טוב, רגיש ציני במידה. מכמיר לב כאן ושם. רומן שכותב גבר, תמיד מסקרן.
אשכול נבו הוא סופר מבטן ולידה, לא כמו אותם תוצרי סדנאות כתיבה שמוציאים מתחת ידם שבלונות, בדיוק לפי כללי הכתיבה הנכונה והמשמימה. איך מזהים סופר מבטן ולידה? פשוט. הוא יכול לכתוב על הדבר הכי בנאלי בעולם ולטוות מזה עלילה מרתקת, שקושרת אותך למילים ולמשפטים עד לנקודת הסיום. נדמה, שהעלילות פשוט צומחות ומתפתחות אצלו מעצמן. אתה לא רואה את סימני המאמץ והספינים השטחיים, שכל כך קל לזהות אצל כותבי סדנאות הכתיבה. כל סיפור, הוא עולם מלא, עשיר ברבדים ושופע חיים. כל עלילה מתפתלת בגאונות ומגיעה לנקודת סיום מרתקת. קשה למצוא סופרים כאלה היום. מזל גדול שזכינו לכך.
על אף העדפתי לספר שהטא סיפור אחד, וכאן שלושה סיפורים מסופרים נהנתי מאוד. הספר קולח, מרתק ומתפתח. כתיבה משובחת של אשכול נבו
גאוני. מהרגע שמתחילים אי אפשר להפסיק לקרוא. החיבור בין שלושת הסיפורים והאפשרות לנתח אותם מארבע רמות שונות הצליח בצורה נפלאה. הכתיבה הזורמת, המתח, הדמויות והסינקופות הספרותיות הופכים את הקריאה לחוייה הרמונית. הנארטיב והרגשות נפגשים בסינכרוניזציה שלא זכיתי לקרוא כבר הרבה שנים. אחד מיתרונות הקורונה בתקופה מטלטלת. תודה.
מציאות ופנטזיה. מציאות ודימיון. מציאות וחלום. ספר יפה, סוחף, נקרא בנשימה עצורה אחת ויחידה.
ספר מדהים, נקרא בנשימה אחת. נבו אשכול במיטבו, סופר שלא קוראים כל יום... ממש יצירה ספרותית מהמעלה הראשונה!
מעולה. אני כל כך אוהבת את הכתיבה של אשכול. תענוג מההתחלה ועד הסוף
חזק. מהנה. קולח. 3 יצירות נהדרות שחוט עדין שזור ביניהן ומוסיף עד מאוד. כיף לראות את נבו משתבח בכתיבתו עם השנים והספרים. מומלץ בחום
ספר מעולה. ככ נהניתי, לא יכולתי להפסיק לקרוא והצטערתי שהסתיים. יחד עם הכתיבה הנפלאה מתנגנת עם המוזיקה שמשולבת בסיפורים. צריך להימכר עם פלייליסט...
יופי של סיפורים. תיאור החיים בארצנו עטופים בדמיון משובח. מומלץ!
אהבתי מאד, שלושה סיפורים עם גבולות מיסתוריים ויש גם דמויות ומקומות הנשזרים בשלושתם.
ספר נפלא. שלוש נובלות שלא כדאי לקרוא ברצף כי כל אחת משאירה מטען אותו יש לעכל. הטוב מכל הספרים של אשכול נבו שקראתי (לא קראתי את כולם)
ספר טוב. מעניין לחפש בזמן הקריאה את הקשרים בין שלושת הסיפורים. יש כאלו שהם ברורים ובולטים, ויש כאלו שמצריכים יותר תשומת לב
ספר מקסים המורכב משלושה סיפורים הדנים בחברות, זוגיות תשוקה וגבולות האני. כתוב היטב.
ספר מרתק וסוחף. הסיפור האחרון מוצלח במיוחד -ממש מבריק. אולי המסתורין , המקום הפתוח שהוא משאיר. אגב, נראה לי שהסופר שכח לציין עוד ציטוטים ואזכורים שהיו בסיפור האחרון כמו" גוף בתוף גוף ו"כו.. מהשיר דרך המשי..
שלוש נובלות מיוחדות, הראשונה היא החזקה והטובה ביותר. אשכול נבו כתב פה שלושה סיפורי מתח נפלאים ועוכרי שלווה, מומלץ מאוד!
ספר מדהים. מרתק. כשמסיימים לקרוא, חשתי צער רב..... מעט הספרים שגרמו לי כזאת הנאה. הלוואי שנזכה לקרוא עוד מכתביו של אשכול נבו. הנאה צרופה
לקט סיפורים קצרים יפהפיים כל אחד בדרכו שלו נוגע וכתוב בשפה קולחת אהבתי את המשחק בין כתיבה מנקודת מבט של גבר לבין זו של אישה. כדאי!
וואו. איזה ספר(ים) מצד אחד כאילו כל סיפור נכתב כדי להיות סרט, כי הכל כל-כך ויזואלי ומצד שני כל סיפור הוא פנינה אמיתית של הנשמה,הנאבקת בבוץ של החיים. נהניתי ונימתחתי והכל
מקסים וקסום. ספר מיוחד במינו. שלושה סיפורים שלא קראתי מעולם משהו דומה להם, על דמויות מורכבות ומרתקות. מהמם
ספר מושלם, קליל, כייפי, סוחף ואי אפשר לעזוב אותו. אל תנסו להבין על מהו, פשוט תתחילו. הוא יגלה לכם
ספר שונה מספריו של אשכול, דפיו הראשונים הבליחו בי מחשבה על סיפור אהבה מטורף שנרקם בין שתי זרים אח הפתיעה (ואולי הלחיץ) כאשר התפתח למותחן ומשם הדרך הזמגזגת בין נורמטיביות לאפלה פשוט הקסימה אותי
אשכול נבו הפיק מדמיונו בתקופת הריחוק שלושה סיפורים מקסמים, האחד יותר מהשני, נהנתי הנאה צרופה מכל סיפור.
ספר מרתק...לא יכולתי לעזוב אותו. כל הכבוד אשכול נבו..עוד יצירה נהדרת... כבר מחכה לספר הבא....
אהבתי את שני הסיפורים הראשונים השלישי קצת פחות. נראה פחות אפוי
תמיד נהנית מאשכול נבו. במקרה הזה, שלושה סיפורים. שלושתם טובים וחזקים, כתובים היטב ומרתקים. למרות שהסיפורים יחסית קצרים, יש לדמויות עומק והן מושכות ומעניינות. מומלץ.
ספר שמצליח למתוח ולסחוף אותך עד השניה האחרונה ולעורר הזדהות עמוקה, ולמרות שכל חלק שונה במהות שלו, הכול מרגיש קשור אחד לשני.
ספר מרתק, מרגע שהתחלתי לקרוא אותו, לא הצלחתי לעזוב אותו. גם אחרי שסיימתי כל סיפור בו, המשכתי להרהר בו. תודה רבה לסופר על הרעיונות והספר הנפלא.
הספר הוא פשוט אורגזמה של מילים. שלושה סיפורים שקשה היה לי לעצור את הקריאה עד לסופם. שבועיים לאחר שסיימתי והם עוד מהדהדים במחשבותיי.
ספר מעניין מאוד. נהנתי לקרוא אותו ולנסות להבין מה הקשר שבין 3 הסיפורים. כתוב בצורה נהדרת. לא יכולתי להפסיק לקרוא
קניתי את הספר, התחלתי לקרוא, וואוו חשבתי, זה טוב! אז למה אמרו זה מאכזב? בדקתי ביקורות, עליתי על אחת של אחד שיודע, כנראה הרבה, אבל לא מבין כלום, סיימתי את הספר בנשימה אחת. מחיתי דמעה, חזרתי לנשום, עוד, רציתי עוד...והלכתי לנגן.
מעולה!!! תענוג לקרוא!!! התחברתי יותר לשני הסיפורים הראשונים. היתה לי בעיה עם הסוף של השלישי . אשכול נבו במיטבו!!!
ואוו. מושלם. כל סיפור בפני עצמו ועם זאת שזור ביד אמן. אי אפשר להניח אותו מהיד.
חכם, מעניין ומרתק שאי אפשר לעזוב עד הסוף. זה אחד הספרים שבלעתי הכי מהר. תודה רבה לסופר מוכשר מאד.
שני הסיפורים הראשונים נפלאים. לסיפור השלישי לא התחברתי, לצערי. ממליצה מאד לקרוא.
ספר מפתיע. כתוב היטב וזורם. בדרך כלל אינני אוהב סיפורים קצרים אבל אלה היו טובים מאוד
כמו כל ספריו של אשכול לבוא גם הספר הזה היה יוצא מן הכלל. קראתי אותו ברצף, ללא הפסקה. הוא מרתק ומותח, מפעיל את כל יכולות הדמיון זה הרגש , כתוב בצורה זורמת ומרתקת, ונשאר איתי הרבה זמן אחרי שהוא נגמר. ממליצה בחום ובאהבה
קראתי בשקיקה. ספר בול לתקופה- מתואר כאילו בריחוק חברתי, סודות, מחשבות כמוסות, דברים שלא אומרים בקול. מצד שני- מתואר כך שחוויתי כל תיאור משל היה מגע בבשרי שלי. תענוג. מצאתי את עצמי מזדהה עם כל אחת ואחד מהדמויות, בצורות שונות. הצטערתי שהספר נגמר
ביד בוטחת, בכתיבה קולחת וביכולת יוצאת דופן לרתק את הקורא, שוב מצליח אשכול נבו לספר עוד סיפור על אופיו של אדם, שהרי איננו יכולים להקיף אדם 365 מעלות תמיד בסיפורים של אשכול תמיד נשאר לו סדק דרכו יכול פתאום להתגלות. אושר גדול. עכשיו נותרה הציפייה לספר הבא...והיא הגלולה המרה שבסוף כל ספריו - ההמתנה.
נהניתי הנאה רבה, ולא יכולתי להפסיק לקרוא, בייחוד בסיפור היסטוריה משפחתית. הדילוג שנראה כל כך טבעי, בין זמנים, ודמויות, גרם לי להרגיש את מה שמרגישים גיבורי הסיפור, כאילו אני הייתי שם במקומם. תודה על החוויה
הספר שאב אותי ונגמר הרבה יותר מדי מהר. אשכול נבו מלוטש, חד ופוגע במטרה, אולי יותר מתמיד. נהניתי מכל רגע. את הסוף קראתי בלי אויר ממש. מומלץ.
ספר מקסים , נהנצי מכל רגע, לא היו רגעיים שאמרתי לעצמי שזה נמרח או משעמם, כל רגע היה מותח . תודה
כל דבר שאשכול נבו יכתוב אני אקרא. וגם פה הוא לא מאכזב. הכתיבה המאוד מזוהה שלו ישר גורמת לי לרצות להישען אחורה על כרית, להתכסות בשמיכה, להדליק אור ליד המיטה ולסיים את הספר עד מחר בבוקר. נכון, יש קטעים הזויים בסיפורים, אבל הם לא מקלקלים את החוויה הכוללת. מקווה שזה לא מתסכל אותו שהוא עבד שנה על הספר וקוראיו הנאמנים מסיימים אותו בימים וחצי.
אחד הספרים הטובים שקראתי בשנים האחרונות. מעניין. מרתק. מתוחכם בצורה עיניינית. כיף היה לצלול למעמקי המילים, המשפטים, העלילה שֶחוּט השני שזור, כמעט אינו מורגש כקור עכביש מתחילת הספר ועד לסופו ההזוי והמכאיב. מותיר אותי המום. אשכול נבו מגיע לכל הפינות הכי נסתרות של נפש האדם, אלו המוארות ואלו החשוכות וחושף ופורט על הנימים הכי רגישים שבגוף. שבנפש. בלעתי את הספר בשקיקה ולא הנחתי אותו עד לסיום.
הפשט : ספר נפלא! הרמז : דז׳ה-וו ; הדרש: לקרוא פעמיים ולגלות עוד ועוד ; הסוד-לא נגלה לכם :-) הבקיאות של אשכול במוסיקה קלאסית , בפזמונים מודרניים ובשירה מדהימים. כל מי שחווה סדנת כתיבה אצל אשכול יזהה פה ושם תרגילים. בקיצור מומלץ!
אי אפשר להפסיק לקרוא והחיבור המרומז בין שלושת הספורים מצא חן בעיני. בלבל אותי הסוף בספור השני . לא ממש הבנתי. שווה קריאה❗️
הספר בוי בצורה מעניינת, אבל האמנתי שייגמר בשילוב הפרקים. זה קרה באופן חלקי ולא משמעותי בעיני. קטע המסיבה המסיים את הספר לא מצא חן בעיניי. הסיפור על הרופא היה מעולה. חבל שלא היה רחב יותר כדי להיות ספר.
סיפורים מסקרנים, דמויות מעניינות. כתוב טוב. ממליצה בדגש על כך שכל אחד מסיפורים משאיר תחושת עצב, ואף סוף הוא לא סופי ממש.
2 הסיפורים הראשונים מאוד מעניינים ונהניתי לקרוא. כתובים היטב ומתובלים. בסיפור השלישי היו קטעים קצת "מעייפים" לטעמי וזה היה פחות מעניין, אבל בשורה התחתונה כן ממליצה לקרוא את הספר (:
שלושה סיפורים וכל אחד בקבוצה שלנו אהב סיפור אחר. כתוב שוטף ומושך ואף אירוטי לפעמים.
ספר טוב, קולח וזורם. נהניתי לקרוא (פעם ראשונה שאני קוראת בגרסה דיגיטלית). אני מאוד אוהבת את הכתיבה של אשכול נבו, כל כך כן וישראלי. מחוברת להרבה תימות שלו באופן אישי. נתתי רק 4/5 בגלל הסיפור הראשון אותו פחות אהבתי.
כתיבה יפה והדוקה. עברית ישראלית. שלושת הסיפורים מותחים מאוד. יש גם הומור נהדר בכתיבה.
ספר מצוין. לא אכתוב למה נתתי 4 מתוך 5 כיוון שמדובר בזווית אישית. קוראים חדשים יחליטו בעצמם.
היכולת של נבו לייצר חיבור לסיפור, לדמויות קורה בגדול גם בספרו הנוכחי. תמות של מיסתורין, סודות, יחסים ותהליכים פנימיים הם במוקד ומייצרות נקודות למחשבה על רגעים כמוסים של אדם עם עצמו ועם אחרים.
שהוא כתוב טוב• רהוט• זורם שהוא מאוד קריא אבל קצת פחות מדי מרובד בקיצור לא פוליצר בעיה נח אבל לגמרי יודע לכתוב ולהחזיק את הקורא• וגם ישראלי מאוד
אשכול נבו כותב ביצירתיות מופתית שאין לה סוף, ומושך את הקורא מעמוד לעמוד, מפרק לפרק, מסיפור לסיפור להמשיך ולקרוא בשקיקה עצומה. כל כך מרתק!
ספר מרתק ונוגע ללב, שלושה סיפורים על אובדן המחבורים בחוט דק, שילוב של כתיבה ריאליסטית וסוריאליסטית
ספר מאד קריא וגם מותח, שפה עשירה וקולחת - כמו כל ספריו של אשכול נבו. לא הספר הכי טוב שלו אבל חווית הקריאה מובטחת.
נהניתי מהריחוק החברתי שגרר את הכותב ואותי למסיבה הכל כך קרובה של סוף הספר אבל נדהמתי מהניכור הפתאומי שחשתי בחלק המדי צמוד לו של התודות שהותיר אותי סקרנית ומנסה לראות דרך החור שנפער את הדרך ובמיוחד להבין את הסטיה לקצה שלה , ואולי הכותב עם ה" תודות" דחף את הספר לתהום בקצה דרך המוות לי יותר קשה להוסיף על כך תודה.
התקשיתי להניח את הספר, התפתחות העלילה, בכל סיפור מרתקת. הכתיבה של אשכול קסומה ועשירה. עונג צרוף
נהניתי משני הסיפורים הראשונים. לסיפור השלישי לא התחברתי, יותר מידי סימני שאלה עבורי. זה לא סותר את חיבתי לכתיבה של הסופר אשכול נבו.
היה מעניין לכל אורכו .... כל סיפור - בעצמו .. עם עוצמה ברמה עמוקה יש חוט מקשר בין הדמויות ש בסיפורים השונים לא התחוור לי עד הסוף, הקשר ביניהם ...
הספרים של אשכול נבו הולכים ונהיים אפלים יותר עם השנים, אבל זה לא מוריד בכלום מהכתיבה האנושית והסוחפת שלו
מרתק, כתיבה קולחת ומענגת, דרמה סוחפת ומסקרנת. הרמזים לסופי ההתרחשויות השזורים בסיפורים, מעט שקופים, מה שלא משאיר מספיק ספק מהו הסוף בסיפורים. ולמרות זאת,נהנתי מאד.
קראתי בשקיקה, לפני הטיסה, בטיסה והבית אחריה, לפני שפרקתי את המזוודה. לא קורה לי שאני קוראת ככה. וזה לא בגלל שהספר נפלא, אחא שאני לא קוראת כאלה בפרים, שזורמים כלכך בקלות. חשבתי על תרגילים בסדנת כתיבה. אפילו סימנתי לעצמי אותם במרקר, שאולי סופסוף אתחיל לכתוב. בקיצור - רותקתי, התפעלתי מהזרימה, אבל לא התרגשתי.
אכן ספר נהדר, מרתק ונקרא בנשימה עצורה. קשה היה לי עם הסיום האינטגרטיבי וההזוי אבל אולי זו בעיה שלי.… מאוד ממליץ עליו למרות ההסתייגויונת.
כתיבה זורמת , כיפי לקריאה , אהבתי יותר את הסיפור השלישי, ציפיתי לתחושת קתרזיס מכל סיפור, ובעיקר מהשלישי, והרגשתי מעט בלתי מסופקת בעניין הזה... אבל בהחלט תענוג לקריאה.
בכללי נהנתי מאוד. הכתיבה של נבו זורמת ומרתקת כמו תמיד. התאכזבתי שלא מדובר בעלילה מתמשכת והסיפור ה 3 קצת איכזב..
מוזר מתעתע וכמובן מרתק. משחקי המילים הפעם היו מיוחדים מאוד ומרתקים. תעלומות בחיים כביכול רגילים
תמיד כיף לקרוא את יצירותיו של נבו. הכתיבה עמוקה וקלילה גם יחד. גמעתי את הספר מהר מאוד…. באופן אישי אני מעדיף עלילה אחת ולא חלוקה לסיפורים. כמו כן, החיבור בין סיפור לסיפור מרגיש קצץ מאולץ ולא ממש תורם.
ספר מקסים וזורם ולא ניתן להניח אותו … סיימתי ביומיים… עונג צרוף…💜
קולח כמו כל ספריו של נבו וכרגיל מלא בסממנים וסמלים של ההוויה הישראלית. שני הסיפורים הראשונים טובים יותר. אמשיך לקרוא את ספריו של המחבר גם בעתיד.
את הארי פוטר קוראים כשמחפשים פנטזיה. את אשכול קוראים כשמחפשים ללקק גלידה,להתנחם,להתחבק. הסוף הדימיוני-חיבל. יש היתחכמויות שמזלזלות בקורא? מתאמץ להיתחכם. ובכל זאת ואולי למרות זאת-מהנה..סוחף..ממכר.
נהנתי מאוד לקרוא את הספר! אהבתי את הקונפליקטים של הגיבורים. כמו תמיד בספרים של נבו אשכול, המציאות והדמיון קצת מתערבבים, וככל שמתקדמים בקריאה לא רוצים שהספר יסתיים. כתוב מקסים!!!!!! נתתי רק 4 כוכבים, ולא 5, כי בניגוד לספרים הקודמים של אשכול נבו, לא התרגשתי... אבל אולי זה גם קשור בstate of mind האישי שלי בזמן הקריאה:) בכל מקרה, מחכה כבר לספר הבא שלו!!!
הכיצד זוג שמבלה בבצלאל ורוצה ללכת לאכול באגריפס , עובר דרך טליתא קומי ומשם לכיכר הדוידקה ? ספר נחמד, שווה קריאה בגלל שאשכול כתב אותו, הכתיבה שלו אמנם ״לפי הספר״ אבל באיכות גבוהה ומדוייקת. ממתין לספר שלם של אשכול.
מאוד ״אשכול נבואי״. זורם, סוחף, אינטליגנטי. יותר ספר מתח משאר הספרים שלו. נשארתי עם סימני שאלה אבל זה לפעמים חלק מהקסם...
חמוד. ישראלי מאוד בהוויה, מעט שאפתני לעיתים. קצת כמו ניסוי שצלח חלקית...
ספר שצריך לקרוא אותו כשהיוטיוב בהישג יד. פס הקול הוא חלק בלתי נפרד מהעלילה.
מאד נהניתי לקרוא! הבעיה היא שיומיים אחר כך לא זכרתי שום דבר. מה זה אומר?
ספר נחמד מאד שמעתי בגרסא קולית שהיתה מצויינת. הסיום של כל סיפור מעט הוריד בעיניי מאיכות הספר
אומנם כתיבה קולחת,ספר קריא בהחלט. התוכן עומד על כרעי תרנגולת, כל מיני טקסטים לא אמינים, סיפורים שאין להם אחיזה בתוך הנרטיב. סופר שיודע לכתוב, אבל לא כל כל היה לו על מה רדוד ושטחי בעיני
דעה שונה מהדעה הרווחת - לא הצליח לרגש אותי. מצאתי את העלילה (שמנסה להיות מתחוכמת ומותחת) כבנאלית ושטחית. הרגיש לי מתאמץ לשכנע, ולא אמין בשום צורה.
מריר מתוק. סיפורים שנכנסים למחשבה ומוסיפים מימד ליום יום. ספר אוב ואולי גם מאוד. יחד עם זאת מרגיש לי כמו תרגיל בכתיבה; קוי העלילה נפתרים באבחת קולמוס וזה מרגיש מלאכותי.
מעט הזוי. יעני חדשני בפיזור שלושה סיפורים קשורים-לא קשורים. בגדול נהניתי מהכתיבה, אבל זהו ספרו החלש ביותר של הסופר עד כה. חבל. תחושת החמצה מסופר גדול בעיניי.
קודם על התאכזבתי שזה לא ספר של סיפור אחד אלא 3 סיפורים . הסיפור האחרון דמיוני מאד וכאילו לא היה יותר חומר לסופר . באופן כללי : כתיבה יפה אך הספר מאכזב
ספר נחמד לא עפתי עליו לא ממש כמו שאר הספרים של אשכול נבו שהם מעולים
הסיפור הראשון מהשלושה הכי טוב, החיבור בין שלושת החלקים פחות משמעותי בהשוואה לספר הקודם
איכשהו פיספסתי את העובדה שאלו סיפורים קצרים לפני שרכשתי את הספר, ז׳נר שאני פחות אוהבת וכך גם הפעם.
לא הצלחתי להבין מה המסר העיקרי, או החמה שהסופר רצה להעביר וסביבה סובבים שלושת הסיפורים ביחד ולחוד. אפשר לסכם הכל במשפט "בני האדם מסובכים ולכן shit happens
כתוב באופן קולח ואפילו מותח אבל התוכן המיזוגני בעיקר בשני הסיפורים הראשונים, הוא בלתי נסבל ומכעיס. האשה הפתיינית שמשתמשת במיניות שלה ובמניפולציות ומפילה בפח את הגבר התמים וטוב הלב, הקורבן המסכן שבסוף כמובן ניצל במין דאוס אקס מכינה. נו, באמת!!!
כתוב בכישרון מבוזבז. ספר שמנסה להתחנף לקורא בצורה קלילה וקריאה אך בלי סופים ובלי משמעות אמיתית.
שלושה סיפורים לא קשורים שכתובים כל אחד בצורה מצויינת. אבל הסוף כל כך מאכזב, כל כך חיכיתי לחיבור בין הסיפורים, למסר הכפול , לאיזשהו קישור... וכשהוא הגיע בדמות איזה חלום מוזר היה כל כך מאכזב ולא מספק. מבאס.
ספר סתמי. לא התחברתי. שומר על מתח אבל אין פואנטה. לא אוהב את הסגנון של סיפורים שלא מתחברים.
האמת שאני קצת מופתע מהדירוג הגבוה שניתן לספר. בפועל, אשכול נבו שומר על סגנון הכתיבה שלו של סיפורים נפרדים שמצופה מהם להתחבר לכדי עלילה אחת, אך במקרה הזה התוצאה היא חלקי עלילה שלא מגיעים לבשלות. הסיפורים מלאי חורים וחסרי שורה תחתונה.
דרך המוות
עורך הדין שלי אומר שגם אם נחליט לשקר בבית המשפט, כדאי להיות סגורים על האמת. ושהכי טוב שאכתוב לעצמי את האירועים בדיוק כמו שהם התרחשו. אז הנה.
*
עד אותו רגע לא יצא לי לראות בעיתון תמונה של מישהו שאני מכיר — שמת. אני יודע, זה כמעט לא סביר במדינה הזאת. הרי מתישהו, עם כל המלחמות והמבצעים־שהם־בעצם־מלחמות, אתה אמור לפתוח את העמוד הראשון ולהיתקל בתמונה של מישהו שהיה איתך בשכבה. או בצבא.
אבל לא. איכשהו הצלחתי להגיע לאמצע החיים בלי לעבור את החוויה הזאת. ואולי בגלל זה הצמרמורת היתה כל כך חזקה. בדרך כלל אומרים צמרמורת כי לא מוצאים מילה יותר מדויקת, אבל באמת נהיה לי קר בשכמות. ובעצם הזנב. קפאתי לגמרי מול התמונה הקטנה, שלא היתה בעמוד הראשון, אלא באחד העמודים האחרונים, מול העמוד של מודעות האבל. לא הייתי צריך להסתכל פעמיים. זה היה הוא. בילינו יחד בלה פאס רק כמה שעות, אבל הפנים שלו נחקקו לי. האף המסותת. העיניים, שאפילו בשחור־לבן של העיתון היה אפשר לראות שהן בהירות. הזקנקן, שנראה כמו זקנקן של נזיר.
הידיעה הקצרה שמתחת לתמונה סיפרה על רונן אמירוב, מטייל ישראלי בן 28 שנהרג בתאונה ב"דרך המוות" בבוליביה במהלך ירח הדבש שלו. האופניים שרכב עליהם, נכתב שם, סטו מהדרך והחליקו לתהום. אשתו, מור אמירוב, שהיתה איתו בשעת המקרה, הזעיקה עזרה, אבל עד שצוות החילוץ הגיע, לא נותר להם אלא לקבוע את מותו. גופתו בדרכה ארצה. ההלוויה תיערך בימים הקרובים.
לא היתה לי שום סיבה לבכות מהידיעה הזאת. באותה תקופה היו לי בחיים כאבים הרבה יותר אישיים מאשר המוות של הבחור הזה, שבקושי הכרתי. ובכללי, אני בקושי בוכה. בכיתי כשליאורי נולדה — יותר נכון, כשהניחו אותה עלי בפעם הראשונה. בכיתי בלילה הראשון בלי ליאורי, בדירה החדשה, אחרי שהיא ביקשה ממני בטלפון שאבוא לבקר אותה בחלום. וזהו, פחות או יותר.
מי יודע, אולי כל בכי מגלם בתוכו את כל הדברים שהיו עלומים עד אליו. כמו דוח מס שנתי.
בכל אופן, אחרי כמה ימים של עאלק־התלבטויות, כאלה שבתוך תוכך אתה יודע מה תכריע בסופן, נסעתי לשבעה. אבל רק כשנחלצתי מהפקקים של תל אביב אל הכביש המהיר, קלטתי כמה אני מתרגש לפגוש שוב את מור מלה פאס.
חרא מילה, מתרגש. אין סדנה שאני מעביר שאנשים לא אומרים בה בסוף "היה מרגש". ומרוב שהם אומרים, זה כבר לא מרגש בכלל. אולי... נסער. זאת המילה שאני מחפש. ככל שהתקרבתי ליעד, ככה הייתי יותר נסער. הבטן ננעלה לי כאילו עשיתי שריר. המחשבות עפו מהחלון. המוזיקה שבקעה מהרדיו נכנסה באוזן אחת ומיד יצאה מהשנייה. ויותר ויותר תמונות מביקור הפתע הלילי של מור אצלי בחדר לפני שבועיים חזרו אלי.
*
היא פנתה אלי באמצע הרחוב. שאלה אותי באנגלית עם מבטא ישראלי אם אני יודע איך מגיעים לגלידרייה של חואן. לרגע התלבטתי אם לשחק את המשחק ולענות לה באנגלית, אבל היה משהו במבט שלה שהפעיל אותי, כנראה, מהשנייה הראשונה. אז עניתי לה בעברית שאני בדרך לשם ושהם מוזמנים להצטרף אלי.
עיניה אורו, והיא נגעה לי בזרוע, נגיעה חטופה עם שתי אצבעות, מהירה כמו חשמל, ואמרה, ישראלי? איזה קטע. בחיים לא הייתי מנחשת, עם הגובה הזה.
כן, אמרתי. אני יודע. הרבה אומרים. אני גם לא בדיוק... בגיל המתאים. לטיול אחרי צבא, זאת אומרת.
למה, בן כמה אתה?
שלושים ותשע, הודיתי.
לא רואים, היא פסקה. לא כמפלרטטת. כמציינת עובדה.
בן הזוג שלה, ששתק עד אותו רגע, הושיט לי יד ללחיצה. רונן, הוא אמר ברשמיות שלא מתאימה לתרמילאים.
עומרי, אמרתי והושטתי יד בחזרה. נעים להכיר.
ואני מור, הַי! היא אמרה. והשאירה את היד שלה צמודה לגוף.
אנחנו בירח דבש פה, רונן אמר וכרך סביבה את הזרוע שלו.
לא רק כרך סביבה את הזרוע שלו, אלא גם הידק אותה ואת התלתלים שלה אליו, כאומר: שלי היא.
מזל טוב, אמרתי וחייכתי, משתדל, כמו מטפל זוגי, להפנות את המבט שלי במידה שווה אל שניהם, בלי להשתהות יותר מדי על אף אחד מהם.
ואתה? מור התעניינה אחרי שהתחלנו ללכת. מה אתה עושה פה "לא בגיל המתאים"?
טיול אחרי גירושים, אמרתי.
וואלה? היא ליכסנה אלי מבט. זה מקורי!
רונן לא אמר כלום. היה לו זקן מחודד, גזום היטב, והוא ליטף אותו בחוסר שביעות רצון. כאילו הפרנו איזה כלל בלתי כתוב של "אין משיחין בשעת הצעידה".
אחר כך, בגלידרייה, הוא הזמין טעם אחד. וניל. והיא ביקשה לטעום כמה טעמים לפני שהחליטה על קרמל. אחר כך גם אני הזמנתי ושילמתי, והכול בספרדית. כבר הייתי אחרי שבוע של לימודים ונהניתי לגלגל את המילים בפה.
איזה יופי אתה מדבר! מור הסתובבה אלי עם כפית של גלידה ביד.
לא חוכמה, אני עושה כאן קורס, אמרתי.
ועדיין, היא אמרה וחייכה אלי.
לא היה שום דבר מזמין בחיוך שלה. יותר מכול, הוא הזכיר לי חיוך של בת מדרשה. צנוע כזה. מבויש. בכלל, אם מישהו היה שואל אותי באותם רגעים, הייתי מהמר שהיא דתייה. או דתל"שית. העגילים הגדולים. שמחת החיים המוגזמת. התלתלים שהיו אסופים במטפחת. הסווטשירט והשרוואל שלבשה. העברתי פעם סדנה במדרשה בכרמיאל וככה הן נראו, הבנות שם. ומצד שני, היה משהו במבטים שהיא שלחה אלי מדי פעם, כשרונן לא הבחין. משהו נועז, על גבול הנואש, אבל לא חוצה את הגבול. משהו רעב. זאת המילה שאני מחפש. המבט שלה היה רעב. רעב לְמה בדיוק? עוד לא היה לי מושג.
התיישבנו ללקק את הגלידה. כמה זמן לוקח ללקק גלידה? חמש דקות? עשר? אפילו את הגלידה היא ליקקה כמו בת מלך שכבודה פנימה. ליקוקים עדינים, מדודים, עם קצה הלשון, שלא מקפחים אף צד של הקונוס.
ניהלנו שיחת תרמילאים בטלה. כלומר, היא ואני דיברנו, ורונן נעץ מבט ממוקד, של חוקר, בגלידה שלו, כאילו הוא מנסה לחשב את האלגוריתם של הקצב שבו היא נמסה.
מור אמרה, התחלנו בבוליביה ועכשיו אנחנו בדיוק מתלבטים איך להמשיך.
ואני אמרתי, שמעתי הרבה המלצות על פרו.
והיא אמרה, כן. אבל בקול שלה היה פקפוק, כאילו היא לא בטוחה שהמלצות של אחרים רלוונטיות להם.
כמה זמן יש לכם? שאלתי.
יֶרח וחצי.
כולי קנאה.
למה, כמה יש לך?
שבועיים גג, אמרתי, יותר מזה אני לא יכול. בגלל הבת שלי. גם ככה אני נקרע מגעגועים. ויש גם הסדרי ראייה. ועבודה. תכלס, גם שבועיים זה בעייתי.
וואלה, היא אמרה ושלחה אלי עוד מבט רעב, ומצד שני הניחה את ראשה בשקע הכתף של רונן, בתנועת התחפרות שהיה נדמה שעשתה כבר אלפי פעמים קודם לכן.
הוא מצדו עדיין התבונן בגלידה הנוזלת. ושתק.
*
אחר כך הם ליוו אותי לאכסניה שלי. כלומר, הם רצו להגיע לשוק המכשפות וזה היה בדרך.
עצרנו על המדרכה, מול שער הכניסה הפתוח.
מור אמרה, ממש יפה כאן, ועמדה על קצות האצבעות כדי לראות מעבר לי, כאילו היא מציצה מעבר לחומות של עיר אסורה.
גם אני הצצתי — לחלקת העור שנחשפה כשהתמתחה והסווטשירט שלה הופשל קצת כלפי מעלה — ואמרתי, החצר הפנימית יפה, החדרים די בסיסיים.
ורונן אמר — זאת היתה הפעם הראשונה שהוא דיבר אלי — טוב, אז... בטח עוד נראה אותך בעיר.
ואני אמרתי, כן.
וזהו. לא חיבוק. לא נשיקה על הלחי. לא מבט משתהה. לא תלתלים מסתובבים לפתע אחרי שמתרחקים. שום סימן למה שיקרה אחר כך.
*
בצומת כברי פניתי עכשיו ימינה.
שלט הודיע שהמרחק ליישוב שלהם הוא 15 קילומטר.
חשבתי על זה שאף פעם אין שלטי קרטון עם חץ "לשבעה".
רק "לחתונה".
והאטתי. נסעתי בכביש המהיר שבעים קילומטר בשעה, כאילו אני מנסה לדחות איזה קץ. או להרוויח לעצמי עוד זמן היזכרות.
*
הדפיקות על דלת החדר שלי באכסניה נשמעו קצת אחרי חצות. בדיוק סיימתי שיחת וידיאו עם ליאורי, שסיפרה לי שאתמול היא שוב היתה לבד בהפסקה, ואז שאלה שוב אם אני עושה בטיול שלי דברים מסוכנים, והרגעתי אותה שלא, ממש לא, והצעתי שנעשה ביט בוקס בטלפון, וקירבתי, כמו תמיד, אגרוף חלול לפה כדי לנשוף קצב בסיסי, והיא הצטרפה, כמו תמיד, בתיפוף על הגוף, והתחלנו לאלתר חרוזים על השם שלה, ליאור־ליאור, בקצה המנהרה יש אור, אל תביטי לאחור, לא הכול לבן או שחור — אבל לפני שהספקנו להיכנס לקצב אורנה עלתה על הקו ואמרה שהן מאחרות לבית הספר והילדה עוד צריכה להסתרק, אז קירבנו שפתיים למסכים ועשינו סאונד של נשיקה מצלצלת. וזהו. נשכבתי במיטה, מותש מהמאמץ להיות שמח בשבילה, וחשבתי, מה ציפית, אידיוט, שבגיל שלושים ותשע תוכל לעשות טיול נטול דאגות אחרי צבא? ולקחתי את הספר של סלינג'ר שהתעקשתי שיישאר אצלי בחלוקה, "הרימו את קורת הגג, נגרים", והמשכתי מאיפה שהפסקתי בלילה הקודם.
אני אוהב את הקצב של המשפטים של סלינג'ר, ובהתחלה הדפיקות על הדלת השתלבו לי בביט של הסיפור. אבל אחרי כמה שניות של שקט הן התחדשו, והפעם היו חזקות יותר. ובסינקופה. פתחתי, והיא עמדה בפתח. הבחורה מהגלידרייה. בטייטס וחולצת משבצות שהיתה הדוקה על הגוף שלה באופן חילוני לגמרי. אפשר להיכנס? היא שאלה, וחלפה על פני בלי לחכות לתשובה. משב ריח של שיער שנחפף ממש עכשיו הגיע לנחיריים שלי. ניחוח אישה. שאלתי אותה אם היא רוצה לשתות משהו, ומיד התנצלתי שבעצם אין לי כלום בחדר. זה מין הרגל כזה, להציע לאורחים לשתות, אמרתי, ונזכרתי, שנייה, יש לי מים מינרליים.
אני אשמח, היא אמרה. העברתי לה את הבקבוק. היא שתתה ממנו שלוק אינסופי, כאילו היא שותה מבקבוק בירה כדי לתפוס אומץ, ואז התיישבה על קצה המיטה שלי ואמרה: אני יכולה לשאול אותך משהו?
אמרתי, כן, בטח. והתיישבתי גם אני על המיטה, אבל לא קרוב אליה. משהו בה שידר שזה לא יתאים. נשענתי על הקיר ופרשתי את הרגליים קדימה, אבל לא קדימה מדי. נזהרתי שכפות הרגליים שלי לא ייגעו בירכיים שלה.
היא הסיטה את השיער שלה אל מאחורי האוזניים, כך שהעגילים שלה נחשפו, ורק אז הפנתה את ראשה אלי ואמרה: ידעת מראש?
היה נדמה לי שאני מבין למה היא מתכוונת. ובכל זאת, כדי להרוויח זמן, היתממתי: ידעתי מראש שְמה?
שזה לא יצליח, אתה ו... אשתך. זאת אומרת... לפני שהתחתנתם, או נגיד... בשנה הראשונה שלכם, היו סימנים ש...?
תִ־רְ־אִי, לאטתי. ועצרתי. לא היה לי מושג מה להגיד.
ואז היא קמה והתחילה לצעוד בחדר. החדר היה קטן אז לא היה לה הרבה מרחב. מזוודה פעורה, שולחן כתיבה, פח אשפה, קיר, שני זוגות נעליים, אחד מהם מלא בוץ קרוש. היא נעה בין כל אלה בלחיים סמוקות ובעגילים מקפצים ובתמרונים מהפנטים — זה היה כמו לצפות במופע מחול. מחול של מבוכה. היא אספה את השיער ואז נתנה לו להתפרק, היא לקחה עט שהיה על השולחן ולחצה לו על המתג, היא סבה על עקביה וכמעט נתקלה במזוודה, אבל לא, בשנייה האחרונה היא עקפה אותה, ומתחה את החולצה שלה כלפי מטה, וטפחה על הטייטס שלה בקצב קבוע כאילו זה המטרונום של המחול, ובין לבין דיברה, חצי אלי, חצי לעצמה, אני מה זה מצטערת, לא הייתי צריכה לבוא לכאן, מה אני נופלת עליך ככה באמצע הלילה, אתה לא מכיר אותי בכלל, עזוב, שכח מזה, אני פשוט אלך עכשיו, יו, איזה פדיחה —
אל תלכי, ביקשתי.
היא הפסיקה לצעוד. ואז התיישבה. ופכרה את ידיה. בלי להסתכל עלי. היו לה אצבעות יפות, עם לק סגול שהתאים לחולצה.
שאלת שאלה גדולה, אמרתי.
כן, השפתיים שלה התעקלו לחיוך לא שמח. והמבט שלה ננעץ בנעלי האולסטאר שלה.
ו... אני לא רוצה לשלוף לך סתם דברים. בגלל זה לא עניתי ישר.
או־קיי. חשבתי שהבהלתי אותך —
וגם... הכול טרי כל כך. אין לי פרספקטיבה עדיין.
מתי נפרדתם בכלל? זה... בסדר שאני שואלת?
לפני שלושה חודשים.
זה באמת טרי, היא אמרה ולגמה שוב מהמים. לגימה קצרה יותר.
לקחתי ממנה את הבקבוק ולגמתי גם אני.
אני חושב ש... לא, את יודעת מה, לא, לא ידעתי מראש, אמרתי.
מור הינהנה באיטיות, והיה נדמה לי שאני מזהה אכזבה בהנהון שלה.
אבל זה לא אומר... זה לא שאין דברים שאני קולט בדיעבד.
מה למשל? היא נפנתה אלי במלוא גופה.
ל־מ־של — דיברתי לאט כדי שיהיה לי זמן לחשוב — אולי בגלל שאני בטיול עכשיו, נזכרתי במשהו שקרה בַּטיול־אחרי־צבא שעשינו.
איפה טיילתם?
זהו, שהתלבטנו בין אוסטרליה למזרח, ובסוף בגלל מגבלות תקציב החלטנו על המזרח. ואז בוקר אחד אני מתעורר מאוחר בגסטהאוס בדרמסאלה, רואה שהיא לא במיטה, הולך למסעדה ומוצא אותה יושבת שם לבד, עם פרצוף תשעה באב. לפני שאני מספיק להזמין קפה בדלפק היא יורה: היינו צריכים לנסוע לאוסטרליה. מה מסתבר? היא ישבה לארוחת בוקר עם איזה קרוקודייל דנדי שסיפר לה סיפורים על המדבריות של אוסטרליה שהדליקו אותה. אבל אהובתי, אני אומר לה, ההימלאיה מעלייך, העמק הכי יפה בעולם פרוש לרגלייך —
באמת יפה שם. ראיתי תמונות.
בדיוק! אז אמרתי לה, מה אוסטרליה עכשיו? והיא התעקשה, היינו צריכים לנסוע לאוסטרליה, עומרי.
וזה היה הסימן?
בזמנו לא חשבתי שזה סימן. אבל בדיעבד, היא אף פעם לא היתה מרוצה. לא מהעבודה שלה. לא משנה איזו עבודה. לא מהבית שגרנו בו. לא משנה איזה בית. לא מהגננת של ליאורי. לא מהמורה. תמיד נראה לה שהדבר האמיתי הוא במקום אחר. היתה לנו מין בדיחה קבועה, שאני הדבר היחיד שהיא לא מחליפה.
וזה מה שקרה בסוף.
לא בדיוק.
בשלב הזה של השיחה, נזכרתי, מור כבר היתה פרושה לרוחב על המיטה הזוגית בחדר שלי. התנוחה שבה היא נפרשה על המיטה שלי הדגישה את הקימורים היפים שלה, אבל לא נראה שהיא מודעת לזה. לא נראה שהיא עושה את זה בכוונה.
מה זאת אומרת "לא בדיוק"? היא שאלה. וקיערה כף יד תומכת מתחת לסנטר שלה. ותלתה בי עיניים כאילו לכל מילה שאומר עכשיו תהיה משמעות עצומה בשבילה.
זוגיות זה די... ג'ונגל, אמרתי. השרכים והצרכים מתלפפים אחד מסביב לשני וקשה לדעת מה הסיבה ומה התוצאה. הכי קל להאשים את הצד השני. אבל זה שקר. יש לי... היה לי בזה חלק לא פחות גדול. צריך ללמוד איך לחיות לצד מישהי שלא מרוצה רוב הזמן. ואני התרחקתי ממנה כאילו שזה מדבק. והיו גם עניינים אחרים, שאי אפשר לדעת מראש. הבת שלנו... בואי נגיד שהיא... רגישה מאוד. באחוזון תשעים ותשע של הרגישות. ו... כל אחד מאיתנו התפתח לכיוונים אחרים, ו... לא יודע, אולי להיות חמש־עשרה שנה ביחד בלי להרוג אחד את השני זה בכלל הישג ולא כישלון? סוֹרִי, נראה לי שאת מחפשת תשובות ברורות ו... אין לי עדיין.
זה בסדר, אתה עוזר לי, היא אמרה והסתכלה לי ישר לתוך העיניים.
באמת?
פרשתי קצת את הרגליים, ועכשיו גרבי הצמר שלי כמעט נגעו במותניים הצרים שלה.
באמת באמת.
שתקנו קצת. כל אחד תלה את מבטו בנקודה אחרת בקיר. וחשבתי שזה מוזר ויפה שאנחנו בקושי מכירים וכבר לשיחה שלנו יש בִּיט. כולל השתיקה הזאת. שהגיעה בדיוק בזמן.
וחשבתי שנפגשתי עם כל כך הרבה אנשים מאז הפרידה — תלמידים, חברים, קולגות, אפילו הלכתי פעמיים לפסיכולוג — ועם אף אחד מהם לא הרגשתי את הדבר הנדיר הזה: שרק אני והאדם שאיתי קיימים בעולם כרגע.
וחשבתי שיש למור לחיים תפוחות, ושיכול להיות שאני הגבר היחיד בעולם שחושב שלחיים תפוחות זה סקסי.
אני לא יודע מה עוד להגיד לך, אמרתי אחרי ארבע תיבות. האמת שלא יצא לי לדבר עם אנשים על הפרידה כמעט. לא ככה.
מור שוב נשאה אלי עיניים. המבט שלה היה חם אבל לא קריא עד הסוף. היא לא זזה לכיווני אפילו מילימטר, והמשיכה לגרד בטייטס עם הציפורניים בתנועה שנראתה כמו טיק יותר מאשר כמו גירוד אמיתי. ועוד משהו: למרות שנשכבה לרוחב המיטה שלי, היא לא חלצה את הנעליים שלה. כפות הרגליים הנעולות שלה ריחפו עשרים סנטימטרים מחוץ למסגרת של המיטה, נוגעות־לא־נוגעות.
חשבתי לעצמי שאם היא תחלוץ אותן, זה יהיה סימן. אבל בכלל לא הייתי בטוח שאני רוצה שתחלוץ אותן. כמו הכאבים האלה, כאבי פנטום, שחיילים מרגישים בדיוק איפה שהיה האיבר הקטוע שלהם — נראה לי שמאז הפרידה מאורנה היתה לי מונוגמיה פנטוֹמית: ידעתי שאני אמור לחגוג את החירות החדשה שלי, אבל בפועל לא עשיתי את זה. אחרי חמש־עשרה שנה עם אותה אישה, לא הצלחתי לדמיין את עצמי בקטע אינטימי עם מישהי אחרת. זה אפילו קצת הלחיץ אותי. לא הייתי סגור על זה שאצליח לתפקד.
בסוף — אני חושב שכל הביקור שלה נמשך שעה גג — מור קמה מהמיטה ואמרה, אני צריכה לחזור, רונן עוד יכול להתעורר בטעות.
אבל רגע — קמתי אחריה — לא תגלי לי למה כל ה... שאלות האלה?
לא יכולה, היא אמרה.
לא פייר — שירבבתי שפתיים כמו ילד שקופח — והיא אמרה, סורי, וחייכה, אבל הטון שלה היה רציני: זה מרגיש לי כמו לבגוד.
או־קיי — הצמדתי את כפות ידי זו לזו וקדתי קידה יפנית — אז... שמחתי לעמוד לשירותך. וכשהיד שלה כבר היתה על הידית של הדלת, בכל זאת העזתי: אפשר להגיד לך עוד משהו?
כן, היא אמרה.
אני יורה פה באפלה, מקסימום תחשבי שאני מדבר שטויות, אבל טיול זה... מצב קיצון. יש אנשים שזה מוציא מהם את הטוב, ויש אנשים ש —
אני יודעת, היא אמרה. והעיניים שלה התלחלחו. בבת אחת. בדרך כלל עיניים מתלחלחות לאט, אבל אצלה זה קרה מהר מאוד. היא נפנתה אל הדלת כדי להסתיר את זה ממני, ואז הסתובבה פתאום, פסעה שני צעדים מהירים לעברי, נעמדה על קצות האצבעות ונישקה אותי.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
