הטרילוגיה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הטרילוגיה

הטרילוגיה

ספר מודפס

עוד על הספר

סמואל בקט

סמואל ברקליי בקט (באנגלית: Samuel Barclay Beckett;‏ 13 באפריל 1906 - 22 בדצמבר 1989) היה מחזאי, סופר ומשורר אירי שכתב באנגלית ובצרפתית. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1969.
יצירתו של בקט מוכרת כנוקשה ומינימליסטית, ומשקפת פסימיות עמוקה אודות טבע האדם והמצב האנושי. הסיפורת של בקט השתנתה עם השנים. בתחילה, כשהיה מושפע מג'יימס ג'ויס, נטו כתביו לכיוון זרם התודעה. ככל שעבר הזמן, הפכה אמנותו של בקט למינימליסטית יותר. ספריו נוטים לפסימיזם קיצוני, אולם פסימיזם זה משולב בהומור. בקט נחשב לאחד מגדולי מחזאי האבסורד, ויש הרואים בו אקזיסטנציאליסט.

תקציר

הטרילוגיה: מולוי / מאלון מת / אלושם
הטרילוגיה של בקט – שלושה רומאנים שצמחו זה מתוך זה בשנים 1951-1947, ושה"גיבור" של כל אחד מהם "חיבר" את קודמו – נחשבת היום לאחת הפסגות של ספרות המאה ה-20.
   
בחדרה של אמו, שאליו הגיע משותק בשתי רגליו, כותב מולוי מדי יום עמודים אחדים המספרים את תלאותיו המופלאות בדרכו אל עיר מגוריה. מוראן, סוכן חשאי, נשלח לאתר את מולוי. בסופו של דבר, את עצמו רודף מוראן ברודפו אחר מולוי, ובתוך עצמו הוא מוצא אותו. משימתם האמיתית של השניים – הכתיבה – מתחילה כאשר מסעם נכשל. מולוי לא מצא את אמו; מוראן לא מצא את מולוי.
   
מאלון, רתוק למיטתו בחוסר-אונים גמור, אינו גומר לחיות, אינו גומר למות. הוא ממתין למותו, ובה בשעה מנסה לעכב אותו באמצעות סיפורים ודמויות רחוקים, אך ככל שהוא מתקדם מסתבר כי הביוגרפיות שהוא בודה אינן אלא בבואות והכפלות של עצמו. הוא נוכח באי-היכולת שלו לומר 'אני', ובה בשעה באי-יכולתו שלא לדבר על עצמו. הוא, המשותק, המעניק את סגולת הנדודים לגיבוריו, יודע שדפי המחברת שלו הם חייו, ושתנועות העיפרון המתקצר והולך הן מסעותיו.
   
אלושם משלים את המעגל: אין לו שם, אין לו גוף, אין לו זהות. הוא "כדור גדול מדַבּרר". הדיבור הוא תכונתו הכמעט-יחידה. הוא ינסה לזַכּות את עצמו בזהות באמצעות שתי דמויות, שני שמות, אך ניסיון ההתגלמות נידון לכישלון, הנובע בין השאר מן הצורך לוודא את ישותך על סמך עדותו של אחר, שיאמר לך מי אתה, בלשון שאינה שלך, שאתה מטיל ספק במהימנותה. הסיפורים, הגיבורים והנופים נעלמים, האיברים מתנוונים, נשארים רק ארבעת קירות הגולגולת והקול המהדהד ביניהם, כתמצית הפנים והחוץ.
   
עשרים שנה אחרי שתירגמה לראשונה את 'מולוי' ובעקבותיו את האחרים, שבה הלית ישורון ותירגמה מחדש את הטרילוגיה.

פרק ראשון

"עד התחתית הגענו, לשפל המדרגה, למטה מזה אי אפשר לרדת. לא נותר לנו דבר: לקחו את הבגדים, את הנעליים, ואף את שערותינו לא הותירו לנו. אם נדבר לא יקשיבו לדברינו, ואם יקשיבו לא יבינו. עוד מעט גם את שמותינו ייטלו. אם בכל זאת נרצה לשמור עליהם, יהיה עלינו לאזור את כל כוחותינו כדי שישרוד דבר מה מאתנו. דבר ממה שהיינו. אני יודע שלא בנקל ניתן להבין את דברי, וטוב שכך הוא. ינסה נא, אפוא, כל אחד להרהר מה ערכם של הרגלי היום יום הקטנים של כל אדם וכמה משמעות יש להם: לחפצים רבים שיש אפילו בידי פושט יד עני שבקרן רחוב: ממחטה, מכתב ישן, תמונה של אדם יקר. דברים מעין אלה הם חלק מישותנו כמעט כמו איבר מאיברי גופנו. אין אנחנו יכולים לשוות בדמיוננו את החיים בלעדיהם. אם הם אובדים מיד אחרים תופסים את מקומם. והם שלנו משום שבחובם טמונים הזיכרונות; משום שיש בכוחם לעורר בנו מחשבות" (עמ' 26)

סמואל בקט

סמואל ברקליי בקט (באנגלית: Samuel Barclay Beckett;‏ 13 באפריל 1906 - 22 בדצמבר 1989) היה מחזאי, סופר ומשורר אירי שכתב באנגלית ובצרפתית. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1969.
יצירתו של בקט מוכרת כנוקשה ומינימליסטית, ומשקפת פסימיות עמוקה אודות טבע האדם והמצב האנושי. הסיפורת של בקט השתנתה עם השנים. בתחילה, כשהיה מושפע מג'יימס ג'ויס, נטו כתביו לכיוון זרם התודעה. ככל שעבר הזמן, הפכה אמנותו של בקט למינימליסטית יותר. ספריו נוטים לפסימיזם קיצוני, אולם פסימיזם זה משולב בהומור. בקט נחשב לאחד מגדולי מחזאי האבסורד, ויש הרואים בו אקזיסטנציאליסט.

עוד על הספר

הטרילוגיה סמואל בקט

"עד התחתית הגענו, לשפל המדרגה, למטה מזה אי אפשר לרדת. לא נותר לנו דבר: לקחו את הבגדים, את הנעליים, ואף את שערותינו לא הותירו לנו. אם נדבר לא יקשיבו לדברינו, ואם יקשיבו לא יבינו. עוד מעט גם את שמותינו ייטלו. אם בכל זאת נרצה לשמור עליהם, יהיה עלינו לאזור את כל כוחותינו כדי שישרוד דבר מה מאתנו. דבר ממה שהיינו. אני יודע שלא בנקל ניתן להבין את דברי, וטוב שכך הוא. ינסה נא, אפוא, כל אחד להרהר מה ערכם של הרגלי היום יום הקטנים של כל אדם וכמה משמעות יש להם: לחפצים רבים שיש אפילו בידי פושט יד עני שבקרן רחוב: ממחטה, מכתב ישן, תמונה של אדם יקר. דברים מעין אלה הם חלק מישותנו כמעט כמו איבר מאיברי גופנו. אין אנחנו יכולים לשוות בדמיוננו את החיים בלעדיהם. אם הם אובדים מיד אחרים תופסים את מקומם. והם שלנו משום שבחובם טמונים הזיכרונות; משום שיש בכוחם לעורר בנו מחשבות" (עמ' 26)