מנדט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מנדט
מכר
מאות
עותקים
מנדט
מכר
מאות
עותקים

מנדט

3.7 כוכבים (32 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 287 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 47 דק'

ניסן שור

ב-2008 יצא בהוצאת רסלינג ספרו לרקוד עם דמעות בעיניים. בשנת 2014, סיפור פרי עטו התפרסם באסופה ״"הלהקה היחידה שחשובה - להיות מעריץ פופ בישראל". בשנת 2017 הוציא את הרומן הראשון שלו, ״הישראלי הנצחי״. בשנת 2021 הוציא את הרומן השני שלו, ״מנדט״. 

ראיון "ראש בראש"

תקציר

מדינת ישראל לא קמה ב–1948. לא נחתמה מגילת העצמאות.
הציונות הובסה, מנהיגיה חוסלו. עתיד היהודים בפלשתינה לוט בערפל. 

אבינועם טובולסקי מייסד תנועה שחותרת בגלוי להארכת המנדט הבריטי. באופן מפתיע, היא סוחפת אחריה תומכים רבים שהתעייפו מהאתוס הציוני, וטובולסקי מוצא את עצמו משנה את מהלכה של ההיסטוריה. הבחור הצעיר נעשה לראש ממשלת בובות המופעלת על ידי הבריטים. הוא מפנטז על ישראל שתהיה כמו אנגליה. חולם בהקיץ על תרבות ואסתטיקה, ספרות רומנטית, בגדים מהודרים, עידון, יופי ונימוס.

אלא שהחלום הופך במהרה לסיוט. כת נוצרית מסתורית משתלטת על הצבא והמדינה, מוציאה להורג מתנגדי שלטון ומגרשת את בני המקום. טובולסקי נקלע לסבך של מאבקים חתרניים, יריבויות אכזריות, תככים רעילים ושאיפות משיחיות דתיות. זוהי מציאות חלופית, שבה מה שהיה ומה שיכול להיות מתערבבים זה בזה.

מנדט הוא רומן חד–פעמי שעונה על שאלה שמאז ומתמיד הציקה לישראלים רבים: מה היה קורה אם הבריטים היו נשארים בפלשתינה? התשובה הבדויה, הפרועה, המסחררת, נמצאת ממש לפניכם.

זהו ספרו השלישי של ניסן שור, יוצר דוקומנטרי, תסריטאי ובעל טור בעיתון 'הארץ'. ספרו הקודם, 'הישראלי הנצחי', זכה לשבחי הביקורת.

פרק ראשון

פרולוג

בתוך תא באגף הנידונים למוות בכלא עכו, על ספסל עץ, ישבו ארבעה: מנהיג מפלגת פועלי ארץ ישראל ויושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן־גוריון; מפקד האצ"ל, מנחם בגין; רמטכ"ל 'ההגנה', יצחק שדה; ומפקד הפלמ"ח, יגאל אלון. ארבעתם נכבלו בידיהם וברגליהם. הם שמרו על מרחק זה מזה. מעיניהם נשקף פחד איום ונורא.
 
**
 
נשמע שקשוק מפתחות. מנהל בית הסוהר נכנס לתא והצביע על שעון היד שלו. "הגיע הזמן, רבותיי." רק יום קודם לכן הם הגיעו אל הכלא. הועברו אליו מן המעצר בתחנת המשטרה ביפו. הלבישו אותם במדים לבנים. אמנם היו אמורים ללבוש מדים אדומים, שנועדו לאסירים שנידונו למוות, אך מנהל בית הסוהר החליט שהצבע הלבן יתאים יותר למאורע החגיגי.
על פי תקנה 298 בפקודת בתי הסוהר של שלטון המנדט, נדרש לבצע את התלייה בחשאי, בשעות הלילה, כאשר שאר האסירים ישנים, או לכל המאוחר עד השעה שמונה בבוקר. זאת כדי להימנע ממהומות אפשריות וסיכונים מיותרים. שני פקידים מבית המשפט המחוזי בחיפה וידאו את זהותם של הארבעה ואישרו את הפעולה.
על פי תקנה 297 היה על מנהל בית הסוהר לפקח באופן אישי על בדיקת תקינותו של חבל התלייה. אחד הסוהרים הזוטרים תלה על החבל שק חול כבד. השק צנח במהירות. חבל התלייה, שהשתלשל מוו שהיה קבוע בתקרה, נמתח והפעיל את דלת העץ, ושתי כנפיה נפתחו כלפי מטה ופערו חלל גדול ברצפה, שעומקו כגובהו של אדם ממוצע. מנהל בית הסוהר אישר כי הגרדום אכן פועל כשורה וחתם על המסמך המתאים. השעה הייתה חמש לפנות בוקר, 22 בספטמבר 1946.
כשהגיעו הנידונים אל חדר הגרדום קיבלו את פניהם רופא בית הכלא, הנציג הממונה על מחוז הצפון מטעם ממשלת המנדט, והרב הראשי של עכו. הראשון לגרדום היה דוד בן־גוריון. שלשלותיו הותרו מרגליו. בן־גוריון פסע צעד אחד קדימה ונעמד במקום המסומן מתחת ללולאת החנק.
התליין ניגש אליו וחגר למותניו חגורה רחבה שבקצותיה טבעות עץ, ובהן קשר את ידיו. הוא שלף שק שחור וחבש אותו לראשו.
התליין הידק את לולאת החנק.
בן־גוריון עצם את עיניו ובלע רוק. רצפת העץ פערה את פיה. הלולאה נכרכה סביב צווארו. בן־גוריון היטלטל בין שמיים וארץ. קולות של חנק נפלטו מגרונו. הוא השתעל ונאנק. רגליו פרפרו. ידיו הקשורות זעו לצדדים. כל גופו הקטן היה נתון ברעידות ובעוויתות, עד שראשו נשמט הצידה. כתם הופיע בחזית מכנסיו הלבנים, וטיפות עכורות צנחו במורד הבור שנפער ברצפה.
"זהו. עכשיו צריך לחכות," אמר מנהל בית הסוהר. על פי תקנה 300, על הגווייה להישאר תלויה למשך שעה אחת ורק לאחר מכן יש להורידה מהחבל. אז רשאי רופא לבדוק אם כבר יצאה נשמתו של האסיר, ולהכריז באופן רשמי על מותו.
המתינו כפי שמפורט בתקנה. מקץ עשרים דקות פנה מנהל בית הסוהר לרופא:
"דוקטור, אתה חושב שהוא כבר מת?"
"אני יכול לגשת לבדוק."
"אתה יודע מה, אל תפריע לו. איפה עדיף לו להיות — כאן איתנו או קבור באדמה? ניתן לו עוד חמש דקות לנשום אוויר צח. מגיע לו. בכל זאת, מדובר במנהיג של היהודים, לא?" מנהל בית הסוהר גיחך לעצמו. "בן כמה היה בן־גוריון, דוקטור?"
"שישים, לדעתי."
"וכבר כל כך קירח. מיסטר בגין, בן כמה אתה?"
"שלושים ושלוש."
"וגם אתה קירח. בחור צעיר קירח. דבר כזה עוד לא ראיתי בימי חיי. רק עם בואי לשרת בפלשתינה ראיתי כל כך הרבה גברים צעירים קירחים." מנהל בית הסוהר הצביע לעבר יצחק שדה. "גם הוא קירח לגמרי. רק לחבר שלו יש רעמה מרשימה. מה הבעיה שלכם, היהודים? אתם לא מצליחים לשמור על השיער? אתם לא אוכלים מספיק טוב? תראו אותנו." מנהל בית הסוהר העביר את ידו בשיער ופרע בגסות את שערו של הדוקטור. שניהם היו מסורקים בסגנון קרי גרנט. שיער שחור, מלא, משוך לצד. "אי אפשר להאשים את מזג האוויר בפלשתינה. אני משרת כאן חמש שנים, והשיער שלי נראה נהדר. משהו לא בסדר בגנים שלכם."
"אולי זה בגלל הלחץ," הציע הדוקטור. "אל תשכח מה עבר על האומללים האלה באירופה."
"ומה איתנו? אנחנו לא נלחמנו בנאצים? לא הקרבנו חיים? השיער שלהם לא נשר בגלל המלחמה ולא בגלל המנדט הבריטי. ככה הם עשויים, זה הכול. תסתכל עליהם. הם נראים כמו תפוחי אדמה." מנהל בית הסוהר הורה לרופא לגשת אל הגופה שהייתה שרועה על רצפת העץ.
הרופא בדק את הדופק. "הוא מת."
"אתה בטוח, דוקטור?"
"כן. בטוח."
"תקראו לרב. אולי הוא רוצה להגיד משהו."
אחד הסרג'נטים זימן את הרב אל חדר הגרדום. "הנה המנהיג הדגול שלך," אמר מנהל בית הסוהר. הרב מלמל קדיש בקול רועד ומחה דמעה.
"בן־גוריון מת, גבירותיי ורבותיי," הודיע מנהל בית הסוהר, "אני מקווה שהוא לא יטריד אותנו יותר." שני סרג'נטים הכניסו את גופתו של בן־גוריון לתוך שק יוטה גדול והניחו אותו בצד החדר.
 
הבא בתור היה יצחק שדה. זרועו הייתה חבושה בעקבות חילופי ירי שהתרחשו בזמן שנלכד על ידי הבולשת. שדה נדחף אל חבל התלייה. התליין כבל את ידיו בטבעות והידק את הלולאה לצווארו. שק שחור הושם על ראשו. נפערה הרצפה תחתיו. שדה היטלטל והתעוות ורעד ופרכס עד שדמם.
"דוקטור, בוא נזדרז."
"אבל מה עם תקנה 300?"
"מספיק ודי. קבע את מותו ונמשיך הלאה. אם ניצמד לפרוטוקול, אנחנו עלולים לפספס את ארוחת הצהריים."
גופתו של שדה הוכנסה לתוך שק והונחה לצד גופתו של בן־גוריון. מייד אחריו, ללא שהיות, הלך יגאל אלון אל הגרדום. הוא נתן מבט אחרון בשתי הגופות המוטלות בצד וסימן לתליין שהוא מוכן. התליין השחיל את ידיו לטבעות האזיקים, הידק את לולאת החנק על צווארו ותלה שק שחור על פניו. אלון נשם נשימה אחרונה. גופתו המכוסה הונחה בשק לצד השניים האחרים.
מנחם בגין היה הנידון האחרון. הוא צעד לגרדום בטווסיות. הזהיר את הסרג'נטים שלא יעזו לגעת בו. התקרב אל התליין וביקש ללחוץ את ידו במחווה ג'נטלמנית מתריסה. התליין סירב. הוא שחרר את אזיקי ידיו של בגין, וכשפנה לכרוך לצווארו את לולאת החנק, בגין דרש ממנו לחכות. הוא הרים את ראשו אל התקרה. "אתם חושבים שאם תהרגו אותנו, תחסלו את כל מה שאנחנו מאמינים בו? אני אמות כאדם חופשי, בן לעם חופשי. אחיי, מותכם לא היה לשווא."
מנהל בית הסוהר המשועשע קטע את הנאום. "אל מי בדיוק אתה מדבר? אתה יודע איפה האחים שלך? הנה האחים שלך. הם שוכבים מתים בתוך שקים. אתה חושב שהם חופשיים? יש לי חדשות בשבילך. הם חופשיים כמו שמייקל קולינס חופשי. אני צריך להזכיר לך מה קרה למייקל קולינס? אל תדאג, עוד מעט תצטרף אליו ותוכלו להחליף חוויות."
בגין התעלם ממנהל בית הסוהר. הוא הניף את אגרופו. "בדם, באש, ביד חזקה ובזרוע נטויה, בייסורים ובקורבנות. חירות או מוות!" בגין ענד לצווארו את לולאת החנק והידק אותה בכוחות עצמו. "תחי מדינת ישראל!" הוא קרא. שניות ארוכות היה גופו נתון בעוויתות. התליין הרים את משקפיו שנפלו.
"חכה רגע," עצר אותו מנהל בית הסוהר, "בוא נשאיר אותו תלוי עוד כמה דקות. אני רוצה להסתכל עליו קצת."
התליין נסוג, ובגין התנודד על החבל, עיניו בולטות ועוד רגע מזנקות מחוריהן, לשונו משתלשלת מחוץ לפה.
"הוצאתי להורג לא מעט אנשים בימי חיי. שירתי בבתי סוהר בהודו ובטנגניקה. אבל דבר כזה עוד לא ראיתי. תראו את הלשון שלו." מנהל בית הסוהר הוציא לשון וחיקה את בגין המת. "הל־ל־ל־ל־ש־ו־ן שלי. מה קרה ל־ל־ל־ל־ל־ש־ו־ן שלי. רבי, אולי יש לך תפילה לעילוי נשמתה של הלשון של מיסטר בגין?" הרב הפנה את גבו למנהל בית הסוהר ואמר קדיש. "זה סופו של כל טרוריסט, רבותיי. הוא הרג ללא רחמים בבחורינו הטובים, ועכשיו, מה הוא שווה עכשיו? ליצן תלוי עם הלשון בחוץ. תעיפו אותו מפה כבר."
הרופא מסר למנהל בית הסוהר ארבע תעודות חתומות שמאשרות את מותם של הארבעה, כנדרש בסעיף א' בתקנה 303. שני אסירים ערבים נכנסו לחדר הגרדום, העמיסו את ארבע הגופות על אלונקות והובילו אותן בזו אחר זו לתוך משאית צבאית. הן יובלו לחדר הקירור בבית החולים הממשלתי החדש בחיפה, שם ימתינו לקרובי המשפחה כדי שיזהו ויביאו אותן לקבורה. אם יסרבו הקרובים לקבל את הגופות לידיהם, השלטונות ידאגו לקבורה, כמצוין בתקנה 302. 
מנהל בית הסוהר יצא עם אחד הסרג'נטים והשגיח עליו בזמן שהדביק עותקים של תעודות הפטירה על הקיר החיצוני של חומת כלא עכו, כך על פי סעיף ב' בתקנה 303, שנועדה להביא לידיעת הציבור כי גזר הדין אכן בוצע כחוק.
 
**
 
גזר דין המוות שהוטל על ארבעת מנהיגי היישוב היה תוצאה של החלטה עקרונית שהתקבלה בוועדת החקירה הפרלמנטרית של ממשלת הוד מלכותו, שהתכנסה אחרי הפיצוץ הגדול במועדון הציד ברמלה. הוועדה ביקשה לבטל את ההסכמות הקודמות שנגעו לאופיו הזמני של המנדט. כעת היה ברור לכול — האנגלים לא הולכים לשום מקום.
פעולת הטרור התרחשה כאשר הנציב העליון, אלן קנינגהם, התכונן יחד עם עשרה מחבריו לצאת למסע הציד השבועי שלו. באותה שבת יצא קנינגהם ממועדון הציד ובעודו פוסע לעבר סוסו, שהיה קשור לאחד העמודים בחצר, נשמע פיצוץ אדיר. מועדון הציד התמוטט בתוך כמה שניות וקבר תחתיו את הנוכחים. כשהעשן התפזר, התבררה התמונה העגומה — כל מי ששהה בתוך המבנה נהרג במקום. ארגון הלח"י קיבל על עצמו את האחריות ופרסם הודעה רשמית: "אם אנו לא נוכל לחיות בשלווה, לא יוכלו גם הבריטים. לא נאפשר להם לחיות בארץ ישראל כאילו שהייתה אנגליה. לא יקום ולא יהיה." בחקירה שנערכה לאחר הפיצוץ התברר כי שני לוחמי לח"י הצליחו לשחד אחד מעובדי הניקיון במועדון הציד, נער סודאני שבא לארץ ישראל עם קצין מהממשל האזרחי שסיים את שירותו בקולוניה האפריקאית. הסודאני הצעיר הסכים להגניב את השניים דרך הדלת האחורית, שם שתלו מטען חבלה בתוך כורסת עור. השניים ביקשו מהנער שיפעיל את המטען, והוא לפי תומו הסכים. בפיצוץ הוא נהרג יחד עם עוד עשרים קצינים אנגלים בכירים.
קנינגהם עצמו נפצע קשה. הוא הובהל לבית החולים ורגליו נקטעו. כלבו הנאמן ריצ'רד, שנקרא על שמו של ריצ'רד לב הארי, נהרג במקום. הכותרת הראשית של העיתון 'איוונינג סטנדרט' בישרה: "הציונים הכניעו את ריצ'רד לב הארי." קנינגהם היה עדיין מאושפז כאשר נקברו הרוגי הפיצוץ, וביקש להשתחרר באופן מיוחד לטקס הקבורה של כלבו ריצ'רד. הטקס נערך בבית הקברות הבריטי בירושלים, שם הוקצתה לכלב חלקה מיוחדת. מטח של כבוד נורה השמיימה בשעה שכלב הציד הורד אל הבור וכוסה בעפר. ריצ'רד לב הארי היה בן ארבע־עשרה במותו. סֶטֶר בעל פרווה לבנה. הוא ליווה את הנציב קנינגהם לכל קולוניה שבה הוצב, וקנינגהם נהג בו כבן משפחה. פקודיו התייחסו אל הכלב כאל בעל דרגה בכירה. היה לו חדר משלו בבניין הנציבוּת. האכילו אותו בבשר משובח. אשתו של קנינגהם הביאה לו צעצועים כאשר חזרה מביקורים בלונדון. בחורפים הלביש אותו קנינגהם במעיל משובץ שנתפר בהזמנה אישית על ידי חייטים מחברת ברברי. הוא ספד לו על קברו: "היית בן לוויה נאמן. אתגעגע לזמנים שבילינו יחד. לעיניך החכמות שהבינו את כל אשר דיברתי אליך. אלף מפגעים יהודים לא יוכלו להתעלות לקומתך המוסרית ולטוב ליבך." קנינגהם עצמו הוחזר לאנגליה על כיסא גלגלים.
השלטון הבריטי לא התכוון לשחרר את אחיזתו בארץ ישראל. בוודאי לא אחרי הפיצוץ שהכריע את ריצ'רד לב הארי. מותו של הכלב היכה בתדהמה את נבחרי הציבור באנגליה והשפיע על דעת הקהל באופן מכריע. פניו של כלב הסֶטֶר לבן־הפרווה עיטרו את שערי כל העיתונים. בובות שפוסלו בדמותו הופצו בחנויות המזכרות. ברויאל אלברט הול נערך קונצרט לזכרו בהשתתפות התזמורת הסימפונית של לונדון. באותה שנה נרשמה עלייה של שלושים אחוזים במספר התינוקות שקיבלו את השם ריצ'רד. הכלב הפך סמל לנחישות הבריטית ולמאבק בטרור היהודי. "מריצ'רד עד ריצ'רד לא היה כריצ'רד", חרט אלמוני על ספסל בכיכר טרפלגר.
לאחר מרתון של דיונים קדחתניים ועיון במסקנות ועדת החקירה, יצאו מנהיגי המפלגות בהודעה משותפת בפרלמנט: "לא תהיה מדינה עצמאית ליהודים. וכמו כן, אין אנו תומכים במדינה עצמאית לערבים. המנדט הבריטי יימשך."
 
 

ניסן שור

ב-2008 יצא בהוצאת רסלינג ספרו לרקוד עם דמעות בעיניים. בשנת 2014, סיפור פרי עטו התפרסם באסופה ״"הלהקה היחידה שחשובה - להיות מעריץ פופ בישראל". בשנת 2017 הוציא את הרומן הראשון שלו, ״הישראלי הנצחי״. בשנת 2021 הוציא את הרומן השני שלו, ״מנדט״. 

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

אימפריות נופלות 'מנדט' משתעשע עם המחשבה של המשך שלטון האימפריה הבריטית בישראל אחרי ‭ ,1948‬ אבל הוא לא משכנע בהיעדר יחס נפשי של הכותב לדמויותיו

באחד משיאי העלילה ב'מנדט' נחטפת תינוקת מידי הוריה. כשהאב נוכח שהחוטף נעלם מציע לו שוטר שנמצא במקום לאכול עוגה: "אולי תיקח פרוסת עוגה? זה ירגיע אותך. יש להם עוגות הפרג הכי טובות בתל אביב". מצטרף אליו האופה: "בוא הנה, אני אתן לך עוגה בחינם. תביא לאשתך, שיהיה לה מתוק בפה". ואכן האב נענה לעצה: "את רוצה פרוסה של עוגת פרג? הבאתי מהקונדיטוריה של וייס. הוא ראה שאני במצוקה. נתן לי בחינם".

ההצעה התמוהה להתנחם בעוגת פרג בעת כזו אינה יכולה להיות מוסברת ביחסם הנפשי של ההורים אל התינוקת (האופה והשוטר הרי לא יכולים להיות מודעים לכך), וגם אינה רק תולדה של קריצה שיצאה משליטה (כי אכן קיימת קונדיטוריה כזו בתל-אביב המפורסמת בעוגות הפרג שלה). היא מעידה על אחד הכשלים ברומן הזה: לא רק שהקוראים לא מאמינים שהדמויות קיימות אלא הדמויות בעצמן לא מאמינות שהן ועמיתותיהן קיימות. למישהו לא קיים אפשר להציע עוגת פרג כנחמה מיד אחרי שבתו נחטפה.

'מנדט' כתוב בז'אנר המכונה "היסטוריה אלטרנטיבית". בז'אנר הזה ('הקנוניה נגד אמריקה' של פיליפ רות, לדוגמה) משרטט הכותב מציאות היסטורית חלופית. אצל שור המנדט הבריטי נמשך אחרי ‭ .1948‬ קודם לכן, בעקבות פעולת טרור, מוצאים מנהיגי היישוב להורג (בן-גוריון ובגין בכללם). או אז הבריטים עושים שימוש בגיבור הרומן, אבינועם טובולסקי - דנדי הומוסקסואל המייחל להמשך שלטון האימפריה הבריטית בגלל הערצת הספרות האנגלית, הסטייל האנגלי ואוסקר ויילד (שהוא בכלל אירי, אך לא ניתנת על כך הדעת). ברומן, המסופר בגוף שלישי, ממנים הבריטים את טובולסקי לראש ממשלה. כוונתם הסמויה היא ליישב מתיישבים בריטים בקולוניה המזרחית.

"היסטוריה אלטרנטיבית" מעניינת כשקיימת היתכנות כלשהי שלה. המחשבה שבעיצומו של תהליך דה-קולוניזציה עצום שעברה האימפריה הבריטית מהודו ועד כוש, תפעל ההיסטוריה בכיוון שונה רק במקרה של הקולוניה הזניחה, פלשתינה - היא מופרכת. אמנם שור מציג את תוכנית ההתנחלות הבריטית בארץ ככזו שנובעת מטעמים נוצריים משיחיים, אבל אפילו לא מנסה לשכנע שהאירועים מעוגנים בתנועות היסטוריות ממשיות. גם עלייתו של טובולסקי לגדולה מתוארת כאן באופן מואץ ומופרך כמו שגם ה"תוכנית" הבריטית לשדך אותו בנישואים לבריטית מלידה לא סבירה ובעצם לא מובנת. אבל לשור בכלל אין סבלנות לפרטים. בעמוד אחד אמא של טובולסקי היא מיילדת ובעמוד הבא כבר פועלת "בפס ייצור", ועוד כזו המסוגלת לפרנס את בנה שחי בווינה "משכר עבודתה הקשה". אותה אם מסכנה ממשיכה לשלוח קצבה לבנה מאוקראינה גם בסוף שנות ה-‭.40‬ אני מזכיר: אחרי השואה (אשר התרחשה גם בהיסטוריה האלטרנטיבית כאן). בנוסף, אחרי המלחמה, ב-‭,1946‬ צעירי פלשתינה אצל שור חולמים בכל זאת על ברלין (כאמור, מלחמת העולם התרחשה).

אבל הבעיה המרכזית שהביאה כותב טורים מוכשר כמו שור לכתוב ספר שאינו ממריא, אינה בעיית אמינות אלא היעדר יחס נפשי של הכותב לדמויותיו. היעדר היחס הנפשי אינו רק כלפי ההיסטוריה של הארץ הזאת; דבר מה שבא לידי ביטוי בתיאור המרתיע, בבוז, בפלסטיות ובטכניות שבו, של ההוצאה להורג של מנהיגי היישוב בפתח הרומן. היעדר היחס הנפשי אינו מתבטא רק ביחס המתמיה של הדמויות עצמן לאובדן חיי אדם (תגובתו של טובולסקי להטבעת 780 מעפילים בידי שלטונות המנדט היא שתילת סחלבים. טובולסקי "התנחם [!] בכך שהמתים יהפכו לסחלבים פורחים"). היעדר היחס הנפשי  נוגע לכל הדמויות, כולל הראשיות, כולל  טובולסקי עצמו. הכותב לא אוהב אותן, ויותר חשוב מאהבה בפרוזה: לא סקרן לגביהן. אלו הינם יצורים שכלתניים שהכותב מניע מצד לצד כחפצו.

אז אם אין יחס נפשי לדמויות, מניין נולד הספר? ראשית, מהרחבה של דאחקה. מדי פעם, הרי, נשמעות קריאות מבודחות מפי אנגלופילים שחבל שהמנדט הבריטי נגמר. שנית,  נדמה לי, מהשפעה של נטפליקס - שילוב של צפייה ב'הכתר' ו'כיבוש' (הסדרה הנורווגית המתארת השתלטות רוסית על נורווגיה) ואולי סדרות נוספות. שלישית, מהרצון לבטא דרך טובולסקי הדנדי את האידיאולוגיה של השטחיות, ששור כבעל טור שנון הינו לה לפה. רביעית, הספר נולד גם מפיתול אידיאולוגי. הרומן מצליח להעביר בקורא היהודי-ישראלי צמרמורת כשמתואר בו איך מתיישבים בריטים דוחקים ממקומם את צעדיהם של היהודים בארץ. לזכותו של הספר ניתן לומר שהוא מטעים אותנו דבר-מה ממה שחשים יושבי הארץ הערבים.

אבל כל זה לא מספיק. מדאחקה לא יוצרים רומן. והשפעה טלוויזיונית על כתיבת רומנים אינה מומלצת (מה גם שהתחושה היא שכאן דווקא מתחילים מהעונה הנוספת, המאולצת). ובפרפראזה על האמירה המיוחסת לצ'כוב: רומן שמדבר בשבח השטחיות לא יכול להיות שטחי בעצמו. ואפילו אם אניח בצד את המחלוקת האידיאולוגית שיש לי עם העמדה הפוסט-ציונית האנטי-קולוניאליסטית (מלבד זיקתם ההיסטורית לארץ, ליהודים חסרה מדינת-אם על מנת להיחשב קולוניאליסטים) - גם מהלך אידיאולוגי מעניין אינו מספיק ליצירת רומן.

ההוכחה שכל זה לא מספיק? סצנות רבות כאן נחוות כמלל מתמרח כשעינו של הכותב אל פונקציית ספירת המילים: "טובולסקי ידע: הם הבחינו בנכותו, לעגו לגופו המגושם והגס, לניסיונותיו להיטמע, להיטמעותו הכושלת, להיבדלותו הטמאה, לטומאתו המתבדלת, לחיצוניותו היהודית, ליהדותו החיצונית". או הדיאלוג הלא-נחוץ הבא: ‭ '"‬ואתה בטח יודע למה אתה כאן, כן?' 'אני יכול רק לנחש'. 'אתה מנחש?'  'כן, אני מנחש'. 'יודע או מנחש? או שאתה מנחש שאתה יודע?'  'אני יודע'".

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר 7 לילות 23/04/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
אנגלומאניה רן בן נון ביקורת העורך 20/11/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 287 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 47 דק'

סקירות וביקורות

אימפריות נופלות 'מנדט' משתעשע עם המחשבה של המשך שלטון האימפריה הבריטית בישראל אחרי ‭ ,1948‬ אבל הוא לא משכנע בהיעדר יחס נפשי של הכותב לדמויותיו

באחד משיאי העלילה ב'מנדט' נחטפת תינוקת מידי הוריה. כשהאב נוכח שהחוטף נעלם מציע לו שוטר שנמצא במקום לאכול עוגה: "אולי תיקח פרוסת עוגה? זה ירגיע אותך. יש להם עוגות הפרג הכי טובות בתל אביב". מצטרף אליו האופה: "בוא הנה, אני אתן לך עוגה בחינם. תביא לאשתך, שיהיה לה מתוק בפה". ואכן האב נענה לעצה: "את רוצה פרוסה של עוגת פרג? הבאתי מהקונדיטוריה של וייס. הוא ראה שאני במצוקה. נתן לי בחינם".

ההצעה התמוהה להתנחם בעוגת פרג בעת כזו אינה יכולה להיות מוסברת ביחסם הנפשי של ההורים אל התינוקת (האופה והשוטר הרי לא יכולים להיות מודעים לכך), וגם אינה רק תולדה של קריצה שיצאה משליטה (כי אכן קיימת קונדיטוריה כזו בתל-אביב המפורסמת בעוגות הפרג שלה). היא מעידה על אחד הכשלים ברומן הזה: לא רק שהקוראים לא מאמינים שהדמויות קיימות אלא הדמויות בעצמן לא מאמינות שהן ועמיתותיהן קיימות. למישהו לא קיים אפשר להציע עוגת פרג כנחמה מיד אחרי שבתו נחטפה.

'מנדט' כתוב בז'אנר המכונה "היסטוריה אלטרנטיבית". בז'אנר הזה ('הקנוניה נגד אמריקה' של פיליפ רות, לדוגמה) משרטט הכותב מציאות היסטורית חלופית. אצל שור המנדט הבריטי נמשך אחרי ‭ .1948‬ קודם לכן, בעקבות פעולת טרור, מוצאים מנהיגי היישוב להורג (בן-גוריון ובגין בכללם). או אז הבריטים עושים שימוש בגיבור הרומן, אבינועם טובולסקי - דנדי הומוסקסואל המייחל להמשך שלטון האימפריה הבריטית בגלל הערצת הספרות האנגלית, הסטייל האנגלי ואוסקר ויילד (שהוא בכלל אירי, אך לא ניתנת על כך הדעת). ברומן, המסופר בגוף שלישי, ממנים הבריטים את טובולסקי לראש ממשלה. כוונתם הסמויה היא ליישב מתיישבים בריטים בקולוניה המזרחית.

"היסטוריה אלטרנטיבית" מעניינת כשקיימת היתכנות כלשהי שלה. המחשבה שבעיצומו של תהליך דה-קולוניזציה עצום שעברה האימפריה הבריטית מהודו ועד כוש, תפעל ההיסטוריה בכיוון שונה רק במקרה של הקולוניה הזניחה, פלשתינה - היא מופרכת. אמנם שור מציג את תוכנית ההתנחלות הבריטית בארץ ככזו שנובעת מטעמים נוצריים משיחיים, אבל אפילו לא מנסה לשכנע שהאירועים מעוגנים בתנועות היסטוריות ממשיות. גם עלייתו של טובולסקי לגדולה מתוארת כאן באופן מואץ ומופרך כמו שגם ה"תוכנית" הבריטית לשדך אותו בנישואים לבריטית מלידה לא סבירה ובעצם לא מובנת. אבל לשור בכלל אין סבלנות לפרטים. בעמוד אחד אמא של טובולסקי היא מיילדת ובעמוד הבא כבר פועלת "בפס ייצור", ועוד כזו המסוגלת לפרנס את בנה שחי בווינה "משכר עבודתה הקשה". אותה אם מסכנה ממשיכה לשלוח קצבה לבנה מאוקראינה גם בסוף שנות ה-‭.40‬ אני מזכיר: אחרי השואה (אשר התרחשה גם בהיסטוריה האלטרנטיבית כאן). בנוסף, אחרי המלחמה, ב-‭,1946‬ צעירי פלשתינה אצל שור חולמים בכל זאת על ברלין (כאמור, מלחמת העולם התרחשה).

אבל הבעיה המרכזית שהביאה כותב טורים מוכשר כמו שור לכתוב ספר שאינו ממריא, אינה בעיית אמינות אלא היעדר יחס נפשי של הכותב לדמויותיו. היעדר היחס הנפשי אינו רק כלפי ההיסטוריה של הארץ הזאת; דבר מה שבא לידי ביטוי בתיאור המרתיע, בבוז, בפלסטיות ובטכניות שבו, של ההוצאה להורג של מנהיגי היישוב בפתח הרומן. היעדר היחס הנפשי אינו מתבטא רק ביחס המתמיה של הדמויות עצמן לאובדן חיי אדם (תגובתו של טובולסקי להטבעת 780 מעפילים בידי שלטונות המנדט היא שתילת סחלבים. טובולסקי "התנחם [!] בכך שהמתים יהפכו לסחלבים פורחים"). היעדר היחס הנפשי  נוגע לכל הדמויות, כולל הראשיות, כולל  טובולסקי עצמו. הכותב לא אוהב אותן, ויותר חשוב מאהבה בפרוזה: לא סקרן לגביהן. אלו הינם יצורים שכלתניים שהכותב מניע מצד לצד כחפצו.

אז אם אין יחס נפשי לדמויות, מניין נולד הספר? ראשית, מהרחבה של דאחקה. מדי פעם, הרי, נשמעות קריאות מבודחות מפי אנגלופילים שחבל שהמנדט הבריטי נגמר. שנית,  נדמה לי, מהשפעה של נטפליקס - שילוב של צפייה ב'הכתר' ו'כיבוש' (הסדרה הנורווגית המתארת השתלטות רוסית על נורווגיה) ואולי סדרות נוספות. שלישית, מהרצון לבטא דרך טובולסקי הדנדי את האידיאולוגיה של השטחיות, ששור כבעל טור שנון הינו לה לפה. רביעית, הספר נולד גם מפיתול אידיאולוגי. הרומן מצליח להעביר בקורא היהודי-ישראלי צמרמורת כשמתואר בו איך מתיישבים בריטים דוחקים ממקומם את צעדיהם של היהודים בארץ. לזכותו של הספר ניתן לומר שהוא מטעים אותנו דבר-מה ממה שחשים יושבי הארץ הערבים.

אבל כל זה לא מספיק. מדאחקה לא יוצרים רומן. והשפעה טלוויזיונית על כתיבת רומנים אינה מומלצת (מה גם שהתחושה היא שכאן דווקא מתחילים מהעונה הנוספת, המאולצת). ובפרפראזה על האמירה המיוחסת לצ'כוב: רומן שמדבר בשבח השטחיות לא יכול להיות שטחי בעצמו. ואפילו אם אניח בצד את המחלוקת האידיאולוגית שיש לי עם העמדה הפוסט-ציונית האנטי-קולוניאליסטית (מלבד זיקתם ההיסטורית לארץ, ליהודים חסרה מדינת-אם על מנת להיחשב קולוניאליסטים) - גם מהלך אידיאולוגי מעניין אינו מספיק ליצירת רומן.

ההוכחה שכל זה לא מספיק? סצנות רבות כאן נחוות כמלל מתמרח כשעינו של הכותב אל פונקציית ספירת המילים: "טובולסקי ידע: הם הבחינו בנכותו, לעגו לגופו המגושם והגס, לניסיונותיו להיטמע, להיטמעותו הכושלת, להיבדלותו הטמאה, לטומאתו המתבדלת, לחיצוניותו היהודית, ליהדותו החיצונית". או הדיאלוג הלא-נחוץ הבא: ‭ '"‬ואתה בטח יודע למה אתה כאן, כן?' 'אני יכול רק לנחש'. 'אתה מנחש?'  'כן, אני מנחש'. 'יודע או מנחש? או שאתה מנחש שאתה יודע?'  'אני יודע'".

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר 7 לילות 23/04/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
אנגלומאניה רן בן נון ביקורת העורך 20/11/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
מנדט ניסן שור
פרולוג

בתוך תא באגף הנידונים למוות בכלא עכו, על ספסל עץ, ישבו ארבעה: מנהיג מפלגת פועלי ארץ ישראל ויושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן־גוריון; מפקד האצ"ל, מנחם בגין; רמטכ"ל 'ההגנה', יצחק שדה; ומפקד הפלמ"ח, יגאל אלון. ארבעתם נכבלו בידיהם וברגליהם. הם שמרו על מרחק זה מזה. מעיניהם נשקף פחד איום ונורא.
 
**
 
נשמע שקשוק מפתחות. מנהל בית הסוהר נכנס לתא והצביע על שעון היד שלו. "הגיע הזמן, רבותיי." רק יום קודם לכן הם הגיעו אל הכלא. הועברו אליו מן המעצר בתחנת המשטרה ביפו. הלבישו אותם במדים לבנים. אמנם היו אמורים ללבוש מדים אדומים, שנועדו לאסירים שנידונו למוות, אך מנהל בית הסוהר החליט שהצבע הלבן יתאים יותר למאורע החגיגי.
על פי תקנה 298 בפקודת בתי הסוהר של שלטון המנדט, נדרש לבצע את התלייה בחשאי, בשעות הלילה, כאשר שאר האסירים ישנים, או לכל המאוחר עד השעה שמונה בבוקר. זאת כדי להימנע ממהומות אפשריות וסיכונים מיותרים. שני פקידים מבית המשפט המחוזי בחיפה וידאו את זהותם של הארבעה ואישרו את הפעולה.
על פי תקנה 297 היה על מנהל בית הסוהר לפקח באופן אישי על בדיקת תקינותו של חבל התלייה. אחד הסוהרים הזוטרים תלה על החבל שק חול כבד. השק צנח במהירות. חבל התלייה, שהשתלשל מוו שהיה קבוע בתקרה, נמתח והפעיל את דלת העץ, ושתי כנפיה נפתחו כלפי מטה ופערו חלל גדול ברצפה, שעומקו כגובהו של אדם ממוצע. מנהל בית הסוהר אישר כי הגרדום אכן פועל כשורה וחתם על המסמך המתאים. השעה הייתה חמש לפנות בוקר, 22 בספטמבר 1946.
כשהגיעו הנידונים אל חדר הגרדום קיבלו את פניהם רופא בית הכלא, הנציג הממונה על מחוז הצפון מטעם ממשלת המנדט, והרב הראשי של עכו. הראשון לגרדום היה דוד בן־גוריון. שלשלותיו הותרו מרגליו. בן־גוריון פסע צעד אחד קדימה ונעמד במקום המסומן מתחת ללולאת החנק.
התליין ניגש אליו וחגר למותניו חגורה רחבה שבקצותיה טבעות עץ, ובהן קשר את ידיו. הוא שלף שק שחור וחבש אותו לראשו.
התליין הידק את לולאת החנק.
בן־גוריון עצם את עיניו ובלע רוק. רצפת העץ פערה את פיה. הלולאה נכרכה סביב צווארו. בן־גוריון היטלטל בין שמיים וארץ. קולות של חנק נפלטו מגרונו. הוא השתעל ונאנק. רגליו פרפרו. ידיו הקשורות זעו לצדדים. כל גופו הקטן היה נתון ברעידות ובעוויתות, עד שראשו נשמט הצידה. כתם הופיע בחזית מכנסיו הלבנים, וטיפות עכורות צנחו במורד הבור שנפער ברצפה.
"זהו. עכשיו צריך לחכות," אמר מנהל בית הסוהר. על פי תקנה 300, על הגווייה להישאר תלויה למשך שעה אחת ורק לאחר מכן יש להורידה מהחבל. אז רשאי רופא לבדוק אם כבר יצאה נשמתו של האסיר, ולהכריז באופן רשמי על מותו.
המתינו כפי שמפורט בתקנה. מקץ עשרים דקות פנה מנהל בית הסוהר לרופא:
"דוקטור, אתה חושב שהוא כבר מת?"
"אני יכול לגשת לבדוק."
"אתה יודע מה, אל תפריע לו. איפה עדיף לו להיות — כאן איתנו או קבור באדמה? ניתן לו עוד חמש דקות לנשום אוויר צח. מגיע לו. בכל זאת, מדובר במנהיג של היהודים, לא?" מנהל בית הסוהר גיחך לעצמו. "בן כמה היה בן־גוריון, דוקטור?"
"שישים, לדעתי."
"וכבר כל כך קירח. מיסטר בגין, בן כמה אתה?"
"שלושים ושלוש."
"וגם אתה קירח. בחור צעיר קירח. דבר כזה עוד לא ראיתי בימי חיי. רק עם בואי לשרת בפלשתינה ראיתי כל כך הרבה גברים צעירים קירחים." מנהל בית הסוהר הצביע לעבר יצחק שדה. "גם הוא קירח לגמרי. רק לחבר שלו יש רעמה מרשימה. מה הבעיה שלכם, היהודים? אתם לא מצליחים לשמור על השיער? אתם לא אוכלים מספיק טוב? תראו אותנו." מנהל בית הסוהר העביר את ידו בשיער ופרע בגסות את שערו של הדוקטור. שניהם היו מסורקים בסגנון קרי גרנט. שיער שחור, מלא, משוך לצד. "אי אפשר להאשים את מזג האוויר בפלשתינה. אני משרת כאן חמש שנים, והשיער שלי נראה נהדר. משהו לא בסדר בגנים שלכם."
"אולי זה בגלל הלחץ," הציע הדוקטור. "אל תשכח מה עבר על האומללים האלה באירופה."
"ומה איתנו? אנחנו לא נלחמנו בנאצים? לא הקרבנו חיים? השיער שלהם לא נשר בגלל המלחמה ולא בגלל המנדט הבריטי. ככה הם עשויים, זה הכול. תסתכל עליהם. הם נראים כמו תפוחי אדמה." מנהל בית הסוהר הורה לרופא לגשת אל הגופה שהייתה שרועה על רצפת העץ.
הרופא בדק את הדופק. "הוא מת."
"אתה בטוח, דוקטור?"
"כן. בטוח."
"תקראו לרב. אולי הוא רוצה להגיד משהו."
אחד הסרג'נטים זימן את הרב אל חדר הגרדום. "הנה המנהיג הדגול שלך," אמר מנהל בית הסוהר. הרב מלמל קדיש בקול רועד ומחה דמעה.
"בן־גוריון מת, גבירותיי ורבותיי," הודיע מנהל בית הסוהר, "אני מקווה שהוא לא יטריד אותנו יותר." שני סרג'נטים הכניסו את גופתו של בן־גוריון לתוך שק יוטה גדול והניחו אותו בצד החדר.
 
הבא בתור היה יצחק שדה. זרועו הייתה חבושה בעקבות חילופי ירי שהתרחשו בזמן שנלכד על ידי הבולשת. שדה נדחף אל חבל התלייה. התליין כבל את ידיו בטבעות והידק את הלולאה לצווארו. שק שחור הושם על ראשו. נפערה הרצפה תחתיו. שדה היטלטל והתעוות ורעד ופרכס עד שדמם.
"דוקטור, בוא נזדרז."
"אבל מה עם תקנה 300?"
"מספיק ודי. קבע את מותו ונמשיך הלאה. אם ניצמד לפרוטוקול, אנחנו עלולים לפספס את ארוחת הצהריים."
גופתו של שדה הוכנסה לתוך שק והונחה לצד גופתו של בן־גוריון. מייד אחריו, ללא שהיות, הלך יגאל אלון אל הגרדום. הוא נתן מבט אחרון בשתי הגופות המוטלות בצד וסימן לתליין שהוא מוכן. התליין השחיל את ידיו לטבעות האזיקים, הידק את לולאת החנק על צווארו ותלה שק שחור על פניו. אלון נשם נשימה אחרונה. גופתו המכוסה הונחה בשק לצד השניים האחרים.
מנחם בגין היה הנידון האחרון. הוא צעד לגרדום בטווסיות. הזהיר את הסרג'נטים שלא יעזו לגעת בו. התקרב אל התליין וביקש ללחוץ את ידו במחווה ג'נטלמנית מתריסה. התליין סירב. הוא שחרר את אזיקי ידיו של בגין, וכשפנה לכרוך לצווארו את לולאת החנק, בגין דרש ממנו לחכות. הוא הרים את ראשו אל התקרה. "אתם חושבים שאם תהרגו אותנו, תחסלו את כל מה שאנחנו מאמינים בו? אני אמות כאדם חופשי, בן לעם חופשי. אחיי, מותכם לא היה לשווא."
מנהל בית הסוהר המשועשע קטע את הנאום. "אל מי בדיוק אתה מדבר? אתה יודע איפה האחים שלך? הנה האחים שלך. הם שוכבים מתים בתוך שקים. אתה חושב שהם חופשיים? יש לי חדשות בשבילך. הם חופשיים כמו שמייקל קולינס חופשי. אני צריך להזכיר לך מה קרה למייקל קולינס? אל תדאג, עוד מעט תצטרף אליו ותוכלו להחליף חוויות."
בגין התעלם ממנהל בית הסוהר. הוא הניף את אגרופו. "בדם, באש, ביד חזקה ובזרוע נטויה, בייסורים ובקורבנות. חירות או מוות!" בגין ענד לצווארו את לולאת החנק והידק אותה בכוחות עצמו. "תחי מדינת ישראל!" הוא קרא. שניות ארוכות היה גופו נתון בעוויתות. התליין הרים את משקפיו שנפלו.
"חכה רגע," עצר אותו מנהל בית הסוהר, "בוא נשאיר אותו תלוי עוד כמה דקות. אני רוצה להסתכל עליו קצת."
התליין נסוג, ובגין התנודד על החבל, עיניו בולטות ועוד רגע מזנקות מחוריהן, לשונו משתלשלת מחוץ לפה.
"הוצאתי להורג לא מעט אנשים בימי חיי. שירתי בבתי סוהר בהודו ובטנגניקה. אבל דבר כזה עוד לא ראיתי. תראו את הלשון שלו." מנהל בית הסוהר הוציא לשון וחיקה את בגין המת. "הל־ל־ל־ל־ש־ו־ן שלי. מה קרה ל־ל־ל־ל־ל־ש־ו־ן שלי. רבי, אולי יש לך תפילה לעילוי נשמתה של הלשון של מיסטר בגין?" הרב הפנה את גבו למנהל בית הסוהר ואמר קדיש. "זה סופו של כל טרוריסט, רבותיי. הוא הרג ללא רחמים בבחורינו הטובים, ועכשיו, מה הוא שווה עכשיו? ליצן תלוי עם הלשון בחוץ. תעיפו אותו מפה כבר."
הרופא מסר למנהל בית הסוהר ארבע תעודות חתומות שמאשרות את מותם של הארבעה, כנדרש בסעיף א' בתקנה 303. שני אסירים ערבים נכנסו לחדר הגרדום, העמיסו את ארבע הגופות על אלונקות והובילו אותן בזו אחר זו לתוך משאית צבאית. הן יובלו לחדר הקירור בבית החולים הממשלתי החדש בחיפה, שם ימתינו לקרובי המשפחה כדי שיזהו ויביאו אותן לקבורה. אם יסרבו הקרובים לקבל את הגופות לידיהם, השלטונות ידאגו לקבורה, כמצוין בתקנה 302. 
מנהל בית הסוהר יצא עם אחד הסרג'נטים והשגיח עליו בזמן שהדביק עותקים של תעודות הפטירה על הקיר החיצוני של חומת כלא עכו, כך על פי סעיף ב' בתקנה 303, שנועדה להביא לידיעת הציבור כי גזר הדין אכן בוצע כחוק.
 
**
 
גזר דין המוות שהוטל על ארבעת מנהיגי היישוב היה תוצאה של החלטה עקרונית שהתקבלה בוועדת החקירה הפרלמנטרית של ממשלת הוד מלכותו, שהתכנסה אחרי הפיצוץ הגדול במועדון הציד ברמלה. הוועדה ביקשה לבטל את ההסכמות הקודמות שנגעו לאופיו הזמני של המנדט. כעת היה ברור לכול — האנגלים לא הולכים לשום מקום.
פעולת הטרור התרחשה כאשר הנציב העליון, אלן קנינגהם, התכונן יחד עם עשרה מחבריו לצאת למסע הציד השבועי שלו. באותה שבת יצא קנינגהם ממועדון הציד ובעודו פוסע לעבר סוסו, שהיה קשור לאחד העמודים בחצר, נשמע פיצוץ אדיר. מועדון הציד התמוטט בתוך כמה שניות וקבר תחתיו את הנוכחים. כשהעשן התפזר, התבררה התמונה העגומה — כל מי ששהה בתוך המבנה נהרג במקום. ארגון הלח"י קיבל על עצמו את האחריות ופרסם הודעה רשמית: "אם אנו לא נוכל לחיות בשלווה, לא יוכלו גם הבריטים. לא נאפשר להם לחיות בארץ ישראל כאילו שהייתה אנגליה. לא יקום ולא יהיה." בחקירה שנערכה לאחר הפיצוץ התברר כי שני לוחמי לח"י הצליחו לשחד אחד מעובדי הניקיון במועדון הציד, נער סודאני שבא לארץ ישראל עם קצין מהממשל האזרחי שסיים את שירותו בקולוניה האפריקאית. הסודאני הצעיר הסכים להגניב את השניים דרך הדלת האחורית, שם שתלו מטען חבלה בתוך כורסת עור. השניים ביקשו מהנער שיפעיל את המטען, והוא לפי תומו הסכים. בפיצוץ הוא נהרג יחד עם עוד עשרים קצינים אנגלים בכירים.
קנינגהם עצמו נפצע קשה. הוא הובהל לבית החולים ורגליו נקטעו. כלבו הנאמן ריצ'רד, שנקרא על שמו של ריצ'רד לב הארי, נהרג במקום. הכותרת הראשית של העיתון 'איוונינג סטנדרט' בישרה: "הציונים הכניעו את ריצ'רד לב הארי." קנינגהם היה עדיין מאושפז כאשר נקברו הרוגי הפיצוץ, וביקש להשתחרר באופן מיוחד לטקס הקבורה של כלבו ריצ'רד. הטקס נערך בבית הקברות הבריטי בירושלים, שם הוקצתה לכלב חלקה מיוחדת. מטח של כבוד נורה השמיימה בשעה שכלב הציד הורד אל הבור וכוסה בעפר. ריצ'רד לב הארי היה בן ארבע־עשרה במותו. סֶטֶר בעל פרווה לבנה. הוא ליווה את הנציב קנינגהם לכל קולוניה שבה הוצב, וקנינגהם נהג בו כבן משפחה. פקודיו התייחסו אל הכלב כאל בעל דרגה בכירה. היה לו חדר משלו בבניין הנציבוּת. האכילו אותו בבשר משובח. אשתו של קנינגהם הביאה לו צעצועים כאשר חזרה מביקורים בלונדון. בחורפים הלביש אותו קנינגהם במעיל משובץ שנתפר בהזמנה אישית על ידי חייטים מחברת ברברי. הוא ספד לו על קברו: "היית בן לוויה נאמן. אתגעגע לזמנים שבילינו יחד. לעיניך החכמות שהבינו את כל אשר דיברתי אליך. אלף מפגעים יהודים לא יוכלו להתעלות לקומתך המוסרית ולטוב ליבך." קנינגהם עצמו הוחזר לאנגליה על כיסא גלגלים.
השלטון הבריטי לא התכוון לשחרר את אחיזתו בארץ ישראל. בוודאי לא אחרי הפיצוץ שהכריע את ריצ'רד לב הארי. מותו של הכלב היכה בתדהמה את נבחרי הציבור באנגליה והשפיע על דעת הקהל באופן מכריע. פניו של כלב הסֶטֶר לבן־הפרווה עיטרו את שערי כל העיתונים. בובות שפוסלו בדמותו הופצו בחנויות המזכרות. ברויאל אלברט הול נערך קונצרט לזכרו בהשתתפות התזמורת הסימפונית של לונדון. באותה שנה נרשמה עלייה של שלושים אחוזים במספר התינוקות שקיבלו את השם ריצ'רד. הכלב הפך סמל לנחישות הבריטית ולמאבק בטרור היהודי. "מריצ'רד עד ריצ'רד לא היה כריצ'רד", חרט אלמוני על ספסל בכיכר טרפלגר.
לאחר מרתון של דיונים קדחתניים ועיון במסקנות ועדת החקירה, יצאו מנהיגי המפלגות בהודעה משותפת בפרלמנט: "לא תהיה מדינה עצמאית ליהודים. וכמו כן, אין אנו תומכים במדינה עצמאית לערבים. המנדט הבריטי יימשך."