לנסוע עם מטען קל

טובה ינסון ובובות המומינים. צילום: ויקיפדיה

הרקע ל-‭12‬ הסיפורים הקצרים למבוגרים של טובה ינסון - סופרת הילדים הפינית-שוודית, הנערצת בזכות סדרת ספרי המומינים - הוא מסעות או חופשות שהשתבשו, הלוא הם תמיד משתבשים; בכמיהה לבריחה, בתחושת הזרות המובנית.

הסיפור הפותח, 'חליפת מכתבים', קלאסיקה מושלמת ומכווצת לב, הוא למעשה שבעה מכתבים בשורות קצרות ששולחת לסופרת ילדה יפנית, מעריצה. פרט  אליו, הסיפורים הארוכים יותר בקובץ, כגון 'ילד הקיץ' ו'גן העדן', הם גם המוצלחים שבו. הסיטואציות של ינסון, האווירה, מועברות פחות טוב בסנפ-שוט. דרוש סרטון. על אף שהם שונים ומובחנים, עשויים הסיפורים בקובץ מאותם החומרים. המעבר ביניהם טבעי, כשבכל אחד מהם טמון הזרע לזה שבא אחריו.

ינסון נוטה להתמקד בשני הצדדים של החיים. רבים מגיבוריה הם ילדים וזקנים (זה הזמן לחזור ולהמליץ גם על 'ספר הקיץ' שלה, שבמרכזו יחסים בין סבתא לנכדתה). אלו  שבאמצע, האחראים על הרחש-בחש של היומיום, אינם מסוגלים להתבוננות מהסוג שינסון מספקת ואינם מתאימים לעלילות שמתרחשות בעשבייה של הזמן הפנוי. התפקודיות שלהם מתוארת כתמוהה או שרירותית: "נכדי ואשתו חזרו ואמרו שכדאי לי לנסוע דרומה לבקר אותם" ('עיר זרה') או "ויום בהיר אחד הציבו קרובי משפחתו סאונה בתוך אוהל" ('החממה'). הגיבורים הקשישים מתנהגים לעיתים כילדים: מדברים איך שבא להם, מתנהגים בחוסר אחריות.

היחסים בין האדם לטבע הם מוטיב מרכזי אצל ינסון, אך זו בפירוש אינה פרוזת טבע, שכן היא אינה עוסקת בטבע אלא בקיומו של האדם ביחס אליו, לצידו. משתוקק אליו, נכנע לו, מפחד ממנו או מנסה לחצות אותו כדי להגיע לאחר. חוויית הטבע היא סובייקטיבית ולא רציפה: נוף הופך בשנייה ממכוער לנשגב, "רגע אחד שורר קור מקפיא ורגע אחריו חם מדי". גם סיפור כמו 'האשה ששאלה זכרונות', שעוסק כולו בסיטואציה אנושית ומתרחש בין כותלי דירת סטודיו בקומה אחרונה של בניין, מסתיים בשורות: "ערפל סמיך ירד על העיר, ערפל האביב הראשון. זהו סימן טוב. ככה יודעים שהקרח נמס, לאט-לאט". חילופי העונות, העצים, הדממה, הדימוי של כל אלו בנפשן של הדמויות - הם חלק בלתי נפרד מחיי הגיבורים ומההחלטות שהם מקבלים. לעיתים מדובר במשולש: מערכת יחסים בין שתי דמויות, כפי שהיא משתקפת ביחס השונה שלהן לטבע או לייצוגיו המלאכותיים.

התיאורים בגוף שלישי זורמים על  מי מנוחות, אבל הדיאלוגים מוזרים, חידתיים, מורכבים מענפי תקשורת שבורים ומאמירות נחרצות מדי. נראה שהתקשורת הרצוצה-למקרא הזאת אינה נובעת מאי-הבנה של הדמויות זו את זו, אלא דווקא מאיזה עודף הבנה, כזה שמייתר חלקים מהדיאלוג ומותיר את הקורא מול חורים וקפיצות זן-סוריאליסטיות.

הפרוזה הגאונית של ינסון מצליחה לומר הרבה מאוד במעט מאוד, כמו כתיבה על גרגיר אורז. "היא החזיקה תפוז בידה, אבל לא יכלה להביא את עצמה לקטוף אותו, איכשהו זה נראה לה מנוגד לאופיה" ('גן  העדן'). בזכות ההומור שלה, וגם בזכות שנאת האדם ההומניסטית הייחודית לה, היכולת הזאת מידרדרת לסמליות שקופה ולבנאליות רק לעיתים נדירות ממש.

אווירה אפוקליפטית מבליחה לעיתים (קוראי 'המומינים' נזכרים בכוכב השביט), בעיקר בסיפור הספקולטיבי 'קניות', שהוא אולי החוליה החלשה בקובץ, ובמידה מסוימת גם ב'עיר זרה'. אבל העובדות, מאיימות או מחרידות ככל שיהיו, אינן המרכז. נקודת המבט של הפרט היא זו שמעניקה לסיטואציה את משמעה, כשאחת הדמויות מנסה לחדור אל עולמה המסוגר של האחרת. הדמויות מבודדות, כמו איים בים, ולא תמיד ישנה סירה. (הרבה איים יש בספר. האיים הם מקום אמיתי אבל הם גם סמל לניתוק, לכמיהה לקשר אנושי ובעיקר - אתר מושלם לליבון יחסים).

סיפוריה של ינסון מעוררים מחשבה על הנפש הישראלית, עד כמה היא מעוצבת על ידי הצפיפות, הקרבה, היעדרו המוחלט של טבע רב-עוצמה מחיינו. הכל מפורש, חשוף בשמש, מתפלש בחול  ובמלל. רב הגלוי על הנסתר, רב היש על האין. הדממה והתשוקה לדממה מככבות ברבים מהסיפורים. את הדממה הזאת ניתן למצוא בישראל רק בין דפיו של ספר. אבל כדי להתנער, ומיד, מכמיהות רומנטיות, ניעזר בינסון שמזכירה לנו ש"את הדממה מדגישה העובדה שהיא אינה מוחלטת... כפי שהאוקיינוס גדל אם רואים כמה איים  הקוטעים את קו האופק... צריך ניגודים".

שרון קנטור
צילום: ויקיפדיה

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"