דרושים

הקדמה
 

כִּי כֹה אָמַר ה' לְבֵית יִשְׂרָאֵל דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ
(עמוס ה, ד)

הדרשה היא רגע של מפגש - בין האדם לתורה, בין האנושי לאלוהי ובין פרקי פרשת השבוע לפרשיות העומדות על הפרק. הדקות הקצרות של דרשת השבת בבית הכנסת הן הזדמנות להעיר ולהאיר את פסוקיה העתיקים של התורה באורה של המציאות העכשווית והאקטואלית, ובכך, כמילותיו הידועות של אלתרמן, להעניק למראה נושן רגע של הולדת. אך יותר מכול, הדרשה היא המפגש השבועי שבין הרב לקהילתו - רגע מכונן, שעשוי להיות פתח לחיבורים אנושיים ולצמיחה רוחנית.

זה אחת־עשרה שנים, מאז זכיתי להתמנות לרבה של קבוצת יבנה, שאני עומד שבת אחר שבת על בימת בית הכנסת ודורש - דורש את התורה, דורש את ה', דורש מהציבור ודורש מעצמי. מכל השיעורים וההרצאות הרבות שמזדמן לי ללמד, אותה דרשה שבועית קצרצרה היא הקשה והתובענית מכולם - לזכות לכוון לאמיתה של תורה, להצליח ללכוד את הקשב של הציבור, לומר דברים המחברים את התורה לחיים ומעל לכול - לחדור ללבם של השומעות והשומעים. י"א שנים חלפו ומאות דרשות נאמרו, אך פיק הברכיים שאוחז בי רגע לפני שאעלה לבמה, עדיין מופיע בכל שבת כבפעם הראשונה. מגפת הקורונה שטלטלה את העולם בשנה החולפת, הגלתה אותנו מבית הכנסת וקטעה את מסורת הדרשות. ספר זה הוא פרי הכיסופים והגעגועים אל הדרשה השבועית בבית הכנסת ואל המפגשים שהיא מזמנת, בבחינת דרישה לדרשה.

קשים חייו של רב הקהילה. בניגוד לרבני הישיבות, המכינות והמדרשות הבוחרים את תלמידיהם בקפידה, רבני הקהילות נבחרים על ידי קהילתם. בניגוד לישיבה, למדרשה או למכינה, בה יכול הרב לסלק תלמיד סורר, בקונפליקט קהילתי, הקהילה היא דווקא זו שיכולה לסלק את הרב. רבני הישיבות, המדרשות והמכינות מלמדים תורה לקהל הומוגני ואחיד למדי, בעוד רבני קהילות דורשים בפני ציבור מגוון - אישה ואיש, טף, נער וזקן. תלמידי בתי המדרש השונים באו למוסד התורני כי רצו לשמוע את תורתו של הרב, בעוד משימתו של רב הקהילה היא במקרים רבים לעורר בקהל את החפץ והרצון לשמוע את דברו. כמדומני שהאתגר האחרון הוא הגדול מכולם.

בשנים האחרונות, זיכני הקב"ה לחבוש את שני הכובעים - הן של רב קהילה בקבוצת יבנה המעתירה, והן של ראש מכינת "רוח השדה", יחד עם ידידי ורעי הרב איתמר חייקין. שני הכובעים הרבניים המנוגדים הללו מהווים עבורי הפכים משלימים. המיומנויות השונות בתכלית הנדרשות בכל אחד מן התפקידים, משכללות את ארגז הכלים הרבני שברשותי ומחייבות אותי ללמוד כל העת שפות חדשות ומגוונות לומר בהן את דבריי.

בספר זה מקובצות דרשות, שתיים לכל אחת מפרשות התורה, שנאמרו לאורך השנים בבית הכנסת בקבוצת יבנה, בין קריאת ההפטרה לתפילת מוסף בשבת. בדרשותיי ביקשתי לעמוד על ניגודים ומורכבויות, קולות שונים וקונפליקטים סמויים שאותם שוזרת התורה בין פסוקיה ומלווים את לומד התורה החי ופועל בעולם על פיה. לא פעם הצגתי בדרשותיי שני צדדים של מטבע, שני עקרונות מנוגדים שמבקשת התורה להנכיח זה בצד זה, ולהשמיע מנגינה רב קולית, שפעמים משתלבת בהרמוניה מופלאה, ופעמים יוצרת דיסוננס צורם. זו וגם זו, מנגינות דברי אלוהים חיים הן.

לאדם השלם, כך מקובלני מרבותיי, דרושות שלוש אוזניים - אחת שקשובה לדבר ה', שנייה שמאזינה לחברה ולעולם שסביב, ושלישית ששומעת את הקול הפנימי הבוקע ממעבה הנפש. מעטים הם האנשים שיש להם רק אוזן אחת - אלו היודעים להקשיב רק לעצמם מכונים בדרך כלל "אגואיסטים", אלו היודעים להקשיב רק לחברה הם ה"קומוניסטים", ואלו שמקשיבים לדבר ה' ולו בלבד, מכונים בדרך כלל "פנאטים". לרוב בני האדם יש שתי אוזניים - אלו שקשובים לעצמם ולחברה, אך אוטמים אוזנם לקול שדי. אלו שמתאמצים להקשיב לתורה ולחברה, אך אינם מתעניינים בשום "קול פנימי". ואלו שקשובים לקול הפנימי ולדבר ה', אך רומסים בלי משים את החברה שסביבם.

בדרשותיי לאורך השנים, ביקשתי להנכיח תמיד את שלושת הקולות. להצמיח ולגדל את האוזן החסרה, ולחדד את חוש השמיעה בכל אחת משלוש האוזניים. דרשות אלו הן דרישה לתורת חיים המחוברת לעולם - לזה שבחוץ ולזה שבמעבה הנפש. זוהי תורה דורשת ונדרשת - דורשת את ה' ודורשת מן האדם.

תודתי נתונה להוריי, לאחיי ולאחיותיי, למוריי ורבותיי, על התורה שלימדוני ועל הניגונים ששתלו בי. תודה נוספת וחביבה במיוחד שלוחה לתלמידיי במכינת "רוח השדה" ותלמידותיי במכינת "צהלי", על שנים ארוכות של צמיחה משותפת.

תודה מיוחדת לחבריי וחברותיי, אנשי קבוצת יבנה, על הזכות וההזדמנות ללמוד וללמד, לשמור ולעשות.

ועל כולנה - תודה לאביטל שלי ולילדינו - איילת השחר, הלל אפרים, תמר נחמה, לביא מיכאל וזוהר גאולה, על הבית.

השיר והשבח לחי עולמים.

קבוצת יבנה

שבט תשפ"א

בראשית
 

לא טוב

לאורך סיפור הבריאה מדגישה התורה את הטוב שבמציאות שוב ושוב. בכל אחד מששת ימי בראשית חוזרות המילים "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב", ובחלק מהימים אף מפליגה התורה ואומרת פעמיים "כי טוב". בכל התורה כולה, בשני מקרים בלבד מופיע הצירוף "לא טוב" - בפרשתנו, לאחר יצירת האדם, באמירתו של הקב"ה כי "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ",¹ ובספר שמות, כחלק מעצת יתרו למשה חתנו - "לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה... לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ".² הדבר היחיד במציאות שעליו אומרת התורה את המילים "לא טוב" הוא הבדידות האנושית.

למרות יחסה השלילי לתופעת הבדידות, כאשר נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים אל קודש הקודשים ביום הכיפורים, מצווה התורה - "וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ".³ בפסגת הקודש עומד הכהן הגדול לבדו, ללא עזרה, ללא תמיכה וללא סיוע. איש אינו רשאי לשהות במשכן יחד איתו. שיאה של עבודת היום הקדוש ייעשה על ידי הכהן הגדול בבדידות מזהרת.

היכולת להיות לבד היא בסיס הקיום האנושי. היחידות מטילה על האדם אחריות שאינה ניתנת להעברה הלאה, והעמידה לפני ה' ללא אחר המתבונן באדם מבחוץ, מאפשרת לו כנות וחירות, חפות מכל צורך למצוא חן ולרצות את הזולת. בעובדה שנברא האדם יחידי, מוצאת המשנה ראיה לערך חייו ומעלת השמירה עליהם - "לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחד מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא".⁴ האדם נולד כיחיד, אך עצם לידתו היא תוצאה של חיבור בין שניים. הכהן הגדול עומד לפני ה' ביום הכיפורים לבדו, אך להלכה נקבעה דווקא תפילה בציבור כעמידה הראויה של האדם מול בוראו. חשוב לטפח ולפתח את היכולת להיות לבד, ואף על פי כן יש לזכור כי "לא טוב היות האדם לבדו".

שני חטאים

התורה נפתחת בשני סיפורים על החטא ועונשו - רגע אחרי בריאת השמים, הארץ וכל צבאם, חוטא אדם הראשון ואוכל מעץ הדעת. מיד לאחר מכן רוצח קין בנו את הבל אחיו. ההקבלה והדמיון שבין שני סיפורי החטא בולטים לעין:

את אדם הראשון שואל הקב"ה "איכה?", ואילו קין נשאל "אי הבל אחיך?";

אדם נענש "ארורה האדמה בעבורך", ועונשו של קין הוא "ארור אתה מן האדמה";

ושניהם, האדם וקין, מגורשים מאזור מחייתם בעקבות חטאם.

אך למרות הדמיון הרב בין שני הסיפורים ישנו הבדל חשוב ביותר - אדם הראשון עובר על ציווי מפורש שאמר לו האל - "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ",⁵ ואילו קין נענש על דבר שלא נאסר עליו מעולם. בתשובה לשאלה "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ" משיב קין את התשובה המיתממת: "לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי".⁶ ייתכן שקין מבקש להצדיק את מעשהו בטענת "לא ידעתי" - מאחר שלא נצטוויתי לשמור את נפשו של אחי, כיצד אמור הייתי לדעת שאסור לי לרצוח אותו? אך כנגד טענה זו משיב הקב"ה בחריפות - "מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה"⁷ - ישנם מעשים שאכזריותם "צועקת מן האדמה" וחומרת האיסור שבהם אמורה להיות ברורה אף בלי שנאמרה מפורשות.

מיקומם של שני סיפורי החטא הללו בפרקי הפתיחה של ספר בראשית מניח את אחד היסודות המכוננים של התורה - דבר ה' הדורש להתנהג בדרך האמת והיושר, מוצג לאדם בשתי דרכים שונות - בדרך הציווי והדיבור המפורשים, בהם נגלה האל לבריותיו ומורה להן כיצד לנהוג, ובדרכם של האינטואיציה המוסרית והשכל הישר, הנטועים בטבע הישר של האדם⁸ ו"צועקים מן האדמה" אף בלא הנחיה אלוהית מפורשת.

האדם המבקש לשמוע בקול ה' ולקבל על עצמו את מרותה של התורה, נדרש כל העת להאזין לשני הקולות - אל לו לציווי המפורש להשתיק את קולו של המוסר הטבעי. אבוי לה לנטייה המוסרית שבנפש האדם, אם תהפוך להיות לריבון הבלעדי. האיזון המתמיד בין שני הקולות הללו הוא תחילתה של התורה, הוא המפתח להליכה בדרכי ה'.