עבר לגוף שלישי

1
 

השעה הייתה 20:10, עשר דקות לאחר השעה שצוינה בהזמנה לאירוע. בית התרבות היה גדוש במוזמנים וסדרנים הוסיפו כיסאות במעברים. משהו, מילאו את השורות הראשונות כשהוריהם צופים עליהם מהשורות העליונות של האולם.

סולי, מתי ובן ישבו בקצה השורה השלישית, השורה של הכיתה שלהם.

״אז זהו? נגמרה העבדות?״ שאלה מתי והסיטה תלתל שחור מעיניה, עוקבת בציפייה דרוכה בתנועה שהורגשה מעברו של וילון הבד האדום הגדול שחצץ בין הקהל לבמה.

״זאת הייתה עבדות? זאת הייתה קייטנה! החיים הם עבדות!״ ענתה לה סולי בפסקנות. על־אף החולצה הלבנה ומכנסי הג’ינס שלבשה כיתר הבוגרים, הצליחה סולי להתבלט במראהּ — שערה היה צבוע בשלושה צבעים, צרור שרשרות רחב היה תלוי על צווארה ואודם שחור הדגיש את שפתיה.

״חמש אלף שקל למי שמוכנה להישאר עוד שנה!״ הקניט בן, מעלה חצי חיוך על שפתיו.

לסולי ולמתי היה ברור שבן היה לוקח את הכסף ללא היסוס ונשאר בכיף גם עוד שנתיים. גובה הציונים שלו בלא מעט בחינות היה שווה לסך הציונים שהן השיגו גם יחד — במאמץ רב הצליחה מתי לקבל ציונים סבירים, וסולי התעסקה בהרבה עניינים שבהחלט לא היו קשורים לבית־הספר.

״חמש אלף שקל שתשתוק.״ ענתה לו מתי מבלי להישאר חייבת.

״ערב טוב למנהלת בית־הספר,״ פתחה רכזת השכבה את האירוע. קולה היה צייצני ונימתו דידקטית. ״לסגן, לחבר המורים, להורים היקרים ולאחרונים החביבים, שלכבודם התכנסנו היום - לבוגרים. אני שמחה לפתוח את טקס סיום מחזור כ״א של תיכון ״הנשיא״, כאן בבית התרבות בחדרה, עירנו. את הערב נפתח בדברים אותם יישאו מנהלת בית־הספר, נציג המורים, ראש ועד ההורים וראש מועצת התלמידים. לאחר מכן תחולקנה תעודות הבוגרים ולסיום, נגיע לחלק שלו כולכם מחכים,״ חיוך מאולץ נמלט מבין שפתיה, ״לתוכנית האמנותית, עליה טרחו תלמידנו המוכשרים. אבקשכם לשמור על השקט במהלך האירוע,״ הוסיפה ביובש והזמינה לבמה את מנהלת בית־הספר. המנהלת, יהודית לפידות — צעיף רחב כתום עוטף את כתפיה מעל שמלה בצבעי קיץ - פנתה לעשות את דרכה מאחורי שולחן המכובדים אל הפודיום, עוקפת בתוך כך סידור פרחי חמניות אשר נראה כאילו הוצב כמכשול לנואמים.

״בוגרות ובוגרים יקרים, הורים, מורים וחברי הסגל,״ פתחה את נאומה בקול רך. ״לפני ארבע שנים הצטרפתם למשפחת בית־ספר ‘הנשיא’, בו למדו בעבר חברים מכובדים ביותר ממנהיגות ארצנו. בבית־הספר עמלנו להביאכם לדבוק במטרה ולהצליח במשימותיכם, תוך לקיחת יוזמה ואחריות, תוך מעורבות חברתית ועבודה קשה ומאומצת.״

״אמרתי לכם — עבדות,״ לחשה מתי לסולי ולבן.

״אתם, היהלום שבכתר עירנו,״ המשיכה המנהלת, ״פורשים כעת כנף ועפים אל עתידכם,״ אמרה, מושיטה ידה אל־על. ״עם התקדמותכם אל העתיד תזכרו בוודאי גם מניין באתם, אך אנא עשו זאת תוך מבט קדימה, ולא אל העבר,״ אמרה והחליפה כרטיסייה.

״בדרככם אל העתיד, אני מבקשת כעת לצייד אתכם במשולש. משולש של ערכים לחיים, משולש ערכי החיים שלי. אמצו את שלושת ערכי המשולש אל לבכם והבטיחו לעצמכם חיים בריאים, מאוזנים, נעימים ומאושרים.

״הערך הראשון במשולש הוא ערך שמירת הגוף. גופכם הוא אחד, אין לו תחליף והוא שלכם בלבד. הזינו אותו, הניעו אותו ואהבו אותו. אין מי שידאג לו מלבדכם. אלכוהול, סמים וסקס לא חוקי״ — פרץ צחוק עלה בקהל - ״אינם מכבדים את גופכם. וכך גם חוסר שינה, עודף שינה, מתח, חוסר ספורט, עודף ספורט, תזונה חסרה, תזונה עודפת...״ המשיכה ומנתה באצבעותיה, עד שנגמרו לה אצבעות למניה, ועצרה כאילו מנעו ממנה אצבעותיה מלהמשיך. ״ערך שמירת הגוף,״ הוסיפה, מנופפת באצבעה כלפי מעלה, ״הוא ערך בסיסי.״ פסקה ונעצה נחרצות את אצבעה בפודיום.

״הערך השני במשולש הערכים לחיים הוא ערך הבנת הנפש,״ אמרה, ״וזכרו, כבני אדם, אנו משתנים כל הזמן. לכן עליכם להמשיך ולחקור את נפשותיכם כל ימי חייכם. ואל תאמינו למי שאומר לכם שלא תשתנו. החיים הם דינמיים וכך גם נפשנו. למדו את נפשכם ושאפו תמיד להבינה.

״והערך השלישי במשולש ערכי החיים שלי, אשר גם בלעדיו חיינו אינם חיים, בוגרים יקרים, הוא ערך ההכרה בנשמה. ההכרה בנשמה כמוה כאמונה באל,״ אמרה. רחש עבר בקהל. ״גם מי שאינו מאמין באל, חשוב שיתהה על אודותיו ויחפש אותו. וכשתמצאו אותו, בטחו בו! - דלתות תסגרנה ותפתחנה, תצליחו ואולי גם תיכשלו, אך בטחו באל שיביא אתכם לחוף מבטחים,״ כך סיימה יהודית לפידות את דבריה והצמידה את כפות ידיה זו לזו כבתפילה.

״אסיים בתקווה שתאמצו את משולש ערכי החיים שלי אל לבכם. שאו ברכה! עלו והצליחו והיו מאושרים!״ חתמה את נאומה ופנתה בחזרה אל שולחן הנואמים, מותירה אחריה שאון מחיאות כפיים. בן, מתי וסולי הצטרפו לקהל התומך, מהרהרים בינם לבינם בדבריה. מייד אחריה, המשיכו ועלו בזה אחד זה כל יתר הנואמים.

״זה ברור לכם שאם תזרקו עליי עגבניות לא אהיה יותר חברה שלכם, כן?״ לחשה סולי למתי ולבן לקראת סוף הנאומים, כשפילסה לעצמה דרך החוצה מבין שורות היושבים.

״ומלפפונים?״ היקשה בן וזכה למכה קלה מצדה על ירכו. תוך שניות נעלמה אל מאחורי הקלעים.

התוכנית האמנותית הייתה מחזמר שקטל ביסודיות את כל מורי המחזור בעבר ובהווה ועורר פרצי צחוק רמים מיושבי השורות הראשונות, כמו גם חיוכים מזויפים מסגל המורים. ההורים מצדם התלבטו אם להצטרף לצחוק העליז של הקהל או לדאוג מכך שאלה הם פניהם האמיתיות של סגל המורים בבית הספר, שחינך את ילדיהם לאורך שנות לימודיהם בתיכון. בסופו של דבר, כולם נשמו לרווחה כשהסתיים החלק הזה של הערב, שהחלק האמנותי היחידי בו באמת, הסתכם בשירתה המופלאה של סולי.

לאחר טקס חלוקת התעודות, עלו בני המחזור לבמה ושרו את ״אולי עוד קיץ ניפגש״. לאף אחד מהם לא היה מושג אם אכן הם ייפגשו בעוד קיץ, או אם המפגש יהיה נפלא כמו שהשיר מבטיח אך המופע הסתיים והבמה התמלאה בשריקות ובקונפטי כשהתלמידים שמחים למסור להוריהם את התעודות ולהיפרד מהם עד למחרת בבוקר כשישובו ממסיבת החוף הלילית שעוד המתינה להם.

השעה הייתה חצות כשכל הסינדרלות, בוגרות המחזור, חלצו את סנדליהן וטבלו בחול הקריר. הים על אדוותיו הרכות היה מזמין והיו מי שדחו את הקוקטיילים שחיכו להם, לטובת טבילה הגונה במים החמימים.

בן ניגש לבר שהואר בפנסים סיניים אדומים. כיסאות קש נוחים שקעו בחול והכילו רבים מבני המחזור, רובם תיכננו השתכרות מוחלטת. בן שלף מצידנית מלאה קרח בקבוק בירה ותר בעיניו אחר היושבים, מחפש למי מהם יהיה כדאי להצטרף. משלא מצא קבוצה שענתה על דרישותיו בחר לבדוק למי שייכים הגופים המקפצים במים השחורים. הוא פסע לעבר הים, ריח של חופש עולה באפו, ושם גילה שניים מבני כיתתו משפריצים מים על נערה מי״ב 5 שעמדה רטובה במים הרדודים, מסתירה את פניה בכף ידה ומנסה להשיב מלחמה בהשפרצות משלה. לגופה היה צמוד בגד ים ביקיני ובן שקל אם להצטרף לקרב, אך החליט שהערב עוד צעיר ושהוא יחפש על החוף בחורות שעדיין לא נרטבו כדי להחליף אתן כמה מילים.

הוא התקדם לכיוון המזח. כשהגיע לשם הבחין בזוג המסתודד על שפתו. הוא כבר חשב לחזור על עקבותיו, כשהבחין בשיער הקצר והמתולתל של מתי לצד שערה החלק והארוך של סולי.

״הלו, היום אסור לבנות להתבודד,״ זרק להן כשהתגנב מאחוריהן.

״כמה זמן אתה מצותת לנו?״ שאלה מתי.

״לפחות חצי שעה.״

״הוא לא שמע שום דבר,״ ניסתה סולי להרגיע את חברתה, זורקת חול על סנדליו של בן.

״התכוונתי שהיום גם אסור לבנות להסתודד. ובטח שלא בענייני בנים בנות...״ ניסה לנחש את נושא שיחתן ולגרור אותן לגלות לו על מה דיברו.

״דווקא באמת דיברנו על ענייני בנים־בנות, אבל תאמין לי שלא יכולת לתרום לשיחה,״ אמרה לו מתי.

״ענייני בנות, אם עדיין לא הבנתן — זו ההתמחות שלי, וענייני בנים, איך לומר, זה בא לי טבעי,״ התגרה בן.

״אפשר לחשוב שלהיות בן באופן טבעי זה דבר טוב,״ הטיחה בו סולי ועיוותה את פניה לעומתו.

״תתפלאי...״ אמרה מתי לסולי, נועצת בה מבט מאוכזב.

״אוי, סליחה, נו, לא התכוונתי,״ התנצלה סולי בפני חברתה.

בן לא הבין על מה היא מתנצלת, אבל גם לא התחשק לו להבין. ״נלך קצת להסתובב?״

״למה לא?״ אמרה מתי ונעמדה, מושיטה יד לסולי כדי לעזור לה לקום.

הם עלו על המזח, מתקדמים לאורכו בהליכה אטית, בן היה גבוה בראש משתיהן.

״היה ממש נחמד מצדך ששרת במסיבת הסיום,״ אמר בן לסולי.

״שילמו לי בשביל זה.״

״נו באמת.״

״כלומר, לא בכסף, אלא החליטו לוותר לי על החיסורים בציוני המגן אם אשיר בטקס,״ הסבירה.

חבריה התרשמו מההישג.

״יופי, העיקר שאבא שלי עשה לי פרצוף על שלושה חיסורים,״ מחה בן.

״אם ככה, הוא בטח גמור עכשיו מזה שלא תהיה פרח רפואה במדים,״ אמרה סולי.

״מה, קיבלת ספורטאי מצטיין?״ קפצה מתי.

״אלא מה, נבחרת ישראל זה לא הולך ברגל, מותק,״ ענה בן ונזכר ששכח לספר לה את החדשות.

״דווקא קיוויתי להיות המ״כית שתקרע לך את הצורה בבה״ד,״ הקניטה מתי, חצי מאוכזבת - חצי נעלבת.

״אני לא מבינה מה כואב לו כל־כך שהבן שלו ייהנה עוד קצת מהחיים לפני שהוא תוקע את האף שלו שוב בספרים,״ אמרה סולי.

״בכלל, אתה צריך גם לעבוד קצת בדוגמנות, לא כל אחד מקבל מתנות כאלה,״ אמרה מתי בקנאה, ״ואבא שלך ייאלץ פשוט לחכות בסבלנות.״

״ואני הייתי בטוח שאת חושבת שאני מכוער,״ הקניט בן את מתי והצמיד את ידיו למותניה, מנסה לסחוב אותה לרקוד אתו לצלילי המוזיקה שהתנגנה בבר שעל החוף.

״תגיד, אתה לא מסוגל לשמוע ‘לא’?!״ אמרה מתי בכעס וסילקה את ידיו מעליה.

״טוב סליחה,״ אמר בן ״אני באמת לא רגיל לשמוע ‘לא’, וגם אין לי שום כוונות להתרגל,״ אמר בשחצנות, חוכך אם להיעלב עדיין מסירובה ההיסטורי של מתי לצאת אתו.

סולי, שאותה בן מעולם לא הזמין לצאת אתו, החלה מגבירה מעט את קצב הליכתה ופותחת פער בינה לבין חבריה.

רוח קרירה נשבה מכיוון הים הפתוח. סולי עטפה עצמה בשמיכה דקה שהביאה עמה בתיק. היא עצמה את עיניה הגדולות, נושמת את ריח המלח הטרי לריאותיה. בן לא יכול היה שלא להבחין ביופייה - אותו ניסתה בדבקות להסתיר תחת החזות הזרוקה שהקפידה לטפח.

״תגידי סולי, היית כבר אצל קב״ן?״ שאלה מתי, קוטעת את השקט.

״יש לי פגישה בשבוע הבא.״

״והחלטת כבר מה לעשות כשתקבלי את הפטור?״ שאל בן.

״כנראה אסע עם צחי לניו יורק. הספיק לי כבר מההורים שלי ואין לי מה לחפש פה... חוץ מכם, כמובן, אבל אתם תבואו לבקר אותי. נכון?״

״כמה רחוק את מוכנה לנסוע כדי לברוח מההורים שלך,״ אמרה מתי.

״אליו כבר התרגלתי. לו אני פשוט שותקת ולא עונה, אבל לאמא שלי...״ התקשתה סולי להשלים את המשפט. היא התקדמה לעבר קצה המזח, עוקבת אחרי הגלים המתנפצים. ״השתיקה שלה...״ מילמלה לעצמה.

״תגידי, איך זה שהאבא הפרימיטיבי הזה שלה מרשה לה ללבוש ג’ינסים קרועים?״ תהה בן באוזני מתי, משנותרו מחוץ לטווח השמיעה של סולי.

״הוא כל כך עסוק בעצמו שהוא בכלל לא שם לב שבכל בוקר היא יוצאת עם שקית בגדים ביד ומחליפה אותם בחדר האשפה,״ ענתה לו מתי כשבלבה גואה הכעס על אביה של חברתה הטובה.

סולי המשיכה לעמוד על קצה המזח, שוקעת לתוך העצבות.

בן קרב אליה. ״היי, היום זה לא יום להיות עצובים,״ הניח ידו על כתפה.

שיר דרום־אמריקאי החל להתנגן בבר. ״תרקדי אתי, סניוריטה?״ הוא אסף את ידה של סולי בידו וקד להחוות הזמנה לריקוד.

סולי חייכה אליו חיוך קטן והושיטה לו את ידה. ״סי, דון ז’ואן,״ ענתה.

בן סחף אותה לריקוד סלסה, בו שלט היטב בזכות מוצאה של אמו. סולי, שהמוזיקה בדמה, הניעה את גופה בתיאום מושלם עמו. הוא חש את תנועותיה ולרגע האיץ לבו לעומתן אך מייד נזכר בצחי והתאמץ להתרכז בצעדי הריקוד.

סולי נתנה לגופה להוביל. בראשה חלפה לרגע מחשבה מצערת שאולי זה באמת הקיץ האחרון שיתראו. היא ניסתה שלא לחשוב על כך ועצמה את עיניה, נותנת לרגע למשול בהווייתה.

מתי ישבה על סלע גדול, מטרים ספורים מהם, והתבוננה בהם רוקדים. היא עוד הייתה נסערת משיחתה עם סולי, אך היטיבה להסתיר את רגשותיה. היא הרי הייתה מורגלת בלהסתיר.