אחרי החושך

חלק ראשון

פרק 1
 

אלכס, גיל 12

אולי המזל החליט להאיר לי פנים לשם שינוי, אחרת אין לי הסבר הגיוני לזה שגבר כזה מסתובב בשכונה כזאת. הוא לא מפה, אף אחד לא מתלבש כאן ככה.
גברים כאן לובשים מכנסי טרנינג שיושבים נמוך, ומציגים את קו הגומי של הבוקסר שלהם, סווטשירטים רחבים שמסתירים את כל כלי הנשק שתחובים להם מאחור, ובדרך כלל שרוול קעקועים אחד או שניים, שלפחות חלק מהם מורכבים מגולגלות. כאילו הציורים שעל הידיים שלהם אמורים להפחיד אותי. אם כבר אלה האקדחים שמונעים ממני לסחוב להם את הארנק.
חבל באמת, כי הסיכוי שהם ירגישו שמכייסים אותם כשהמכנסיים יושבים כל כך נמוך הוא די אפסי. ובכל זאת, אני מעדיפה שלא לגלות אם כדור בכתף כואב כמו מכות אחרות שאני רגילה כבר לקבל.
הגבר הזה, לעומתם, לבוש במכנסי דגמח שיושבים בדיוק על המותניים שלו, וחולצת טריקו שחורה שצמודה רק בחלק העליון ומשוחררת באזור הבטן.
במבט ראשוני, לא נראה שהוא חמוש. הבליטה היחידה בחלק האחורי שלו היא של ארנק מלבני, שאני מקווה שמכיל לפחות כמה דולרים במזומן.
ההליכה שלו מהירה וגמישה, והוא נראה בטוח בעצמו כשהוא מתהלך ברחובות השכונה. הוא כנראה אידיוט, כי אף אחד לא בטוח פה, בטח לא אידיוט במכנסי דגמח. אני מחליטה ללכת על זה.
אני יוצאת מהסמטה כ100 מטרים לפני הדגמח, והולכת לכיוונו עם ראש שפוף מתחת לברדס של הסווטשירט שלי.
בראייה המרחבית שלי אני רואה אותו מתקרב ומתזמנת את נקודת המפגש שלנו בדיוק לפני הסמטה הבאה. כשאני עוקפת אותו מאחור כדי לפנות, אני מוציאה את הארנק מהכיס האחורי שלו בשליפה המהירה שתרגלתי כבר אינספור פעמים.
אני שומעת את הדופק הולם לי באוזניים כשאני מתרחקת לכיוון הסמטה בלי להגביר את הקצב, ואז שומעת "היי" מופתע מהרחוב הראשי. אני מספיקה להגניב מבט לאחור כשאני פותחת בריצה ורואה את הגבר רץ לכיווני.
שיט.
אני יוצאת בספרינט, והקצה החסום של הסמטה מתקרב במהירות. אחרי שנים של מגורים בשכונה הזאת, ומספיק סיבות טובות לברוח מהר, אני יודעת שהקיר לא יעצור אותי, ומתפללת שהוא יעצור את הדגמח.
אני מגבירה מהירות כדי לקבל תנופה, מנתרת מעל פחי האשפה, נתלית על הסולם של מדרגות החירום של הבניין מאחד מצידי הסמטה, מתנדנדת ומזנקת לכיוון הקיר בלי לאבד מהירות. אני נתלית מהצד השני של הקיר ביד אחת, ומחליקה למטה עד נחיתה שמזעזעת את הברכיים שלי מהצד השני.
גל הכאב עובר במעלה הגוף שלי, והאדרנלין עוזר לי להתעלם ממנו בינתיים ולהמשיך במנוסה. אני יוצאת מהסמטה וממשיכה לרוץ עד לפאתי הרחוב המקביל. כשאני לא שומעת אף אחד מאחוריי אני מתחילה להוריד מהירות ופונה לפארק הגובל בשכונה בצד המערבי. אני מחזירה את הברדס שירד מראשי בזמן הריצה, ומכסה את הראש. בעיקר את השיער.
בלי השיער הגלוי, אין שום סממן שמראה שאני בת.
אני מספיק חכמה כדי להבין שעדיף שלא יראו ילדה לבדה בפארק בשעות הערב. מנוסה אחת הספיקה לי להיום.
אני מתיישבת בספסל שהמנורה שמעליו נשרפה לפני כמה חודשים, ואף אחד לא טרח להחליף, דוחפת את משקפי הראייה שלי במעלה האף אחרי שהחליקו בזמן הריצה, ופותחת את הארנק.
בתוכו יש 5 שטרות של מאה דולר, שני כרטיסי אשראי ורישיון נהיגה של מדינת ניו יורק ששייך לג'ייק רונלד מונטגומרי.
מה יש לו לחפש בשיקגו?
"לא מנומס לחטט," הקול העמוק מגיע מאחוריי וגורם לי לנתר באוויר ולהסתובב בעמידה לכיוונו.
דגמח עומד מאחורי הספסל בחושך.
החיוך שכמעט חצה את פניי לשניים כשגיליתי את המזומנים עוזב במהירות את פניי, והלב שלי מתחיל לדפוק כאילו כבר התחלתי לברוח. אני נוטשת את השלל ומתכוונת להתחיל לרוץ כשהוא סוגר את המרחק בינינו במהירות ותופס באחורי הסווטשירט שלי באחיזה איתנה. הוא מושך למטה, ואני נוחתת עם הישבן על המושב כשהוא מקיף את הספסל ומתיישב לידי.
"כבר הבנתי שאת יכולה לברוח, את יכולה גם לדבר?" הוא שואל, והטון שלו נשמע משועשע.
זה לא מרגיע אותי.
להיות עם גבר אחרי שירד החושך בפארק, ועוד אחרי שגנבתי ממנו ונתתי לו סיבה לפגוע בי לא היו בתוכניות שלי לערב זה.

אני בוחנת אותו מקרוב, ולא מאמינה שחשבתי שהוא לא מאיים. עכשיו אני רואה בבירור עד כמה הוא גבוה. כתפיים רחבות, זרועות שריריות, ותווי פנים חדים שמתעדנים רק כשקצה הפה שלו מתרומם לחצי חיוך. יש לו שיער חום קצר יחסית, אבל באור העמום אפשר לראות שהקצוות סביב האוזניים מתחילים להסתלסל.
בצד השמאלי של ראשו יש פס ורוד של צלקת שנמתחת מאזור הרקה וממשיכה מתחת לשיער, ולרגע אני מצליחה לזהות מתח בלסת שלו כשאני מסתכלת לשם. המבט שלו עובר על פניי, וחצי החיוך מפנה את מקומו למבט דרוך שאני לא מצליחה לפענח.
נדמה לי שאם אמשיך לשבת כאן, הוא יצליח לקרוא כל מחשבה שלי לפני שאספיק להסתיר אותה.
הוא מסתובב אליי בחצי סיבוב ואני מתכווצת, העיניים עצומות וכל הגוף שלי בכוננות ספיגה.
"אף פעם אל תעצמי עיניים מול איום." אני פוקחת את העיניים, ורואה שהוא ממשיך לבחון אותי במבט שאני לא מצליחה לפענח. אני לא יודעת מה אוכל לומר שישפר את המצב, אז אני ממשיכה לשתוק.
"אני לא אפגע בך," הוא אומר, והמבט שלי כנראה סקפטי כי הוא מצמצם את עיניו מעט, זיק של הבנה עובר בהן. שמעתי את המשפט הזה מספיק פעמים כדי לדעת שהוא בדרך כלל אומר את ההפך.
"אני ג'ייק." הוא מושיט את ידו ללחיצה, ואני בוחנת אותה בחשדנות לפני שאני לוחצת אותה ופולטת, "אלכס."
"מי לימד אותך פארקור, אלכס?" הוא שואל כשהוא משחרר את ידי, ונשען על המושב, משאיר בינינו מספיק מרחב כדי להימנע ממגע.
"מה זה? נשמע כמו שם של מחלה?"
"פארקור זה ענף ספורט שמלמד איך להגיע כמה שיותר מהר ממקום למקום, עם התחמקות ממכשולים ללא עזרים חיצוניים." לוקח לי מספר שניות לא מבוטל להבין שהוא מתייחס לבריחה שלי בתור ענף ספורט. בזמן שאני ממצמצת כמו אידיוטית, הוא שומר על השקט ובוחן את הסביבה שלנו.
"אה, אז אני מניחה שאבא שלי לימד אותי." וזו אכן האמת, רוב המקרים שברחתי הכי מהר שאני יכולה היו ממנו.
המבט שלו דרוך ומאיים בתגובה למילים שלי. הוא מזדקף לאט וקו הלסת שלו מתהדק לרגע. אבל אז הוא מחזיר לעצמו את חצי החיוך הזה, אולי כדי לא להרתיע אותי, ומגרד קלות את העורף.
"אני מצטער, אבל המרדף הזה לא היה בתוכניות שלי הערב ואני חייב ללכת. שמחתי להכיר אותך אלכס." הוא אומר ואני תוהה האם הוא ציני, בכל זאת, ניסיתי לשדוד אותו.
הוא נעמד ומתחיל להתקדם לכיוון היציאה המזרחית מהפארק, ואז מסתובב ומוסיף, "אם תרצי למצוא אותי, אני אהיה במרכז החדש שנבנה ברחוב היילנד." הוא מצדיע תוך כדי הליכה לאחור ואז מסתובב שוב ונעלם ביציאה מהפארק.
כן, אין מצב. אני מפטירה בראשי כשאני קמה מהספסל, עכשיו מרגישה את הכאב הפועם בברכיים. אני שוב מושכת את הברדס מעל הראש. הפעם תישאר שם אני דורשת ממנו. כאילו כל האשמה לפארסה של אחר הצהריים נגרמה בגלל הברדס.
אני מכניסה את הידיים לכיס הקדמי ומתקדמת לכיוון הנגדי. כשהידיים שלי נתקלות בניירות שלא היו שם קודם, אני שולפת אותם.
5 שטרות של מאה דולר. אני לא מצליחה לעצור את החיוך ששוב חוצה את פניי לשניים.
כנראה שהמזל באמת האיר לי פנים.

פרק 2

"מה אנחנו אוכלות?" אני מעווה את פרצופי כשאני מדברת עם אחותי. השסע בשפה התחתונה כואב עם כל מילה שאני אומרת, ואני מרגישה את הדופק פועם בנקודה.
"פנקייק עם מייפל ופירות יער," עונה לי ריילי, כשהיא מגישה לי צלחת עם פרוסת לחם מרוחה בשכבה דקה של גבינה שהתוקף שלה מוטל בספק.
"נראה נהדר, תודה." אני אומרת ומתחילה לאכול בשקט, ומשתדלת להזיז את השפתיים כמה שפחות כשאני לועסת.
מאז שאני זוכרת את עצמי, ריילי העדיפה לדמיין מציאות אחרת. היא טוענת שדימיון יוצר מציאות, אבל גם הדימיון הכי מוצלח לא יהפוך את הלחם היבש הזה לפנקייק. בכל מקרה אני מחייכת אליה מעבר לשולחן ומתעלמת מהמבטים שהיא שולחת אל השפתיים שלי.
השסע בשפה הוא התוצאה של קבלת הפנים שקיבלתי כשהגעתי הביתה מהפארק אתמול בערב. אם הייתי יודעת שאגיע אחרי השטן הייתי רצה מהר יותר. לצערי, הגעתי מספר דקות אחרי אבא, והוא עדיין היה בחלל הכניסה כשפתחתי את הדלת מאחוריו. ברגע שהסתובב אליי הבנתי שהמצב גרוע, כי עיניו היו מזוגגות ואדומות והלחיים שלו סמוקות באדום כהה. המבט שלו הצטמצם כלפיי, כשהוא הכריז בטון נוקשה, "מה נראה לך שאת עושה?"
הוא לא מצפה לקבל תשובה. למדתי על בשרי, ששום תשובה לא תספק אותו גם מצב פיקח, על אחת כמה וכמה כשהוא מסומם. שתקתי והתבוננתי ברצפה, מתנחמת בעובדה שהוא נראה מחוק לגמרי, וכנראה לא יעבור זמן רב עד שיאבד את ההכרה ואת כל הזכרונות מחילופי הדברים בינינו. כשהתקדם לעברי, רגליו הארוכות גומעות את המרחק הקטן בחלל הכניסה בשני צעדים ארוכים, נלחמתי בדחף לקחת צעד לאחור ולהתרחק ממנו.
"בפעם הבאה שלא תחזרי ישירות לבית אחרי הלימודים את תלמדי לקח."
בדיוק כשחלפה בראשי המחשבה, שהצלחתי לחמוק בלי עונש, ושכנראה באמת יש לי מזל היום, הוא הנחית סטירה מצלצלת על צד הראש הימני שלי. היד הגדולה שלו כיסתה כמעט את כל פניי, והרגשתי את הלחי בוערת, ואת השפה נחתכת במקום בו הטבעת המחלידה שלו פגעה בה. נפלתי לרצפה, ושמעתי חלקית כשהוא נסוג וירד במדרגות למרתף.  
התרוממתי מהרצפה באיטיות כאובה, ושקלתי האם ללכת למגירת הסכום, לקחת מזלג ולדקור אותו בעין אחרי שיאבד הכרה, יוכל להיחשב כהגנה עצמית. מזלג זה חשוב, ככה זה יראה כאילו זה בלהט הרגע ולא ידעתי מה אני עושה. אחרת כנראה הייתי לוקחת סכין. אבל בעצם חשבתי על זה הרבה, למזלג יש 4 שיניים, וזה פשוט נראה לי כואב יותר.
כשאחותי ריילי הציצה מהמדרגות, ודידתה לעברי בעיניים דומעות, היא הוציאה אותי מחלומות בהקיץ על רצח באמצעות מזלג. ידעתי למה היא לא יצאה לעזור לי, ולא החשבתי את זה כנגדה. תמיד כשזו היתה אחת מאיתנו זה נגמר מהר יותר, אם היא הייתה יוצאת היא הייתה חוטפת גם, וזה לא היה מונע את המכות שאני קיבלתי. זה לא מנע ממני לצאת בכל פעם ששמעתי את אבא שלנו מרביץ לריילי, פשוט לא יכולתי לשבת ולשמוע את זה בלי להתערב, לא משנה כמה פעמים היא אמרה לי שהיא לא רוצה את זה.

"אני אחזור מאוחר היום, יש לנו חזרות להצגת האביב במגמת התיאטרון. תוכלי להישאר אצל גרייס עד שאגיע?" היא שואלת ומחזירה אותי להווה, וכשאני לא עונה, כי אני מנסה לבלוע את נייר הזכוכית שמתחזה ללחם, היא מוסיפה, "או שאוכל לוותר על החזרה היום, לחזור איתך לפה."
אני שותה מכוס המים ומצליחה לבלוע את הלחם לבסוף, "לא. זה בסדר, אני אהיה אצל גרייס." אני אומרת, למרות שאני יודעת שלא אוכל להיות אצלה היום.
היות והיא החברה היחידה שלי, אצטרך למצוא מקום אחר להיות בו היום, כי אין סיכוי שאגרום לריילי לוותר על החזרה. היא אוהבת משחק, ולפי מה שהמורים שלה אומרים היא מוכשרת בזה. כנראה חיים שלמים של העמדת פנים שאת מישהי אחרת עזרו לה לחדד את היכולות.
"טוב, תודיעי לי אם זה משתנה." אני מהנהנת למרות ששתינו יודעות שאין לי שום דרך להודיע לה. לשתינו אין טלפון נייד, ובתי הספר שלנו רחוקים קילומטרים זה מזה.
ריילי לומדת בתיכון הפרטי רילס-הייטס בכיתה יא', כשהיא רק בת 15, בגלל הציונים שלה שזיכו אותה בקפיצת כיתה ובמלגה מלאה. ואני לומדת בכיתה ח', בבית הספר הציבורי של שכונת וושיגנטון פארק הידועה לשמצה.
אחרי ארוחת הבוקר, אני נכנסת לחדר האמבטיה שאני וריילי חולקות בקומה הראשונה, ומנסה להשתמש בדבק מהיר כדי להדביק את החתך בשפה התחתונה שלי.
"תני לי," ריילי אומרת מפתח הדלת, מתקדמת לעברי ולוקחת מידי את הדבק. היא מצמידה את השפה שלי כך שהחתך האורכי יהיה סגור, מטפטפת מהדבק ונושפת על המקום כדי לייבש אותו. אני מתכווצת ומחזיקה את הנשימה אבל לא משמיעה צליל, ונושפת כשהיא משחררת את השפתיים שלי ובוחנת אותן מקרוב.
"סיימתי," היא לוחשת לי כשהיא נשענת לאחור, "כמו חדשה."
את החיוך שהיא שולחת אליי אפשר לתאר רק כעצוב. אני משיבה לה בחיוך אמיתי, ומהנהנת לעצמי במראה כשאני רואה שהחתך לא נפתח שוב.

פרק 3

אחרי שאני נפרדת מגרייס ביציאה משער בית הספר אני מכסה את האוזניים באוזניות שגנבתי בספרייה הציבורית לפני חודשיים. הן לא מחוברות לכלום, כי אין לי טלפון נייד, אבל הן מסננות רעשים בצורה מצוינת, ועוזרות לי להתעלם מהאנשים בסביבה כשהם מתעלמים ממני בחזרה.
אם למדתי משהו מאתמול בערב, הרי זה שתמיד עדיף להגיע לבית לפני שאבא מגיע, או אם אין ברירה אחרת, אחרי שהוא מתעלף במרתף. כבר שנים שהוא ישן במרתף, ואני וריילי ישנות בקומה הראשונה. הסטטוס קוו נשמר מהרגע שאמא שלנו נעלמה לה בבוקר יום הולדתי ה7 כאילו מעולם לא הייתה קיימת. אני לא באמת יכולה להאשים אותה על שברחה מבעל אלים ומסומם, אבל אני בהחלט יכולה להאשים אותה על זה שלא לקחה אותנו איתה.
ועל זה שהרסה לי את יום ההולדת.
בחודשים הראשונים הייתי מפנטזת שהיא מגיעה באישון ליל, קוראת לי ולריילי מחלון חדר השינה שחלקנו, ואנחנו מתגנבות אליה החוצה ובורחות יחד איתה. וויתרתי על הפנטזיות האלה מזמן, הן היו משאלות לב של ילדה תמימה. השארתי את התמימות מאחור, והיום הפנטזיות היחידות שלי הן על הדרכים השונות שבהן אני יכולה לסיים את חייו של פול רולינס, אבא שלי, בצורה הכואבת ביותר.
מעדר גינה, פטיש, מעצור ספרים בצורת פיל עשוי מתכת, צ'ופסטיקס. בכל פעם שאני מוצאת את עצמי מרימה כלי שיכול לשמש לרצח, הוא מצטרף לבנק הפנטזיות שלי תחת הכותרת 'כל הדרכים להרוג את פול רולינס', שם אני מככבת בתור הכוכבת הראשית. הלבוש שלי משתנה בין תלבושת של מולאן לבין נינג'ה, ועד פנטזיה אחת שאני לבושה כדארת' ויידר ואבי רועד על ברכיו בתחנונים כשאני כורתת את ראשו עם גרזן.
אפילו בגיל 12 אני יודעת שאלה לא מחשבות רגילות של נערה, אבל אני מניחה שאלה ההשלכות של התבגרות בבית כמו שלנו.
את ריילי אני לא משתפת במחשבות האלה, היא מעדיפה להעמיד פנים שאין אלימות בבית שלנו, ושהשטן לא גר במרתף ומידי פעם רואה בנו בתור קורבן. אני לא מפריעה לה עם זה.
אני ממשיכה ברחוב ג'פרסון בכיוון דרום, והרגליים שלי מובילות אותי לכיוון המרכז החדש ברחוב היילנד.
אני פה רק כי אין לי מקום אחר להיות בו, אני מרגישה צורך לציין בראשי.
על הבניין המלבני אין שום שלט שמעיד על השם או הייעוד של המקום. קיר שלם של חלונות פונה לרחוב, ומעבר להם אני רואה שחלק נרחב מרצפת הפרקט מכוסה במזרנים כחולים מלבניים. באמצע החלל מוצבת זירת אגרוף, ולצידה פינת ציוד שכוללת שקי אגרוף, משקולות ואביזרים שונים.
אף אחד לא עוצר אותי כשאני עוברת דרך דלתות הזכוכית בחזית, וחוצה את החלל המרכזי בשוליים, נזהרת שלא לדרוך על המזרנים, שכמו כל שאר הציוד, נראים חדשים לגמרי. עמדת הכניסה לא מאוישת, ופרט לשני הגברים שנמצאים בתוך זירת האגרוף, אין כאן איש.
הם חגים במעגלים זה מול זה, לבושים רק במכנסי התעמלות קצרים. כנראה שהקרב הזה מתנהל כבר זמן מה, כי שניהם נראים רטובים לחלוטין מזיעה בשלב זה. הגבר מולי, בנוי כמו הענק הירוק, גבוה ורחב, שרירים על שרירים על שרירים. שיער שחור שנראה רטוב לגמרי, עיניים חומות, ואף שנראה שנשבר מספר פעמים בעבר. קעקוע של טיגריס חושף שיניים נמצא על הצד השמאלי של החזה שלו, ממש מעל הלב.
הוא מתכופף בגמישות שלא נראית טבעית למבנה הגוף שלו, מתקרב ליריב שלו, ומצליח להנחית אגרוף בצד הגוף, באזור הצלעות. היריב מתאושש ומתרחק כשהם ממשיכים לקפץ מרגל לרגל אחד מול השני.
אני מצליחה להתבונן ביריב השני, ומזהה שזה ג'ייק. המכנסיים שהוא לובש חושפים מבנה גוף רזה ואתלטי, ואותו קעקוע טיגריס נמצא בצידו השמאלי של החזה שלו. שלא כמו הענק הירוק, הוא נראה קליל יותר בתנועות שלו. הוא מתחמק מבעיטה שכוונה לרגל הימנית שלו, ומחייך כשהוא מנחית לו בתמורה אגרוף בבטן, שנשארה חשופה מולו.
אני חצי מצפה שהיד של ג'ייק תישבר מחומת הבטון שהיא הבטן של הענק הירוק, אבל זה לא קורה והענק הירוק פולט את האוויר שהיה לו בריאות בנשיפה כאובה.
כשהם מתרחקים שוב אחד מהשני, ג'ייק מניד את ראשו לכיווני ואומר לו, "יש לנו קהל."
הוא מסתובב, ויוצא מהזירה בפתח שיצר בין 2 החבלים שממסגרים אותה. הוא מישיר מבט אליי, ואני יוצאת מהמסתור הלא מוצלח מאחורי אחד משקי האגרוף, ומתקרבת לזירה.
"אלכס." הוא אומר ומניד את הראש במחוות שלום.
אני עונה עם אותו מנוד ראש. "דגמח."
"זה מעולה, למה אני לא חשבתי על זה?" אומר הענק הירוק בחצי חיוך ויוצא מהזירה, תוך כדי הוא לובש חולצת טריקו לבנה שכבר נראית לחה ונצמדת לגוף שלו כמו עור שני. "אני משנה את השם שלך לדגמח בנייד שלי."

ג'ייק מחייך תוך שהוא לובש בעצמו את החולצה שהמתינה לו על הרצפה ליד הזירה.
"ג'וני, תכיר, זאת אלכס." אומר ג'ייק ומצביע בין שנינו. ג'וני מושיט את ידו, ואני לוחצת אותה.
היד שלו חלקה מזיעה. איכס. אני מנגבת את היד שלי בדיסקרטיות במכנסיים, ושמה לב ששניהם עוקבים אחרי התנועה.
נקודה לעצמי: ללמוד איך להיות דיסקרטית.
"איך אתם מכירים?" הוא שואל עם גבה מורמת.
"ניצחתי אותו בפארקור אתמול." אני אומרת בדיוק באותו זמן שג'ייק אומר, "היא גנבה את הארנק שלי."
ג'וני מתחיל לצחוק, ואני בוחנת את המבט המחייך של ג'ייק לפני שאני מרשה גם לעצמי לחייך חיוך קטן.
"אני לא מאמין שילדה קטנה עשתה לך כזה תרגיל." אומר ג'וני כשהוא שולף את הטלפון שלו ומתחיל להקליד, "מצטער, אחי, חייב לעדכן את הצוות שאיבדת את הקסם שלך."
"קודם כל, אני בת 12, לא ילדה קטנה. ודבר שני, בני כמה אתם בכלל, 40?" אני שואלת עם חיוך תמים, כשאני מוסיפה לניחוש שלי עשר שנים.
"נסי שוב," אומר ג'ייק וג'וני עדיין מרוכז בטלפון הנייד שלו, מקליד במהירות ומגחך.
"45?"
"אאוץ'." הוא משפשף את החזה שלו בחיקוי של התקף לב, אבל החיוך שלו מרגיע אותי שהוא לא באמת כועס.
"38?"
"32. אני באמת נראה בן 40? חשבתי שאת צוחקת." הוא אומר ואני רק מושכת בכתפיים בחיוך.
"ריד ובריאן אומרים שהיו משלמים כסף טוב כדי לראות את זה." אומר ג'וני, ומכניס את הטלפון שלו לכיס, כשהוא מתקרב לג'ייק לחצי חיבוק עם טפיחה בגב שנשמעת כואבת מהצד שלי.
"אני זז, נתראה בפעם הבאה שארצה לברוח מירי מרכב חולף ואגיע לשכונה הזאת. אל תיעלם שוב ותיאלץ אותי לבוא עד לפה כדי לקרוע לך את הצורה, התירוץ של 'יש לנו קהל' עובד רק פעם אחת." הוא אומר לג'ייק בחיקוי של קול בכייני ואז מסתכל עליי, "בפעם הבאה שאת מנצחת אותו, או גונבת ממנו, תדאגי להוכחה מצולמת ואני אדאג לך למחיר טוב עליה," הוא קורץ לי ומסתובב ליציאה דרך דלתות הזכוכית.
כשהדלתות נסגרות מאחוריו, אני עומדת מול ג'ייק ופולטת את מה שהעסיק אותי במהלך ההליכה לכאן, "אני לא מחזירה את הכסף שלך." התוכנית שהייתה בראשי להזכיר את זה כדרך אגב, עפה מהחלון.
"לא ביקשתי." הוא אומר, ואם הופתע מהפליטה שלי, הוא לא מראה את זה.
אני מרימה גבה אחת ומשלבת את הידיים מעל החזה, "מהניסיון שלי, אין מתנות בחינם."
"את צודקת, תצטרכי להרוויח את הכסף." הוא אומר ומשפשף את הזיפים הקצרים שעל קו הלסת שלו ומוסיף,  "וכל סכום אחר שתרוויחי."
"איך אני אמורה לעשות את זה?"  
"בואי, עדיף שאראה לך." הוא אומר כשהוא מתקדם לחלק האחורי של החלל, שבו ממוקמות שתי דלתות צמודות זו לזו.

איפשהו באחורי הראש שלי אומר קול, אל תלכי עם אדם זר לחדר אחורי, אבל אני משתיקה אותו. משהו בג'ייק גורם לי להרגיש בטוחה יותר ממה שהרגשתי כבר הרבה זמן, וחוץ מזה כבר היו לו מספר הזדמנויות לפגוע בי אם היה מעונין בכך.
אני הולכת אחריו, והוא פותח את הדלת השמאלית וזז הצידה לפנות לי את הדרך להיכנס ראשונה. אני עומדת בכניסה לסטודיו רחב ידיים, הרצפה מחופה בפרקט עם קורות בצבע חום בהיר, והתקרות גבוהות כל כך שנראה שהן בגובה 3 קומות לפחות. הקיר משמאלי מעוטר במאחזי ידיים ורגליים צבעוניים, ועשרות ווים תלויים מהתקרה. קיר טיפוס. מצד ימין מוצבים במרחקים שונים זה מזה, סולמות, חבלים, טרמפולינות, גלגלים ועוד אביזרים שאני לא מזהה.
"מה זה?" אני שואלת כשאני פונה אליו לאחור, ורואה שהוא מסתכל עליי בוחנת את החדר.
"מסלול מכשולים, קיר טיפוס, חבלים." הוא מצביע על כל אחד מהחלקים השונים בסטודיו.
"למה?" אני שואלת, למרות שיש לי כבר מושג.
"אימוני פארקור וטיפוס."
"ומה אני קשורה לעניין?"
"איך אני קשורה לעניין." הוא מתקן.
"אתה רציני?"
"כמו כוס קפה ראשונה של הבוקר."
"איך אני קשורה לעניין?" אני חוזרת ומנסה להימנע מגלגול עיניים. הצלחה חלקית.
"אם תרצי, תוכלי לעזור לי לתחזק ולנקות את המקום הזה, ובהמשך לעזור להדריך את הילדים הצעירים באימוני פארקור וטיפוס. תרווחי כסף כמובן.
"כמובן." אני אומרת וחושבת על הסטודיו הראשון עם עמדת האגרוף והמזרונים הפרושים ושואלת, "מה עוד מלמדים כאן?"
"אגרוף, קונג-פו, נינג'יטסו וקרב מגע."
אני ממשיכה בהליכה אל תוך החדר, ומסתובבת שוב אל ג'ייק כשאני נושפת אוויר בקול ואוזרת אומץ לומר לו, "אני לא רוצה כסף, אני רוצה ללמוד את כל מה שאמרת עכשיו." אני מצפה שהוא ישתיק אותי, ויסלק אותי מכאן. במקום זה הוא בוחן אותי בשקט, ואני מתפתה לשבור את קשר העין מהמבט המעמיק שלו, אבל לא עושה את זה.
"בסדר." הוא אומר לבסוף.
"בסדר." אני חוזרת אחריו ומושיטה לו את ידי ללחיצה. הוא מחייך ולוחץ אותה.
"תגיעי מחר ב3 בצהריים, ונראה מה את יכולה לעשות." ואני מבינה שזה הרמז שלי להסתלק.