1
גיא
המרגל סימֵן לשותפה שלו, בתנועה קלה בכף ידו, שתבוא אחריו. השניים התקדמו בזחילה ובדממה מוחלטת במעלה הגבעה הכחולה. כשהגיעו לראשה הם ראו בעמק שמתחתם מבנה גדול ומואר, בצורת כיפה. המבנה שבו מוסתרת המפה שתציל את העולם.
אבל המבנה היה מוקף שומרים. החרק המעופף שליווה אותם ריפרף בפראות בכנפיו. לא, אמרו כנפיו המרפרפות, אל תרדו לשם, זה מסוכן. אבל הם ידעו שהם חייבים. הם זחלו עד לכניסה האחורית וירו בשומר ברובי הלייזר שבידיהם. השומר התפרק לחתיכות של חוטי מתכת וסוללות. בתוך הבניין חיכה להם המנהיג האפור בחיוך מרושע. אוי, לא. המרגלת שלפה את הנשק היחיד שנותר להם. הקפיצה הקוונטית בזמן גרמה לפיצוץ קטן סביבם. המנהיג האפור נעלם, והשעון הראה שהזמן חזר שעה אחת אחורה. זהו, אפשר להתחיל לחפש את המפה.
הסרט נגמר. גיא החליף מבטים עם נועם, ולפי הפרצוף שלה ראה שגם בעיניה הסרט היה דבילי ביותר.
"אחלה סרט, הה?" אמר רועי בחיוך ובעיניים מנצנצות. "והיה לי ברור שהם ישתמשו בסוף בקפיצה הקוונטית."
"אויש, בחייך, זה היה כל כך מטומטם," אמרה לו דריה בזמן שארבעתם כבר התקדמו במעבָר בין שורות הקולנוע, המלאות בבקבוקים ובקופסאות פופקורן ריקות ושמנוניות. "איך אתה יכול ליהנות מהשטויות האלה?"
אבל היא אמרה את זה בחיבה, וגיא ידע שהיא אוהבת את רועי מאוד, בדיוק כמו שרועי אוהב אותה.
כשכבר יצאו מהקולנוע והתרחקו מעט מכל האנשים, גיא אמר, "אני אומר לכם, אם גם לנו היו חרקים מעופפים שמזהירים אותנו מסכנות ואם יכולנו לקפוץ אחורה או קדימה בזמן, לא היינו צריכים להתאמץ כל כך עם ההוא מלונדון, או עם כל אחד אחר שפעלנו נגדו."
חבריו ציחקקו, ואז רועי אמר את מה שכולם ידעו מראש שהוא יגיד. "עוד מישהו רעב חוץ ממני?"
לאחר דיון קצר הם החליטו לאכול המבורגר, כאילו לא בחרו לאכול המבורגר בכל פעם ופעם שיצאו לבלות יחד.
גיא הסתכל על חבריו והיה מאושר. חופשת פסח התחילה סוף־סוף, וזה אומר ששנת הלימודים למעשה נגמרה. הימים שאחרי פסח עוברים תמיד מהר מאוד.
השנה הזאת של כיתה י' עברה בקלות רבה יותר ממה שגיא ציפה. בספטמבר, כשרק חזרו מלונדון, הוא היה מדוכא מאוד מסיום הפעילות שלהם במוסד עם חנן, האיש שגייס אותם והיה חלק בלתי נפרד מחייהם כבר תקופה די ממושכת. אבל חנן ושולמית, ראש המוסד, התעקשו להפסיק את הפעילות של הצוות. הרי הם הבטיחו את זה להורים ולראש הממשלה.
המבצע בלונדון לא השיג לגמרי את מטרתו — להביא את ניקולאי פטרוב לחקירה בארץ — אבל הסתיים בהצלחה גדולה הרבה יותר, כי המעקב שהילדים ניהלו מנע פיגוע עצום במהלך משחק באצטדיון וֶמבְּלי, בין נבחרות אנגליה וישראל. ההצלחה הזאת לא הביאה עמה שום תהילה פומבית — לא לאנשי המוסד שחשפו את הפיגוע ולא לכוחות הביטחון הבריטיים שעזרו להם. כי אף אחד בכל העולם, חוץ ממספר מצומצם מאוד של אנשים, לא ידע שהיה מתוכנן פיגוע ושהוא נמנע. אמנם היו פה ושם אנשים באצטדיון שראו שוטרים מְפַנים מהמקום בכוח שני אנשים, אבל מי היה יכול לנחש שמדובר בטרוריסט שעמד לפוצץ פצצה ובַמיליארדר הרוסי שמימן אותו?
כשהילדים חזרו לארץ, חנן ואלונה, הסגנית שלו, הזמינו את הוריהם לפגישה ורק אמרו להם באופן כללי שהילדים תיפקדו היטב ועשו שירות מצוין למוסד ולמדינה. מעבר לכך הם לא פירטו, וגם הילדים לא אמרו מילה. לזכות ההורים ייאמר שהם לא ביקשו לדעת. רק אמא של נועם שאלה אם עכשיו באמת הם יפסיקו לשלוח את הילדים למבצעים כמו שהם הבטיחו, וחנן ואלונה אישרו שכן.
ובזה הסתכם העניין. גיא וחבריו חזרו לחיות חיים של ילדים רגילים. ילדים שבבוקר הולכים לבית הספר ובערב הולכים לישון כי למחרת בבוקר צריך שוב ללכת לבית הספר. בין לבין, בשעות אחר הצהריים, הם ניסו כמיטב יכולתם לעשות דברים שהם אוהבים. גיא ונועם שָרצו שעות מול הפלייסטיישן ושיחקו במשחקים שהעלילות שלהם היו מטופשות וכיפיות בדיוק כמו הסרט שהם ראו עכשיו, ובשאר שעות הפנאי עזרו לאמא של נועם לטפל ביואבי, אחיה הקטן. נועם כבר לא היתה צריכה לשמור עליו בכל רגע ורגע. הוא כבר היה בכיתה ה' והלך לבד לחברים ואפילו לשיעורי הגיטרה שלו. אבל בכל זאת, ילד צריך לאכול לפעמים, וגיא עזר הרבה פעמים לנועם להכין ליואבי — ולעצמם — ארוחות ערב, כי אמא של נועם חזרה תמיד הביתה מאוחר מהעבודה. אמא של גיא היתה מרוצה מאוד מהסידור הזה, ואמרה שזה נס שגיא למד להכין משהו מורכב יותר מחביתה. היא אפילו הפסיקה להציק לו בבקשות שיחזור לנגן קצת בקלרינט, שאותו הוא זנח עוד בשנה שעברה.
דריה המשיכה גם היא בחייה הרגילים, עם חברותיה שלמדו יחד איתה בכיתה ח', ועם כל השטויות שהיא התעסקה איתן עוד לפני שהצטרפה לצוות, כולל תחזוק של דף המעריצות של כוכבת היוטיוב ניקָה.
מי שהפתיע את כולם, ובעיקר את גיא, היה רועי, שמיד אחרי חופשת סוכות הכריז שהוא מצטרף לצופים. זה היה מוזר, כי רועי התרכז תמיד בספורט ומעולם לא הביע שום עניין בצופים או בכל תנועת נוער אחרת, אבל באחת השיחות שהיו להם, רועי התוודה שהוא מתגעגע לפעילות שלהם עם חנן ושהוא מרגיש שהוא חייב לעשות משהו משמעותי במקומה.
גיא בהחלט הבין אותו. במהלך כל החודשים שעברו מאז המבצע בלונדון הם לא שמעו מחנן אפילו פעם אחת. טוב, גיא לא באמת ציפה לזה. בסוף פגישת הפרידה שהיתה להם, בדירת המבצעים במרכז תל אביב, אלונה חיבקה אותם חזק והבטיחה שתתקשר מדי פעם לשאול מה שלומם. היא באמת עשתה את זה פעם או פעמיים. אבל חנן לא הבטיח שום דבר, ובטח שלא חיבק אותם. הוא רק הניע קלות את תלתליו ואמר במבוכה, "טוב, אז תשמרו על עצמכם, כן?" ואז יצא מהדלת והלך.
מאז עברה יותר מחצי שנה. לפעמים גיא כמעט הרגיש שכל המבצעים שהם עשו — באמריקה, באירופה, במזרח התיכון, במזרח הרחוק — היו חלום. עכשיו, ברגע שהתיישבו במסעדת ההמבורגרים, הוא קיבל תזכורת לכך שהוא לא חלם שום דבר מכל זה.
"היי, נטָשָה, תעבירי לי את המלח," אמר רועי לנועם.
"נטשה? מה פתאום נטשה?" שאלה דריה.
גיא, נועם ורועי התפקעו מצחוק בזמן שסיפרו לה על הכינויים המבצעיים שבחרו לעצמם במבצע הראשון במנהטן: טוני, סטיב ונטשה, השמות הרגילים של איירון מן, קפטן אמריקה והאלמנה השחורה.
"מה פתאום נזכרתָ בזה?" שאלה נועם את רועי.
"לא יודע, אולי בגלל הסרט שראינו עכשיו."
דריה עיקמה את הפרצוף ואמרה שאולי הם גדולים ממנה בשנתיים אבל הם הרבה יותר ילדותיים ממנה.
כולם צחקו ונראו שמחים, ואז רועי החליף מבט עם גיא, וגיא הבין שהוא עומד לנצל את הרגע כדי לבשר לדריה את הבשורה שהוא חשש לבשר לה עד כה.
"הממ, דריה, את יודעת שלא רק בישראל יש חופשת פסח, אלא גם בעוד ארצות, נכון? אצלם זה נקרא פסחא."
דריה קימטה את המצח ושלחה אליו מבט מבולבל. "כן, אני יודעת," היא אמרה בקול שמבקש הסבר.
"אז זהו, שנדמה לי שלא אמרתי לך, אבל בסוף השבוע הבא תהיה לנו אורחת מגרמניה — שְׁטֶפי."
ההסבר לא ממש עשה את שלו. "שטֶפי? זאת שהכרתם בברלין?" הילדים לא סיפרו לדריה הרבה על המבצעים שעשו לפני שהצטרפה לצוות, אבל בכל זאת הזכירו פרטים פה ושם. "מה פתאום היא באה לארץ? ומה, אתה בכלל בקשר איתה?"
עכשיו נועם החליפה מבט עם גיא, בהבעה של "אמרתי לך". נועם, שידעה ששטפי עומדת להצטרף לאבא שלה, סֶבַּסטיאן, לביקור קצר בארץ, צפתה מראש שהביקור הזה לא ימצא חן בעיני דריה. והיא צדקה.
רועי מילמל משהו בתשובה, ואז כולם חזרו לדבר על נושאים אחרים וצחקו שוב על הסרט המטופש. אבל משהו באווירה בכל זאת התקלקל, גיא הרגיש את זה. דריה נראתה נעלבת, רועי עשה את עצמו שהוא לא שם לב לזה, ונועם התאמצה שכולם ישמרו על מצב רוח טוב.
תראה מה זה, אמר לעצמו גיא בזמן שנגס בהמבורגר והתבונן בחבריו. פעם דאגתָ בגלל פיגועים, בגלל בני ערובה, בגלל ילדים קטנים שאיזה משוגע חטף אותם. ועכשיו אתה דואג כי החבֵרה של החבר שלך מקנאה ועושה לו פרצופים.
פתאום הוא הרגיש — שוב — געגוע עז ועמוק לחיים שהיו לו פעם, חיים של מרגל.
