דלתות פתוחות בראי סיפור חייו של צבי איל

פרק 1

1939-1925

נולדתי בשם הארי קלפטר, באחד בנובמבר 1925, ברחוב לאנגה ויסטראט, אוטרכט, שש שנים אחרי אחי מנפרד, שנקרא בקיצור פרדי. אבי יצחק נולד בגליציה, אך עוד בהיותו תינוק עברה משפחתו לגרמניה, וכשהיה בשנות העשרים של חייו, עבר להולנד, היות שרצה להימנע משירות בצבא הגרמני. להוריו של אבי, הירש וברטה לבית בראון, נולדו שבעה צאצאים: רגינה, איזק אבי, מרתה, סוזי, היינריך, יעקב ולוני. רק שלושה מהם שרדו את השואה בזכות הגירתם לאמריקה עוד לפני המלחמה.

אבי שכר חדר ברחוב לייפל שבאמסטרדם, בשכונה היהודית העתיקה, אצל משפחת מוק. לאחר זמן מה נשא את אמי אסתר מוק, בת המשפחה, לאישה, והחל לפתח ולייצר מוצרי צריכה שונים. בהמשך הופקד על ניהול חנות לבשמים ומוצרי קוסמטיקה. החנות הייתה ממוקמת ברחוב אאודגרכט 111 בעיר אוטרכט, ועד מהרה הפך לבעל החנות. אמי עבדה גם היא בחנות בזמן שאבי הקים בית מלאכה, שהוסב בהמשך לבית חרושת למוצרי גומי, אריגה ואלומיניום. להוריה של אמי אלטייה לבית וורמס ויצחק מוק, נולדו חמישה צאצאים: מרתה, אברהם, סם, מאוריץ ואסתר אמי. סבתי אלטייה ודודי סם נספו בשואה, וכך גם רבים מבני הדודים שלי.

גרנו מעל החנות. אני עוד זוכר את הבית היטב על כל פרטיו. דרך גרם המדרגות יכולת להגיע לחלק האחורי והקדמי של הבית. בחלקו הקדמי היו חדר המגורים, המטבח וחדר ההורים. חדרו של פרדי היה בחלק האחורי של הבית. דרך הפטיו אפשר היה להגיע למחסן ולגינה. מחדרי, שהיה במרכז הבית, אפשר היה להשקיף על הפָּטיו. בחדר הייתה מיטה מתקפלת, שולחן ועמוד לתווים, היות שניגנתי בכינור. מאוד אהבתי מוזיקה, ובערב נהגתי להקשיב למקהלה ששרה וערכה חזרות בבניין שמאחורי ביתנו.

הוריי חיו על פי המסורת היהודית, אך לא היו אורתודוקסים. אמי ניהלה בית כשר, ובשבתות וחגים הלכנו לבית־הכנסת. החנות הייתה פתוחה בשבת, מתופעלת על־‏ידי עובדים לא־יהודים.

חבריי הקבועים גרו בקרבת מקום. בובי ממאפיית שטראוס ולוקי מחנות המעדנים של האלמנה פינס. שתי החנויות היו ברחוב סטינווך. חבר אחר שלי התגורר במריה פלאטס. מרכז העיר היה מגרש משחקים אחד גדול, שבו רכבנו על אופניים, גלשנו בגלגיליות ושיחקנו כדורגל. גם בפריבורך ובנודה שיחקנו הוקי, כשאנו משתמשים במקל־הליכה כשהוא הפוך.

השוק התקיים תמיד ברחוב נודה, שם גם היה תיאטרון־בובות נייד. השוק היה הומה אדם דרך קבע – ומשעשע במיוחד.

אני זוכר איך מוכר באחד הדוכנים ניסה למשוך קהל כאשר ליפף גרב סביב צווארה של אשתו כאילו כדי לחנוק אותה, וכשצרחה: "רצח, הצילו!" התאסף במקום קהל רב, והמוכר ניצל את ההזדמנות כדי לפאר את סחורתו ולמוכרה.

בחלון הראווה של החנות שבה נמכרו האופניים המפורסמים של חזל (Gazelle) הקרינו סרט מ־‏1930 על פיט פלה (Piet Pelle) ועל האופניים המהוללים שלו, בעלי מעצורי התוף: פיט דהר אִתם עד הקוטב הצפוני בשביל להתקין עליהם מקלט רדיו. הרבה פעמים עמדתי מול חלון הראווה כדי לראות את הסרט. לא הייתה לי בעיה לראות סרט זה שוב ושוב...

לא היו הרבה מכוניות בקרבת מקום מגורינו. השכן נהג בשברולט, ואבי בפורד. מכיוון שאבי היה נמוך קומה, הוא נאלץ לשים הגבהה על דוושת הגז. בשבת הלכנו בדרך כלל לטייל. הבחורים שישבו על גדות התעלה היו שורקים לבחורות המטיילות לאורך הדרך.

יום אחד הוזמנתי על־ידי חברי השכן הני להצטרף אליהם למסעדה, שהייתה חלק מבית הכול־בו, בצד השני של רחוב בקאר. כשהגעתי הביתה אמי שאלה אותי איפה הייתי. עניתי שהלכתי עם הני ואמו למסעדה. אמא שאלה מה אכלתי ועניתי שאכלתי לחמנייה עם פירות־ים. "פירות־ים, נורא!" אמא קראה. "לך מיד לצחצח את השיניים, ותבטיח לי שלא תספר על כך לאבא".

למזלי, יכולתי לקנות סוכריות בסמטה שעל ידנו בלי נקיפות מצפון, וכן לקנות בוטנים עם דבש מרוכלים סינים שהסתובבו ברחוב וקראו בקול "פינדה פינדה לקר לקר". בקיץ הותר לי לקנות גלידה מהרוכלים האיטלקים.

images.jpg
כשאבי שיחק בקלפים עם מר חְרוּן, יהודי בעל חנות רהיטים, ניצלתי את ההזדמנות לשחק עם הכלב והחתול שלהם. חנות הרהיטים הייתה מקום מצוין לשחק ולרוץ בו, והייתה שם גם מעלית שיכולתי להעלות באמצעות חבל. מקום אידאלי למשחקים.

למשפחת חְרוּן היו שלושה ילדים: אינגה, מרי ויצחק. יצחק למד רוקחות. חברו של יצחק, טוס הארדי, למד רפואה. לימים נעשה טוס רופא־בית אהוב שטיפל בהרבה ניצולי שואה במרפאתו, וביניהם גם באמי.

לאבא שלי היה חוש מסחרי מאוד מפותח: "4711" הייתה פירמה מאוד ידועה שייצרה מי־קולון (בושם), אותם אנחנו מכרנו בחנות שלנו. אבי ייצר גם מי קולון משלו בעליית הגג, בעזרת מכל מתכת גדול שאליו הוסיף אלכוהול מזוקק, צבעים וריחות שונים. על תווית הבקבוק, שצבעה היה זהה ל־4711, היו הספרות: "12467" – מספר הטלפון של משפחת קלפטר. כשבא לקוח לחנות ושאל על 4711, אמי נתנה לקונה להריח גם את 12467, היות שהיה זול בהרבה מ־4711, הוא הפך לפופולרי יותר ויותר.

בסביבות ה־5 בדצמבר, כשחל חג הולנדי עממי, היה ביקוש רב לסבון יוקרתי ולכל מיני תכשירי קוסמטיקה, שנמכרו באריזות יפות. היו כל־כך הרבה קונים בחנות, שהייתי צריך לעזור ולכוון קונים לסחורה שביקשו.

אמא הייתה עסוקה מאוד בחנות, ולא היה לה הרבה פנאי לתחזק את הבית. בתקופה זו היה נהוג להעסיק עוזרות גרמניות. מרתה, העוזרת שלנו, למדה הולנדית ונעשתה בת־בית אצלנו, עד שעזבה כאשר התחתנה עם שומר האחוזה של הקיסר וילהלם השני שבעיירה דורן. כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה שבאוטרכט, לאחר המלחמה, פגשתי אותה שוב. אחרי מרתה הגיעו בזו אחר זו פינה והדי מאוסטריה, שכבר הייתה אז תחת שלטון הנאצים.

התושבים ובעלי החנויות היו, בדרך כלל, ביחסים טובים. על יד גשר יאנסבורך, במרחק כמה בתים מאתנו, הייתה חנות לבגדי גברים ושמה בן הנדריקס. אחד מהבנים של בעל החנות למד להיות כומר. יום אחד, בזמן ששיחקתי עם חבריי כדורגל על כיכר נודה, הגיע אותו בן וצעק לעברי: "יהודי מלוכלך"! וזרק חפץ כבד על ראשי. הפצע דימם, והובאתי על־ידי חבריי לבית אביו של אותו נער. הוריו נבהלו, הם "נתְנו לבנם על הראש", טיפלו בי ככל שיכלו ועשו הכול על־מנת לפייס אותי ולהמעיט מחומרת המעשה האנטישמי (דברי הערך שבידינו כיום כוללים, בין היתר, אלבומי תמונות שנשמרו על־ידי אותה משפחה בזמן המלחמה, והוחזרו אלינו לאחריה).

אהבתי ספורט: לחתור בקנו, לשוט באגמי לוסטרכט, לשחות בחוג השחייה של אוטרכט, ולגלוש במגלשיים בחורף על התעלות הקפואות. את כל הדברים האלה נהגתי לעשות עם חברים יהודים ולא־יהודים כאחד.

מכיוון שהקהילה היהודית באוטרכט לא הייתה גדולה, הלכתי לבית־ספר כללי. בנוסף, בימי ראשון ורביעי אחר־הצהריים הייתי צריך ללכת לבית־הספר היהודי כדי ללמוד תנ"ך, עברית, דת והיסטוריה של עם ישראל. לאחר בית־הספר היסודי הלכתי לבית־הספר התיכון שבאוטרכט. מכיוון שהלכתי גם בשבת לבית־הספר, קיבלתי רשות שלא לכתוב ביום זה. ביום ראשון, החופשי, הלכתי למפגשים של תנועת הנוער הציונית. אלו היו חיים תוססים ונהדרים.

אחת הדמויות שהערצתי היה חיים ויצמן – כימאי יהודי, ציוני ופוליטיקאי. ויצמן היה לנשיא הראשון של ישראל, ובזמן שיעורי הציור ציירתי את דיוקנו.

בעיני חבריי הייתי מומחה לכימיה. על השולחן שבחדרי בבית עמדו כל מיני חומרים כימיים שקניתי בבית מרקחת ובחנויות אחרות. היה בידי ספר כימיה עם מתכונים להכנת חומרים שונים, ולפי הספר הכנתי תמצית פוספור מתוך שתן. אספתי את השתן של חבריי ושלי, ערבבתי בחול וחיממתי בעזרת להבת גז בתוך כלי זכוכית עד לרתיחה. הסירחון התפזר בכל הבית וסביבותיו...

את הציונות ינקתי עוד בשחר ילדותי. אבי היה גזבר של "הקרן הקיימת לישראל", ואחי היה מדריך בתנועת הנוער הציונית. בתחילה, התקיימו אסיפות תנועת הנוער במרתף הגדול שמתחת לבית שבאוטרכט 111, אך לאחר מכן אחי השתמש למטרה זו במחסן שמאחורי הבית. קרה גם שאבי השתמש בחדר המגורים כמקום לאסיפה של חברי הוועד של קק"ל. פרדי ניהל שיחות בחדרו עם ההנהלה המקומית של תנועת הנוער, ואמא התרוצצה הלוך ושוב עם קפה, תה ועוגות. כמה פעמים בשנה נערכו התרמות של הקרן הקיימת, שבמהלכן מכרו מוצרים תוצרת הארץ. בפעולות כאלו היינו מוכרים שקדים, דבש ועוד. הייתי הולך מדלת לדלת, ודואג לעבור גם דרך הרחוב היוקרתי ביותר באוטרכט, המליאבן. בדרך כלל אנשים לא נתנו לי יותר ממטבע אחד של גולדן, אבל מהאדון אלזס קיבלתי, לרוב, מטבע של שניים וחצי גולדן.

התנועה הציונית באוטרכט, "בני עמנו", נפגשה פעם בשבוע, ובנוסף היו גם מפגשים שכללו טיולי אופניים ובקיץ טיולי קמפינג ביערות ויירהוטן. קבוצות נוער מערים סמוכות נפגשו מדי פעם בחצי הדרך על־מנת לערוך פיקניקים. מפגשי הנוער בימי ראשון לא היו רק לשם בילוי, אלא גם לשם לימוד, והיינו צריכים לרשום את החומר הנלמד, כמו לדוגמה בנושא העליות לארץ־ישראל. מדי פעם באו שליחים מארץ־ישראל, והם לימדו אותנו שירים עבריים.

לעתים קשה היה למצוא בית מתאים לפעילות התנועה. בעלי הבתים התלוננו על הפעילות – למשל, על כך שהיינו שרים ומרעישים בעליית הגג – וכך נאלצנו מדי פעם לחפש מקום חדש. לעתים הקמנו דוכנים למכירת חפצים שאנשים תרמו במחסן שבסט. ג'אנסוולד, על־מנת לאסוף כסף עבור הקרן הקיימת לישראל. לשם כך שלחנו הזמנות רשמיות לאנשי הקהילה היהודית.

בתנועת הנוער החברים קראו זה לזה בשמם הפרטי, אבל בהתכתבויות השתמשנו בתארים 'חבר' או 'מדריך'. ההנהלה עודדה אותנו ליזום ולנהל שיחות בנושאים יהודיים שונים. כך פיתחנו כישורי דיון. בתוך תנועת הנוער היהודית עשו עבודה רבה, כתבו דוחות וידיעונים באמצעות מכונת שכפול, חילקו תפקידים וכו'. פרדי, לאחר מכן, נעשה יו"ר "בני עמנו" במקום האב הורנמן.

עקב הביקוש ההולך וגדל לאביזרי אופנה לשיער, צריך היה אבא לחפש מקום גדול יותר למפעל שלו. ב־1938 שכן המפעל במקום שבו הייתה לפני־כן תחנת הכוח בדה־בילט. באותה שנה נסעו הורינו לפלשתינה כדי לבדוק אפשרות להקמת מפעל שם, ובאותה הזדמנות גם להכין את עלייתם ארצה בבוא העת.

פרדי החליט לנצל את הזמן שהורינו היו בפלשתינה כדי לערוך את הסֵדר של "בני עמנו" אצלנו בבית. פינינו את חדר המגורים מרהיטים, וסידרנו את הבית כך שאפשר יהיה לארח את כל חברי הקבוצה.

ב־1938, בהיותי בן 13, אחי בחן אותי על ידיעותיי על אודות התנועה הציונית וההיסטוריה היהודית. קיבלתי את הציון 7+. פרדי היה מודל חיקוי עבורי. הוא למד בגימנסיה, וספריו על התרבות היוונית והרומית משכו אותי להתעניין בנושאים אלה. מכיוון שאמי סיימה רק בית־ספר יסודי ואבי סיים בית־ספר מקצועי בגרמניה, הייתה לפרדי, שלמד בגימנסיה, השפעה מכרעת על התפתחותי ההשכלתית. היות שבביתנו הוויכוח היה העיקר, הקריאה תפסה מקום חשוב פחות.

הייתי תלמיד תיכון בינוני ולא חרוץ במיוחד. הוריי עמדו על כך שאקבל שיעורים פרטיים, אך אני הייתי פעיל מאוד בתחומים שונים וללא מוטיבציה ללימודים. היו לי חברים ותחביבים, ברחוב ובתנועת הנוער, שמילאו את זמני. במהלך השבוע ובסופי־שבוע ביקרנו את המשפחה המורחבת.

ובאמת, מה כבר אפשר היה לדרוש מנער בן 15?!