1.4.20 יום רביעי
אני קמה בבוקר, רואה מחלוני את הספרייה השוממת, את הפארק עם העצים הירוקים ואת השמיים הבהירים. הפארק שקט ואין שם אף איש. בדרך כלל הוא מלא בשעות האלה באנשים שעושים ספורט ובכיתות מבית הספר שבאות להתאמן וגם בתלמידי התיכון המתאמנים לקראת הבגרות שלהם והמרוץ השנתי שמתקיים בסיום התיכון. אני זוכרת את המרוץ שלי בשנת 2013, כיתה י"ב, חודש יוני. חצי ממנו עשיתי בריצה וחצי ממנו בהליכה, וגם זה לא היה קל, אבל הצלחתי לסיימו. לא אהבתי את שיעורי הספורט בבית הספר, אבל מאז סיום התיכון התחלתי להתאמן יותר והייתי הרבה יותר פעילה בחדר הכושר, אפילו השתתפתי בשני מרוצים של המרכז ההידרותרפי בשער הנגב. כיתה י"ב מעלה אצלי הרבה זיכרונות, חלקם טובים וחלקם פחות, בכל זאת שנה המסכמת שתיים־עשרה שנות לימוד.
מכוניות רבות חונות ליד המדרכה כבר כמה ימים ואף אחד לא מגיע להוציא אותן ולנסוע בהן. בדירת הגן מתחת לבית שלי יש ילד שמנסה לקלוע כדור לסל ואף מצליח, הילד שמח. בדירת הגן יש שולחן עם מפה ורודה, אך כרגע אין אף אחד שיושב סביבו. הילד עקשן וממשיך להתאמן ולקלוע. ליד הספרייה יש עץ ללא עלים ולידו עץ ברוש. השמיים אפורים יחד עם עננים לבנים ואין סימן לגשם. העלים בעץ ליד המרפסת בבית שלי מתעופפים ברוח. כאשר הייתי קטנה, מגרש בית הספר היסודי שלי היה פתוח ומדי פעם בחופשות הקיץ הייתי הולכת לשם ומתאמנת בקליעה לסל, כך הייתי מעבירה את הזמן במשך החופשה. זה המגרש שבו התקיימו טקסים רבים, הם כמובן זכורים לי היטב.
היום יצאתי מהבית אחרי שבוע שכמעט לא יצאתי והלכתי לקנות כמה דברים, הייתי חייבת להתאוורר אחרי עוד שבוע של לימודים. ראיתי את כולם עם מסכות וכפפות אז כל הכבוד להקפדה שלנו לשמור על עצמנו ועל זולתנו לבל נידבק.