חקוק בדם

פרק 1

יוני 2001

"מה זה, אבא?"

ג'וליאן נכנס אל משרדו הפתוח של אביו ונעמד ליד שולחנו. בידיו צמד קוביות ועיניו ממתינות למוצא פיו של אביו בשקיקה.

האדונים שיושבים על הספות הגדולות ממול עוצרים את שטף דיבורם ומביטים בו ובאביו בשעשוע, אך הוא מתעלם מהם. הוא ממש רוצה תשובה לשאלה שלו, והוא רוצה אותה עכשיו.

לרגע, פניו של אביו נראות זעופות.

ג'וליאן עוצר את נשימתו ומכריח את עצמו שלא לפעור את עיניו בבעתה.

הוא שונא להכעיס את אביו יותר מהכול, ואפילו שלפעמים עושה זאת שלא בכוונה, הוא ממש משתדל שלא.

עיניו של אביו מביטות בכף ידו של ג'וליאן הפרושה מולו ואז שבות אל פניו. אז הוא מחייך, וג'וליאן כמעט נאנח לרווחה.

"אלו קוביות, בני. אתה מכיר אותן."

ג'וליאן מעווה את פניו בחוסר שביעות רצון. "אלו לא קוביות רגילות, אבא. הן קסומות."

בכל פעם שאביו הרים את גבותיו בשעשוע, ג'וליאן היה נתקף צורך בלתי מוסבר להמשיך לדבר.

"ליסה סיפרה לי ולרודריגו שהקוביות האלו מסוגלות לגרום לבן אדם לקפוץ עד התקרה מאושר או לתלוש את שערות ראשו מבכי. היא אמרה שהן קסומות, ושכל אחד מאיתנו יוכל לקבל זוג משלו. ככה נהיה הכי חזקים בכיתה, אולי אפילו בכל בית הספר! אתה מתאר לעצמך שאני אוכל לגרום לרוברט השמן לבכות? זה יהיה מעולה! מגיע לו, לבריון המטומטם הזה."

אביו פורץ בצחוק מתגלגל שנשמע באוזני ג'וליאן כמו רעם המרעיד את החדר כולו. הוא מחבק אותו אליו ופורע את שערות ראשו עוד יותר.

ג'וליאן מתחיל לצחוק גם הוא. הוא לא באמת מבין למה, אבל גל הצחוק שתקף את כל יושבי החדר דבק גם בו.

"מתאו, הבן שלך מחפש קסמים כדי לפתור את הבעיות שלו. הוא לא יודע איך אנחנו פותרים בעיות פה?"

פניו של אביו נותרות מחויכות כשהוא מביט מעבר לכתפו היישר אל תוך עיניו של האיש שנשמע בחדר. עיניו, לעומת זאת, אינן מחייכות כלל.

ג'וליאן הכיר את המבט הזה היטב. השקט שהשתרר בחדר הבהיר לו שהוא לא היה היחיד.

"הוא בן אחת עשרה," אביו ממלמל בכובד ראש, "מותר לו להתעסק בקסמים ובשטויות... בינתיים." הוא פורע את שערו שוב, הפעם מתוך היסח הדעת.

ג'וליאן מנסה לשמור על ארשת פנים חתומה. במשפחה שלהם אסור להראות כאב או לחוש עלבון.

קסמים ושטויות.

הוא מביט בכף ידו, אל הקוביות שנחו בה.

"קדימה, בני," אביו מסמן לו בראשו שעליו לצאת, "לך. ואל תבוא לכאן בלי אישור ממני בפעם הבאה, בסדר? זה לא מקום לילדים בגיל שלך ושל רודריגו."

ג'וליאן בקושי בולע את הרוק בפיו.

הוא רוצה לומר לו שהם מסתובבים בקזינו הגדול מאז שנולדו. פעם סבתא תרזה הראתה לו תמונה שלו כתינוק על אחד משולחנות ההימורים. הם גדלו כאן. לאן עוד הם יכולים ללכת?

הוא רוצה לשאול: למה? מה השתנה עכשיו? אבל במקום זאת, הוא מהנהן בראשו ופונה החוצה.

כשהוא סוגר אחריו את הדלת, רודריגו קופץ עליו בהתרגשות.

"נו? הוא גילה לך את הסוד? הן קסומות באמת? אתה לא מאמין, הרגע ראיתי מישהו שבאמת בוכה בגלל הקוביות. הוא זרק אותן על הרצפה וצעק שחבל שבכלל ראה אותן! אתה מדמיין מה יקרה אם נשתמש בהן על רוברט השמן?!"

ג'וליאן מחייך אל בן דודו בקושי, מנסה לנער את התחושה החמוצה שאחזה בו פתאום. "כן, זה יהיה מצחיק."

רודריגו עוצר ומביט בו בשאלה. "מה קרה?"

קסמים ושטויות. דבריו של אביו מהדהדים בתוכו, מעוררים בו כעס בלתי נסבל.

"מה אם אני לא רוצה לכסח את רוברט השמן בעזרת קסמים?"

רודריגו פורץ בצחוק. "אז איך? הוא ענק. מה אתה רוצה, להחזיר לו אגרופים כשהוא מציק לנו? הוא יכסח לנו את הצורה!"

ג'וליאן מושך בכתפיו בביטול. "אז מה?"

רודריגו אוחז בבטנו ומתגלגל מצחוק. "השתגעת או מה?!"

ג'וליאן פוסע החוצה מהמסדרון הרחב אל תוך אולם המשחקים שהכיר מילדותו. הוא מביט באנשים שסביבו.

כל כך הרבה מהם.

היו כאלו שהכיר היטב. הם היו קבועים שם. לפעמים היו מבקשים ממנו שיעמוד לצידם כסימן למזל טוב.

זה תמיד הצחיק אותו. מה קשור מזל למשחק? פעם מפסידים ופעם מנצחים. מה הסיפור הגדול? הוא אף פעם לא הבין את אלו שהיו ממררים בבכי כשהפסידו. איזו רוח ספורטיבית גרועה. רכיכות.

מישהו התחיל לצעוק ליד אחד השולחנות. רודריגו והוא התקרבו לאט. תמיד סקרן אותם לראות את אלו שאיבדו כל קשר להיגיון. זה הצחיק אותם במובן מסוים.

"תראה את האידיוט הזה."

ג'וליאן ורודריגו מגחכים ומביטים בגבר שהחל לאבד את עשתונותיו, עד שהוא קולט את מבטיהם.

"אתם! מי לעזאזל אתם חושבים שאתם? הא? ילדים מופקרים וחסרי רחמים שכמוכם! אתם עוד תשלמו על כל מה שהמשפחה שלכם עושה. אתם תראו".

עיניהם נפערות בחרדה כשהוא מתקרב אליהם בפראות. הם נרתעים מעט לאחור.

המאבטחים מגיעים אליו עוד בטרם הספיק לעבור את מחצית הדרך, גוררים אותו החוצה בעודו צועק ומקלל.

"ראית את המטומטם הזה?!" רודריגו דוחף מרפק לצלעותיו של ג'וליאן והולך אל עבר המטבח כשהוא מגחך.

רק ג'וליאן מביט סביבו היטב, מנסה להבין מה יכול היה לגרום לאדם זר לחלוטין לתקוף אותו בצורה כזאת.

..."הוא לא יודע איך אנחנו פותרים בעיות פה?"...

מה...?

מה הוא מפספס?

"בוא, חמוד," רוזיטה מחייכת אליו ודוחפת אותו בקלילות אל עבר המטבח. "תאכלו משהו ותלכו הביתה. האבות שלכם ביקשו שהנהגים יגיעו לאסוף אתכם בקרוב."

הוא הולך בעקבותיה אל המטבח, ורק כשהיא עומדת לחזור אל אולם המשחקים, הוא מושך בידה. "חכי. לאן המאבטחים לקחו את האיש הזה?"

רוזיטה מגחכת, אבל לא מישירה מבט אליו.

פעם אימא שלו אמרה לו שיש לו עיניים של נץ, בדיוק כמו לאביו. היא אמרה שיום יבוא וגברים יירתעו מן המבט הזה, ונשים יימשכו אליו. הוא מעולם לא הבין למה היא מתכוונת, כי שום מבט בעולם לא הצליח לגרום לרוברט השמן להירתע ממנו, ואלוהים יודע שהוא ממש לא התכוון למשוך שום בנות. הוא לא מצליח להבין למה הן כל כך רגשניות כל הזמן. זה נראה לו כמו כאב ראש אחד גדול.

אבל עכשיו, כשעיניה של רוזיטה מתחמקות ממבטו, הוא לא יכול שלא לתהות למה היא נרתעת ממנו כל כך.

"תפסיק לדבר שטויות, חמוד. לך לאכול."

פרץ אומץ בלתי נשלט אוחז בו.

ג'וליאן בודק שאין איש באזור ומצמיד את רוזיטה בגבה אל הקיר. הוא אמנם רק בן אחת עשרה, אבל היא קטנטונת. הוא כמעט בגובה שלה.

"אל תקראי לי חמוד. ואני לא מדבר שטויות. אני הבן של הבוס ואני רוצה תשובה - לאן הם לקחו אותו?"

"ג'וליאן..."

"תעני לי." הוא מנער את כתפיה באופן שספק מפתיע אותה, ספק משעשע אותה. "לאן הם לקחו אותו?"

רוזיטה מגלגלת את עיניה ומסננת קללה עסיסית באיטלקית. "אני לא יודעת. זאת האמת. אני לא יודעת לאן הם לקחו אותו, ולמען האמת? אני גם לא רוצה לדעת."

ג'וליאן מרפה מכתפיה וצועד לאחור. הדברים שיצאו מפיה מפחידים אותו, וגם ההתנהגות שלו עצמו.

"אני... אני מצטער, רוזיטה."

היא מיישרת את בגדיה ומניחה יד מנחמת על כתפו.

"זה בסדר," היא לוחשת ומסדרת את שערו. "כולנו ידענו שיגיע היום שבו הדם שזורם בעורקיך יתעורר. אתה לומבארדי, אחרי הכול." היא צוחקת ודוחפת אותו אל המטבח הגועש.

ריח האוכל מושך אותו פנימה והוא מתיישב מול רודריגו, באותו המקום שבו אכלו מאז שזכרו את עצמם.

זה עבורם סוג של בית.

רק עכשיו מתחוור לו שעבור אחרים, זה היה רחוק מאוד מכך.

***

"רומי, בואי הנה."

רומי הקטנה מניפה את הבובה התכולה שלה מעלה ותופסת אותה בצהלות.

"אני רק משחקת, אימא."

הבובה הקטנה שלה כל כך יפה כשהיא מתתעופפת מעלה. לרגע אחד קטן, היא נראית כאילו היא חלק מהשמיים. הלוואי והייתה יכולה לתפוס אותה כך, באותה השנייה בדיוק.

"את מתקרבת יותר מדי לכביש, רומי!"

"אוה." היא מצחקקת לעצמה כשהיא מביטה מטה ומבחינה בכך שהיא הולכת על שול הכביש. "אני מצטערת, אימא."

ריח של פרחי קיץ ממלא את האוויר, והשמש מלטפת את פניה בחום רך וענוג.

היא אוהבת את הימים האלו שבהם היא יכולה לצאת ולשחק בחוץ. הוריה מעולם לא התירו לה לשחק לבדה בחצר ביתם הגדול, שלא לדבר על להביא חברות אליה ולשחק איתן.

"זה אסור," אימא תמיד אמרה לה. "כשתגדלי תביני."

מזל שלוקאס איתה. הוא אמנם בן, אבל נחמד שניתן לשחק איתו לפעמים. למרות שהוא נהנה מדי למשוך לה בצמות בכל הזדמנות שיש לו.

נינה האומנת אמרה לה שזה מה שאחים גדולים עושים. הם מרביצים לך ואז מרביצים למי שרוצה להרביץ לך.

אבל... מי כבר ירצה להרביץ לה? היא לבד כל היום.

טוב... לא בדיוק לבד. יש לה הבובות שלה.

הן חברות ממש טובות, תמיד מסכימות איתה ורוצות לשחק.

אין לה מושג למה יכלו לצאת למגרש המשחקים היום, אבל היא מתכוונת ליהנות מכל רגע. הצבעים של המתקנים גורמים לעיניה להיפער לרווחה, וקולות הילדים מעוררים בה רצון לרוץ ולבקש מהם שישחקו איתה.

אבל אִמה לא מרשה לה להתרחק.

אוף, מעצבן.

"לוקאס," אִמה קוראת, "בוא, קח את רומי לשחק. היא משתעממת כאן לבדה."

האומנת שיושבת ליד אִמם מביטה ברומי בחום ומפריחה לעברה נשיקה.

רומי תופסת את הנשיקה בידה ומפריחה לה אחת משלה.

"נו, אימא... היא בת! מה אני אמור לעשות איתה?"

רומי אוחזת את הבובה הקטנה בידיה ומזעיפה פנים אל אחיה. "אני אשחק עם הבובה שלי. אני לא צריכה אותך!"

"זה מספיק, ילדים. אם תמשיכו כך, אנחנו נלך הביתה."

רומי ולוקאס מביטים זה בעיני זה מבוהלים. עד שהם הורשו לצאת אל גן השעשועים, הדבר האחרון שהם רוצים הוא להרוס את זה וללכת הביתה מוקדם מהמתוכנן.

"זה בסדר, אימא." לוקאס אוחז בידה של רומי ומושך אותה איתו אל עבר המתקנים. "אני אשמור עליה."

ברגע שאִמם פונה אל נינה האומנת, הם רצים אל תוך הפארק, מבוהלים מהרעיון שייאלצו לחזור כל כך מוקדם הביתה.

"אוה, וואו." רומי מביטה מעלה עד שצווארה נמתח וכואב. "מה זה?"

לוקאס שואף אוויר בגאווה. "זאת המגלשה הגדולה ביותר בעיר. רק הילדים האמיצים עולים עליה. היא לא בשבילך, רומי. חכי כאן."

רומי מביטה באחיה המטפס מעלה בסולמות ומעוותת את פניה בחוסר שביעות רצון.

היא מחבקת את הבובה שלה ברוגז. "זה לא הוגן. גם אני אמיצה!"

היא מביטה בילדים הרצים סביב, משתוללים, צוחקים, צועקים. הלוואי והייתה יכולה להיות כמותם. השמלה הנפוחה שהיא לובשת יפה מאוד, אבל רק לרגע, מתחשק לה להיות לבושה בגדי ספורט בלויים, כאלו שהייתה יכולה לרוץ בהם בחופשיות.

"הנה אני בא!" קולו של לוקאס מסיט את תשומת ליבה מעלה והיא מנופפת לו בחזרה מלמטה.

כשהוא מסיים להתגלש, היא מסרבת להישאר לבדה. "גם אני אמיצה. אני יכולה לעלות על המתקן הזה בקלות."

לוקאס מביט בה ואז מגניב מבט לכיוון הספסל שעליו אִמו יושבת.

"אני לא יודע, רומי... אימא לא תאהב את זה."

"נו...באמת! אתה יודע שאני יכולה לעלות! אני אמיצה יותר מכולם!"

לוקאס מביט באִמו שעסוקה בשיחה ערה עם נינה.

"בבקשה, לוקאס..." רומי מביטה בו באותו המבט שהייתה משגרת לעברו כשאכל משהו טעים שגם היא רצתה.

"או-קיי, בסדר," הוא נאנח. "אבל אם את נופלת, אני אומר שעלית לבד, בלי רשות."

מאושרת, רומי מחבקת את הבובה שלה בחוזקה. "כן, כן, בטח."

הם רצים מעלה ורומי מנסה להסתיר את העובדה שהיא מסוחררת מעט מהגובה ועייפה מן הטיפוס במדרגות. "וואו, לוקאס..." היא מתקרבת אל המעקה ומביטה אל העיר שנשקפת מולה. "תראה כמה יפה פה." היא רצתה כל כך לצאת ולטייל בעיר.

"רומי, בואי! עוקפים אותנו בתור!"

היא ממהרת בעקבותיו והבובה שלה חומקת מבין ידיה וצונחת מטה.

"אוי לא!" רומי מכסה את פיה בידיה. הדמעות מציפות את עיניה. "הבובה שלי..."

"רומי, תפסיקי להיות כזאת תינוקת. בואי נתגלש ותוכלי להגיע אל הבובה שלך מהר, בסדר?"

הרעיון מוצא חן בעיניה, בין היתר כי היא רצתה מאוד לחוות את המגלשה הגדולה. לוקאס מחבק אותה מאחור והיא מרימה את ידיה כשהרוח מוטחת בפניה.

כשהם מגיעים מטה, היא משתחררת מלוקאס ורצה אל המיקום שבו נחתה הבובה שלה... רק כדי לגלות שילדים גדולים אוחזים בה.

בנים.

איכס.

לאחד מהם יש שיער שחור ועיניים שחורות עוד יותר, והוא מביט בה בצורה משונה. היא לא יודעת אם הוא כועס או משועשע, וגם לא אכפת לה. כל מה שהיא רוצה הוא הבובה התכולה שלה.

"זה שלך, ילדה קטנה?"

היא מהנהנת בזהירות.

"קחי," הוא מגיש לה את הבובה. "בבקשה."

רומי ממהרת לשלוח את ידיה ולעטוף את הבובה שלה בידיה. "תודה."

לוקאס מגיע וניצב מאחוריה. עוד לפני שהיא מביטה בו, היא מרגישה שמשהו לא בסדר.

"ג'וליאן."

הילד שחור השיער והעיניים מביט בלוקאס באופן שגורם לרומי לרוץ ולהסתתר מאחוריו. אולי היא צריכה לקרוא לאִמה?

"לוקאס. זאת אחותך?"

ידו של לוקאס נשלחת ודוחפת את רומי עוד יותר אחורה. "כן."

הכול מאוד מוזר.

היא מעולם לא ראתה את לוקאס כל כך רציני ומפחיד בעבר - אולי רק כשכעס עליה, וגם אז לא היה כל כך נחוש.

הוא ניצב ומביט בילד בעל העיניים השחורות, עד שזה מפנה את גבו אליהם... והולך.

"בואי," לוקאס מושך את ידה. "הולכים."

"אבל..."

הוא לא מותיר לה שום ברירה.

"אימא."

אִמה מסובבת את ראשה אליהם במהירות ובחייכנות.

"כן, מתוק?"

לוקאס מתקרב אליה מעט.

"לומבארדי נמצאים כאן."

ופשוט כך, כולם קמים על רגליהם מיד.

""או-קיי," אִמה מחייכת אליה בנועם, "הגיע הזמן ללכת."

מאוכזבת, רומי מביטה בפארק השעשועים מאחוריה, תוהה מתי תוכל לחזור אליו שוב, אם בכלל.

הנהג ממתין להם ברכב ומסמן להם להיכנס פנימה.

"נהניתם?"

"מאוד, תודה."

אִמה מושיבה אותה ואת לוקאס קודם ואז מתיישבת במושב הקדמי, מסמנת לנינה להתיישב איתם מאחור.

רומי מביטה דרך שמשת הרכב כשהם מתרחקים, ולרגע, היא בטוחה שהיא רואה את הילד ההוא, עם השיער השחור והעיניים השחורות.

"לוקאס," היא לוחשת, "אפשר לשאול אותך שאלה?"

לוקאס מביט סביבו ומוודא שאיש אינו קשוב לנאמר בין שניהם.

"כן."

רומי מנמיכה את קולה עוד יותר, חוששת ולא בטוחה ממה. "מה זה 'לומבארדי'?"

הוא מביט בה, כאילו שוקל את דבריו.

ואז הוא מתקרב אליה ולוחש.

"האויב."