ארמדילים

1

שלא היה זה כך, כך נדמָה לו. לא צהוב כמו קרם. דביק יותר מקרם. דביק, מִשְחָתִי. נדבק לבגדים, נכנס דרך הפתח במעיל, נכנס לנעליים הצבאיות, מספיג את הגרביים. בין הבהונות, קר, מרגישים בו לאחר מכן.

"נוכֵחַ!" אמר קול של גרון גדוש.

"היכנס," הוא ענה. לא "תיכנס", אלא "היכנס." כך היה עליהם לומר.

ואז הקול מהחוץ אמר "חוֹם," ובחור ספוג בבוץ התגלגל לעברו ברעש.

"לא קר," אמר הבחור שהגיע, "אבל היה כדאי לחזק עוד קצת את הקורה הרוחבית..."

"זה ייעשה בהמשך," הוא אמר לו, בעודו מרגיש שהשני מסתדר ממול, מכוסה בבוץ, רטוב, נושם נשימות מקוטעות.

הוא דמיין את השלג לבן, קל, יורד בקו ישר אל הקרקע ולאחר מכן מונח עליה עד שהוא מכסה אותה בשמיכה לבנה של שלג. אבל השלג הזה שם, צהוב, לא ירד: הוא נסחף אופקית בגלל הרוח, נדבק לדברים, נגרר לאחר מכן על הקרקע ובין העשבים כדי למצוץ את האבק הדק של האדמה. הוא נעשה חוּם והפך לבוץ. ולזה קראו שלג כשאמרו שיש שלג בדרכי הגישה. שלג: בוץ כבד, קפוא, קר ודביק.

 

בכפר שלו ירד שלג פעמיים, הוא ישן, וכשהתעורר והביט מבעד לחלון השלג כבר נמס. בטלוויזיה השלג לבן. הוא מכסה הכול. במקומות ההם אנשים עושים סקי ומחליקים על השלג. והשלג אינו שוקע ואינו הופך לבוץ ואינו חודר לבגדים, ולאנשים יש מזחלות עם פעמונים ואפילו פרחים. בחוץ, לא: במורד הסלעי, כבשה, ג'יפ ובחורים אחדים הידרדרו באשמת השלג החום, החלקלק כסבון. ולא היו פרחים או עצים או מוזיקה. רק רוח וקור היו בחוץ.

"ממשיך לרדת שלג?" הוא ביקש לדעת.

הוא חש בחשכה שהבחור שהגיע מניד בראשו. הוא התעקש:

"ממשיך או לא ממשיך?"

"לא. כבר לא," השיב הקול באי חשק, בעייפות.

כעת, כשהוא שמע אותו משיב, הוא זיהה שהשני הניד בראשו מצד לצד. לאחר מכן הוארו פניו, אדמדמות: הוא ינק סיגריה שהדיפה ריח כמו של סיגריות "ג'וֹקי" הארגנטיניות.

"תביא שאכטה!" הוא ביקש, אבל כיוון שעבר עליו זמן רב כל כך בלי לדבר, קולו בקע שבור.

"מה?" ביקש להבין הבחור שהגיע.

"שאכטה! שלוּק!" הוא פקד.

האור האדום הקטן קרב אליו בעוד השני מסכים באמרו:

"טוב, בסדר...!"

הוא לקח את האור הקטן בזהירות. ללא כפפות, אצבעותיו הקשות לחצו קודם את ציפורניו של השני, ומהן החליקו עד לפילטר. זו הייתה סיגריית "ג'וקי," הוא זיהה אותה כשהייתה בפיו. הוא ינק ממנה פעמיים, ופעמיים התרחבה הנקודה האדומה וחיממה את פניו.

"בוא הנה, אמרת אחת!" מחה הקול.

"הנה, זהו," אמר הוא והחזיר את הסיגריה, שכעת, כשהקטע הבוער גדל וחצה את האוויר השחור, דמתה לחרק מעופף, מאיר.

"לא אמרו שיש הרבה סיגריות?" המשיך השני במחאתו, יונק מהסיגריה.

"זה נכון שיש," אמר הוא. "אבל בוא נחסוך!"

"כמה יש?"

"בערך ארבעים קרטונים: כמעט ארגז."

"זה משהו כמו ארבע מאות חפיסות...!" התפעל השני, פולט לעברו עוד עשן.

"כן," הוא אמר. לא התחשק לו לחשב.

"וכמה אנחנו?" הוא שאל.

"עכשיו עשרים ושישה, או עשרים ושבעה," אמר הוא.

"זה הרבה!"

"הרבה מה?"

"אנשים," אמר השני והציע לו: "אתה רוצה את הסוף?"

"כן," אמר הוא ואסף את האור הקטן באוויר וינק עד שהרגיש את תערובת עשן הטבק וטעם הקרטון והפלסטיק של הפילטר שנשרף. הוא כיבה אותה על הקרקע, ואמר:

"נגמרה..."

השני דיבר. הוא רצה לדעת:

"מי שומר על הסיגריות...?"

"אחד, פִּיפּוֹ פֶּסְקָדוֹר."

"פיפו? והוא שווה משהו?"

"לא יודע," הוא אמר. הוא עמד להביע דעה, אבל לא ידע מי זה שהגיע. הוא חיפש את הפנס. הוא מישש את האדמה הקשה, את התיק עם האקדחים, ולאחר מכן בוץ, ואז סמרטוט ניקוי ועוד בוץ ולאחר מכן נגע בארגז הכלים. הוא הכניס את האצבעות עד שמצא את פנס הפלסטיק הקטן. הוא האיר על הרצפה. באור שחזר הוא זיהה את פני הדובר. זה היה פּוֹרְטֶנְיוֹ[1] אחד, לוּסִיאָנִי.

"אתה לוסיאני," הוא אמר.

"כן, למה?"

"רציתי לדעת. אתה יודע לחשב טוב?"

השני אמר שכן והוא שאל:

"כמה זה יוצא? יש ארבעים קרטונים ארוכים שלמים."

"כבר חישבתי לך," אמר לוסיאני, "זה ארבע מאות קופסאות של עשרים. אילו היינו עשרים היו צריכות להיות עשרים קופסאות לכל אחד. כולם מעשנים?"

"לא. לא כולם."

"אז זה צריך להיות בערך ככה: עשרים קופסאות לכל אחד."

"חודש של עישון, פחות או יותר," הוא אמר.

"חודש או יותר, לפי כמה שאתה מעשן."

"היה צריך," הוא חשב ודיבר, "להשיג עוד סיגריות."

"והאחרים? מה הם אומרים?"

"הם אומרים שצריך לחפש עוד סוכר. התורכי מחפש סוכר. האנשים רוצים דברים מתוקים," הוא הודיע.

"מה זאת אומרת שאין סוכר?" אמר לוסיאני. "מי שומר על הסוכר?"

"פיפו פסקדור," הוא אמר.

"והוא למטה?"

"מה?"

"פיפו: פיפו למטה?"

"כן," הוא אמר.

"היי, פיפו!" צעק לוסיאני וקולו הדהד במחילה התת־קרקעית.

מלמטה נשמע קול מהסה.

"מה קרה?" אמר לוסיאני.

"אל תצעק," הוא הסביר לו בקול נמוך: "הם ישנים!"

"היי, פיפו!" אמר לוסיאני, מפיח מהבל פיו במילים, כדי שתגענה רחוק בלי להעיר איש: "כמה סוכר נשאר?"

"מי אתה?" שאל הקול מלמטה.

"לוסיאני."

"אז מה לכל הרוחות אכפת לך!" אמר פיפו.

"רציתי לדעת," הוא הצטדק.

"לדעת, לדעת!" מחה פיפו. "למה אתה לא עובד...!"

"אני עובד," אמר לוסיאני.

"טוב... אין סוכר, בחור," אמר פיפו: "יש רק למָאטֶה[2] של הבוקר ולמקרה שיבואו הקצינים. ועכשיו תשתוק! היי, קיקיטו!" קולו של פיפו פנה אליו.

"מה?"

"אתה יודע מה?"

"לא. מה?"

"תגיד לדפוק הזה שישאל פחות שאלות ושיצא החוצה וישיג סוכר."

"טוב, בסדר..." הוא אמר ושב להביט בפניו של לוסיאני באור העמום שנפלט מהפנס שהיה שעוּן על קיר הבוץ.

 

אסור לעולם להאיר על הפנים בפנס. בהתחלה, כשמישהו היה מבקש פנס, תמיד העבירו לו אותו דולק, והפנו את האור אל הפנים. זה הכאיב: העיניים כאבו והפסקת לראות לרגע. למטה – מרוב שחשוך – ובחוץ, כי מסתובבים תמיד בלילה ובקור, האור מכאיב בעיניים. מישהו היה מאיר על הפנים והעיניים היו מתמלאות בדמעות, והן היו כואבות מאחור והראייה הייתה אובדת. אחר כך הדמעות זלגו ושרפו את עצמות הלחיים שהיו שרופות מהשמש בתעלות. הן צרבו.

 

לאחר מכן לוסיאני שתק. מי שמגיע מדבר כשהוא נכנס. מי שמגיע בא לאחר שעבר עליו זמן רב בלי לדבר, מרוב שהוא הלך בחשכה, מרוב שעשה שמירות על איזה הר, מחכה לחשכה. הוא בא לאחר שתיקה שנמשכה זמן כה רב, שכשהוא מוצא את עצמו בחוֹם הוא מתחיל לדבר.

כמו שכשהם מתעוררים: הם מתעוררים ומתחילים לדבר.

בארובה הצדדית כמה התחילו להתעורר. קולותיהם נשמעו:

"מה השעה?" אמר קול דקיק, דביק משינה.

"שבע."

"בלילה?" היה זה אותו הקול.

"כן, בלילה."

"אה..."

"לא!" קטע אותם קול אחר, בניגון של העיר קורדובה, "השעה עמדה להיות שבע בצהריים!"

מישהו צחק. מישהו קילל. בין הרעשים הללו היו רעשים אחרים, כמו של קסדות וכדים נחבטים. אחד דיבר:

"אה... הלו, אורוגוואִי!"

"מה?" נשמעה התשובה.

"רציתי לדעת... אם אתה אורוגוואִי, למה לכל הרוחות אתה כאן?"

"כי רשמו אותי בתור ארגנטיני. אני ארגנטיני!"

"מזל!" אמר קול מנומנם.

"תשמע... אז למה קוראים לך אורוגוואִי?"

"כי נולדתי שם, באתי כשהייתי קטן..."

"אורוגוואי חרא של מקום...!"

"כן," זה היה קולו של האורוגוואִי, "הזקן שלי אומר שזה חרא של מקום."

"הזקן שלך אורוגוואִי?"

"כן... 'מזרחי'!"

"והזקנה שלך?"

"לא. היא מתה. גם היא הייתה מאורוגוואי..."

"גַרְדֶל[3] היה אורוגוואִי..." אמר מישהו כדי לדלג על עניין המתה.

"לא... הוא היה צרפתי!" אמר האורוגוואִי.

"צרפתי ומזדיין בתחת," הוסיף מישהו, "קראתי את זה בספר על ההיסטוריה של הטנגו."

"גרדל... מזדיין בתחת?" פקפק בעל הקול הדקיק.

"כן," אמר זה שקרא. "הוא היה צרפתי ומזדיין בתחת ומסומם!"

לאחר מכן, הקול ששאל מה השעה התעקש:

"אז מה השעה...?"

"שבע וחמישה," השיב קולו של מי שידע את השעה, ולאחר מכן צעק: "הלו... להתעורר! בשמונה אתם יוצאים...!"

"טוב מאוד," אמר אחד. "ככה נוכל לנשום. ריח החרא פה כבר בלתי נסבל...!"

 

הקולות עלו מקשת הפח שחיברה בין הכניסה לארובה הצדדית. היו הדים, רעשים שהוחזרו על ידי קטעי האבן או הטיט הדחוס בין האבנים. מולו, לוסיאני נרדם. זה תמיד מרדים כשנכנסים לחוֹם. ראשו של לוסיאני נשמט קדימה ונשמע קול הרצועות המתרופפות והאבזמים שהיכו על משהו חלול: ארגז או קסדה. לאחר מכן נשמע קול שבא מהחוץ.

"נוכח!"

"היכנס," הוא ענה. לא "תיכנס", אלא "היכנס."

"חום, חום," אמר הקול מהחוץ ומישהו הופיע, מתגלגל במגלשה הקשה של הכניסה. לאחר הגוף, נפלו על לוסיאני כל מיני חתיכות וגושים של טיט. הוא התלונן, אבל המשיך לישון.

"זהירות, יש שם אחד ישן," הוא הזהיר והורה על הקסדה של לוסיאני באמצעות פנס הפלסטיק. "ומי אתה?" הוא שאל. הוא לא הכיר את הפנים הללו, לבנות וכל כך מגולחות.

"רוּבְּיוֹנֶה, מהשביעי," אמר החדש, "הייתי באספקה..."

"ומי שלח אותך...?"

"התורכי," הוא אמר והסביר: "הבאתי סוכר!"

ואז הוא סרק אותו באלומת הפנס וראה כיצד הוא פותח את מעילו ושולף מבין בגדיו שקית של סוכר, שקית גדולה כחזהו, שגרמה לאחד מכפתורי המקטורן לעוף. הוא הרים אותה בקושי ולאחר מכן הראה אותה, את שקית הנייר שלאורו הזהוב של הפנס נראתה חומה.

"היא רטובה," הוא הבהיר, "היא נרטבה לי אתמול בלילה... היא הייתה אצלי וחיכיתי לתורכי והוא לא בא..."

"פיפו!" הוא קרא.

"ששש..." היסו אותו מלמטה.

"אפשר?" הוא אמר, מנמיך את קולו. "אפשר לייבש סוכר רטוב?"

"אם יש זמן, אז כן," אמרו מלמטה. "ואם לא, אתה יודע מה?" שאל הקול.

"לא, מה?"

"אם לא, אוכלים אותו רטוב. הגיע סוכר?"

"כן," הוא אישר.

"מי השיג?"

"אחד חדש. קוראים לו רוביונה. הוא בא מ־LC."

"מי שלח אותו?"

"התורכי. התורכי שלח אותו."

"עוד חדשים...!" מחו למטה. היה זה קולו של הבחור שכונה פיפו פסקדור, כי הוא דמה לליצן מהטלוויזיה של רוסריו שזה היה הכינוי שלו.

"כן," אמר הוא, "עוד חדשים..."

"מה הוא? מטורטר?"

"לא, שרות חובה," הוא הבהיר.

"טוב... עדיף... קיקיטו?"

"מה?"

"תעביר לי את הסוכר ואל תעשו עוד בלגן... בסדר?"

הוא כיבה את הפנס, התכופף לעבר המחילה שהובילה למחסן ולא אמר "כן."

למטה, ההשתקפות הכחלחלה של להבות תנור האירה חלל באורך שישה מטרים, שהיה מלא סחורות, שקים ומדפי עץ. במקום הסתובב בחור עירום למחצה, פניו רזות, מתכווצות בטיקים. זה היה פיפו שהניף את זרועותיו כדי לקבל את השקית.

"זה משהו בסביבות חמישה עשר קילו!" הוא אמר כשקיבל אותה.

"כל כך הרבה?" שאל הוא, נזהר שהשקית לא תיפול ארצה.

"כן, לפחות חמישה עשר."

"לא, זה עשרה קילו. אלא שזה בטח ספג מים בלילה," אמר רוביונה.

"חמישה עשר קילו! כתוב כאן," אמר פיפו, "שזה חמישה עשר קילו." ולאחר מכן ביקש: "קיקיטו... תשתיק אותו!"

"מה קורה להוא שמה?" שאל רוביונה.

"שום דבר. כמה ישנים במחסן: אל תעשה יותר רעש."

"טוב, בסדר..."

"אתה רוצה משהו? אתה צריך משהו?"

"סיגריות. יש סיגריות?"

"כן," הוא אמר, והעביר לו "ג'וקי" לבנה.

"יש אש?" נדמה שהוא מתחנן.

"אין לך?" הוא שאל, והיות שהשני לא ענה הוא השליך לעברו קופסת גפרורים אנגלית ואמר: "תשאיר אותה אצלך. אני אשיג עוד אחר כך..."

רוביונה הדליק גפרור ושאף. המנהרה התעננה בעשן הגופרית של הגפרור, וכשיצא העשן מלוא פיו התפשט במקום ריח התה האופייני של סיגריות "ג'וקי" הלבנות. הוא רצה לעשן:

"תן לי אחת...!" הוא דחק ברוביונה, שקירב לו את הסיגריה לפנים. הוא לקח אותה מהפילטר וינק ממנה בעוד השני מברר:

"ואוכל...? יש?"

"מנות קרב! הלילה נאכל מנות קרב קרות."

"למה קרות?"

"כדי לחסוך בפחם. היום לא כל כך קר. כשיהיה קר יגישו אוכל חם. אבל בכל מקרה, אחרי הארוחות מחלקים חליטת מאטה חמה. אתה אוהב מאטה?"

"כן," אמר רוביונה וסיפר: "אתמול שתיתי קפה..."

"קפה? קפה איפה?"

"במרפאה. לקחנו כמה קרים והרופאים נתנו לנו קפה וכוסית של אלכוהול..."

"באיזו מרפאה?"

"בבית החולים של הכפר."

"הרבה קרים?"

"לקחנו איזה חמישים... אבל בטח יש עוד: הם נשארו איפשהו שם!"

"וקפואים?"

"...כן. הרוב היו קפואים, וכמה היו קרים," אמר רוביונה והניד בראשו כך שיצר פס אדום דק באמצעות הקצה הבוער של ה"ג'וקי". קודם לכן כיבו את הפנס. האוויר היה שחור ומלא בריח של עשן.

 

"קפואים" היה הכינוי למתים. בהתחלה הפטרולים נהגו לקחת אותם עד למרפאה של בית החולים בכפר. לאחר מכן התרגלו להשאיר אותם. הם הלכו בין הקווים, ללא נשק, מניפים דגל לבן עם צלב אדום, והעמיסו קרים. "קרים" היו אלו שנפצעו או שברו עצם, וכמעט תמיד הייתה קופאת להם כף יד או כף רגל. אותם נהגו לקחת למרפאה, ואם היו ג'יפים ואנשים מתאימים, היו לוקחים אותם אחרי כן למרפאה של "מכלאת הציפורים", שבה נחתו מטוסים כדי לקחת עוד פצועים ולהביא תגבורות של אנשים, תרופות ומותרות לקצינים. כדי להגיע למכלאת הציפורים היה צריך לחצות את השדה שבו פגעו תמיד הטילים: ראו מרחוק מטוס בודד, שכאילו נשאר עומד באוויר, ומיד לאחר מכן היה מגיע טיל או שניים, שהמטוס ירה. הם היו פוגעים בשדה ומעלים עשן, גורמים לכדור של אש ולאחר מכן לפיצוץ שהרעיד את הכול, והאוויר היה נעכר בחומצה שבערה בַּפּנים. מי ירצה לחצות את השדה כדי לקחת פצועים? הפיצוץ מהדהד בִּפנים, בריאות, בבטן. זמן רב אחריו ממשיכים להרגיש כאב בשרירים שהתעוותו בִּפנים בגלל הרעש, בגלל הפיצוץ.

מפחיד לחצות את השדה ברגל, כי ידוע ששם פוגעים הטילים ונגררים על הקרקע – הכול שרוף – כאילו מחפשים משהו. אלה שמסתובבים שם פוחדים תמיד, ורואים את העיניים הקטנות שלהם בולשות לכל עבר. הרבה משתגעים. טיל אחד פוצץ ג'יפ: מספרים שכל אחד מהטילים הבריטיים עולה להם פי שלושים יותר מהג'יפים הבריטיים הטובים ביותר.

 

ואף אחד כבר לא רוצה ללכת למכלאת הציפורים. על זה הוא דיבר עם רוביונה. רוביונה אמר אותו הדבר: אף אחד כבר לא רוצה ללכת.

"חוץ מזה, עכשיו יורים עליך במרגמות."

"במרגמות? מאיפה...?"

"מפה למעלה. ממש מכאן, מההר..."

"טוב מאוד," אמר הוא, "ככה הם יגמרו פעם אחת ולתמיד."

"זה לא ייגמר... אומרים שהרוסים כבר עומדים להגיע."

"רוסים?" הוא שאל. רוביונה הסביר לו:

"כן: רוסים. אומרים שמגיעות נושאות מטוסים עם צנחנים. משהו בסביבות חמשת אלפים רוסים, שיפתיעו את הבריטים מאחור."

"הלוואי!" אמר הוא. "ככה הם יגמרו פעם אחת ולתמיד!"

"מה קרה?" שאלו צעקות מהארובה הצדדית.

"שום דבר," הוא צעק, ובעוד רוביונה דואג להסביר לאחרים שנושאות מטוסים רוסיות מגיעות, הוא סתם לו את הפה כדי שלא ימשיך לדבר והורה לו:

"שתוק!"

"מה קורה לך?"

"שום דבר. אל תדבר!"

"למה אני לא יכול לדבר?"

"כי לא מדברים על זה. על זה מדברים אחר כך, כשכולנו ביחד. בתשע אנחנו אוספים את החדשות ואומרים אותן."

"מה אתם? מי זה אתם?" הוא רצה לדעת.

"המאגים, ארבעת המלכים..."

"מי?" הוא שאל בפליאה.

"אנחנו: השולטים. אתה כבר תבין...!" הוא הבטיח.

רוביונה לא שב לשאול.

 

המלכים המאגים שולטים. הם ארבעה מלכים: הם שולטים. בהתחלה הם היו חמישה, אבל שניים מתו: הסַמָּל וּוִיטֶרְבּוֹ. את שני אלו קצינים מהצי דרדרו במורד. הם נסעו בג'יפ. שניים נהרגו, נותרו שלושה, אבל לאחר מכן הגיע ויטרבו, הבן דוד של ויטרבו שקראו לו "התרנגול", ועכשיו הם ארבעה מלכים: הוא, ויטרבו החדש – התרנגול, התורכי והמהנדס.

לימדו את זה כל חדש שהגיע: ויטרבו הקודם והסמל נהרגו. הם באו בג'יפ אנגלי שהצבא צבע מחדש בצבעים ארגנטיניים. אלו מהצי סימנו והם עצרו כדי להראות את המסמכים, אישורי מעבר, דברים כאלו. אלו מהצי לא נתנו להם לעבור: הם רצו לראות מה יש להם מאחור, בג'יפ. והיו להם ברזנטים של אוהלים וחבילות צמר – ציוד גנוב – לארמדיליה, למקום של הארמדילים. אז הם אמרו שאין להם כלום, שהם לא יראו כלום, והתחילו לנסוע. ואחרי איזה רגע ירו לעברם. שני קצינים, במא"ג של חיילי החובה, ירו עליהם, והג'יפ החליק בבוץ – השלג – והידרדר לעבר החוף, והיות שהייתה התרעה על הפצצה, אף אחד לא היה יכול ללכת לחפש אותם. הם נשארו שם, חצי הפוכים, גוססים, בדיוק כמו המנוע של הלֶנדרובֶר שלקח לו הרבה זמן עד שהוא כבה, פועל בשיא המהירות, נוהם ופולט עשן ואדים דרך צינורות המפלט עד שבסוף הוא רעד ונכבה.

 

היו מסבירים את זה לכל חדש: המאגים שולטים, אלו שהתחילו הכול. הסמל התחיל. הסמל צירף את התורכי, אותו ואת ויטרבו, כשהתחילו לבנות את תעלות הביצורים. הוא העמיד אותם מולו, תפס אותם מהמקטורנים, ניער אותם ואמר להם:

"אתם דפוקים?"

"כן, המפקד!"

"לא! אתם לא דפוקים, אתם פיקחים. אתם פיקחים?" הוא צווח.

"כן, אדוני הסמל," השיבו השלושה.

"אם כך," אמר להם הסמל, "תקבלו חופשה. תלכו רחוק יותר, לצד ההוא," הוא הורה להם על ההר, "ותחפרו שם."

הוא הסביר להם שהתעלות לא בסדר, שתכננו אותן במפקדה: ציירו אותן על מפה נחמדה. הוא אמר שהתעלות ההן יוצפו בגשם ושכולם יטבעו או יקפאו כמו דפוקים, ושהפיקחים צריכים ללכת רחוק ולחפור בהר, בלי לומר שום דבר לאף אחד.

"יש לכם חופשה," הוא אמר.

הוא נתן להם חופשה והם התחילו לחפור. בלילה הסמל השאיל להם חיילים כדי שיעזרו להם לחצוב בסלע. ביום רק שלושתם חפרו ולפעמים הסמל היה ניגש למקום כדי לראות כיצד מתקדמות העבודות.

לאחר מכן הוא הביא להם את המהנדס. חייל מגיוס חובה, מבֶּרְנָל, שעבד בחפירת בורות בחוות. המהנדס המציא את דרכי הניקוז, חיזק בקרשים את המסגרות ואת הגגות וניהל את המושאלים, שאותם הם היו לוקחים בלילה, עושים אתם סיבוב בהרים וגם דאגו להחליף אותם תמיד, כדי שאיש לא יכיר את המקום.

כך קראו לו: "המקום". הם השלימו אותו בשבועיים. לאחר מכן הציבו את הקורות הרוחביות.

"ומאיפה לכל הרוחות השיגו קורות רוחביות?"

"בנמל. פירקנו מזח ישן והבאנו אותן בג'יפ. היה לנו טרקטור וג'יפ. אחרי זה אלו מ"מכלאת הציפורים" לקחו מאתנו את הטרקטור ופעם אחרת הג'יפ הידרדר לנו – הסביר המהנדס. ואז שב וסיפר לרוביונה כיצד נהרגו ויטרבו האחר והסמל, כשהמקום כבר היה בנוי, המקום שלא נקרא כבר "המקום" אלא "הארמדילים", או בדרך כלל "הארמדיליה".

[1] Porteños – כינוי לאנשי בואנוס איירס ופרבריה.
[2] משקה עשוי חליטת עלים שמקורו בדרום אמריקה.
[3] Carlos Gardel – מגדולי זמרי הטנגו בארגנטינה בשנות העשרים והשלושים. המחלוקת על מקום הולדתו, אורוגוואי או צרפת, נותרה עד היום. מצא את מותו בתאונת מטוס בשנת 1935, במֵדֵיִין, קולומביה.