זוליכה פוקחת עיניים

פרק א
יום אחד
 

זוּלֵיכָה פוקחת עיניים. חשוך כאן כמו במרתף. מאחורי הווילון הדק נאנחים ברווזים מנומנמים. סייח בן חודשו משרבב את שפתיו, מגשש אחר עטיני אִמו. מעבר לאשנב, למראשות המיטה, נשמעת אנחה עמומה של סערת ינואר. אבל מהסדקים לא חודרת רוח. תודה למוּרטָזה, שאטם את החלונות לפני שהתחיל הקור. מורטזה הוא בעל בית טוב. והוא בעל טוב. הוא נוחר נחירות מתגלגלות בחגיגיות באגף הגברים. תישן חזק, השינה העמוקה ביותר היא לפנות בוקר.

הגיע הזמן. אללה כַּבּיר, עזור לי לעשות מה שתכננתי, ושלא יתעורר אף אחד.

זוליכה מורידה בלא קול רגל אחת עירומה, אחר כך את השנייה, היא נשענת על האח ועומדת. בלילה האח כבתה, החום נעלם, וכפות רגליה נכוות מהרצפה הקרה. לא כדאי לנעול נעליים, בהן לא תצליחי לחמוק בחשאי כחתול, איזה קרש יחרוק בוודאי. לא נורא, זוליכה תסתדר. היא נשענת בידה על צדו המחוספס של התנור וחומקת אל היציאה מאגף הנשים. צר ודחוס כאן, אבל היא מכירה כל פינה, כל מדף ואצטבה: מחצית חייה היא מסתובבת הלוך ושוב כמטוטלת, נושאת קערות מלאות ולוהטות מהדוד הרותח אל אגף הגברים, אחר כך נושאת קערות ריקות וקרות בחזרה מאגף הגברים.

כמה שנים היא כבר נשואה? חמש־עשרה מתוך השלושים? ואולי אפילו יותר ממחצית חייה? צריך לשאול את מורטזה, כשיהיה לו מצב רוח מתאים, שהוא יעשה את החשבון.

לא להיתקל בשטיח. לא לגעת ברגל היחפה בארגז עם קצות המתכת, מימין, על יד הקיר. לצעוד מעל הקרש החורק שבפינת התנור. להחליק ללא קול דרך וילון הכותנה המודפסת שמבדיל את אגף הנשים בבקתת העץ מאגף הגברים... הנה הדלת, היא כבר לא רחוקה.

הנחירות של מורטזה קרובות יותר עכשיו. תישן, תישן בשם אללה. אישה לא צריכה להסתיר דבר מבעלה, אבל לפעמים היא מוכרחה, מה לעשות כשמוכרחים.

עכשיו העיקר הוא לא להעיר את הבהמות והעופות. בדרך כלל הם ישנים באסם תבואות החורף, אבל כשקר מאוד מורטזה מצווה להכניס את הבהמות הצעירות ואת הפרגיות הביתה. האווזים לא זזים, אבל הסייח מקיש בפרסותיו, מטלטל את ראשו. הוא התעורר, לעזאזל. הוא רגיש, הוא יהיה סוס טוב. היא מושיטה את ידה אל זרבוביתו הקטיפתית. תירגע, אנחנו מכירים. הוא נושף בנחיריו בתודה בתוך כף ידה, הוא הכיר אותה. זוליכה מקנחת את אצבעותיה הלחות בכותונתה, ודוחפת קלות את הדלת בכתפה. הדלת העבה, שוליה מרופדים בלֶבֶד בגלל החורף, נפתחת בכבדות. דרך הסדק דואֶה פנימה ענן כפור צורב. היא פוסעת בצעד גדול, נזהרת שלא לדרוך על סף הדלת הגבוה: זה מה שחסר לה, דווקא כעת לדרוך עליו, ובכך לעורר את הרוחות הרעות, טפו־טפו! – והנה היא כבר בפרוזדור. היא סוגרת את הדלת ומשעינה עליה את גבה.

תודה לאללה, היא כבר עשתה חלק מהדרך.

בפרוזדור קר כמו ברחוב, הקור צובט את העור, הכותונת לא מחממת. זרמי אוויר קר כקרח מכים בכפות רגליה דרך סדקי הרצפה על המדרגות החשופות. אבל זה לא נורא.

מה שנורא נמצא מעבר לדלת שממול. המכשפה הזקנה, ככה היא קוראת לאוּפֶּרִיכה חמותה בינה לבין עצמה. תודה לאל עליון, חמותה והיא לא גרות באותה בקתה. בית המשפחה של מורטזה מרווח, שתי בקתות מחוברות זו לזו עם פרוזדור משותף. ביום שמורטזה בן הארבעים וחמש הביא הביתה את זוליכה בת החמש־עשרה אופריכה בעצמה, פניה מעוותות בכאב עינויים, גררה את ארגזיה הרבים, את החבילות ואת כלי האוכל אל בקתת האורחים והשתכנה בה. "אל תיגע!" היא צעקה באיום על בנה כשהוא ניסה לעזור לה לעבור. והיא לא דיברה אתו במשך חודשיים. באותה השנה היא הלכה והתעוורה במהירות וללא תקנה, ולאחר זמן מה גם התחרשה. שנים אחדות לאחר מכן כבר הייתה עיוורת וחרשת כמו אבן. אף על פי כן כעת היא מדברת הרבה, ללא הרף.

איש אינו יודע בת כמה היא. היא טוענת שהיא בת מאה. לא מזמן מורטזה ישב וחישב. זמן רב הוא ישב, ולבסוף הודיע: אימא צודקת, היא באמת בת מאה בערך. הוא היה בן הזקונים, ועכשיו גם הוא עצמו זקן כמעט.

המכשפה הזקנה מתעוררת בדרך כלל מוקדם בבוקר לפני כולם, ומביאה לפרוזדור את אוצרה השמור היטב: סיר לילה הדוּר מחרסינה לבנה כחלב, שעל צדו מצוירים עלי תירס כחולים עדינים, ויש לו מכסה מוזר ומופלא. מורטזה הביא לה אותו אי־פעם במתנה מקָזָן. זוליכה אמורה לחוש לקריאת חמותה, לרוקן ולרחוץ בזהירות את הכלי יקר־הערך, דבר ראשון לפני שהיא מסיקה את התנור, מעמידה את הבצק שיתפח ומובילה את הפרה אל האבוס. אוי ואבוי לה אם תישן ולא תספיק לבצע את משימות הבוקר הללו. זה קרה פעמיים במשך חמש־עשרה שנה, והיא לא רוצה להיזכר במה שהיה אחר כך.

מעבר לדלת שורר עדיין שקט. נו כבר, זוליכה, תרנגולת רטובה, הזדרזי. זֶ'בֶּגיאן טָבִּיק – תרנגולת רטובה – ככה לראשונה קראה לה אופיריכה. זוליכה לא הרגישה איך לאחר זמן מה גם היא עצמה החלה לכנות את עצמה כך.

היא מתגנבת אל מעמקי חדר הכניסה, אל הסולם המוביל לעליית הגג. היא ממששת את המעקה החלק, המהוקצע. השלבים תלולים, הלוחות הקפואים במקצת גונחים בקול לא נשמע כמעט. נודף ריח של עץ רטוב, אבק קפוא, עשבים יבשים, וריח עדין מאוד של אווז מומלח צונח ממרום. זוליכה מטפסת. שאון הסערה הולך ומתקרב, הרוח מכה בגג ומייללת בפינות.

בעליית הגג היא מחליטה לזחול על ארבע. אם תצעד, יחרקו לוחות העץ בדיוק מעל ראשו של מורטזה הישן. על ארבע היא יכולה לזחול בגנבה, משקלה אינו ולא כלום, מורטזה מרים אותה ביד אחת, כאילו היא טליה. היא מושכת את כותונת הלילה אל חזה כדי לא להתלכלך באבק, מפתלת אותה, מחזיקה את הקצה בין שיניה, מגששת ומשתחלת בין הקופסאות, התיבות, המכשירים העשויים מעץ, זוחלת בדייקנות בין הקורות המונחות לרוחב. מצחה נתקע בקיר. הנה זה לבסוף.

היא מתרוממת קצת, ומציצה דרך הצוהר הקטן של עליית הגג. באפלה האפורה־כהה של טרם שחר רק בקושי אפשר להבחין בבתים המכוסים שלג של יוּלְבָּש, כפר מולדתה. מורטזה סָפַר פעם, ויצא לו שיש בכפר יותר ממאה חצרות. כפר גדול, מה יש לומר. דרך כפרית מתעקלת קלות עד האופק, כמו נהר. פה ושם כבר נדלק האור בחלונות. מהר, זוליכה.

היא מתרוממת ומתמתחת. בכפות ידיה מונח משהו כבד, חלק: אווז מומלח. הקיבה מיד נרעדת, נוהמת בתובענות. לא, אסור לקחת את האווז. היא עוזבת את העוף ומחפשת הלאה. הנה! מימין לאשנב של עליית הגג תלויות יריעות גדולות וכבדות שהתקשו בקור. ניחוח דקיק של פרי נודף מהן. לֶדֶר מתפוחים, שהתבשל בקפדנות בתנור, נפרש על לוחות עץ רחבים בדייקנות, התייבש על הגג בהשגחה קפדנית, ספג שמש אוגוסט לוהטת ורוחות ספטמבר קרירות. אפשר לנשוך ממנו חתיכה קטנה־קטנה ולמצוץ זמן רב, לגלגל בחיך את החתיכה החמצמצה המרשרשת, ואפשר לדחוס לפה חתיכה גדולה וללעוס, ללעוס את הגוש הגמיש, ולירוק מדי פעם את הגרעינים המזדמנים אל כף היד... הפה מזיל ריר תיכף ומיד.

זוליכה תולשת יריעות אחדות מהחבל, מגלגלת ומהדקת אותם מתחת לבית שחיה, מעבירה את ידה על הנותר. יש הרבה, עדיין נשאר הרבה. מורטזה לא ינחש.

ועכשיו ללכת בחזרה.

היא נעמדת על ברכיה וזוחלת אל הסולם. גליל הלדר מפריע לנוע מהר. הנה עכשיו היא באמת תרנגולת רטובה, היא לא חשבה לקחת אתה איזשהו סל או תיק. היא יורדת במדרגות הסולם לאט, על קצות כפות רגליה המכווצות, כי היא כבר לא מרגישה אותן, הן איבדו תחושה. כשהיא מגיעה לשלב האחרון של הסולם הדלת בצד האגף של אופריכה נפתחת ברעש, וצללית בהירה, שכמעט קשה להבחין בה, צצה בדלת השחורה. מקל הליכה כבד מכה ברצפה.

"יש שם מישהו?" שואלת אופריכה את החשכה בקול גברי נמוך.

זוליכה קופאת על מקומה. לִבה פועם ובטנה מתכווצת לכדור קרח. היא לא הספיקה... הלדר בבית שחיה מפשיר, מתרכך.

אופריכה פוסעת צעד אחד קדימה. במשך חמש־עשרה שנות עיוורון היא למדה בעל פה את הבית, היא צועדת לאורכו ולרוחבו בביטחון, בחופשיות.

זוליכה מטפסת עוד כמה שלבים בסולם, מהדקת במרפקה את גוש הלדר שהתרכך אל חזָהּ ביתר כוח. הזקנה מפנה את סנטרה לצד אחד, אחד כך לצד השני. היא הרי לא שומעת כלום, היא גם לא רואה, אבל היא מרגישה, המכשפה הזקנה. אין מה לומר – היא אופריכה. המקל שלה מכה חזק יותר, קרוב יותר, קרוב יותר. אֶח, היא תעיר את מורטזה...

זוליכה קופצת ועולה בעוד שלבי סולם אחדים, נלחצת אל המעקה, מלחלחת את שפתיה שיבשו.

הצללית הלבנה נעצרת לרגלי המדרגות. אפשר לשמוע איך הזקנה מרחרחת, מושכת אוויר בנחיריה ברעש. זוליכה מקרבת את כפות ידיה אל פניה: אין מה לעשות, יש להן ריח של אווז מומלח ושל תפוחים. פתאום אופריכה מזנקת בזריזות קדימה, ומכה במקל על שלבי הסולם, ממש כאילו היא כורתת וחוצה אותם לשניים בחרב. קצה המקל שורק היכן שהוא, קרוב מאוד, וחודר אל תוך לוח עץ במרחק אצבע מכף רגלה החשופה. זוליכה כמעט מתעלפת מפחד, היא מרגישה כאילו הפכה לבצק מרוח על שלבי הסולם. אם המכשפה הזקנה תכה שוב... אופריכה ממלמלת משהו לא ברור, ומושכת אליה את המקל. סיר הלילה משמיע צלצול עמום בחשכה.

"זוליכה!" צווחת אופריכה בקול גדול שמכוון להגיע גם לאגף של בנה.

ככה מתחיל הבוקר בבית הזה בדרך כלל.

בגרון מיובש זוליכה בולעת גוש ליחה סמיך. האם הצליחה לחמוק? היא מניחה את רגלה בזהירות וזוחלת למטה על מדרגות הסולם. היא עוצרת לכמה שניות.

"זולייכ־ה־ה־ה!"

כעת הגיע הזמן. חמותה לא אוהבת לחזור בפעם השלישית. זוליכה מתקרבת אל אופריכה, "כבר אני טסה, אני טסה, אימא!" היא לוקחת מידיה את הסיר הכבד, המכוסה לחות דביקה וחמה, כפי שהיא עושה בכל יום.

"הופיעה לה התרנגולת הרטובה," רוטנת חמותה, "כל היום רק לישון ולישון, עצלנית..."

מורטזה התעורר כבר כנראה מהרעש, ועלול לצאת אל חדר הכניסה. זוליכה מועכת מתחת לבית שחיה את הלדר המגולגל (שלא יאבד לה בחוץ!), מגששת ברגליה, מוצאת על הרצפה את מגפי הלֶבֶד, ויוצאת בריצה החוצה. הסערה מכה בחזה, חופנת אותה באגרופה, מנסה לתלוש אותה ממקומה. כותונתה מתרוממת כפעמון. המרפסת הפכה בלילה לערמת שלג. זוליכה יורדת למטה, מגששת ברגליה בזהירות את המדרגות. היא משתרכת אל ביתן בית השימוש, שוקעת בשלג כמעט עד הברכיים. היא נלחמת ברוח כדי לפתוח נגדה את הדלת. היא מטילה את תוכנו של סיר הלילה אל תוך הבור הקפוא. כשהיא חוזרת הביתה אופריכה כבר לא שם, היא הסתלקה אל האגף שלה.

על הסף היא פוגשת את מורטזה מנומנם, בידו מנורת נפט. גבותיו הסבוכות קלועות זו בזו בשורש האף, קמטי השינה על לחייו עמוקים, כאילו חרוטים בסכין.

"השתגעת, אישה? בסערה – עירומה לגמרי!"

"אני רק לקחתי את הסיר של אימא שמה ובחזרה..."

"את רוצה עוד פעם להיות חולה חצי חורף? ולהשאיר את כל הבית עלי?"

"מה פתאום, מורטזה! אני לא קפאתי בכלל, תראה!" זוליכה מושיטה את כפות ידיה האדמדמות, כשהיא מהדקת בחוזקה את מרפקיה אל מותניה. הלֶדֶר נלחץ מתחת לבית שחיה. האם רואים משהו מתחת לכוּתונת? אריג הכותונת שנרטב בשלג נדבק אל גופה.

אבל מורטזה כועס ולא מביט עליה אפילו. הוא יורק הצִדה, מחליק בכף ידו את גולגולתו המגולחת, מיישר את זקנו המדובלל.

"תעשי אוכל. ותתכונני לצאת אחרי שתנקי את החצר. אנחנו נוסעים."

זוליכה מהנהנת בראש כפוף ונעלמת מאחורי הווילון.

זה הצליח! היא עשתה זאת, היא, התרנגולת הרטובה! קדימה, זוליכה, קדימה! והנה זה, הנה השלל: שני גלילים של לדר מקומט, מגולגל, דבוק, הכי טעים בעולם. האם תצליח להחביא אותם היום? ואיפה להחביא את האוצר הזה? אי אפשר להשאיר את זה בבית: כשהם ייצאו מהבית, אופריכה תחטט לה בחפצים. היא חייבת לשאת את זה אִתה על גופה. זה מסוכן, כמובן. אבל היום אללה עומד כנראה לצִדהּ, אז חייב להיות לה מזל.

זוליכה עוטפת ומהדקת את הלדר בסמרטוט ארוך וכורכת אותו סביב מותניה. היא מכסה אותו בכותונת הלילה, ועליה היא לובשת קוּלְמֶק ומכנסיים רחבים. היא קולעת את צמותיה ומתעטפת במטפחת.

דמדומי הבוקר הסמיכים מעבר לאשנב למראשות משכבה הולכים ונעשים קלושים, מדוללים באור החלוש של בוקר החורף. זוליכה פותחת לרווחה את הווילונות: כל דבר טוב יותר מאשר לעבוד בחושך. מנורת הנפט שעומדת בפינת האח מטילה אור קלוש אלכסוני גם על אגף הנשים, אבל מורטזה הקמצן סובב את הפתיל שיהיה כה נמוך, עד כי הלהבה בקושי נראית לעין. לא נורא, היא יכולה לעשות את כל זה גם בעיניים עצומות.

מתחיל יום חדש.

 

עד הצהריים נרגעה סופת הבוקר, והשמש הגיחה אל רקיע בהיר שהכחיל. הם יוצאים להביא עצים לתנור.

זוליכה יושבת באחורי המזחלת, גבה אל מורטזה, מתבוננת בבתים המתרחקים של יולבש. ירוקים, צהובים, כחולים כהים – הם נראים כמו פטריות צבעוניות מתחת להררי השלג. נרות לבנים וארוכים של עשן נמסים ונעלמים בתכלת הרקיע. השלג חורק בשאון ובמתיקות מתחת לפסי המזחלת. הסוסה סָנדוּגַץ' משתובבת בכפור המקפיא, מנחררת, ומדי פעם מנערת את רעמתה. פרוות הכבשים הישנה מתחתיה מחממת את זוליכה. הסמרטוט העוטף את האוצר שעל הבטן גם הוא מחמם. אם רק תספיק ותצליח להחביא אותו היום.

הידיים והגב דואבים. בלילה הצטבר הרבה שלג, וזוליכה עורמת אותו במשך זמן רב לתלוליות בעזרת האת, כדי לפנות בחצר שבילים רחבים על מדרגות הכניסה, אל האסם הגדול, אל האסם הקטן, אל השירותים, אל אסם החורף, אל החצר האחורית. אחרי עבודה כזאת כל כך נעים לשבת ולהתבטל על המזחלת המיטלטלת קצובות, לשבת בנוחיות, להתכרבל במעמקי פרוות הכבשים הנודפת ריח, לתחוב את האגרופים המתקשחים אל תוך השרוולים, להניח את הסנטר על החזה ולעצום את העיניים...

"קומי, אישה, הגענו."

עצים ענקיים מקיפים את המזחלת. כרים לבנים של שלג מונחים על כפות ענפי האשוחים ועל ראשיהם השחים של האורנים. הכפור על ענפי הליבנה עדינים וארוכים, כמו שער אישה. קירות ענקיים של ערמות שלג. שתיקה לאורך קילומטרים רבים.

מורטזה קושר מגלשיים אל מגפי הלבד שלו, קופץ מהמזחלת, מטיל על גבו את הרובה, תוחב בחגורתו קרדום גדול. הוא נוטל לידיו את מקלות ההליכה, ובלי להעיף מבט צועד בבטחה כשהוא מפלס דרך אל מעבה היער. זוליכה הולכת בעקבותיו.

היער הסמוך ליולבש הוא טוב, עשיר. בקיץ הוא מצמיח תותים ענקיים ופטל שגרגיריו מתוקים. בסתיו צומחות בו פטריות ריחניות. יש בו הרבה חיות ציד. מתוך מעבה היער נובע וזורם נהר הצ'ישמֶה – בדרך כלל הוא שקט, נוח, מלא דגים זריזים וסרטנים מסורבלים. באביב הוא מהיר, רוטן ונפוח מרוב קרח נמֵס ובוץ. בזמן הרעב הגדול רק הם – היער והנהר – הצילו ממוות. וגם הרחמים של אללה, כמובן.

היום מורטזה הרחיק לנסוע, כמעט עד קצה דרך היער. הדרך הזאת נסללה בימי קדם, והובילה עד גבול החלק המואר של היער. אחר כך היא המשיכה אל קרחת יער מוקפת בתשעה אורנים עקומי גזע, ושם נקטעה. לא הייתה דרך הלאה משם. שם מסתיים היער ומתחיל האוּרמָן. יערות עבותים ירוקי עד, סבך עצים שנשברו בסערות, משכנן של חיות בר, רוחות יער, וכל מיני שדים טמאים. צומחים שם ברושים שחורים עתיקים, שצמרותיהם דומות לכידונים חדים, והם כה צפופים עד כי סוס לא יכול לעבור דרכם. אין שם בכלל עצים בהירים – רק אורנים אדמדמים, תרזות מנומרות, אלונים אפורים.

יש אומרים שמי שיחצה את האורמן יגיע לארצות המארי, אם ילך בכיוון ההפוך לשמש ימים רבים ברציפות. אבל איזה בן־אדם עם שכל בריא יעשה דבר כזה? אפילו בזמן הרעב הגדול אנשי הכפר לא העזו ללכת מעבר לגבול קרחת היער. הם לעסו קליפות של גזעי עצים, טחנו בלוטי אלונים, חפרו במחילות העכברים וחיפשו שם זרעים – אבל לאורמן לא העזו ללכת. ומי שהלך, לא ראו אותו יותר.

זוליכה נעצרת לרגע ומעמידה בשלג סל גדול. היא מתבוננת סביבה בדאגה – מורטזה לא היה צריך לנסוע כה רחוק.

"זה עוד רחוק, מורטזה? אני כבר לא יכולה לראות את סַנדוּגָץ' מעבר לעצים."

הבעל לא עונה. הוא מפלס את דרכו בקרקע הבתולה, מכוסה בשלג עד מותניו, נשען על שני מקלות ארוכים, ומוחץ את השלג החורק במגלשיו הרחבים. ענני הבל כפור קטנים מתנשאים מעל ראשו. לבסוף הוא עוצר ליד עץ ליבנֶה גבוה בעל צ'אגה מפוארת וטופח באישור על גזעו: זהו זה.

תחילה הם רומסים את השלג סביב העץ. אחר כך מורטזה משליך מעליו את מעיל פרוות הכבשים, אוחז בכל כוחו את הקרדום המעוקל, מכוון את הקרדום אל מרווח מואר בין העצים – כאן נחתוך, הוא אומר – ומתחיל לחטוב.

הלהב מתנצנץ בשמש ומבקע את צלע עץ הליבנה בצלילי "צ'אח" קצרים. "אח! אח!" עונה ההד. הקרדום חוטב את הקליפה העבה, המלאה שרטוטים שחורים של גבעות מופלאות, אחר כך חודר אל ציפת העץ הרכה־ורדרדה. השבבים ניתזים כדמעות. הד ממלא את היער.

עד האורמן שומעים, חושבת זוליכה בחרדה. היא עומדת במרחק מה, שקועה בשלג עד מותניה, מחזיקה בסל ומתבוננת איך מורטזה חוטב. הוא מרים את הקרדום אל על, מושך אותו קצת אחורה, גוו מתכופף בגמישות, והקרדום מושלך אל הציפה הלבנה שבצלע העץ. חזק הגבר, גדול. והוא עובד יפה. בעל טוב יצא לה, להתלונן זה חטא. היא עצמה קטנה, היא בקושי מגיעה לכתפיים של מורטזה.

עד מהרה מתחיל עץ הליבנה לרעוד יותר, להיאנח חזק יותר. הפצע שגרם הקרדום לגזע נראה כמו פֶּה שנפער בצעקה אילמת. מורטזה משליך את הקרדום, מנער מכתפיו סיקוסים וזלזלים, רומז בנענוע ראש לזולייכה: תעזרי. ביחד הם נשענים בכתפיהם על הגזע המחוספס ודוחפים אותו – יותר חזק, יותר חזק. נשמע רעש חריקה חזק ועץ הליבנה מתמוטט על הקרקע באנחת פרדה רמה, ומעליו מתנשא למרומים ענן של אבקת שלג.

הבעל דורך על העץ המנוצח בשתי רגליו ומקצץ את ענפיו העבים. אשתו תולשת את הענפים הדקים ואוספת אותם בסל. היא עובדת זמן רב, בשתיקה. הגב התחתון נשבר, הכתפיים כבדות מעייפות. הידיים קופאות למרות הכפפות.

"מורטזה, האם באמת אימא שלך כשהייתה צעירה הלכה לאורמן לכמה ימים, וחזרה שלמה ובריאה?" זוליכה מיישרת את גבה ומרימה את מותניה כדי לנוח קצת. "אשתו של המוּלא הקדוש סיפרה לי, היא שמעה את זה מהסבתא שלה."

הוא לא עונה, הוא מודד בקרדום ענף עקום שמזדקר מהגזע.

"הייתי מתה מפחד אילו הייתי מגיעה לשם. הרגליים שלי היו משותקות, כנראה. הייתי שוכבת על האדמה, עוצמת את העיניים ומתפללת בלי לקום כל עוד הלשון שלי מצליחה לזוז."

מורטזה מכה בחוזקה, והענף נחלץ ונתלש בתנועת הברגה, כשהוא הומה ומרטט.

"אבל אומרים שבאורמן התפילות לא עובדות. לא משנה אם תתפלל או לא תתפלל, בין כך ובין כך תמות. מה אתה חושב?" זוליכה מנמיכה את קולה: "יש בעולם מקומות שהמבט של אללה לא מגיע אליהם?"

מורטזה מניף לאחור את כתפיו עם הקרדום ומנחית אותו עמוק אל תוך הקורה. הקול מצלצל באוויר הקר. הוא פושט את אדרת הכבשים הבלויה, מנגב בכף ידו את גולגולתו החשופה שהאדימה מחום, ויורק בעונג אל כפות רגליו.

הוא חוזר לעבודתו.

עד מהרה הסל מלא. לא ניתן להרים משא כזה, אלא רק לגרור אותו. עץ הליבנה התנקה מענפים ונחתך לקורות. ענפים ארוכים קשורים בקפידה מונחים בתוך ערֵמוֹת השלג שמסביבם.

הם לא חשו בחשכה היורדת. כאשר זוליכה מרימה את עיניה אל השמיים, השמש כבר מסתתרת מאחורי טלאי עננים קרועים. משב רוח עז חולף בטיסה, הרוח שורקת, השלג מסתחרר.

"בוא ניסע הביתה, מורטזה, מתחילה סערה עוד הפעם."

הבעל לא עונה, הוא ממשיך לקשור בחבל את הקורות העבות. כשציבור הקורות האחרון קשור, הסערה כבר מייבבת בין העצים כמו זאב, בקול ממושך וזדוני.

הוא מצביע בכפפת הפרווה על הקורות: קודם נגרור אותן. ארבע קורות עם גדמי הענפים שנכרתו, כל אחת מהן ארוכה יותר מזוליכה. בגניחה מורטזה עוקר מן האדמה את הקצה של אחת מהן. זוליכה מחזיקה בקצה השני. להרים אותה בבת אחת – זה לא מצליח לה, היא מתחבטת, חופרת, מייצבת את עמידתה מול העץ העבה והמחוספס.

"נו כבר, אישה!" צועק מורטזה בחוסר סבלנות.

סוף סוף עלה בידה. היא מקיפה את הקורה בשתי ידיה, ומצמידה את חזה אל הלובן הוורוד של העץ הטרי, המכוסה זיפים דוקרים. הם צועדים אל המזחלת. הולכים לאט. ידיה רועדות. שרק לא ייפול מהיד, אלוהים שבשמיים, שרק לא ייפול מהיד. אם זה ייפול לי על הרגל אשאר נכה כל החיים. נעשה חם. פלגי זיעה לוהטים זורמים על גבה, על בטנה. הסמרטוט היקר מתחת לחזה נרטב כולו: הלדר יקבל טעם של מלח. זה לא חשוב, רק להספיק להביא אותו עוד היום...

סַנדוּגָץ' עומדת בצייתנות באותו המקום, מעבירה את משקלה מרגל לרגל בצייתנות. הקיץ הזה יש מעט זאבים, הכול ביד אללה, לכן מורטזה לא פוחד להשאיר את הסוסה לבדה לזמן רב.

כשהם גוררים את הקורות למזחלת זוליכה נופלת אל תוכה, משליכה מעליה את הכפפות, מרפה את הצעיף שעל צווארה. הנשימה כואבת, כאילו רצה דרך כל הכפר בלי הפסקה.

מורטזה צועד בחזרה אל הקורות בלי אומר. זוליכה קופצת מהמזחלת ונסחבת בעקבותיה. הם גוררים את הקורות שנותרו. אחר כך את צרורות הענפים העבים. אחר כך את הרכים.

כשהקורות מונחות על המזחלת, היער כבר מכוסה דמדומי חורף סמיכים. ליד הגדם של עץ הליבנה נשאר רק הסל של זוליכה.

"את הענפים הדקים את תביאי," מפטיר מורטזה ומתחיל להדק את הקורות.

הרוח מתחילה להיות עזה, היא משליכה בכעס ענני שלג לכל עבר, מוחקת את חותם הדריסה של רגלי אדם. זוליכה לוחצת את הכפפות אל חזה, ופונה למשעול שכבר כמעט לא נראה לעין בחשכת היער.

עד שהגיעה לגדם העץ המוכר, הסל כבר כוסה בשלג. היא מנתקת ענף מתוך הערמה, ומתחילה לשוטט מסביב, מחטטת בשלג. אם תאַבֵּד את הסל היא תחטוף כהוגן. מורטזה יכעס עליה ואחר כך יירגע, אבל אופריכה – היא תתקוטט ככל יכולתה, תטיף רעל, תזכיר את הסל הזה עד יום מותה.

הוי, הנה הוא כאן, הסל המתוק, הנה כאן הוא מונח! זוליכה חולצת את הסל הכבד מתחת לתל השלג הכבד ומתנשמת בהקלה. אפשר לחזור. אבל לאן ללכת? מסביב מרקדת הסערה בחֵמה שפוכה. יובלים לבנים של שלג זורמים באוויר בכוח, מעלה ומטה, עוטפים את זוליכה, מחתלים אותה ומשתרגים סביבה. השמיים, כמו מוך ענקי אפור, תלויים בין צמרות הברושים החדות. העצים מסביב נמוגים בחשכה, וכבר כל אחד מהם דומה לשני כמו צללים.

שביל? אין.

"מורטזה!" צועקת זוליכה. שלג נורה אל פיה. "מורטא־זא־א־א!..."

הסערה עונה בשיר, צלצול, שריקה.

הגוף נחלש, הרגליים נעשות פריכות, כאילו הן עצמן עשויות שלג. זוליכה צונחת על גדם העץ, מתיישבת כשגבה אל הרוח, מחזיקה בידה האחת את הסל ובשנייה מהדקת את צווארון פרוות הכבשים אל צווארה. לזוז מכאן אי אפשר – היא תתעה בדרך. יותר טוב לחכות כאן. הייתכן שמורטזה ישאיר אותו ביער? הנה זה ישמח את אופריכה... ומה עם השלל של הלדר? לשווא?

"מורטאזא־א־א!"

מתוך ענן השלג בוקעת דמות גדולה וכהה מכוסה כובע פרווה מדובלל. מורטזה תופס את אשתו בכוח בשרווליה, וגורר אותה אחריו דרך סופת השלג.

במזחלת הוא לא מרשה לה לשבת: יש שם הרבה קורות, והסוסה לא תעמוד בזה. אז ככה הם הולכים: מורטזה בראש, מוביל את סנדוגץ' ברתמה, וזוליכה מאחור, נאחזת במזחלת, מתקשה ליישר את רגליה המתפוקקות. על מגפי הלֶבֶד שלה נערם שלג, אך אין לה כוח לנער אותו מעליה. היא חייבת להציב את הרגליים בתיאום עם קצב המזחלת: ימנית, שמאלית, ימנית, שמאלית... נו, בואי כבר זוליכה, תרנגולת רטובה עלובה. את יודעת בעצמך: אם תישארי מאחורי המזחלת, זה יהיה הסוף שלך, מורטזה לא ישים לב. ככה תקפאי מקור ביער.

ובכל זאת, הוא בן אדם כל־כך טוב, הנה הוא חזר בשבילה. יכול היה גם להשאיר אותה שם במעבה היער. למי אכפת אם היא נשארה בחיים או לא? הוא היה אומר: היא תעתה ביער, לא מצאתי אותה, ויום לאחר מכן איש לא יזכור אותה.

מסתבר שאפשר לצעוד גם בעיניים עצומות. אפילו יותר טוב כך: הרגליים עובדות והעיניים נחות. העיקר להחזיק חזק במזחלת, לא לשחרר את האצבעות...

השלג הולם בפנים עד כאב, מכה באף ובפה. זוליכה מרימה קמעה את ראשה, מנערת אותו. היא רובצת על הקרקע, לפניה אחורי המזחלת המתרחקת, מסביב מערבולת לבנה של סערה. היא קמה, רודפת בריצה אחר המזחלת, נצמדת חזק יותר. מחליטה לא לפקוח את עיניה עד שיגיעו אל הבית ממש.

 

כשהם מגיעים לחצר כבר החשיך. הם פורקים את עצי ההסקה על הערמה המוכנה (מורטזה יבקע אותם מחר), מתירים את סנדוגץ', מכסים את המזחלת.

החלונות באגף של אופריכה חשוכים ומצופים שכבת כפור עבה, אבל זוליכה יודעת: חמותה מרגישה את בואם. היא עומדת עכשיו מאחורי החלון, ומטה אוזן לתנועת קורות הרצפה: היא מחכה שהן ייטלטלו תחילה מטריקת דלת הכניסה, ואחר כך ירעדו רכות תחת צעדיו הכבדים של בעל הבית. מורטזה פושט את מעילו, רוחץ את ידיו מן הדרך, ונכנס לאגף של אִמו. הוא קורא לזה "הפטפוטים של הערב". על מה כבר אפשר לפטפט עם זקנה חרשת? זוליכה לא מבינה. אבל הפטפוטים הללו ארוכים, לפעמים הם נמשכים שעות. מורטזה יוצא מאִמו שלו, רגוע, הוא יכול אפילו לחייך או להתבדח.

היום פגישת הערב היא ההזדמנות של זוליכה. ברגע שבעלה לובש כותונת נקייה ויוצא אל אופריכה, זוליכה משליכה על כתפיה את מעיל הכבש שעוד לא יבש, ויוצאת בקפיצה מהבקתה.

הסערה מטאטאת את יולבש ומכסה אותה במעטה בשלג ענקי ואכזרי. זוליכה נעה במורד הרחוב נגד הרוח, מתכופפת קדימה נמוך, כאילו היא מתפללת. אורות צהובים נעימים של עששיות נפט נשקפים בקושי מאשנבי הבתים הקטנים.

הנה גם קצה הכפר. כאן, ליד הגדר של הבית האחרון, עם האף לרצפה והזנב לכיוון יולבש, מתגוררת בָּסוּ קַפְּקָה אִיָסֶה – הרוח של קצה הכפר. זוליכה עצמה לא ראתה אותו, אבל אומרים שהוא כעסן מאוד, זועף. ואיך לא? העבודה שלו היא כזאת: לשבת עם האף לכיוון השדה והזנב לכיוון יולבש, לגרש מהכפר את הרוחות הרעות, לעזור, להיות מתווך בין תושבי הכפר לרוחות היער. זאת עבודה רצינית, כך שאין לו פנאי לבידור ולצחוק.

זוליכה פותחת את פרוות הכבשים, ממששת את קפלי גלימתה, מתירה את החבילה הלחה שעל מותניה.

"תסלח לי שאני מטרידה אותך כל פעם," היא אומרת אל תוך סופת השלג. "בבקשה ממך, עזור לי גם בפעם הזאת, בבקשה אל תסרב לי."

להשביע את רצונה של רוח זה לא דבר פשוט. צריך לדעת מה כל רוח אוהבת. למשל, הבּיצ'וּרה שגרה בחדר הכניסה, היא לא יותר מדי בררנית. תשים לה כמה צלחות לא רחוצות עם שיירים של דייסה או מרק – והיא תלקק אותם בלילה ותהיה מרוצה. הביצ'ורה של בית המרחץ היא יותר גחמנית, לה תיתן אגוזים או גרעיני חמניות. הרוח של הרפת אוהבת מאכלים מקמח, הרוח של השַּׁעַר – קליפת ביצה מרוסקת. אבל הרוח של קצה העיר אוהבת ממתקים. ככה אימא לימדה.

בפעם הראשונה שזוליכה באה להתחנן לחסדה של בָּסוּ קַפְּקָה אִיָסֶה זה היה כדי לבקשה לדבר עם זִירַט איסה, רוח בית הקברות, שהיא תשגיח על קברי הבנות, תכסה אותן בשלג יותר עמוק, שתגרש את הרוחות הרעות. אז הביאה ממתקים, אחר כך אגוזים בדבש, עוגיות פריכות, תותי בר מיובשים. את הלדר הביאה עכשיו בפעם הראשונה. האם זה ימצא חן בעיניה?

היא מפרידה את הדפים הדביקים וזורקת אותם לפניה אחד אחד. הרוח הנושבת חוטפת אותם ונושאת אותם אל השדה, שם היא כאילו תסובב ותערבל אותם, אבל באמת היא תישא אותם אל מאורתו של בָּסוּ קַפְּקָה אִיָסֶה.

אף דף לדר אחד לא חזר אל זוליכה: הרוח של קצה הכפר לקח את המנחה. זאת אומרת שהוא ימלא את הבקשה. הוא יגיע על פי דרכו להסדר עם רוח בית הקברות, ישכנע אותה. הבנות ינוחו בחום ובשלווה עד לאביב. זוליכה פוחדת לדבר במישרין עם הרוח של בית הקברות, אחרי הכול היא אישה פשוטה, לא ידעונית.

היא מודה לבָּסוּ קַפְּקָה אִיָסֶה, היא משתחווה אפים ארצה לפניו בחשכה וממהרת הביתה, מהר, לפני שמורטזה ייצא מחדרה של אופריכה. כשהיא רצה פנימה אל חדר הכניסה, הבעל עדיין אצל אִמו. היא מודה לאלוהי מרום, מוחה את פניה בכפות ידיה, כן, היום אלוהים באמת עומד לצִדהּ של זוליכה.

בחסות החום העייפות אופפת אותה מיד. הידיים והרגליים כמו עשויות מעופרת, הראש מצמר גפן. לגוף יש רק בקשה אחת: מנוחה. במהירות היא מסיקה את האח שקפא מאז הבוקר. מציעה מקום משכב למורטזה, מניחה עליו אוכל בשבילו, ממהרת אל אסם החורף, מחממת את התנור גם שם, מאכילה את החיות, מנקה אחריהן. מובילה את הסייח אל סנדוגץ' להנקת הערב. חולבת את קיוּבֶּלֶק, מסננת את החלב. לוקחת את הכריות של בעלה מהמדף העליון מנערת אותן (מורטזה אוהב לישון על כריות גבוהות). לבסוף היא יכולה לפרוש אל מקומה שמאחורי התנור.

ילדים ישנים בדרך כלל על ארגזים, ונשים מבוגרות ישנות על דרגשים באגף הקטן המופרד מאגף הגברים. אבל זוליכה בת החמש־עשרה הייתה כה נמוכה כשהגיעה לביתו של מורטזה, שבאותו היום עצמו אמרה אופריכה, כשהיא נועצת בכלתה את עיניה, שאז עוד היו חומות־צהובות: "הנמוכה הזאת גם מהארגז לא תיפול". והשכיבו את זוליכה על הארגז הישן, הגדול, העשוי מבדיל מרוקע, שהיה מלא מסמרים מבריקים בולטים. מאותה העת היא לא גבהה, ולא היה שום הכרח להעביר אותה לאיזה שהוא מקום אחר. כך שמורטזה תפס את הדרגש כולו.

זוליכה מניחה על הארגז מזרן ושמיכה, פושטת דרך הראש את הגלימה, ומתחילה להתיר את הצמות. האצבעות לא מצייתות, הראש צונח על החזה. אחוזת תנומה למחצה היא שומעת את טריקת הדלת: מורטזה חזר.

"את כאן, אישה?" מגיע קולו מאגף הגברים. "תחממי מים בחדר המרחץ. אימא רוצה להתרחץ."

זוליכה תוקעת את ראשה בכפות ידיה. כדי לחמם מים לאמבטיה נחוץ זמן ארוך, וצריך עוד גם לרחוץ את אופריכה... מאין תיקח כוח? אילו רק יכלה לשבת כמה שניות ככה, לא לזוז, שהכוחות יחזרו... והיא קמה... ומחממת...

"עלה לך בראש לישון?! על העגלה תישני, בבית תישני. אימא צודקת: את עצלנית!"

זוליכה קופצת.

מורטזה עומד לפני הארגז שלה, בידו האחת עששית נפט עם להבה מרצדת בתוך הזכוכית, סנטרו הרחב עם הגומה העמוקה באמצעו מזדקר בכעס. הצל הרועד של הבעל מכסה את מחצית התנור.

"אני רצה, אני רצה, מורטזה," היא אומרת בקול צרוד.

והיא רצה.

תחילה היא מנקה את הדרך לחדר הרחצה מהשלג. בבוקר היא לא ניקתה, היא לא ידעה שתצטרך לחמם שם. אחר כך היא שואבת מים מהבאר, עשרים דליים, אופריכה אוהבת לשכשך במים. היא מדליקה את התנור. היא זורקת כמה אגוזים מאחורי הספסל בשביל הבּיצ'וּרָה כדי שהוא לא יעשה תעלולים, כמו למשל לכבות את התנור או להכניס עשן שיפריע לאדים. היא שוטפת את הרצפה. מרטיבה את המברשות. מביאה מעליית הגג עשבים יבשים: בבונג לשם טיהור המקומות הגבריים והנשיים הנסתרים, מנתה לניחוח האדים; היא מרתיחה ומבשלת. מניחה אסקופה נקייה לפני דלת הכניסה. מכינה לבנים נקיים לאופריכה, למורטזה ולעצמה. לא לשכוח את הכריות ואת הכד עם מי שתייה קרים.

מורטזה הציב את חדר המרחץ בפינת החצר, מאחורי האסם והדיר. את התנור הוא התקין ב"שיטות הכי מודרניות": זמן רב עיין בשרטוטי כתב העת שהביא מקָזָן, כשהוא מחכך את שפתיו ללא קול ומוביל את ציפורנו הרחבה לאורך הדפים הצהובים. ימים אחדים הניח את הלבֵנים, ומדי פעם בפעם התייעץ עם השרטוטים. הוא הזמין מכל מתכת ענקי מבית חרושת בקזן שהיה בבעלותו של התעשיין הפרוסי דיזֶה, והעמיד אותו בדייקנות על המדף האלכסוני המתוכנן, מרח אותו בטיט חלק והצמיד אותו למקומו. התנור גם חימם את חדר המרחץ וגם הרתיח מים במהירות, צריך רק להכניס את העצים ולהבעיר אותם בזמן. זה לא רק תנור אלא גם מראֶה מרהיב עין ביופיו. אפילו המולא החכם חאזרט הגיע לראות, ואחר כך הזמין אותו תנור גם לבית שלו.

כשהיא שקועה בעיסוקיה, העייפות נחבאת בתוכה, במקום עמוק כלשהו, היא מסתתרת, נכרכת לפקעת – אולי בעורף, אולי בעמוד השדרה. עוד מעט תצוץ ותזחל החוצה, תכסה אותה כמו גל עכור, תפיל אותה מהרגליים, ותטביע אותה. אבל מה שיהיה יהיה. בינתיים צריך לחמם את חדר המרחץ, שאפשר יהיה לקרוא לאופריכה להתרחץ.

 

מורטזה יכול להיכנס לאִמו בלי לדפוק בדלת, אבל זוליכה חייבת לרקוע ברגליה זמן רב ובקול רם לפני הדלת כדי שהזקנה תהיה מוכנה לכניסתה. אם אופריכה תתעורר, היא תחוש ברעידת קורות הרצפה, ותפגוש את כלתה במבט רוגז של ארובות עיניה העיוורות. אם תישן, זוליכה תהיה חייבת לצאת מיד ולבוא מאוחר יותר.

"אולי היא נרדמה?" זוליכה מקווה, כשהיא רוקעת ברגליה במאמץ ליד כניסת הבקתה של חמותה. היא הודפת את הדלת, ומשרבבת את ראשה בסדק.

שלוש מנורות נפט גדולות מכוסות אהילי תחרת־מתכת מאירות באור בהיר את החדר המרווח – אופריכה מדליקה אותן תמיד לקראת בואו של מורטזה בערב. קורות הרצפה הוקצעו בלהב חד עד שהבריקו כדבש (בקיץ כל עור אצבעותיה של זוליכה נקלף כשניקתה אותן). וילונות התחרה לבנים כשלג פרושים על החלונות, מעומלנים כה חזק עד כי אפשר להיחתך בהם. הקירות מכוסים מגבות רקומות בצבעי אדום וצהוב ובמראה סגלגלה כה ענקית עד כי תוכל לשקף את כל גופה של זוליכה מכף רגל ועד ראש, אם תעמוד מולה. על הקיר תלוי אורלוגין מצופה לכת שנהב מבהיקה, מחוג הפליז שלו מתקתק את הזמן באיטיות וללא רחמים. להבה צהובה מרקדת באח הגבוה המצופה אריחי קרמיקה מצופים גלזוּרה (את האח הזאת מורטזה עצמו מסיק, זולייכה אינה רשאית לגעת בה). במקום המפגש של הקיר עם התקרה מתוחה קָשָגָה ממשי עדין כקורי עכביש, מקיפה את החדר כמסגרת יקרה.

בפינה המכובדת של החדר שנקראת טוּר, על מיטה צהובה ענקית עם מסעד מתכת מסורג, טובעת בגבעות של כריות נפוחות, יושבת הזקנה על כס מלכותה. לרגליה נעלי בית מלבד רך בצבע החלב רקומות צמות צבעוניות. ראשה כרוך כדרך הזקנות במטפחת לבנה היורדת על מצחה ומגיעה ממש עד לגבות העבותות, נצמדת ישר וחזק לצוואר המקומט כשק. עצמות לחייה הגבוהות והרחבות הן בסיס מוצק לחריצי עיניים צרים, משולשים בגלל העפעפיים השמוטים עליהן באלכסון.

"ככה אפשר לחכות ולמות לפני שאת תחממי את המרחץ," אומרת החמות בשקט.

פיה שקוע ומקומט כמו אחורי אווז, שיניים אין לה כמעט, אבל היא מדברת בבהירות גמורה.

הלוואי שתמותי, חושבת זוליכה, כשהיא מתגנבת אל תוך החדר, הרי גם בהלוויה שלי תדברי עלי לשון הרע.

"אבל אל תקווי לזה, אני מתכוננת לחיות עוד הרבה," ממשיכה הזקנה. היא מניחה את מחרוזת התפילות שלה העשויה אבני יושפה, היא מגששת אחר מקל ההליכה שכהה מרוב שנים. "אני ומורטזה שנינו נאריך ימים אחרי כולכם, לנו יש שורשים חזקים, אנחנו צומחים מעץ טוב."

"עכשיו היא תדבר על השורש שלי שהוא רקוב," נאנחת זוליכה בקבלת דין, ונושאת אל הזקנה כובע פרווה, מגפי לבד ומעיל מפרוות כלבים ארוך ורחב כאדרת.

"מה את שווה, יש לך דם קלוש," הזקנה מושיטה קדימה רגל גרמית, וזוליכה מורידה ממנה את נעל הבית הרכה כצמר גפן ומלבישה אותה במגף לבד גבוה ונוקשה. "אין לך קומה, וגם פנים לא יצאו לך כמו שצריך. יכול להיות כמובן שבין הרגליים מרחו לך דבש כשהיית קטנה, אבל הרי גם המקום הזה לא הביא לך הרבה, אָ? רק בנות את הבאת לעולם, וגם מאלה אף אחת לא החזיקה."

זוליכה דוחפת את המגף השני יותר מדי חזק, והזקנה צועקת מכאב.

"לא חזק כל כך, ילדה! אני אומרת את האמת, ואת בעצמך יודעת שזה נכון. נגמרו הלידות שלך, רָזוֹנת, המשפחה שלך נגמרת. ככה זה החוק: זרע רקוב יירקב, זרע בריא יחיה."

אופריכה נשענת על מקלה, מתרוממת ממיטתה, ומיד היא גבוהה מזוליכה בראש שלם. היא זוקפת את סנטרה הרחב, הדומה לפרסה, ונועצת את עיניה הלבנות בתקרה:

"היושב במרומים שלח לי חלום על זה בדיוק עכשיו."

זוליכה עוטפת את כתפי הזקנה במעיל הפרווה, חובשת עליה את כובע הפרווה, כורכת על צווארה צעיף רך.

אללה כביר, שוב חלום! חמותה ראתה חלומות לעתים רחוקות, אבל אלה שבאו אליה היו נבואיים: מוזרים, לעתים מצמררים, מלאים רמזים וחזיונות שאין להביעם במילים, מה שעתיד לבוא נשקף בהם בצורה מרוסקת ומעוותת, כמו בראי עקום ועכור. אפילו אופריכה בעצמה לא תמיד הצליחה לנחש את משמעם. לאחר כמה שבועות או חודשים הסוד התגלה בהכרח: קרה משהו, לרוב רע, לעתים רחוקות טוב, אבל תמיד חשוב, שחזר בדייקנות דוחה על התמונה שכמעט נשכחה מאותו חלום.

המכשפה הזקנה מעולם לא טעתה. ב־1915, מיד לאחר חתונת בנה, מורטזה נראה לה בחלומה כשהוא משוטט בין פרחים אדומים. אי אפשר היה לנחש את פירוש החלום, אבל עד מהרה הייתה שרפה במשק: האסם ובית המרחץ נשרפו כליל, וכך נמצא לחלום פירוש. לילה אחד, חודשים אחדים לאחר מכן, הזקנה ראתה בלילה הר של גולגולות צהובות עם קרניים ענקיות, וכך ניבאה את מגפת מחלת הפה והטלפיים, שקצרה בחרמשה את כל הבקר ביולבש. בעשר השנים הבאות החלומות נעשו עגומים עד דכא ומפחידים יותר ויותר: כותנות של ילדים צפות על פני הנהר, עריסות מבוקעות באמצען, אפרוחים טובלים בדם... באותו הזמן זוליכה ילדה וקברה ארבע בנות. נורא היה גם החלום על הרעב הגדול בשנת 1921: לחמותה נגלה האוויר כשהוא שחור כפיח, ואנשים שחו בתוכו כמו במים ולאט לאט נמסו, כשהם מאבדים בהדרגה את ידיהם, רגליהם וראשיהם.

"עוד הרבה זמן נתייבש כאן?" הזקנה דופקת במקלה בחוסר סבלנות, וצועדת בראש אל הדלת. "את רוצה שאני אזיע לפני שנצא החוצה, ואני אצטנן?"

זוליכה מגלגלת בחופזה את פתילות מנורת הנפט, וממהרת בעקבותיה.

במדרגות שלפני דלת הכניסה אופריכה נעצרת – היא לא יוצאת החוצה לבדה. זוליכה תופסת את חמותה במרפקה, וזו דוחפת עד כאב את אצבעותיה הארוכות והמפותלות בזרועה. זוליכה מובילה אותה לחדר המרחץ. הן הולכות לאט, מניחות בזהירות את הרגליים על השלג הטובעני, הסערה לא שקטה, והדרך שוב מכוסה שלג ורק בקושי נראית לעין.

"זאת את שניקית את השלג בחצר?" מחייכת אופריכה בחצי פה חיוך מלא חשיבות על סף חדר המרחץ, מאפשרת לזוליכה לפשוט מעליה את האדרת מכוסה שלג. "רואים."

היא מטלטלת את ראשה, וזורקת לארץ את כובע הפרווה וזוליכה ממהרת לגחון ולהרים אותו, ממששת את הדלת, ונכנסת אל תוך חדר הרחצה.

נודף ריח אדים של עלי ליבנה, של בבונג, של מנתה ושל עץ לח טרי. אופריכה מתיישבת על הספסל הרחב והארוך שליד הקיר וקופאת בשתיקה: היא מרשה שיפשיטו אותה. תחילה זוליכה מסירה ממנה את המטפחת הלבנה עם רקמת החרוזים העבים והכבדים. אחר כך את חזיית הקטיפה הרחבה חסרת השרוולים עם האבזם המעוצב על הבטן. אחר כך את המחרוזות: חרוזי אלמוגים, חרוזי פנינים, שורת חרוזי זכוכית שכהו מרוב זמן. לבסוף את הקולמק, המעיל החיצוני העבה. את הקולמק הפנימי הדק. את מגפי הלבד. את המכנסיים הרחבים – זוג אחד ועוד זוג אחד. את גרבי הפּוּך. את גרבי הצמר. את גרבי הכותנה הסרוגים. את גרבי המשי. זוליכה רוצה להסיר מתנוכי האוזניים העבים והמלאים קפלים את העגילים שצורתם כחצי סהר, אבל זו צועקת: "אל תגעי! את עוד תְּאַבְּדי... או תגידי שאיבדת..." זוליכה מחליטה לא לגעת בטבעות המתכת הצהובה־עמומה שעל אצבעותיה המקומטות והמעוקמות של הזקנה.

בגדיה של אופריכה תופסים את כל המדף, מקיר לקיר, מונחים בדייקנות, מקופלים בסדר קפדני. החמות ממששת בתשומת לב את כל חפציה, מהדקת את שפתיה בחוסר שביעות רצון, מתקנת, מחליקה. זוליכה משליכה במהירות את חפציה שלה אל סל הלבנים המלוכלכים, ומובילה את הזקנה אל חדר האדים.

הן רק פתחו במקצת את הדלת, וכבר עוטף אותן אוויר לוהט, ניחוח לבנים קלויות ולֶכֶש מאודה. רטיבות מתחילה לזרום על הפנים ועל הגב.

"התעצלה לחמם כמו שצריך, זה בקושי חם," מסננת הזקנה בין שיניה כשהיא מגרדת את צלעותיה. היא מטפסת אל המדף הגבוה, שוכבת עליו כשפניה אל התקרה ועוצמת את עיניה – כך תספוג את הלחות.

זוליכה מתיישבת ליד האגנים שהוכנו מראש, ומתחילה ללוש את המטאטאים ספוגי המים העשויים מזרדי ליבנה.

"גרוע את עושה את זה," ממשיכה אופריכה לנהום ולהתלונן, "אני אמנם לא רואה, אבל אני יודעת: גרוע. את מסובבת לכאן ולכאן, כמו שבוחשים מרק בכפית, אבל צריך ללוש כמו בצק... ובשביל מה מורטזה בחר רשלנית שכמוך? רק מדבש בין הרגליים לא תשבע כל החיים..."

זוליכה מתרוממת על ברכיה ומתחילה ללוש את מברשות הזרדים. הגוף נעשה מיד לוהט, הפנים והחזה נרטבים.

"ככה זה יותר טוב," נישא קולה המנסר של החמות. "את רצית להכות אותי במברשות קשות, עצלנית אחת. אבל אני לא פראיירית. לא ארשה לך לזלזל בי. גם במורטזה שלי אני לא מרשה לזלזל. לא ארשה. אללה נתן לי חיים כאלה ארוכים כדי להגן עליו ממך... מלבדי – מי יעמוד לצדו של הילד שלי? את לא אוהבת אותו, לא מכבדת אותו, את רק עושה את עצמך. את מתחסדת, את קרה, אין לך נשמה, זה מה שאת. אני מרגישה אותך, אוי, איך אני מרגישה..."

ועל החלומות היא לא אומרת אף מילה נוספת. הזקנה המזיקה תתיש אותה סופית עד הערב. היא יודעת שזוליכה כבר מתה לשמוע. היא מענה אותה.

זוליכה מביאה שני צרורות של עלים מזילים מים ירקרקים, ועולה אל זוליכה אל המדף. ראשה נכנס לשכבה עבה של אוויר לוהט מתחת לתקרה, ומתחיל להלום. הבהובים כמו גרגרי חול צבעוניים עפים, צפים כגלים לנגד עיניה.

הנה היא, אופריכה, קרובה לגמרי: מתמתחת מקיר אל קיר, כמו שדה רחב, שעליו מתנשאות גבעות מופלאות של בשר, העצמות הזקנות הארגמניות מזדקרות ממנו אל על, הגוף מתפורר ביניהן, העור תלוי. נחלים של זיעה מבהיקה זורמים עליו...

בשתי הידיים צריך להצליף על אופריכה במברשות הזרדים, וחייבים להתחיל מהבטן. תחילה זוליכה מוליכה בזהירות את המברשת, מכינה את העור, אחר כך מתחילה להכות בשני מטאטאים לסירוגין. על גופה של הזקנה מופיעים מיד כתמים אדומים, עלי הליבנה השחורים מתיזים לכל הכיוונים.

"גם להכות בזרדים את לא יודעת. כמה שנים אני מלמדת אותך..." אופריכה מרימה את קולה כדי שיחדור דרך קול ההצלפות והטפיחות הממושכות. "יותר חזק! נו, קדימה, קדימה, תרנגולת רטובה! תחממי את עצמותי הזקנות!... תעבדי יותר קשה, עצלנית! תדליקי את הדם הדליל שלך, אולי הוא יהיה קצת יותר סמיך!... איך את אוהבת את הבעל שלך בלילה, אם את כל כך חלשה, אה? מורטזה יעזוב אותך, ילך מורטזה למישהי אחרת, שגם תאהב וגם תכה יותר חזק!... אפילו אני יכולה להכות יותר חזק. תכי יותר טוב או שאני ארביץ לך! אמשוך לך בשערות ואראה לך איך צריך! אני לא מורטזה, לא אתן לך לברוח... איפה הכוח שלך, תרנגולת? את עוד לא מתה בינתיים! או שאת כבר כן מתה?" הזקנה כבר צועקת במלוא גרונה, מרימה אל התקרה את פניה המעוותות מכעס.

זוליכה מטלטלת את שני המטאטאים בכל מה שנותר מכוחה ומכה בהם, כמו בקרדום, את הגוף המרצד בין האדים המרטטים. המוטות שורקים כשהם חוצים את האוויר, הזקנה נרעדת ומיטלטלת, על בטנה וחזה מסתמנים פסים רחבים ואדומים, עליהם גרעיני נפיחות מלאי דם.

"סוף כל סוף," אופריכה נושפת בקול צרוד, ומפשילה את ראשה אחורנית אל האצטבה.

עיניה של זוליכה חשכות כשהיא יורדת מהמדף המהביל אל הרצפה החלקלקה והקרירה. נשימתה החפוזה נעתקת, ידיה רועדות.

"תני עוד אדים, ותבואי אלי לגב," מפקדת אופריכה בשקט, בנימה עניינית.

תודה לאללה, הזקנה אוהבת להתרחץ למטה. היא יושבת באגן העץ המלא מים עד שפתו, מניחה בתוכו בדייקנות את שקי חזה הארוכים והשטוחים, התלויים ומגיעים עד לטבורה, ומתחילה להניף את ידיה ואת רגליה בחן כלפי זוליכה, שמשפשפת אותן במברשת לכש ספוגה אדים, מסירה ושוטפת כדורי זוהמה אל הרצפה.

הגיע תורו של הראש. שתי צמות שיבה דקות שמגיעות עד הצלעות, צריך להתיר אותן, לחפוף, לשטוף, אבל בלי לגעת בעגילים הגדולים בצורת חצי סהר המתנדנדים, ובלי להתיז מים על העיניים הלא־רואות.

לאחר שטיפה בדליים אחדים של מים קרים אופריכה מוכנה. זוליכה מובילה אותה אל חדר ההלבשה, ומתחילה לנגב אותה במגבות יבשות, ובאותו הזמן היא מנחשת: האם תגלה לה הזקנה את חלומה הסודי? היא בוודאי סיפרה כבר לבנה הכול היום – בכך זוליכה אינה מפקפקת.

לפתע דוקרת אותה אופריכה באצבעה המעוקלת המושטת קדימה דקירה מכאיבה בצלעה. זוליכה צועקת "אוי!" ונרתעת לאחור. הזקנה דוקרת אותה שוב. ואז בפעם השלישית, והרביעית... מה יש לה? האם היא עשתה לה מרחץ אדים ארוך מדי? זוליכה נסוגה בקפיצה לכיוון הקיר.

לאחר שניות אחדות החמות נרגעת. היא פושטת את ידה בתנועה התובענית המורגלת, מניעה את אצבעותיה בחוסר סבלנות. זוליכה מניחה בכף ידה את כד מי השתייה שהוכן מראש. הזקנה לוגמת בשקיקה, טיפות נוזלות על החריצים העמוקים המובילים מזוויות הפה אל הסנטר. אחר כך היא מקנחת את פניה וזורקת את הכד אל הקיר. הכד נחבט בקול מצלצל, מתנפץ לרסיסים. על הקורות זוחל כתם כהה של מים.

זוליכה מניעה את שפתיה בתפילה אילמת קצרה: מה יש לה היום לאופריכה, אללה שבשמיים? אולי הפסידה משהו. האם אבד לה שכלה מרוב זקנה? זוליכה ממתינה קצת. אחר כך היא מתקרבת בזהירות, וממשיכה להלביש את חמותה.

"את שותקת," פולטת הזקנה בקול מאשים, כשהיא מרשה להלביש לה כותונת תחתונה נקייה ותחתונים רחבים. "את תמיד שותקת. אילמת, מטומטמת... אם מישהו כזה היה חי אתי ככה, הייתי הורגת אותו."

זוליכה נעצרת.

"ואת לא מסוגלת – לא להכות, לא להרוג, לא לאהוב. הרוע שלך ישן בפנים ואף פעם לא יתעורר, אבל בלי רוע – מה החיים? לא, את אף פעם לא תחיי באמת. בקיצור, את תרנגולת... והחיים שלך הם חיים של תרנגולת," ממשיכה אופריכה באנחת עונג כשהיא נשענת אל הקיר. "אבל לי היו חיים אמִתיים. אני כבר עיוורת וגם חירשת, ובכל זאת אני עוד חיה, והחיים טובים בעיניי. ואת לא חיה. לכן גם לא צריך לרחם עלייך."

זוליכה עומדת ומקשיבה, לוחצת אל חזה את מגפי הלבד של הזקנה.

"תמותי בקרוב, ראיתי את זה בחלום. אני ומורטזה נישאר בבית, ועליך יעופפו שלושה מלאכים של אש וייקחו אותך ישר לגיהינום. את כל זה ראיתי בדיוק: איך הם תופסים אותך מתחת לידיים, ואיך הם זורקים אותך על עגלה, ואיך הם מובילים אותך אל הבור. ואני עומדת על המרפסת ומסתכלת. ואַתְּ – גם אז את שותקת, את רק גועה כמו קיוּבֶּלֶק ומגלגלת את העיניים הירוקות שלך, בוהה בי כמו משוגעת. המלאכים מתגלגלים מצחוק, תופסים אותך יותר חזק מתחת לידיים. צליף בשוט, והאדמה נפתחת, מהסדקים שלה עולה אד וניצוצות אש. צליף, ואת עפה לשם ונעלמת בתוך העשן..."

בִּרכיה של זוליכה פקות, היא שומטת מידיה את המגפיים. היא נשענת אל הקיר, שוקעת על האסקופה הדקה שמספקת מעט הגנה מהרצפה הקרה.

"יכול להיות שזה לא יקרה בקרוב," אומרת אופריכה ומפהקת במתיקות פיהוק רחב. "את בעצמך יודעת: יש חלומות שמתגשמים מהר, ויש כאלה שלוקח להם חודשים, ואני כבר מתחילה לשכוח אותם..."

זוליכה מלבישה בקושי את הזקנה, ידיה אינן נשמעות לה. אופריכה שמה לב לזה, והיא מגחכת בקול מבשר רעות. אחר כך היא מתיישבת על הספסל ונשענת בהחלטיות על מקלה.

"אני לא יוצאת איתך היום מבית המרחץ. אולי השכל שלך התבלבל ממה ששמעת. מי יודע מה יבוא לראש שלך. ולי נשאר עוד הרבה לחיות. ככה שאת יכולה לקרוא למורטזה, שהוא יוביל אותי הביתה וישכיב אותי לישון."

זוליכה מהדקת את מעיל פרוות הכבשים על גופה העירום הספוג אדים, מדדה הביתה, מביאה את בעלה. הוא רץ אל חדר ההלבשה בלי כובע, בלי לנער ממעילו את השלג שדבק בו.

"מה קרה, מאמי?" הוא רץ אל אִמו ותופס את ידה.

"אני לא יכולה..." לוחשת פתאום אופריכה בקול חלוש, מרכינה את ראשה על חזה בנה, "אני לא יכולה יותר..."

"מה? מה קרה?" מורטזה נופל על ברכיו ומתחיל למשש את ראשה, את צווארה, את כתפיה.

בידיים רועדות מתירה הזקנה בקושי את סרטי האדרת שעל צווארה. כתם אדמדם שעליו גרגרי דם דביק ניגלה על משולש העור שנחשף. שריטה משתרעת ממפתח הכותונת עד למטה, אל הבטן.

"על מה?" אופריכה מעקמת את פיה בצורת אסל כפוף לנשיאת מים, מעיניה זולגות שתי דמעות ענקיות ונוצצות, שנעלמות היכן שהוא בקמטים הרועדים קלות בלחייה. היא נלחצת אל בנה, ורועדת בדממה. "הרי אני לא עשיתי לה כלום..."

מורטזה קופץ על רגליו.

"את?!" הוא שואג בקול עמום, קודח בעיניו את זוליכה וממשש בידו את הקיר הסמוך לו. הוא מגלה בתוך ידו צרורות מדובללים של עשבים מיובשים, הוא קורע אותם, משליך אותם. לבסוף נחה בכף ידו הידית הכבדה של המטאטא, הוא תופס אותה ומנופף בה באיום.

"אני לא הכיתי אותה!" לוחשת זוליכה בקול מעוך, מצטדדת אל החלון. "אף פעם, אף פעם בחיים לא נגעתי בה באצבע! היא בעצמה ביקשה..."

"מורטזה, עיניים שלי, אל תכה אותה, תרחם," בוקע מן הפינה קולה הרועד של אופריכה. "היא לא ריחמה עלי, אבל אתה כן תרחם..."

מורטזה משליך את המקל. הידית מכה בכתפה של זוליכה ומכאיבה לה, מעיל הכבשים מושלך על הרצפה. היא זורקת את מגפי הלבד ונעלמת בחדר המרחץ. הדלת נסגרת מאחוריה ברעם והמנעול מקשקש. בעלה נעל אותה מבחוץ.

זוליכה לוחצת את פניה הלוהטות אל האשנב הקטן המכוסה אדים, ומתבוננת בתכריכי השלג המרקדים, רואה איך בעלה וחמותה, שני צללים גבוהים, צוללים אל הבית; איך החלונות מוארים וכבים באגף של אופריכה; איך מורטזה צועד בכבדות בחזרה אל חדר המרחץ.

זוליכה תופסת את המצקת הגדולה ושופכת מים רותחים מהאגן העומד על התנור. שפע פקעות אדים מתנשא אל על.

שוב מקשקש המנעול: מורטזה עומד על סף הדלת רק בתחתונים, בידו אותו המטאטא. הוא עושה צעד קדימה וסוגר מאחוריו את הדלת.

תשפכי עליו את המים הרותחים! מיד עכשיו, אל תחכי!

זוליכה נושמת במהירות ומחזיקה לפניה את המצקת בידיים מושטות, צועדת אחורה ונשענת בגבה על הקיר, היא חשה בכתפה את הבליטות הנפוחות, כמו של אתי חפירה, על קורות הקיר.

מורטזה פוסע עוד צעד אחד, ובידית המטאטא הוא מכה וזורק את המצקת מידיה של זוליכה. הוא נוטה הצִדה לעברה וזורק אותה על אצטבת האדים התחתונה. זוליכה נחבטת בברכיה ומשתרעת על האצטבה.

"תשכבי בשקט, אישה," הוא אומר.

והוא מתחיל להכות אותה.

מטאטא על הגב זה לא כואב. זה כמעט כמו מכות של מטאטא זרדים. זוליכה שוכבת בשקט כמו שהבעל ציווה, היא רק רועדת ושורטת בציפורניה את האצטבה עם כל מכה, לכן הוא לא מכה אותה הרבה. הוא מתקרר מהר. בכל זאת נפל בחלקה בעל טוב.

אחר כך היא מצליפה עליו בזרדים בתוך האדים ורוחצת אותו. כשמורטזה יוצא אל חדר ההלבשה היא מכבסת את כל הלבנים. לרחוץ את עצמה כבר אין לה כוח, העייפות מרדימה אותה, מדביקה את העפעפיים הכבדות, עוטפת בענן את הראש. בכל זאת הוא מעבירה את הספוג על גופה וחופפת את שערה. נשאר רק לשטוף את הרצפה בחדר המרחץ ולישון, לישון...

היא רגילה מילדות לשטוף את הרצפה על הברכיים. "רק העצלנים עובדים בכפיפת מותניים או בעמידה שפופה" – כך לימדה אותה אימה. זוליכה לא חושבת את עצמה לעצלנית, אז עכשיו היא משפשפת את קרשי הרצפה הדקים והכהים, זוחלת עליהם כלטאה, נצמדת בבטנה ובחזה עד הרצפה ממש, מרכינה לארץ את ראשה המלא ברזל יציקה ומרימה את אחוריה כלפי מעלה. גם כך היא לא מרגישה יציבה.

עד מהרה חדר האדים רחוץ למשעי, וזוליכה עוברת לחדר ההלבשה. היא תולה את הסמרטוטים הרטובים על האצטבות העוטרות את הקירות מתחת לתקרה, שיתייבשו, אוספת את החרסים השבורים של הכד שהתנפץ, ומתחילה לקרצף את הרצפה.

מורטזה שוכב עדיין על הספסל, ערום, עטוף בסדין לבן, הוא נח. מבטו של הבעל מכריח תמיד את זוליכה לעבוד טוב יותר, חזק יותר, מהר יותר: שיראה שהיא אישה לא רעה, אף על פי שלא הגיעה לגובה המתאים. והנה גם כעת היא אוספת את שארית כוחותיה ומשתטחת על הרצפה, מושכת בטירוף את הסחבה על הקרשים הנקיים כבר, לכאן ולשם, לכאן ולשם. קווצות שערה הרטוב מתנדנדות בקצב יחד עם שדיה הלא מכוסים, זוחלים על קרשי הרצפה.

"זוליכה," פולט מורטזה בקול נמוך כשהוא מתבונן בעירום של אשתו.

היא מתרוממת, עומדת על ברכיה בלי לשמוט את הסחבה מידיה, אך אינה מספיקה להרים את עיניה המנומנמות. הבעל תופס אותה מאחוריה ומשליך אותה על הספסל על בטנה, נשכב מעליה בכל גופו, נושם בכבדות, נוחר, מתחיל ללחוץ ולשפשף, מועך אותה על הקרשים הנוקשים. הוא רוצה לאהוב את אשתו. אבל הגוף שלו לא רוצה, הוא שכח איך לציית לרצונו. לבסוף מורטזה קם מעליה, ומתחיל להתלבש. "אפילו הבשר שלי לא רוצה אותך," הוא מפטיר בלי להביט לעברה, ויוצא מחדר המרחץ.

זוליכה מתרוממת לאט מהספסל, מחזיקה בידה עדיין אותה סחבה. היא מסיימת לנקות את הרצפה. היא תולה את המגבות ואת הלבנים הרטובים. היא מתלבשת ומדדה הביתה. אין לה כוח לכעוס על מה שקרה עם מורטזה. הנבואה הנוראה של אופריכה – על זה היא תחשוב, אבל מחר, מחר... כשהיא תקום משנתה...

בבית כבר כבה האור. מורטזה עוד לא ישן, הוא נושם באגפו בקול רם ועליז, הקרשים של הדרגש חורקים תחתיו.

זוליכה מתגנבת לפינתה, מוליכה את ידיה על פני פאת האח החמה והמחוספסת, נופלת על הארגז בלי להתפשט.

"זוליכה־ה־ה־ה," קורא מורטזה בקול ענות. קולו נשמע מרוצה, מלטף.

היא רוצה לקום אך אינה יכולה. גופה נשפך על הארגז כמו דייסה דלילה.

"זוליכה, תרנגולת רטובה, יותר מהר!"

היא זוחלת אל הרצפה וכורעת ליד הארגז, אך אינה יכולה לנתק את ראשה ממנו. היא מתרוממת לאט וגוררת את עצמה אל בעלה, מתנודדת. היא זוחלת אל הדרגש שלו.

ידיו חסרות הסבלנות של מורטזה מורידות מעליה את המכנסיים. הוא רוטן: העצלנית עוד לא התפשטה אפילו. מניח אותה על גבה ומרים את אדרתה. נשימתו הקטועה מתקרבת. זוליכה חשה את זקנו של בעלה, המדיף עדיין ריח של בית מרחץ ושל כפור, מכסה את פניה. המכות שספגה בגב זה עתה מייבבות תחת כובד משקלו. גופו של מורטזה נענה לבסוף לרצונו, והוא ממהר לספק אותו – בגרגרנות, בכוח, זמן רב, בהתלהבות של מנצח.

בדרך כלל בשעה שהיא ממלאת את חובה כאשת איש זוליכה מציירת לעצמה שהיא מַחבֵּצָה, ובעלת הבית חובצת בה חמאה בידיים חזקות בעלי העבה והקשה. אבל היום המחשבה הקבועה הזאת אינה בוקעת את השמיכה העבה של העייפות. מבעד לתכריך השינה היא בקושי מבחינה בנחרות המעוכות של בעלה. הדחיפות הבלתי פוסקות של גופו מיישנות אותה, כמו עגלה המתנדנדת בקצב...

מורטזה יורד מעל אשתו, מנגב בכף ידו את עורפו הלח ומרגיע את נשימתו המאומצת. הוא נושם בעייפות ובשביעות רצון.

"לכי למקום שלך, אישה," הוא דוחף את גופה המתקשה לזוז.

הוא לא אוהב שהיא ישנה לידו על הספסל.

בלי לפקוח את עיניה זוליכה נגררת אל הארגז שלה, היא לא מבחינה אפילו שהיא ישֵנה שינה עמוקה.