בחזרה אל הבונקר

פרק 1

17 באפריל, 1945

ארץ ישראל, חיפה

"להרים את הכיסאות!" קראה מחנכת הכיתה מיד בהישמע הצלצול האחרון.

התלמידים קמו ממקומותיהם, הפכו את הכיסאות על השולחנות, הטילו את ילקוטי העור עם האבזמים על גבם ויצאו במהירות את שער בית הספר.

עפרה המתינה לגידי ולחגי שיצטרפו אליה, ויחד צעדו לאורך הרחוב עד אשר הגיעו לפתח הכניסה לגן בנימין. שם נעצרו.

"יש היום פעולה בקן?" שאלה עפרה את שני חבריה.

"כן," ענה גידי, "יום שלישי, לא?"

"בארבע?" שאל חגי.

"בדיוק. ואברי ביקש לא לאחר," הוסיף גידי.

"אז תעברו מתחת לבית ותשרקו לי?" שאלה עפרה.

"בטח!" ענו שני הבנים יחד.

"זוכרים את השריקה החדשה?" שאלה.

במקום תשובה החל גידי שורק את מנגינת השיר "השפן הקטן שכח לסגור הדלת".

עפרה שלחה אליהם את חיוכה המתוק, סובבה באוויר את תיק האוכל הרקום, פנתה לאחור ונעלמה במעמקי הגן המוריק. לאחר צעידה של כמה דקות הגיעה למדרגות האבן הרחבות שהובילו לביתה שברחוב יוסף הגידם. הילדה הדקיקה וזהובת השיער טיפסה בקלילות אל ביתה שבקומה השנייה, פתחה את הדלת הלא נעולה, תלתה את הילקוט על הקולב וקראה, "אמא, הגעתי!"

מהמטבח שבקצה המסדרון ראתה את אִמהּ שניצבה ליד הפתילייה המבוערת ובחשה בסיר. מתבשיל הירקות שבישלה עלה ריח עז של בצל והתערבב בריח הנפט שהפיצה הפתילייה.

"אמא, הגעתי!" קראה שוב עפרה, נכנסה למטבח והתיישבה ליד השולחן שעליו היתה פרושה שעוונית דהויה, חרוצה בפסי סכין שחורים.

"איך היה בבית הספר?" שאלה האם והנמיכה את האש בפתילייה.

"החזירו לנו את הבחינות במולדת!"

"ו...?"

"כמעט טוב מאוד."

"יופי. יש שיעורים?"

"מלא!"

"אז תעשי אחר כך, האוכל כמעט מוכן."

יהודית קליין, אישה קטנה וגרומה, מקורזלת שיער, סילקה קווּצת שיער מעיניה של בתה ונעצה בשערה סיכת ראש שחורה.

"עפרינ'קה, למה תמיד בעיניים?"

"די כבר, אמא! מה יש לאכול?" שאלה עפרה בלהיטות ולקחה פרוסת לחם שחור מהסלסילה.

"יש מה שיש," ענתה האם בכעס כבוש. בעזרת כף עץ טעמה בזהירות מן התבשיל החם וכיסתה את הסיר במכסה. "אין מה לקנות במכולת. מזל שמצאתי גם את זה."

עפרה התקרבה והרימה את מכסה הסיר, בתקווה לפגוש תבשיל שיפתיע את חִכָּהּ.

"אוף! שוב מרק ירקות?" רטנה.

"לא נאה לפרינצסה?" לגלגה עליה יהודית בהרמת גבות מודגשת. "יש בזה המון ויטמינים, אבל לכי לשטוף ידיים! לא אוכלים עם הלכלוך של כל היום!"

עפרה התעלמה והמשיכה ללעוס את פרוסת הלחם העבה.

האם ניגבה את ידיה הרטובות בסינר שהיה כרוך למותניה, נטלה לידה את גיליון עיתון "דבר" מהבוקר, שהיה מונח על שרפרף העץ הגבוה, הניחה אותו בתנועה רחבה על השולחן והצביעה על הכותרת הראשית: "בבקשה לקרוא!"

עפרה רפרפה בעיניה על פני הכותרות הגדולות, אחר קראה שוב את הכתוב ביתר תשומת לב, הביטה באמה בעיניים נוצצות וקראה: "אמא, זה אמיתי?"

יהודית חיבקה את בתה חזק ולחשה לה: "היית מאמינה?"

"בחיים לא."

השתיים קראו שוב ושוב את הכותרות הזועקות:

ברלין כותרה בידי הרוסים!

כיבוש ברלין נמשך והולך!

חזית הגרמנים במערב ובמזרח נקרעה לגזרים!

העיר עומדת ליפול בידי הצבא האדום בתוך ימים ספורים!

גרמניה על סף כניעה סופית ומוחלטת!

היטלר נמלט לבונקר שמתחת למשרדי הממשלה!

"אמא..." לחשה עפרה, "אני חולמת?"

"לא. וגם אני לא," חייכה האם חיוך מלא אושר, "זה כתוב בכל העיתונים. שמעתי גם ברדיו של השכנים, חזרו על זה כמה פעמים."

עפרה בהתה בעיתון ולא יכלה להינתק. זה חמש שנים, מאז היותה בת שבע, היה השם "אדולף היטלר" שם נרדף לכל הרע והנפשע עלי אדמות. עצם הגיית שמו צִמררה את הגוף ואת הנפש, הוא היה הרֶשע בהתגלמותו. נתקפלה בו אכזריות שאין דומה לה, התעללות בלא כל הבחנה בצעירים, בזקנים, בנשים ובטף, שהיו כולם טרף למלחמת הדמים שאליה גרף כמעט את כל העולם.

עיתוני הארץ מלאו בתיאורי זוועות של המלחמה האיומה שבה פתח הפיהרר הגרמני המפלצתי. שמועות איומות פשטו בדבר מחנות השמדה שבהם מרעילים את העם היהודי בתאי גזים ואחר כך שורפים את הגופות במשרפות. היה נראה כי אין מי שיוכל לנצח את הצורר הגרמני ושכך יימשך הדבר לעד. והנה קרני השמש מפציעות מבעד לחשכת העננים: גרמניה נכנעת. צמד המילים הללו היה בלתי־נתפס. מי היה מעלה על דעתו שהאיש הצווחני בעל העיניים היוקדות, השפם השחור והדיבור המתלהם, שמצדיע במועל יד, שהוליך את העולם למרחץ דמים, עומד לספוג תבוסה מוחצת. שהמפלגה הנאצית עומדת לעבור מן העולם!

עפרה הניחה את ראשה על כתפה של אמה וכך עמדו שתיהן דקות ארוכות בלי אומר ודברים.

לבסוף לחשה יהודית בקול רועד, "מי יודע, אולי יקרה נס והמשפחה שלנו תחזור. אולי מישהו מהם שרד. אולי אבא ואני נפגוש את האחים, את הדודים ואת ההורים שמהם לא שמענו מאז התחיל מחול הדמים הזה."

"איפה הם נשארו?" שאלה עפרה.

"נשארו," נאנחה האם אנחה כבדה. "את יודעת, עפרה'לה, כל המשפחה שלנו נותרה מאחור במקום שבו נולדנו וגדלנו, במקום ה'תרבותי' הזה שנקרא ברלין."