1
תקוות גדולות
שאנון
זה קרה ב-10 בינואר 2005.
שנה חדשה והיום הראשון לחזרה ללימודים אחרי חופשת חג המולד.
הייתי לחוצה — לחוצה עד כדי כך שהקאתי שלוש פעמים הבוקר.
הדופק שלי הלם בקצב מדאיג. החרדה שלי הייתה האחראית לקצב הלב הלא סדיר, וגם לרפלקס ההקאה שיצא משליטה.
יישרתי את התלבושת האחידה החדשה שלי, הבטתי בהשתקפותי במראה שבחדר האמבטיה ובקושי זיהיתי את עצמי.
סוודר בצבע כחול עמוק עם הסמל של תיכון טומן על החזה, ומתחתיו חולצה לבנה ועניבה אדומה. חצאית אפורה עד הברכיים שחשפה שתי רגליים צנומות וילדותיות. ולסיום טייטס בצבע גוף, גרביים כחולים ונעליים שחורות נמוכות עקב.
נראיתי כמו נטע זר.
וגם הרגשתי ככה.
הנחמה היחידה שלי הייתה שבנעליים שאימא קנתה לי הגעתי לגובה מטר שישים. הייתי קטנטנה עד גיחוך לגילי בכל מובן שהוא.
הייתי רזה במידה קיצונית, עם שדיים לא מפותחים שנראו כמו שני שזיפים שגיל ההתבגרות פסח עליהם, בניגוד לכל נערה אחרת בגילי.
שערי החוּם הארוך היה פזור וגלש עד לאמצע גבי והורחק מפניי בקשת שיער אדומה פשוטה. פניי נטולות האיפור גרמו לי להיראות צעירה וחסרת חשיבות כפי שהרגשתי. עיניי היו גדולות מדי ביחס לפניי ונוסף על כל אלה, צבען היה כחול בוהק מזעזע.
ניסיתי לצמצם את עיניי כדי לבדוק אם כך הן נראות אנושיות יותר והתאמצתי בכל כוחי להקטין את שפתיי הנפוחות באמצעות יניקתן לתוך פי.
לא.
צמצום העיניים רק גרם לי להיראות כמו מישהי קפוצה שסובלת מעצירות.
נאנחתי בתסכול, נגעתי בלחיי בקצות אצבעותיי ונשפתי ברטט.
העדפתי לחשוב שאני מפצה על החוסרים בגובה ובשדיים באמצעות בשלות נפשית. הייתי נערה שקוּלה ובוגרת מכפי גילה.
סבתא מרפי תמיד אמרה שנולדתי עם ראש זקן על הכתפיים.
זה היה נכון במידה מסוימת.
בנים ושיגעונות חולפים לא השפיעו עליי.
זה פשוט לא היה קיים בי.
קראתי פעם שאנחנו מתבגרים עם הפגיעוֹת, לא עם השנים.
אם זה באמת כך, אני כבר יצאתי לגמלאות מבחינה רגשית.
הרבה זמן חששתי שלא נוצרתי מאותו החומר ששאר הבנות נוצרו ממנו. שאין לי את אותם דחפים או עניין במין השני. לא התעניינתי באף אחד. בנים, בנות, שחקנים מפורסמים, דוגמניות לוהטות, ליצנים, גורי כלבים... נו, טוב, כן התעניינתי בגורים חמודים ובכלבים גדולים ופרוותיים, אבל הייתי אדישה לגמרי לכל השאר.
לא התעניינתי בנשיקות, נגיעות או התמזמזות. המחשבה על כך הייתה בלתי נסבלת מבחינתי. אני מניחה שאחרי שצפיתי בצרה הצרורה של היחסים בין הוריי לא הרגשתי צורך לצַוות את עצמי לאדם אחר לכל החיים. אם מה שהיה בין הוריי הוא הדבר שנקרא אהבה, לא רציתי שום קשר לזה.
העדפתי להיות לבד.
טלטלתי את ראשי כדי לפנות ממנו את המחשבות הקודרות לפני שישחירו עד לנקודת אל־חזור. הבטתי בהשתקפותי במראה והכרחתי את עצמי לעשות משהו שכמעט לא עשיתי בימים אלה: לחייך.
נשימות עמוקות, אמרתי לעצמי. זו ההתחלה החדשה שלך.
פתחתי את הברז, שטפתי ידיים והתזתי מים על פניי בניסיון נואש לקרר את החרדה שלהטה בגופי. המחשבה על היום הראשון בתיכון החדש הייתה מרתיעה.
כל בית ספר יהיה עדיף על המוסד שהשארתי מאחור, חלחלה המחשבה לראשי והתכווצתי בבושה. מוסדות, חשבתי בעצב, בלשון רבים.
סבלתי אינספור הצקות ומעשי בריונות בבית הספר היסודי ובחטיבה.
מסיבה אכזרית ולא ידועה, כבר מגיל ארבע הייתי יעד לתסכוליו של כל ילד בסביבה.
רוב הבנות בגן שלי החליטו יום אחד שאני לא מוצאת חן בעיניהן ושאסור להיות חברה שלי. ואף על פי שהבנים לא היו סדיסטים כמותן במתקפותיהם עליי, הם לא היו טובים מהן בהרבה.
זה לא היה הגיוני, כי הסתדרתי מצוין עם שאר הילדים ברחוב שלנו ולא היו לי חיכוכים עם אף אחד בשכונה שגרנו בה.
אבל בבית הספר?
הוא היה מבחינתי המעגל השביעי בגיהינום. כל תשע השנים — במקום השמונה הרגילות — שעברו עליי בבית הספר היסודי היו סיוט.
כיתת הגן הייתה קשה לי כל־כך עד שגם אימא וגם הגננת החליטו שעדיף שאישאר בה עוד שנה כדי שאוכל לעבור אותה שוב עם קבוצה חדשה. אף על פי שהייתי אומללה בקבוצה החדשה כמו שהייתי בקודמת, הכרתי בה שתי חברות קרובות, קלייר וליזי, והחברות איתן הפכה את בית הספר למקום נסבל עבורי.
כשהגיע הזמן לבחור חטיבה בשנה האחרונה של בית הספר היסודי, הבנתי את הפער ביני לבין חברותיי.
קלייר וליזי עמדו להתחיל בספטמבר את הלימודים בתיכון טומן. בית ספר פרטי מפואר עם תקציב ענק ומתקנים חדישים ומשוכללים שמקורם במעטפות התרומה של ההורים העשירים שהיו נחושים בדעתם לדאוג שילדיהם יזכו לחינוך הטוב ביותר שכסף יכול לרכוש.
אני נרשמתי לבית הספר הציבורי, המקומי והצפוף במרכז העיר.
אני עדיין זוכרת את התחושה האיומה שהרגשתי כשהופרדתי מחברותיי.
רצוני להתחמק מהבריונים היה נואש כל־כך שאפילו התחננתי בפני אימא שתשלח אותי לגור בביארה עם אחותה, דודה אליס, ועם משפחתה כדי לסיים שם את לימודיי.
אין מילים לתאר את האכזבה המוחצת שהשתלטה עליי כשאבי התנגד שאעבור לגור עם דודה אליס.
אימא אהבה אותי, אבל היא הייתה חלשה ועייפה ולא יכלה להילחם באבא שהתעקש שאלמד בבית הספר הקהילתי בבלילגין.
אחר כך, הכול החמיר.
נעשה מרושע יותר.
אלים יותר.
פיזי יותר.
בחודש הראשון של השנה הראשונה רדפו אותי כמה חבורות של בנים שכולן דרשו ממני דברים שלא הייתי מוכנה לתת.
לאחר מכן התחילו לקרוא לי פריג'ידית, רק כי לא הסכמתי להתמזמז עם אותם בנים שמיררו את חיי במשך שנים.
הבנים האכזריים יותר קראו לי קוקסינל, ורמזו שהסיבה לאדישותי כלפי בנים היא שיש לי איברים של בן מתחת לחצאית.
לא משנה כמה אכזריים היו הבנים האלה, הבנות היו יצירתיות בהרבה.
וגרועות בהרבה.
הן הפיצו עליי שמועות איומות, רמזו שאני אנורקטית וזרקו את ארוחת הצהריים שלי לאסלה יום אחרי יום.
לא הייתי אנורקטית או בולימית.
הייתי מבועתת בבית הספר, מבועתת עד כדי כך שלא הצלחתי לאכול שום דבר. וכשכן הקאתי, אירוע תדיר, זה קרה בתגובה ישירה למועקה הקשה שהכבידה עליי. הייתי קטנה מאוד לגילי. נמוכה, לא מפותחת ורזה, וכל זה לא עזר להדוף את השמועות.
כשמלאו לי חמש־עשרה ועדיין לא קיבלתי את המחזור הראשון, אימא שלי קבעה תור אצל רופא המשפחה. כעבור כמה בדיקות דם ובדיקות נוספות, הרגיע אותנו הרופא שאני בריאה לגמרי, ושיש בנות שפשוט מתפתחות באיחור.
כמעט שנה עברה מאז, ומלבד וסת חריגה אחת בקיץ שנמשכה פחות מחצי יום טרם קיבלתי מחזור כמו שצריך.
למען האמת כבר ויתרתי על הסיכוי שגופי יתפקד כמו גוף של נערה רגילה כי הבנתי שאני לא כזאת.
הרופא גם הציע לאימא לבחון את מצבי בבית הספר ואמר שאולי הלחץ שאני נתונה לו תורם לעיכוב בהתפתחותי הגופנית.
לאחר דיון סוער בין הוריי שבו אימא שלי עמדה לצידי, נשלחתי בחזרה לבית הספר שבו הייתי חשופה לעינויים חסרי רחמים.
האכזריות נעה בין כינויי גנאי להפצת שמועות, בין הדבקת מוצרי היגיינה על גבי לתקיפה גופנית ישירה ומלאה.
פעם אחת, בשיעור כלכלת בית, כמה מהבנות בשורה שמאחוריי גזרו חתיכה מהקוקו שלי במספרי מטבח ואז נופפו בה כמו גביע.
כולם צחקו ואני חושבת שבאותו רגע שנאתי את אלה שצחקו על כאבי יותר מאשר את אלה שגרמו לו.
בפעם אחרת, במהלך שיעור חינוך גופני, אותן בנות צילמו אותי בתחתונים במצלמה של הטלפון הנייד והעבירו את התמונה לכל תלמידי השכבה שלנו. המנהל טיפל בעניין במהירות והשעה את בעליו של הטלפון, אבל לא לפני שמחצית מתלמידי בית הספר צחקו על חשבוני.
אני זוכרת שבכיתי המון באותו יום, לא מולם כמובן אלא בשירותים. התחבאתי בתא שירותים וחשבתי לשים קץ לכול. אם רק אקח כמה כדורים, אוכל לסיים את כל הסיפור.
החיים באותה תקופה היו אכזבה כה מרה עבורי שלא רציתי בהם.
לא עשיתי את זה כי הייתי פחדנית מדי.
חששתי בעיקר שזה לא יעבוד, ובסופו של דבר אתעורר ואצטרך להתמודד עם ההשלכות.
מצבי הרגשי היה איום ונורא.
אחי ג'ואי טען שהן הפכו אותי למטרה כי הייתי יפה ואמר שהמענות שלי הן כלבות קנאיות. הוא אמר לי שאני מהממת וצריכה להתעלות מעל זה.
קל לומר וקשה לבצע — וגם לא הייתי בטוחה שאני כזאת מהממת.
רבות מהבנות שהפכו אותי למטרה היו אותן בנות שהציקו לי מאז גן הילדים.
פקפקתי בכך שהמראה שלי היה קשור להתנהגות שלהן כבר אז.
הייתי פשוט ילדה שאף אחד לא חיבב.
חוץ מזה, ככל שניסה לתמוך בי ולהגן על כבודי, ג'ואי לא הבין כמה קשים היו חיי בבית הספר.
אחי הגדול היה ההפך הגמור ממני, בכל מובן אפשרי.
אני נמוכה והוא גבוה. עיניי כחולות ועיניו ירוקות. השיער שלי כהה ושלו בהיר. עורו זהוב ושזוף. אני חיוורת. הוא קולני ונלהב ואני שקטה ומסוגרת.
הניגוד האמיתי בינינו היה שכל תלמידי בית הספר הקהילתי בבלילגין, התיכון המקומי ששנינו למדנו בו, העריצו את אחי.
מובן שההשתלבות בנבחרת ההרלינג לנוער בקורק לא הזיקה לפופולריות של ג'ואי, אבל גם בלי ספורט הוא היה בחור נהדר.
והיות שהיה כזה בחור נהדר, ג'ואי ניסה להגן עליי מפני הכול אבל זו הייתה משימה בלתי אפשרית לבחור אחד.
לג'ואי ולי יש אח בכור, דארן, ושלושה אחים צעירים מאיתנו: טייג, אוֹלִי ושון, אבל אף אחד מאיתנו לא דיבר עם דארן מאז שעזב את הבית חמש שנים קודם לכן אחרי ריב נוסף ומחריד עם אבא שלנו. טייג ואוֹלִי היו בני אחת־עשרה ותשע ולמדו בבית ספר יסודי ושון היה בן שלוש ולא מזמן נגמל מחיתולים כך שלא עמדו לרשותי הרבה אנשים קרובים שיכלו להגן עליי.
בימים כאלה התגעגעתי מאוד לאחי הבכור.
דארן בן העשרים ושלוש היה מבוגר ממני בשבע שנים, גדול וחסר פחד, האח הגדול המושלם עבור כל ילדה קטנה.
מגיל צעיר הערצתי את האדמה שדרך עליה. נגררתי אחריו ואחרי חבריו לכל מקום שהלכו אליו. הוא תמיד הגן עליי ונשא במקומי באשמה כשעשיתי משהו רע.
זה לא היה קל לו, ומכיוון שהייתי צעירה ממנו בהרבה לא הבנתי את מלוא הקשיים שהתמודד איתם. אימא ואבא היו זוג בסך הכול כמה חודשים לפני שאימא נכנסה להיריון עם דארן בגיל חמש־עשרה.
מכיוון שהחוק באירלנד הקתולית של שנות השמונים הגדיר אותו כממזר שנולד מחוץ לנישואים, חייו של אחי תמיד כללו אתגרים. ואחרי שמלאו לו אחת־עשרה, מצבו הידרדר עוד יותר.
כמו ג'ואי, גם דארן היה שחקן הרלינג מצוין, וכמו שאבא שלנו תיעב אותי, כך הוא תיעב גם אותו. הוא תמיד מצא פגמים בדארן — השיער או כתב היד, הביצועים במגרש או בני הזוג שבחר.
דארן היה הומו ואבא לא הצליח להתמודד עם זה.
הוא תלה את האשמה בנטייתו המינית של אחי בתקרית מן העבר, ושום דבר לא הצליח לשכנע אותו שלהיות הומו זו לא בחירה.
דארן נולד הומו בדיוק כמו שג'ואי נולד סטרייט ואני נולדתי כלום.
הוא היה הוא עצמו, וליבי נשבר מפני שלא קיבלו אותו בביתו שלו.
החיים עם אב הומופוב היו עינוי עבור אחי.
שנאתי את אבא בגלל זה יותר מששנאתי אותו על כל שאר הדברים האיומים שעשה במשך השנים.
חוסר הסובלנות והאפליה הבוטה שנהג בה בין ילדיו היו מהתכונות השפלות ביותר באופיו של אבא שלי.
כשדארן בחר לצאת לשנה הפסקה מההרלינג כדי להתמקד בבגרויות, אבא שלנו יצא מהכלים. חודשים של ויכוחים סוערים ומהלומות גופניות הביאו לפיצוץ אדיר שבסופו ארז דארן את חפציו, יצא מהבית ולא חזר.
חמש שנים עברו מאז אותו ערב, ומלבד כרטיס הברכה השנתי לחג המולד שהגיע בדואר אף אחד מאיתנו לא ראה אותו ולא שמע ממנו.
לא היו לנו אפילו כתובת או מספר טלפון אליו.
כאילו הוא נעלם מעל פני האדמה.
לאחר מכן, כל הלחץ שאבא הפעיל על דארן עבר לבנים הצעירים — שבעיני אבא שלנו היו הילדים הנורמלים.
כשלא היה בפאב או במשרדי ההימורים, אבא גרר את הבנים לאימונים ומשחקים.
הוא מיקד בהם את כל תשומת ליבו.
אני, בהיותי בת, הייתי חסרת תועלת מבחינתו.
לא הצטיינתי בספורט או בלימודים או בפעילות פנאי כלשהי.
בעיני אבי הייתי בסך הכול פה שצריך להאכיל עד גיל שמונה־עשרה.
לא המצאתי את זה. אבא אמר לי את זה בעצמו אינספור פעמים.
אחרי הפעם החמישית או השישית, נעשיתי חסינה למילים.
הוא כבר לא התעניין בי ואני לא התעניינתי בניסיון לחיות לפי הציפיות הלא הגיוניות שלו. לעולם לא אהיה בן, ולא היה שום טעם לנסות לרַצות אדם שעדיין היה תקוע בשנות החמישים.
מזמן נמאס לי להתחנן לאהבה מצידו של אדם שלפי הודאתו שלו אף פעם לא רצה בי.
אבל הלחץ שהפעיל על ג'ואי הדאיג אותי והרגשתי אשמה רבה בכל פעם שהיה עליו לבוא לעזרתי.
הוא היה בכיתה י"ב, השנה האחרונה של התיכון, והיו לו עיסוקים משלו: פעילויות בהתאחדות האתלטיקה הגאלית, משרה חלקית בתחנת הדלק, הבגרויות והחברה שלו, איפָה.
ידעתי שכשכואב לי, כואב גם לג'ואי. לא רציתי להיות נטל על צווארו, מישהי שהוא צריך להשגיח עליה בלי הפסקה, אבל כך זה היה כל חיי.
למען האמת לא יכולתי לשאת את האכזבה בעיניו של אחי אפילו לדקה נוספת. ידעתי שכשאני עוברת לידו במסדרונות בית הספר, פניו נופלות.
לשם ההגינות אני חייבת לומר שהמורים ניסו להגן עליי מהתנכלויות ההמון והמחנכת שלי, גברת פלווי, אפילו ארגנה מפגשי ייעוץ אחת לשבועיים עם פסיכולוגית בית הספר לאורך השנה השנייה עד שהמימון לפגישות נגמר.
אימא הצליחה לאסוף די כסף כדי לשלוח אותי לפסיכולוגית פרטית, אבל במחיר של 80 אירו למפגש בתוספת ההכרח לצנזר את מחשבותיי לבקשתה של אימא, נפגשתי איתה רק חמש פעמים לפני ששיקרתי לאימי ואמרתי לה שמצבי השתפר.
מצבי לא השתפר.
הוא אף פעם לא השתפר.
פשוט לא יכולתי לשאת יותר את הצפייה באימא שלי נאבקת.
תיעבתי את העובדה שאני עול כלכלי על צווארה ולכן ספגתי את זה בשקט, הכרחתי את עצמי לחייך והמשכתי להיכנס בשערי הגיהינום כל יום.
אבל הבריונות לא פסקה.
אפילו לרגע.
עד שיום אחד זה קרה.
בשבוע שלפני חופשת חג המולד בחודש שעבר — שלושה שבועות אחרי תקרית דומה עם אותה חבורת בנות — הגעתי הביתה בדמעות, עם סוודר קרוע בחזית ואף גדוש בנייר טואלט כדי לעצור את הדימום מהמכות שחטפתי מקבוצת בנות מכיתה י"א שטענו שניסיתי להתחיל עם אחד החברים שלהן.
זה היה שקר, עוד תירוץ עלוב שהמציאו כדי להרביץ לי, היות שאפילו לא ראיתי מימיי את הבחור שהואשמתי בניסיון לפתות.
באותו יום הפסקתי.
הפסקתי לשקר.
הפסקתי להעמיד פנים.
פשוט הפסקתי.
אותו יום לא היה סתם נקודת השבירה שלי, הוא גם היה נקודת השבירה של ג'ואי. הוא נכנס אחריי הביתה עם השעיה לשבוע בגלל שכיסח במכות את אחיה של קיארה מאלוני, המענה הראשית שלי.
אימא שלי העיפה בי מבט אחד והוציאה אותי מבית הספר.
בניגוד לרצונו של אבי שחשב שצריך לחשל אותי, אימא ניגשה לבנק המקומי ולקחה הלוואה כדי לשלם את דמי הכניסה לתיכון טומן, בית הספר הפרטי ששכן עשרים וחמישה קילומטרים מבלילגין.
אף שדאגתי לאימי, ידעתי שאם אצטרך להיכנס שוב בשעריו של בית הספר הזה, כבר לא אצא משם.
הגעתי לגבול יכולת הסבל שלי.
הציפייה לחיים טובים יותר, מאושרים יותר, הוצגה בפניי ואימצתי אותה בשתי ידיים.
ואף על פי שחששתי מתגובתם של הנערים והנערות בשכונה שלי על כך שאני לומדת בתיכון פרטי, ידעתי שזה לא יכול להיות גרוע יותר ממה שסבלתי בבית הספר שהשארתי מאחור.
חוץ מזה, קלייר ביגס וליזי יאנג, שתי הבנות שהתיידדתי איתן בבית הספר היסודי, יהיו בכיתה שלי בתיכון טומן. המנהל מר טואומי הבטיח לי את זה כשאימי ואני הגענו אליו בחופשת חג המולד כדי להירשם.
אימא וג'ואי סיפקו לי עידוד ותמיכה בלתי נלאים, ואימא לקחה על עצמה עוד משמרות ניקיון בבית החולים כדי לשלם על ספרי הלימוד והתלבושת האחידה שכללה בלייזר.
לפני תיכון טומן, הבלייזרים היחידים שראיתי היו כאלה שגברים לבשו למיסה בימי ראשון, אף פעם לא כאלה שלבשו בני נוער, ועכשיו פריט הלבוש הזה עמד להפוך לחלק מהמלתחה היומיומית שלי.
עזיבת התיכון המקומי באמצע שנת הבגרויות הראשונה — שנת בחינות חשובה — הביאה לקרע עצום במשפחה שלנו. אבי רתח על כך שאנחנו מבזבזים אלפי אירו על חינוך שניתן בחינם בבית הספר הציבורי ברחוב הסמוך.
ניסיתי להסביר לאבא שלא קל לי בבית הספר כמו לבנו היקר, כוכב האתלטיקה, אבל הוא מיהר לסתום לי את הפה, סירב להקשיב והודיע לי בבירור שהוא לא יתמוך בלימודיי בתיכון סנובי שסוגד לנבחרת הרוגבי שלו, עם חבורה של מיוחסים שחושבים את עצמם.
דבריו של אבי, "רדי מהאולימפוס, ילדה," וגם "לא גידלו אותך ללמוד עם כל המפונקים האלה," והמשפט החביב עליי ביותר, "את בחיים לא תשתלבי עם המזורגגים האלה," עדיין הדהדו באוזניי.
רציתי לצרוח עליו "זה לא יֵצא מהכיס שלך!" כי אבי לא עבד אפילו יום אחד מאז שהייתי בת שבע ואימי הייתה המפרנסת היחידה של המשפחה, אבל היכולת ללכת על שתי רגליים הייתה יקרה מדי לליבי.
אבא שלי לא הבין אותי, כי מובן מאליו שהוא עצמו לא היה קורבן לבריונות אף פעם. אם הייתה בחייו בריונות, הוא היה היוזם שלה.
אלוהים יודע שהוא נהג בבריונות כלפי אימא.
בגלל זעמו של אבי על המעבר העברתי את רוב חופשת החורף סגורה בחדרי, במאמץ להתרחק ממנו ככל האפשר.
הייתי הבת היחידה במשפחה ולה חמישה בנים, ולכן היה לי חדר משלי. גם לג'ואי היה חדר משלו, אף שהיה גדול בהרבה משלי, כי הוא חלק אותו עם דארן עד שדארן עזב את הבית. טייג ואוֹלִי חלקו עוד חדר גדול ושון והוריי ישנו יחד בחדר השינה הגדול ביותר.
אף שזה היה רק חצי חדר בקדמת הבית ובקושי היה בו די מקום להכניס פנימה חתול, הערכתי את הפרטיות שסיפקו לי דלת החדר והמנעול הקבוע בה.
חרף קיומם של ארבעת חדרי השינה בקומה העליונה, הבית שלנו היה קטנטן, עם סלון, מטבח וחדר אמבטיה אחד לכל המשפחה. הוא שכן בקצה אלק טראס, השכונה הגדולה ביותר בבלילגין.
זה היה אזור קשוח ומוכה פשיעה, ואני נמנעתי מהכול בכך שהסתתרתי בחדרי.
החדר הקטן היה המפלט שלי בבית וברחוב גדושים בהמולה וטירוף, אבל ידעתי שזה לא יימשך לנצח.
הפרטיות שלי הייתה עכשיו על זמן שאוּל, כי אימא נכנסה שוב להיריון.
אם היא תלד בת, אאבד את מקום המבטחים שלי.
"שאן!" חבטה נשמעה על דלת חדר האמבטיה והעירה אותי ממחשבותיי הנודדות. "תזדרזי! אני מת להשתין."
"שתי דקות, ג'ואי," עניתי ואז המשכתי לבחון את הופעתי. "את יכולה," לחשתי לעצמי. "את יכולה לעשות את זה, שאנון."
החבטות נמשכו ולכן מיהרתי לייבש את ידיי במגבת התלויה על הוו ופתחתי את הדלת. עיניי נחו על אחי שעמד לבוש בתחתוני בוקסר שחורים בלבד וגירד את חזהו.
עיניו נפערו למראה הופעתי, והישנוניות שעל פניו הפכה לדריכות מופתעת. הוא התהדר בפנס בעין ממשחק הרלינג ששיחק בסוף השבוע, אבל לא נראה שזה מטריד את ראשו הנאה.
"את נראית..." קולו של אחי דעך כשסקר אותי בהערכה של אח. הכנתי את עצמי לבדיחות שימציא על חשבוני, אבל הן לא הגיעו. "נהדר," אמר במקום זה, ועיניו הירוקות נראו לבביות ומוצפות בדאגה אילמת. "התלבושת האחידה יפה לך, שאן."
"אתה חושב שאני אסתדר?" הקפדתי לדבר בשקט כדי לא להעיר את שאר בני הבית.
אימא עבדה אתמול משמרת כפולה ולכן היא ואבא ישנו. שמעתי את הנחירות הרמות של אבא שלי עולות מאחורי דלת חדר השינה הסגורה שלהם. הבנים הקטנים עוד לא התעוררו, ויהיה צורך לגרור אותם מאוחר יותר מהמזרנים כדי שילכו לבית הספר.
כרגיל, היינו רק ג'ואי ואני.
שני האמיגוס.
"אתה חושב שאצליח להשתלב, ג'ואי?" הבעתי את חששותיי בקול. יכולתי לעשות את זה עם ג'ואי. הוא היה היחיד במשפחה שהרגשתי שאני יכולה לדבר איתו ולגלות לו סודות. הבטתי בתלבושת האחידה ומשכתי בכתפיי בחוסר אונים.
עיניו בערו ברגש אילם כשהביט בי, וידעתי שהוא קם מוקדם לא כי היה חייב להגיע לשירותים אלא כי רצה לראות איך אני מתארגנת ליום הראשון.
השעה הייתה 06:15.
כמו בתיכון הקודם שלי, הלימודים בתיכון טומן התחילו רק ב-09:05 אבל הייתי צריכה לעלות על האוטובוס היחיד שעבר באזור ב-06:45.
זה היה האוטובוס הראשון שיצא בבוקר מבלילגין, והיחיד שהגיע בזמן לבית הספר. אימא עבדה רוב הבקרים ואבא סירב לקחת אותי.
אתמול בערב כשביקשתי מאבא לקחת אותי לתיכון בבוקר, הוא אמר לי שאם ארד מהאולימפוס ואחזור לבית הספר הקהילתי של בלילגין כמו ג'ואי וכל שאר הילדים ברחוב שלנו, לא אצטרך הסעה.
"אני ממש גאה בך, שאן," אמר ג'ואי בקול חנוק מרוב רגש. "את לא מבינה בכלל כמה את אמיצה." הוא כחכח בגרונו כמה פעמים והוסיף, "חכי, יש לי משהו בשבילך." במילים אלה הוא פסע במסדרון הצר ונכנס לחדרו. כעבור דקה הוא חזר. "הנה," מלמל ובידיו שני שטרות של חמישה אירו. הוא דחף אותם לכף ידי.
"ג'ואי, לא!" מיהרתי לדחות את הכסף שהרוויח בעמל רב. השכר שקיבל בתחנת הדלק לא היה גבוה מלכתחילה וכסף לא היה מצוי בשפע במשפחה שלנו ולכן לא העליתי על דעתי לקחת עשרה אירו מאחי. "אני לא יכולה..."
"קחי את הכסף, שאנון. זו רק עשירייה," אמר והביט בי בחומרה. "אני יודע שסבתא נתנה לך כסף לאוטובוס אבל אני רוצה שיהיה לך משהו בכיס. אני לא יודע איך העניינים עובדים במקום הזה, אבל אני לא רוצה שתלכי לשם בלי קצת מזומן."
בלעתי את גוש הרגש שנאבק לעלות בגרוני ופלטתי, "אתה בטוח?"
ג'ואי הנהן ואז אימץ אותי לחיבוק. "את תסתדרי נהדר," הוא לחש באוזני וחיבק אותי חזק כל־כך שלא ידעתי אם הוא מנסה לשכנע אותי או לנחם אותי. "אם מישהו עושה לך אפילו טיפה צרות, תסמסי לי ואני אבוא לשם ואשרוף את התיכון המחורבן הזה עם כל שחקן רוגבי סנוב שיש בו."
המחשבה הזאת פיכחה אותי.
"אני אהיה בסדר," אמרתי, והפעם החדרתי מעט להט לקולי כי הייתי צריכה להאמין בזה בעצמי. "אבל אם לא אצא עכשיו אאחר לבית הספר וזה ממש לא מה שחסר לי ביום הראשון."
חיבקתי את אחי בפעם האחרונה, לבשתי את המעיל ולקחתי את התיק. הרמתי אותו על גבי ויצאתי אל גרם המדרגות.
"תסמסי לי," קרא ג'ואי כשירדתי. "אני רציני. כל הצקה קטנה, ואני אגיע ישר."
"אני יכולה לבד, ג'ואי," לחשתי והעפתי מבט מהיר אל המקום שבו נשען על המעקה וצפה בי בדאגה. "אני יכולה."
"אני יודע," קולו היה שקט וכאוב. "אני פשוט... תמיד כאן אם תצטרכי, בסדר?" הוא סיים בנשיפה כבדה. "תמיד כאן."
הבנתי כמה כל זה קשה לאחי כשצפיתי בו מנופף לי לשלום בדרכי לבית הספר כמו הורה חרד המלווה את ילדו הבכור. הוא תמיד נלחם למעני, תמיד נרתם להגן עליי ולהביא אותי אל חוף מבטחים.
רציתי שיתגאה בי, שלא יתייחס אליי כמו לילדה קטנה שזקוקה להגנה מתמדת.
הייתי זקוקה לזה.
בנחישות מחודשת, חייכתי אליו חיוך קורן ומיהרתי לצאת מהבית בדרכי לאוטובוס.
