הבחורים של טומן 1 - לכבוש את 13
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הבחורים של טומן 1 - לכבוש את 13
מכר
אלפי
עותקים
הבחורים של טומן 1 - לכבוש את 13
מכר
אלפי
עותקים

הבחורים של טומן 1 - לכבוש את 13

4.6 כוכבים (392 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2636מקורי
ספר מודפס
59 מחיר מוטבע על הספר 98
ספר קולי
39
תאריך לסיום המבצע 01/04/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
מאז ומעולם אהבתו הראשונה, האחרונה והיחידה הייתה רוגבי.
עד הרגע שבו עיניים בגוון כחול שמיים ננעצו בעיניו, ומנקודה זו הכול השתנה.
הוא רצה להציל אותה.
היא רצתה להסתתר.
היא הייתה פגומה.
הוא היה נחוש.
הגורל הפגיש ביניהם.
המציאות והאהבה חיברו ביניהם.
 
ג'וני קוואנה היה טיפוס נחוש שהצליח בכל דבר בחייו. במגרש הרוגבי, הוא נחשב לתופעת טבע ויועד לגדולות. כולם צפו לו קריירה מזהירה. ג'וני לא נתן לשום דבר ולאף אחד לעמוד בדרכו.
שלא במכוון, הוא פגע בשאנון לינץ'. בחורה מופנמת ושברירית, בעלת עיניים עצובות וחבורות כהות שהוסתרו תחת שרוולי חולצתה. כפי שלא קרה מעולם, ג'וני סטה ממטרת חייו ודעתו נדדה רק לכיוונה.
חייה של שאנון לא היו קלים מעולם. היא הגיעה לטומן לאחר שספגה בריונות ועינויים, והתפללה להתחלה חדשה. הדבר שרצתה יותר מכול היה להתנער מהשדים שרדפו את נפשה, וכבר ביום הראשון ללימודיה בתיכון הפרטי והיוקרתי היא נתקלה – ולא בנסיבות מרגשות – בג'וני קוואנה שנחשב לאגדה בעיני כולם.
היא הסתירה מציאות חיים מטלטלת.
הוא הסתיר סוד שיכול היה לחסל את הקריירה העתידית שלו. 
לבבות התחברו, חיים נשזרו ושני צעירים אבודים משני עולמות שונים התנגשו. 
מה יקרה כאשר הנערה המסתורית שנקראה על שם נהר מפורסם, תהפוך לדבר היחיד שיראה לנגד עיניו?
 
לכבוש את 13 הוא החלק הראשון בסדרת הבחורים של טומן מאת הסופרת קלואי וולש. הסדרה העפילה לרשימות רבי־המכר המובילות, חצתה יבשות ושבתה רבבות של לבבות מרוגשים ברחבי העולם. זהו סיפור מרגש על אהבה ראשונה, על תהילה, על סודות מבעיתים ועל כאב שמתמזגים יחד לסיפור מהפנט, סוחף ועוצר נשימה. 

פרק ראשון

1
תקוות גדולות
שאנון
 
 
זה קרה ב-10 בינואר 2005.
 
שנה חדשה והיום הראשון לחזרה ללימודים אחרי חופשת חג המולד.
 
הייתי לחוצה — לחוצה עד כדי כך שהקאתי שלוש פעמים הבוקר.
 
הדופק שלי הלם בקצב מדאיג. החרדה שלי הייתה האחראית לקצב הלב הלא סדיר, וגם לרפלקס ההקאה שיצא משליטה.
 
יישרתי את התלבושת האחידה החדשה שלי, הבטתי בהשתקפותי במראה שבחדר האמבטיה ובקושי זיהיתי את עצמי.
 
סוודר בצבע כחול עמוק עם הסמל של תיכון טומן על החזה, ומתחתיו חולצה לבנה ועניבה אדומה. חצאית אפורה עד הברכיים שחשפה שתי רגליים צנומות וילדותיות. ולסיום טייטס בצבע גוף, גרביים כחולים ונעליים שחורות נמוכות עקב.
 
נראיתי כמו נטע זר.
 
וגם הרגשתי ככה.
 
הנחמה היחידה שלי הייתה שבנעליים שאימא קנתה לי הגעתי לגובה מטר שישים. הייתי קטנטנה עד גיחוך לגילי בכל מובן שהוא.
 
הייתי רזה במידה קיצונית, עם שדיים לא מפותחים שנראו כמו שני שזיפים שגיל ההתבגרות פסח עליהם, בניגוד לכל נערה אחרת בגילי.
 
שערי החוּם הארוך היה פזור וגלש עד לאמצע גבי והורחק מפניי בקשת שיער אדומה פשוטה. פניי נטולות האיפור גרמו לי להיראות צעירה וחסרת חשיבות כפי שהרגשתי. עיניי היו גדולות מדי ביחס לפניי ונוסף על כל אלה, צבען היה כחול בוהק מזעזע.
 
ניסיתי לצמצם את עיניי כדי לבדוק אם כך הן נראות אנושיות יותר והתאמצתי בכל כוחי להקטין את שפתיי הנפוחות באמצעות יניקתן לתוך פי.
 
לא.
 
צמצום העיניים רק גרם לי להיראות כמו מישהי קפוצה שסובלת מעצירות.
 
נאנחתי בתסכול, נגעתי בלחיי בקצות אצבעותיי ונשפתי ברטט.
 
העדפתי לחשוב שאני מפצה על החוסרים בגובה ובשדיים באמצעות בשלות נפשית. הייתי נערה שקוּלה ובוגרת מכפי גילה.
 
סבתא מרפי תמיד אמרה שנולדתי עם ראש זקן על הכתפיים.
 
זה היה נכון במידה מסוימת.
 
בנים ושיגעונות חולפים לא השפיעו עליי.
 
זה פשוט לא היה קיים בי.
 
קראתי פעם שאנחנו מתבגרים עם הפגיעוֹת, לא עם השנים.
 
אם זה באמת כך, אני כבר יצאתי לגמלאות מבחינה רגשית.
 
הרבה זמן חששתי שלא נוצרתי מאותו החומר ששאר הבנות נוצרו ממנו. שאין לי את אותם דחפים או עניין במין השני. לא התעניינתי באף אחד. בנים, בנות, שחקנים מפורסמים, דוגמניות לוהטות, ליצנים, גורי כלבים... נו, טוב, כן התעניינתי בגורים חמודים ובכלבים גדולים ופרוותיים, אבל הייתי אדישה לגמרי לכל השאר.
 
לא התעניינתי בנשיקות, נגיעות או התמזמזות. המחשבה על כך הייתה בלתי נסבלת מבחינתי. אני מניחה שאחרי שצפיתי בצרה הצרורה של היחסים בין הוריי לא הרגשתי צורך לצַוות את עצמי לאדם אחר לכל החיים. אם מה שהיה בין הוריי הוא הדבר שנקרא אהבה, לא רציתי שום קשר לזה.
 
העדפתי להיות לבד.
 
טלטלתי את ראשי כדי לפנות ממנו את המחשבות הקודרות לפני שישחירו עד לנקודת אל־חזור. הבטתי בהשתקפותי במראה והכרחתי את עצמי לעשות משהו שכמעט לא עשיתי בימים אלה: לחייך.
 
נשימות עמוקות, אמרתי לעצמי. זו ההתחלה החדשה שלך.
 
פתחתי את הברז, שטפתי ידיים והתזתי מים על פניי בניסיון נואש לקרר את החרדה שלהטה בגופי. המחשבה על היום הראשון בתיכון החדש הייתה מרתיעה.
 
כל בית ספר יהיה עדיף על המוסד שהשארתי מאחור, חלחלה המחשבה לראשי והתכווצתי בבושה. מוסדות, חשבתי בעצב, בלשון רבים.
 
סבלתי אינספור הצקות ומעשי בריונות בבית הספר היסודי ובחטיבה.
 
מסיבה אכזרית ולא ידועה, כבר מגיל ארבע הייתי יעד לתסכוליו של כל ילד בסביבה.
 
רוב הבנות בגן שלי החליטו יום אחד שאני לא מוצאת חן בעיניהן ושאסור להיות חברה שלי. ואף על פי שהבנים לא היו סדיסטים כמותן במתקפותיהם עליי, הם לא היו טובים מהן בהרבה.
 
זה לא היה הגיוני, כי הסתדרתי מצוין עם שאר הילדים ברחוב שלנו ולא היו לי חיכוכים עם אף אחד בשכונה שגרנו בה.
 
אבל בבית הספר?
 
הוא היה מבחינתי המעגל השביעי בגיהינום. כל תשע השנים — במקום השמונה הרגילות — שעברו עליי בבית הספר היסודי היו סיוט.
 
כיתת הגן הייתה קשה לי כל־כך עד שגם אימא וגם הגננת החליטו שעדיף שאישאר בה עוד שנה כדי שאוכל לעבור אותה שוב עם קבוצה חדשה. אף על פי שהייתי אומללה בקבוצה החדשה כמו שהייתי בקודמת, הכרתי בה שתי חברות קרובות, קלייר וליזי, והחברות איתן הפכה את בית הספר למקום נסבל עבורי.
 
כשהגיע הזמן לבחור חטיבה בשנה האחרונה של בית הספר היסודי, הבנתי את הפער ביני לבין חברותיי.
 
קלייר וליזי עמדו להתחיל בספטמבר את הלימודים בתיכון טומן. בית ספר פרטי מפואר עם תקציב ענק ומתקנים חדישים ומשוכללים שמקורם במעטפות התרומה של ההורים העשירים שהיו נחושים בדעתם לדאוג שילדיהם יזכו לחינוך הטוב ביותר שכסף יכול לרכוש.
 
אני נרשמתי לבית הספר הציבורי, המקומי והצפוף במרכז העיר.
 
אני עדיין זוכרת את התחושה האיומה שהרגשתי כשהופרדתי מחברותיי.
 
רצוני להתחמק מהבריונים היה נואש כל־כך שאפילו התחננתי בפני אימא שתשלח אותי לגור בביארה עם אחותה, דודה אליס, ועם משפחתה כדי לסיים שם את לימודיי.
 
אין מילים לתאר את האכזבה המוחצת שהשתלטה עליי כשאבי התנגד שאעבור לגור עם דודה אליס.
 
אימא אהבה אותי, אבל היא הייתה חלשה ועייפה ולא יכלה להילחם באבא שהתעקש שאלמד בבית הספר הקהילתי בבלילגין.
 
אחר כך, הכול החמיר.
 
נעשה מרושע יותר.
 
אלים יותר.
 
פיזי יותר.
 
בחודש הראשון של השנה הראשונה רדפו אותי כמה חבורות של בנים שכולן דרשו ממני דברים שלא הייתי מוכנה לתת.
 
לאחר מכן התחילו לקרוא לי פריג'ידית, רק כי לא הסכמתי להתמזמז עם אותם בנים שמיררו את חיי במשך שנים.
 
הבנים האכזריים יותר קראו לי קוקסינל, ורמזו שהסיבה לאדישותי כלפי בנים היא שיש לי איברים של בן מתחת לחצאית.
 
לא משנה כמה אכזריים היו הבנים האלה, הבנות היו יצירתיות בהרבה.
 
וגרועות בהרבה.
 
הן הפיצו עליי שמועות איומות, רמזו שאני אנורקטית וזרקו את ארוחת הצהריים שלי לאסלה יום אחרי יום.
 
לא הייתי אנורקטית או בולימית.
 
הייתי מבועתת בבית הספר, מבועתת עד כדי כך שלא הצלחתי לאכול שום דבר. וכשכן הקאתי, אירוע תדיר, זה קרה בתגובה ישירה למועקה הקשה שהכבידה עליי. הייתי קטנה מאוד לגילי. נמוכה, לא מפותחת ורזה, וכל זה לא עזר להדוף את השמועות.
 
כשמלאו לי חמש־עשרה ועדיין לא קיבלתי את המחזור הראשון, אימא שלי קבעה תור אצל רופא המשפחה. כעבור כמה בדיקות דם ובדיקות נוספות, הרגיע אותנו הרופא שאני בריאה לגמרי, ושיש בנות שפשוט מתפתחות באיחור.
 
כמעט שנה עברה מאז, ומלבד וסת חריגה אחת בקיץ שנמשכה פחות מחצי יום טרם קיבלתי מחזור כמו שצריך.
 
למען האמת כבר ויתרתי על הסיכוי שגופי יתפקד כמו גוף של נערה רגילה כי הבנתי שאני לא כזאת.
 
הרופא גם הציע לאימא לבחון את מצבי בבית הספר ואמר שאולי הלחץ שאני נתונה לו תורם לעיכוב בהתפתחותי הגופנית.
 
לאחר דיון סוער בין הוריי שבו אימא שלי עמדה לצידי, נשלחתי בחזרה לבית הספר שבו הייתי חשופה לעינויים חסרי רחמים.
 
האכזריות נעה בין כינויי גנאי להפצת שמועות, בין הדבקת מוצרי היגיינה על גבי לתקיפה גופנית ישירה ומלאה.
 
פעם אחת, בשיעור כלכלת בית, כמה מהבנות בשורה שמאחוריי גזרו חתיכה מהקוקו שלי במספרי מטבח ואז נופפו בה כמו גביע.
 
כולם צחקו ואני חושבת שבאותו רגע שנאתי את אלה שצחקו על כאבי יותר מאשר את אלה שגרמו לו.
 
בפעם אחרת, במהלך שיעור חינוך גופני, אותן בנות צילמו אותי בתחתונים במצלמה של הטלפון הנייד והעבירו את התמונה לכל תלמידי השכבה שלנו. המנהל טיפל בעניין במהירות והשעה את בעליו של הטלפון, אבל לא לפני שמחצית מתלמידי בית הספר צחקו על חשבוני.
 
אני זוכרת שבכיתי המון באותו יום, לא מולם כמובן אלא בשירותים. התחבאתי בתא שירותים וחשבתי לשים קץ לכול. אם רק אקח כמה כדורים, אוכל לסיים את כל הסיפור.
 
החיים באותה תקופה היו אכזבה כה מרה עבורי שלא רציתי בהם.
 
לא עשיתי את זה כי הייתי פחדנית מדי.
 
חששתי בעיקר שזה לא יעבוד, ובסופו של דבר אתעורר ואצטרך להתמודד עם ההשלכות.
 
מצבי הרגשי היה איום ונורא.
 
אחי ג'ואי טען שהן הפכו אותי למטרה כי הייתי יפה ואמר שהמענות שלי הן כלבות קנאיות. הוא אמר לי שאני מהממת וצריכה להתעלות מעל זה.
 
קל לומר וקשה לבצע — וגם לא הייתי בטוחה שאני כזאת מהממת.
 
רבות מהבנות שהפכו אותי למטרה היו אותן בנות שהציקו לי מאז גן הילדים.
 
פקפקתי בכך שהמראה שלי היה קשור להתנהגות שלהן כבר אז.
 
הייתי פשוט ילדה שאף אחד לא חיבב.
 
חוץ מזה, ככל שניסה לתמוך בי ולהגן על כבודי, ג'ואי לא הבין כמה קשים היו חיי בבית הספר.
 
אחי הגדול היה ההפך הגמור ממני, בכל מובן אפשרי.
 
אני נמוכה והוא גבוה. עיניי כחולות ועיניו ירוקות. השיער שלי כהה ושלו בהיר. עורו זהוב ושזוף. אני חיוורת. הוא קולני ונלהב ואני שקטה ומסוגרת.
 
הניגוד האמיתי בינינו היה שכל תלמידי בית הספר הקהילתי בבלילגין, התיכון המקומי ששנינו למדנו בו, העריצו את אחי.
 
מובן שההשתלבות בנבחרת ההרלינג לנוער בקורק לא הזיקה לפופולריות של ג'ואי, אבל גם בלי ספורט הוא היה בחור נהדר.
 
והיות שהיה כזה בחור נהדר, ג'ואי ניסה להגן עליי מפני הכול אבל זו הייתה משימה בלתי אפשרית לבחור אחד.
 
לג'ואי ולי יש אח בכור, דארן, ושלושה אחים צעירים מאיתנו: טייג, אוֹלִי ושון, אבל אף אחד מאיתנו לא דיבר עם דארן מאז שעזב את הבית חמש שנים קודם לכן אחרי ריב נוסף ומחריד עם אבא שלנו. טייג ואוֹלִי היו בני אחת־עשרה ותשע ולמדו בבית ספר יסודי ושון היה בן שלוש ולא מזמן נגמל מחיתולים כך שלא עמדו לרשותי הרבה אנשים קרובים שיכלו להגן עליי.
 
בימים כאלה התגעגעתי מאוד לאחי הבכור.
 
דארן בן העשרים ושלוש היה מבוגר ממני בשבע שנים, גדול וחסר פחד, האח הגדול המושלם עבור כל ילדה קטנה.
 
מגיל צעיר הערצתי את האדמה שדרך עליה. נגררתי אחריו ואחרי חבריו לכל מקום שהלכו אליו. הוא תמיד הגן עליי ונשא במקומי באשמה כשעשיתי משהו רע.
 
זה לא היה קל לו, ומכיוון שהייתי צעירה ממנו בהרבה לא הבנתי את מלוא הקשיים שהתמודד איתם. אימא ואבא היו זוג בסך הכול כמה חודשים לפני שאימא נכנסה להיריון עם דארן בגיל חמש־עשרה.
 
מכיוון שהחוק באירלנד הקתולית של שנות השמונים הגדיר אותו כממזר שנולד מחוץ לנישואים, חייו של אחי תמיד כללו אתגרים. ואחרי שמלאו לו אחת־עשרה, מצבו הידרדר עוד יותר.
 
כמו ג'ואי, גם דארן היה שחקן הרלינג מצוין, וכמו שאבא שלנו תיעב אותי, כך הוא תיעב גם אותו. הוא תמיד מצא פגמים בדארן — השיער או כתב היד, הביצועים במגרש או בני הזוג שבחר.
 
דארן היה הומו ואבא לא הצליח להתמודד עם זה.
 
הוא תלה את האשמה בנטייתו המינית של אחי בתקרית מן העבר, ושום דבר לא הצליח לשכנע אותו שלהיות הומו זו לא בחירה.
 
דארן נולד הומו בדיוק כמו שג'ואי נולד סטרייט ואני נולדתי כלום.
 
הוא היה הוא עצמו, וליבי נשבר מפני שלא קיבלו אותו בביתו שלו.
 
החיים עם אב הומופוב היו עינוי עבור אחי.
 
שנאתי את אבא בגלל זה יותר מששנאתי אותו על כל שאר הדברים האיומים שעשה במשך השנים.
 
חוסר הסובלנות והאפליה הבוטה שנהג בה בין ילדיו היו מהתכונות השפלות ביותר באופיו של אבא שלי.
 
כשדארן בחר לצאת לשנה הפסקה מההרלינג כדי להתמקד בבגרויות, אבא שלנו יצא מהכלים. חודשים של ויכוחים סוערים ומהלומות גופניות הביאו לפיצוץ אדיר שבסופו ארז דארן את חפציו, יצא מהבית ולא חזר.
 
חמש שנים עברו מאז אותו ערב, ומלבד כרטיס הברכה השנתי לחג המולד שהגיע בדואר אף אחד מאיתנו לא ראה אותו ולא שמע ממנו.
 
לא היו לנו אפילו כתובת או מספר טלפון אליו.
 
כאילו הוא נעלם מעל פני האדמה.
 
לאחר מכן, כל הלחץ שאבא הפעיל על דארן עבר לבנים הצעירים — שבעיני אבא שלנו היו הילדים הנורמלים.
 
כשלא היה בפאב או במשרדי ההימורים, אבא גרר את הבנים לאימונים ומשחקים.
 
הוא מיקד בהם את כל תשומת ליבו.
 
אני, בהיותי בת, הייתי חסרת תועלת מבחינתו.
 
לא הצטיינתי בספורט או בלימודים או בפעילות פנאי כלשהי.
 
בעיני אבי הייתי בסך הכול פה שצריך להאכיל עד גיל שמונה־עשרה.
 
לא המצאתי את זה. אבא אמר לי את זה בעצמו אינספור פעמים.
 
אחרי הפעם החמישית או השישית, נעשיתי חסינה למילים.
 
הוא כבר לא התעניין בי ואני לא התעניינתי בניסיון לחיות לפי הציפיות הלא הגיוניות שלו. לעולם לא אהיה בן, ולא היה שום טעם לנסות לרַצות אדם שעדיין היה תקוע בשנות החמישים.
 
מזמן נמאס לי להתחנן לאהבה מצידו של אדם שלפי הודאתו שלו אף פעם לא רצה בי.
 
אבל הלחץ שהפעיל על ג'ואי הדאיג אותי והרגשתי אשמה רבה בכל פעם שהיה עליו לבוא לעזרתי.
 
הוא היה בכיתה י"ב, השנה האחרונה של התיכון, והיו לו עיסוקים משלו: פעילויות בהתאחדות האתלטיקה הגאלית, משרה חלקית בתחנת הדלק, הבגרויות והחברה שלו, איפָה.
 
ידעתי שכשכואב לי, כואב גם לג'ואי. לא רציתי להיות נטל על צווארו, מישהי שהוא צריך להשגיח עליה בלי הפסקה, אבל כך זה היה כל חיי.
 
למען האמת לא יכולתי לשאת את האכזבה בעיניו של אחי אפילו לדקה נוספת. ידעתי שכשאני עוברת לידו במסדרונות בית הספר, פניו נופלות.
 
לשם ההגינות אני חייבת לומר שהמורים ניסו להגן עליי מהתנכלויות ההמון והמחנכת שלי, גברת פלווי, אפילו ארגנה מפגשי ייעוץ אחת לשבועיים עם פסיכולוגית בית הספר לאורך השנה השנייה עד שהמימון לפגישות נגמר.
 
אימא הצליחה לאסוף די כסף כדי לשלוח אותי לפסיכולוגית פרטית, אבל במחיר של 80 אירו למפגש בתוספת ההכרח לצנזר את מחשבותיי לבקשתה של אימא, נפגשתי איתה רק חמש פעמים לפני ששיקרתי לאימי ואמרתי לה שמצבי השתפר.
 
מצבי לא השתפר.
 
הוא אף פעם לא השתפר.
 
פשוט לא יכולתי לשאת יותר את הצפייה באימא שלי נאבקת.
 
תיעבתי את העובדה שאני עול כלכלי על צווארה ולכן ספגתי את זה בשקט, הכרחתי את עצמי לחייך והמשכתי להיכנס בשערי הגיהינום כל יום.
 
אבל הבריונות לא פסקה.
 
אפילו לרגע.
 
עד שיום אחד זה קרה.
 
בשבוע שלפני חופשת חג המולד בחודש שעבר — שלושה שבועות אחרי תקרית דומה עם אותה חבורת בנות — הגעתי הביתה בדמעות, עם סוודר קרוע בחזית ואף גדוש בנייר טואלט כדי לעצור את הדימום מהמכות שחטפתי מקבוצת בנות מכיתה י"א שטענו שניסיתי להתחיל עם אחד החברים שלהן.
 
זה היה שקר, עוד תירוץ עלוב שהמציאו כדי להרביץ לי, היות שאפילו לא ראיתי מימיי את הבחור שהואשמתי בניסיון לפתות.
 
באותו יום הפסקתי.
 
הפסקתי לשקר.
 
הפסקתי להעמיד פנים.
 
פשוט הפסקתי.
 
אותו יום לא היה סתם נקודת השבירה שלי, הוא גם היה נקודת השבירה של ג'ואי. הוא נכנס אחריי הביתה עם השעיה לשבוע בגלל שכיסח במכות את אחיה של קיארה מאלוני, המענה הראשית שלי.
 
אימא שלי העיפה בי מבט אחד והוציאה אותי מבית הספר.
 
בניגוד לרצונו של אבי שחשב שצריך לחשל אותי, אימא ניגשה לבנק המקומי ולקחה הלוואה כדי לשלם את דמי הכניסה לתיכון טומן, בית הספר הפרטי ששכן עשרים וחמישה קילומטרים מבלילגין.
 
אף שדאגתי לאימי, ידעתי שאם אצטרך להיכנס שוב בשעריו של בית הספר הזה, כבר לא אצא משם.
 
הגעתי לגבול יכולת הסבל שלי.
 
הציפייה לחיים טובים יותר, מאושרים יותר, הוצגה בפניי ואימצתי אותה בשתי ידיים.
 
ואף על פי שחששתי מתגובתם של הנערים והנערות בשכונה שלי על כך שאני לומדת בתיכון פרטי, ידעתי שזה לא יכול להיות גרוע יותר ממה שסבלתי בבית הספר שהשארתי מאחור.
 
חוץ מזה, קלייר ביגס וליזי יאנג, שתי הבנות שהתיידדתי איתן בבית הספר היסודי, יהיו בכיתה שלי בתיכון טומן. המנהל מר טואומי הבטיח לי את זה כשאימי ואני הגענו אליו בחופשת חג המולד כדי להירשם.
 
אימא וג'ואי סיפקו לי עידוד ותמיכה בלתי נלאים, ואימא לקחה על עצמה עוד משמרות ניקיון בבית החולים כדי לשלם על ספרי הלימוד והתלבושת האחידה שכללה בלייזר.
 
לפני תיכון טומן, הבלייזרים היחידים שראיתי היו כאלה שגברים לבשו למיסה בימי ראשון, אף פעם לא כאלה שלבשו בני נוער, ועכשיו פריט הלבוש הזה עמד להפוך לחלק מהמלתחה היומיומית שלי.
 
עזיבת התיכון המקומי באמצע שנת הבגרויות הראשונה — שנת בחינות חשובה — הביאה לקרע עצום במשפחה שלנו. אבי רתח על כך שאנחנו מבזבזים אלפי אירו על חינוך שניתן בחינם בבית הספר הציבורי ברחוב הסמוך.
 
ניסיתי להסביר לאבא שלא קל לי בבית הספר כמו לבנו היקר, כוכב האתלטיקה, אבל הוא מיהר לסתום לי את הפה, סירב להקשיב והודיע לי בבירור שהוא לא יתמוך בלימודיי בתיכון סנובי שסוגד לנבחרת הרוגבי שלו, עם חבורה של מיוחסים שחושבים את עצמם.
 
דבריו של אבי, "רדי מהאולימפוס, ילדה," וגם "לא גידלו אותך ללמוד עם כל המפונקים האלה," והמשפט החביב עליי ביותר, "את בחיים לא תשתלבי עם המזורגגים האלה," עדיין הדהדו באוזניי.
 
רציתי לצרוח עליו "זה לא יֵצא מהכיס שלך!" כי אבי לא עבד אפילו יום אחד מאז שהייתי בת שבע ואימי הייתה המפרנסת היחידה של המשפחה, אבל היכולת ללכת על שתי רגליים הייתה יקרה מדי לליבי.
 
אבא שלי לא הבין אותי, כי מובן מאליו שהוא עצמו לא היה קורבן לבריונות אף פעם. אם הייתה בחייו בריונות, הוא היה היוזם שלה.
 
אלוהים יודע שהוא נהג בבריונות כלפי אימא.
 
בגלל זעמו של אבי על המעבר העברתי את רוב חופשת החורף סגורה בחדרי, במאמץ להתרחק ממנו ככל האפשר.
 
הייתי הבת היחידה במשפחה ולה חמישה בנים, ולכן היה לי חדר משלי. גם לג'ואי היה חדר משלו, אף שהיה גדול בהרבה משלי, כי הוא חלק אותו עם דארן עד שדארן עזב את הבית. טייג ואוֹלִי חלקו עוד חדר גדול ושון והוריי ישנו יחד בחדר השינה הגדול ביותר.
 
אף שזה היה רק חצי חדר בקדמת הבית ובקושי היה בו די מקום להכניס פנימה חתול, הערכתי את הפרטיות שסיפקו לי דלת החדר והמנעול הקבוע בה.
 
חרף קיומם של ארבעת חדרי השינה בקומה העליונה, הבית שלנו היה קטנטן, עם סלון, מטבח וחדר אמבטיה אחד לכל המשפחה. הוא שכן בקצה אלק טראס, השכונה הגדולה ביותר בבלילגין.
 
זה היה אזור קשוח ומוכה פשיעה, ואני נמנעתי מהכול בכך שהסתתרתי בחדרי.
 
החדר הקטן היה המפלט שלי בבית וברחוב גדושים בהמולה וטירוף, אבל ידעתי שזה לא יימשך לנצח.
 
הפרטיות שלי הייתה עכשיו על זמן שאוּל, כי אימא נכנסה שוב להיריון.
 
אם היא תלד בת, אאבד את מקום המבטחים שלי.
 
"שאן!" חבטה נשמעה על דלת חדר האמבטיה והעירה אותי ממחשבותיי הנודדות. "תזדרזי! אני מת להשתין."
 
"שתי דקות, ג'ואי," עניתי ואז המשכתי לבחון את הופעתי. "את יכולה," לחשתי לעצמי. "את יכולה לעשות את זה, שאנון."
 
החבטות נמשכו ולכן מיהרתי לייבש את ידיי במגבת התלויה על הוו ופתחתי את הדלת. עיניי נחו על אחי שעמד לבוש בתחתוני בוקסר שחורים בלבד וגירד את חזהו.
 
עיניו נפערו למראה הופעתי, והישנוניות שעל פניו הפכה לדריכות מופתעת. הוא התהדר בפנס בעין ממשחק הרלינג ששיחק בסוף השבוע, אבל לא נראה שזה מטריד את ראשו הנאה.
 
"את נראית..." קולו של אחי דעך כשסקר אותי בהערכה של אח. הכנתי את עצמי לבדיחות שימציא על חשבוני, אבל הן לא הגיעו. "נהדר," אמר במקום זה, ועיניו הירוקות נראו לבביות ומוצפות בדאגה אילמת. "התלבושת האחידה יפה לך, שאן."
 
"אתה חושב שאני אסתדר?" הקפדתי לדבר בשקט כדי לא להעיר את שאר בני הבית.
 
אימא עבדה אתמול משמרת כפולה ולכן היא ואבא ישנו. שמעתי את הנחירות הרמות של אבא שלי עולות מאחורי דלת חדר השינה הסגורה שלהם. הבנים הקטנים עוד לא התעוררו, ויהיה צורך לגרור אותם מאוחר יותר מהמזרנים כדי שילכו לבית הספר.
 
כרגיל, היינו רק ג'ואי ואני.
 
שני האמיגוס.
 
"אתה חושב שאצליח להשתלב, ג'ואי?" הבעתי את חששותיי בקול. יכולתי לעשות את זה עם ג'ואי. הוא היה היחיד במשפחה שהרגשתי שאני יכולה לדבר איתו ולגלות לו סודות. הבטתי בתלבושת האחידה ומשכתי בכתפיי בחוסר אונים.
 
עיניו בערו ברגש אילם כשהביט בי, וידעתי שהוא קם מוקדם לא כי היה חייב להגיע לשירותים אלא כי רצה לראות איך אני מתארגנת ליום הראשון.
 
השעה הייתה 06:15.
 
כמו בתיכון הקודם שלי, הלימודים בתיכון טומן התחילו רק ב-09:05 אבל הייתי צריכה לעלות על האוטובוס היחיד שעבר באזור ב-06:45.
 
זה היה האוטובוס הראשון שיצא בבוקר מבלילגין, והיחיד שהגיע בזמן לבית הספר. אימא עבדה רוב הבקרים ואבא סירב לקחת אותי.
 
אתמול בערב כשביקשתי מאבא לקחת אותי לתיכון בבוקר, הוא אמר לי שאם ארד מהאולימפוס ואחזור לבית הספר הקהילתי של בלילגין כמו ג'ואי וכל שאר הילדים ברחוב שלנו, לא אצטרך הסעה.
 
"אני ממש גאה בך, שאן," אמר ג'ואי בקול חנוק מרוב רגש. "את לא מבינה בכלל כמה את אמיצה." הוא כחכח בגרונו כמה פעמים והוסיף, "חכי, יש לי משהו בשבילך." במילים אלה הוא פסע במסדרון הצר ונכנס לחדרו. כעבור דקה הוא חזר. "הנה," מלמל ובידיו שני שטרות של חמישה אירו. הוא דחף אותם לכף ידי.
 
"ג'ואי, לא!" מיהרתי לדחות את הכסף שהרוויח בעמל רב. השכר שקיבל בתחנת הדלק לא היה גבוה מלכתחילה וכסף לא היה מצוי בשפע במשפחה שלנו ולכן לא העליתי על דעתי לקחת עשרה אירו מאחי. "אני לא יכולה..."
 
"קחי את הכסף, שאנון. זו רק עשירייה," אמר והביט בי בחומרה. "אני יודע שסבתא נתנה לך כסף לאוטובוס אבל אני רוצה שיהיה לך משהו בכיס. אני לא יודע איך העניינים עובדים במקום הזה, אבל אני לא רוצה שתלכי לשם בלי קצת מזומן."
 
בלעתי את גוש הרגש שנאבק לעלות בגרוני ופלטתי, "אתה בטוח?"
 
ג'ואי הנהן ואז אימץ אותי לחיבוק. "את תסתדרי נהדר," הוא לחש באוזני וחיבק אותי חזק כל־כך שלא ידעתי אם הוא מנסה לשכנע אותי או לנחם אותי. "אם מישהו עושה לך אפילו טיפה צרות, תסמסי לי ואני אבוא לשם ואשרוף את התיכון המחורבן הזה עם כל שחקן רוגבי סנוב שיש בו."
 
המחשבה הזאת פיכחה אותי.
 
"אני אהיה בסדר," אמרתי, והפעם החדרתי מעט להט לקולי כי הייתי צריכה להאמין בזה בעצמי. "אבל אם לא אצא עכשיו אאחר לבית הספר וזה ממש לא מה שחסר לי ביום הראשון."
 
חיבקתי את אחי בפעם האחרונה, לבשתי את המעיל ולקחתי את התיק. הרמתי אותו על גבי ויצאתי אל גרם המדרגות.
 
"תסמסי לי," קרא ג'ואי כשירדתי. "אני רציני. כל הצקה קטנה, ואני אגיע ישר."
 
"אני יכולה לבד, ג'ואי," לחשתי והעפתי מבט מהיר אל המקום שבו נשען על המעקה וצפה בי בדאגה. "אני יכולה."
 
"אני יודע," קולו היה שקט וכאוב. "אני פשוט... תמיד כאן אם תצטרכי, בסדר?" הוא סיים בנשיפה כבדה. "תמיד כאן."
 
הבנתי כמה כל זה קשה לאחי כשצפיתי בו מנופף לי לשלום בדרכי לבית הספר כמו הורה חרד המלווה את ילדו הבכור. הוא תמיד נלחם למעני, תמיד נרתם להגן עליי ולהביא אותי אל חוף מבטחים.
 
רציתי שיתגאה בי, שלא יתייחס אליי כמו לילדה קטנה שזקוקה להגנה מתמדת.
 
הייתי זקוקה לזה.
 
בנחישות מחודשת, חייכתי אליו חיוך קורן ומיהרתי לצאת מהבית בדרכי לאוטובוס.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
392 דירוגים
308 דירוגים
47 דירוגים
22 דירוגים
2 דירוגים
13 דירוגים
5/7/2023

וואואאוואאואו אין לי מושג למה רשום רומן אירוטי כח אפילו נשיקה אין.. אבל וואוו האהבה שלהם ככ טהורה וככ אמיתית ויש הרבה ספרים טובים ומלא אומרים שזה בין ה*ספרים* הג’י טובים שהם קראו אבל בעיניי זה בין ה*אהבות* הכי טובות שקראתי אליהן בקיצור תיקנו רק בסוף של הספר השני יש נשיקה ואני אוהבת שבעיניי עם מתקדמים מהר אבל פה זה פשוט לא הורגש!! קשה לי אם כבר עמוד 100 ואין נשיקה אבל פה זה ספרים ארוכים ורק בסוף של השני הייתה הנשיקה הראשונה וזה פשוט לא הורגש בקיצור תקנו!!

9
15/8/2023

ווואווו!!!!! לא חשבתי שאתעניין בספר על תיכון בגיל 25 אבל זה אכן אחד הספרים היפים והמרגשים שקראתי בחיי.

3
14/6/2024

אחלה ספר👍🏻

1
5/6/2024

אהבתי מאוד! מרגש, סוחף, כתיבה קלילה וזורמת

1
6/2/2024

יוווואווו איזה ספר חזק!!!! אני במתח מטורף!!!!. רק חייבת לציין שזה לא ספר ארוטי. אהבתי את הדרך שבה מתפתחת אהבה בין השניים.

1
27/7/2021

סוחף ומרגש, נגע לליבי!

1
20/3/2025

ספר נדיר ברמות

18/2/2025

נגמררר 😭😭😭😭 זה היה ממש טוב אבל הסוף נגמר גרועעעע אני רק רוצה להמשיךךךך אני כבר מחכה לקנות את הספר הבאאאא

16/2/2025

מדהים ספר מדהים הספר הראשון שלי שבזכותו התחלתי לקרוא

31/1/2025

ספר מדהים מדהים מדהים. זו כבר הפעם השניה שאני קוראת את הסדרה ומתמוגגת ממנה. מאמינה לכל מילה שלהם. אין על שאנון כמו הנהר וג׳וני, אוי ג׳וני♥️♥️♥️

22/12/2024

הספר נתן לי חיות ושמחה

22/12/2024

אהבתי מאוד את הספר. העלילה, הדמויות, הכל היה מעניין ומצחיק והיה אפשר להתחבר לדמויות ולמה שהן עוברות. קצת היה לי קשה להבין את החיבור של ג'וני ושאנון בהתחלה כי מאיפה האובססיה כלפיה התחילה לא כל כך הבנתי אבל בסופו של דבר זה עבד ממש טוב.

22/11/2024

אני הכי אהבתי את גיבסי הספר הזה עניין כל כך קמתי ב5:00 בבוקר כדי לקרוא אותו וסיימתי אותו ב4 ימים ספר מטורף!!

17/10/2024

ספר מתורףףף 🤍

9/10/2024

יום אחד נתקלתי בסרט ואמרתי יאלה אנסה לקרוא, כלכך נהנתי מהספר!! ג'וני ושאנון נכנסו לי ללב ונהנתי מכל רגע שבו קראתי עליהם

24/9/2024

ממש טוב אחד המומלצים שלי

14/9/2024

great book

31/7/2024

אמממ איזה סדרה מושלמת אהבתי אהבתי אהבתי רוצו לקנות

14/7/2024

ספר מושלם ברמות. אני כותבת את זה אחרי שסיימתי את הסדרת ספרים מלפני יותר מחודש. ווואוווווווו

5/7/2024

ספר מטורף כובש ומלא רגש

24/6/2024

ממש חמוד. הסחת דעת קצת ממכרת

12/5/2024

פשוט ספר מושלם אין לי מה להוסיף

1/5/2024

אמאלה ספר מטורףףף לפני שקראתי אותו חשבתי שאני לא אוהב אותו אבל וואווו אמאלה

27/4/2024

וואווווו..... וואוווווו..... איזה ספר שובה!!!

25/4/2024

הרבה מעבר לסיפור על נערים בתיכון ממכר ברמות

23/4/2024

ספר נהדר! מרגש, מצחיק, מסעיר. נהניתי מכל רגע וגמעתי אותו ביומיים!

22/4/2024

מושלם. קריאת חובה לכולםםםםם!!!!!!

19/4/2024

מעולה ! כתוב היטב קצת תמים מדי אבל לגמרי מושך לקרוא עוד ועוד

8/4/2024

וואוווו לא יכולתי להפסיק לקרוא, ספר מהמם מומלץ מאוד, תהנו…

6/4/2024

מושלם

3/4/2024

ספר חמוד מאוד אהבתי ממש העלילה מאוד מעניינת!

1/4/2024

מדהים מרגש ומפתיע..

24/3/2024

כל כך אהבתי את החיבור בין הדמויות, הרגשתי כאילו אני חברה שלהם למרות שאין הרבה רומנטיקה בספר הראשון, אבל פשוט הספר הזה גורם לך להתחבר לדמויות שאח״כ אתה נשאב אליהם ורוצה להמשיך לקרוא! ספר מעולהההה

28/12/2023

מדהים

9/12/2023

רצה חקור את הספר השני אמלהההה

6/12/2023

קניתי בגלל כל הרעש שהיה על ספר את האמת ציפיתי ליותר אבל קליל להעביר את הזמן

24/11/2023

קראתי את הספר הזה מלפני שנה אבל בכל מקרה הספר והסדרה פשוט מושלמים ברמות אני יכולה להבין את כל ההיפ!!!!

5/11/2023

אמאל'ה וואו אני לא יכולה לתאר מה הרגשתי הספר הזה הוא פשוט וואו

31/10/2023

מרגש והנושא מדהים

3/10/2023

בכיתי את הנשמה בסוף והיתחננתי לאמא שלי שתקנה לי את 2 כי אני במתך אלוהי זה יותר גרוע מסדרות ואני מכולה לסדרות אני מאוהבת בספר!!

27/8/2023

מדהים זה ספר מהמם ממליצה לכל מי שמתעניין עם יש ספק לבחור בספר אז אין ספק תבחרו בספר היתאהבתי בכל העולם שלהם כל הספרים האלה מושלמיםםםםםם 🤩תקנו זה כל מה שיש לי להגיד לא תתחרטו על זה 😁

21/8/2023

רומן אירוטי זה לא, אבל פשוט מרגש ועושה טוב בלב

14/7/2023

מעניין מאוד, אי אפשר להוריד את העיניים מהספר

8/7/2023

מאוד נהניתי מספר. סיימתי אותו ביום וחצי אחרי שהרבה זמן זה לא קרה לי. הספר משך אותי חזק לתוך עולם אחר.

7/7/2023

ואוו חובה לקרוא

29/6/2023

שאנון וגוני ממיסים את הלב עם הקשר הכל כך יפה בניהם לא ממהרים לשום מקום אבל הוא תמיד שם כדי לשמור עליה

12/6/2023

אמאלההה אני מתה על הספר הזהה, חובה קריאה💗💗💗

11/6/2023

מעולה

8/6/2023

וואו! כתוב מצויין

4/6/2023

בין הספרים הכי טובים שקראתי! אין על הבחורים של טומן!!

1/6/2023

שווה כל רגע כל אחד מהספרים בסדרה הזו

29/5/2023

אמאלה ואבאלה איזה ספר מושלםםם מיד אחריו התחשק לי לקנות את כל הסדרה!! ממליצה!!❤️❤️🤰🏼🤰🏼

25/5/2023

אחד האהובים עלי!! למרות שמדובר בסיפור אהבה של תלמידי תיכון זאת אחת הסדרות המעולות שקראתי!

23/5/2023

מהמם ביותר אין אפשרות לעזוב את הבפר

12/5/2023

וואווו אמא! אני כל כך אוהבת את הסדרה הזאת ואת הסופרת הזאת. סדרה כל כך מרגשת ודמויות כל כך מדהימות. סדרה עם מלא משמעות ועומק ואני יותר מממליצה!❤️❤️❤️

12/5/2023

ואווו ואווו ועוד פעם ואווווו אחד הספרים הכי טובים שקראתי אם לא ה מעבר לזה שזה אחד הספרים אני מממש ממש ממש מאהובת קשות בג'וני וג'ואי ברמת של אישפוזזז

9/5/2023

תמיד יהיה הספר האהוב עליי❤️

30/4/2023

מעולה קראתי ביום אחד את כולו

28/4/2023

מושלם מושלם מושלםםםם

24/4/2023

אמאל'ה איזה ספר טובבב

24/4/2023

ספר מושלם שכיף באמת לקרוא אותו😍

17/4/2023

למי שאוהב רומנטיקה, זה הספר בשבילכם. הוא מצחיק,עצוב ומרגש, וכל רגע בספר מיוחד.

12/4/2023

מושלם.חבל שהזמנתי את הראשון לבד ועכשיו צריכה לחכות למשלוח של השאר

10/4/2023

אמאלה מושלם כל היום רק מחכה להמשיך אותו

10/4/2023

סדרה ממש טובה

9/4/2023

וואו, באמת שאין לי מילים לתאר את היופי של הספר הזה!!

3/4/2023

בזכות הסדרה המושלמת הזאת התחלתי לקרוא ספרים וזה אחד הדברים הטובים שקרו לי

27/3/2023

מעולה

24/3/2023

מעולהאני מאוהבת בוווווווווווו

10/3/2023

לא משנה כמה פעמים אני אקרא תסדרה לא ימאס לי💞💞

7/3/2023

ואוווו מושלם!! מומלץ, מומלץ ושוב מומלץץ!!!

24/10/2022

ספר באמת בין הטובים שקראתי נקודה

20/10/2022

בחיים שלי לא אהבתי ספר ככה

19/10/2022

מושלם!!

15/10/2022

הספר פשוט מושלםםם אבל ריחמתי על שאנון ככ נ.ב גוני>>>>

15/10/2022

ספר יפה מאוד מומלץ

12/10/2022

מושלם!אחת הסדרות הטובות שיש!

9/10/2022

וואו וואו מושלם!!! ספר מהמם!, לא הצלחתי להפסיק לקרוא עד שגמרתי את הספר!!! סיימתי אותו בשנייה! כל כך ממליצה!! אמאלה הספר הזה יואו🛐 נשבעת ששווה לכם לקנות! ג׳וני אתה גורם ללב שלי לעשות ווהו, בום בום פאקינג בום! עפתי לקרוא את הספרים האחרים 🏃🏽‍♀️😍

8/10/2022

ספר מדהים סיימתי אותו בתוך יום אני כלכך ממליצה לכם באמת

4/10/2022

אין לי משהו אחר להגיד חוץ מאני רוצה עוד

3/10/2022

ספר מדהים וסדרה מהממת. ממליצה לכולם

3/10/2022

וואו וואו התחברתי לזוג הזה כלכך. כל ארבעת הספרים מצוינים והעלילה סוחפת. מעט ילדותי אבל כאן זה דווקא מגיע לטובה

2/10/2022

אהההה, הספר שאב אותי פנימה!!! מומלץ!

1/10/2022

ספר מדהים , האמת שכל החברות שלי המליצו לי עליו . עכשיו אני מבינה למה!😍

25/9/2022

מה כבר אפשר לומר ג'וני פאקינג קאוונה דיי אני מאוהבת איזה ספר עמוק ומלא רבדים פשוט תעברו לבא בתור בעצם תקנו את כול ה4 כבר מראש זה מה שאני עשיתי וניתן לומר שהספרים האלו שינו את חיי אז תודה לך קלאוי וולש האלילה החדשה שלי .

24/9/2022

ספר נדירררררררר גיבסי אהבת חיייייייי לכו לקרואאא

21/9/2022

ספר מהמם, אחד האהובים עליי מומלץ ממש, תקנו את כל הסדרה כי שהספרים נגמרים אין להם סוף סגור אלא ההמשך בספר הבא בכל הסדרה. סדרה 100ממת

18/9/2022

הספר מתחיל בוואו ומסתיים בוואו. פשוט אין לי מילים איך להסביר את כמות הפעמים שצחקתי ושהייתי עצובה, וכל זה הספר אחד! הכתיבה, העלילה פשוט וואו אחד גדול! ממליצה בחום על הספר.

13/9/2022

ספר ממכר וסוחף ברמות הנושא סביב האלימות במשפחה והבריונות קשה לקריאה חייבת לציין שג׳וני פשוטטט מדהים!

29/8/2022

ואווווו ספר מהמםםםםם שווה כל שקל וממש אהבתי שמפרטים את כל הפרטים שם כי זה מה שמבחינתי עושה את הספר וג'וני קוואנה אהוביי

28/8/2022

מושלם מושלם מושלם!!!

27/8/2022

וואו, סיימתי אותו ביום אחד!! באמת ספר מושלם שסוחף אותך ולא נותן לך להעיף את המבט מן הספר. אני כל כךךך הולכת לקנות את שאר הסדרה

26/8/2022

מדהים עם טעם לעוד

25/8/2022

לוקח לזה זמן אבל הספר תופס אותך ומעיף♥️

21/8/2022

לא מאמינה שדחיתי את קריאת הספר הזה !! וואו !! מתח , דרמה , אהבה צחוק ודמויות כל כך מוזרות שזה נשמע אמין !! כתיבה ברמה גבוה מאוד . בדרכ סופרות שכותבות על נוער תמיד מיייחסות לנערים תכונות לא הגיוניות ולפעמים הייתי צריכה להזכיר לעצמי שהם רק בני 17-18 , אבל פה איכשהו יש נער שכן יש לו תכונות של אל אבל עדיין נער והעובדה שזה בתקופה אחרת , ישנה רק מלהיט ונותן לספר גוון אחר , גוון של עומק . מושלם מושלם . אני מתבאסת שקניתי דיגטלי !! רוצו לקרוא את היצירת מופת הזאת!! בדרכי לספר השני .

20/8/2022

וואו וואו וואו זה מה שיש לי להגיד תקנו פאקינג עכשיו את הספר הזה לא מצחיק רוצו לקנות

19/8/2022

ספר מהמם גם זה טוב שהסיפור לא מסתכם בספר אחד אלא בכמה

15/8/2022

ספר מדהים!!!!אי אפשר להפסיק ואחרי שמתחילים לא מעוניינים להפסיקק לקנות !!!!!

12/8/2022

*ה* ספר!!! באמת שזה ספר מושלם!!

11/8/2022

מושלם

9/8/2022

מושלםםםםםםם

8/8/2022

סיימתי תוך יום מאוד ממליצההההה מאודדדד

31/7/2022

ספר מושלם!!

30/7/2022

הספר מכיל הרבה פרטים חשובים והתאהבתי באמת

28/7/2022

סיימתי תוך יום.. נשאבתי לספר ולמרות התיאורים הרבים שלו הם ממש מוסיפים ותורמים לדמיון. ספר על בריונות בבית ספר ואלימות במשפחה מצמרר ומומלץ. רצה לקרוא את הספר השני.

26/7/2022

וואו— פשוט וואו באמת מומלץ בטירוף

25/7/2022

ספרררר מדהים ❤️

20/7/2022

אחד הספרים הטובים שקראתי! אי אפשר להניח! קודם כל, כתוב מאוד טוב. גיבס קורע מצחוק, וקל מאוד להתאהב בשאנון ובג'וני מחכה לקרוא את שאר הסדרה.

19/7/2022

לא יכולתי להפסיק לקרוא

18/7/2022

וואי ספר מושלםםםםםםםם סיימתי אותו תוך 4 ימים ספר נדיר בטירוף

14/7/2022

ככ אהבתי . הבנתי על מה ההייפ ספר טוב ואני מחכה לקרוא את כל הסדרה

12/7/2022

מושלם בטירוף

12/7/2022

מדהים!!! אי אפשר להפסיק לקרוא

9/7/2022

וואווו ספר מדהיםם

9/7/2022

אמא ספר מושלם מצחיק בטירוף ממש ממליצה מאוהבת בגוני ושאנון ואהבה של יגיבסי

8/7/2022

הספר בכנות מדהים, נסחפתי לספר ולא הצלחתי להניח אותו לרגע! ג׳וני ושאנון לגמרי כבשו אותי. ממליצה בטירוף!!!!

2/7/2022

לא הפסקתי לקרוא.

2/7/2022

וואו. סיימתי בלילה אחד, ומיד קניתי את האחרים בסדרה. בספר הראשון העלילה מתקדמת קצת לאט, אבל זה כל כך שווה את זה. הספר קצת קלישאתי, אבל כתוב בצורה מדהימה וסוחפת, שגורמת לרצות עוד. הספר האהוב עלי מהשנייה שקראתי אותו. ממליצה בחום :)

30/6/2022

מושלם. נקודה.

24/6/2022

מושלם אני לא יכולה לתאר את הספר הנדיר הזה

24/6/2022

בין הספרים היותר טובים שיצאו לי לקרוא אי פעם. הסיפור מצחיק סוחף ובאמת קלואי מלכה וכותבת בצורה מדהימה בחיים לא חשבתי שאתחבר ככה לספר היא יודעת לעבור מעצוב למצחיק והספר כתוב כלכך טוב הוא מדהים בעייני זאת הסידרה אהובה עלי וסיימתי את כולה בשלושה ימים ואני קוראת אותה שוב ושוב. אני ממש ממליצה לכם לקרוא אותה אתם לא תפסידו שווה כל דקה של קריאה באמת

18/6/2022

כל הסדרה כיפית ומדהימה לקריאה מומלץ

15/6/2022

הספר כל כך מדהים יפה ומרגש, סיימתי ביום אחד , מה שכן לא אהבתי זה את זה שהזמנתי את הספר והיו חסרים בו עמודים, אז תשימו לב לזה

15/6/2022

אני בחיים לא התגבר על ג'וני קוואנה ספר מדהיםםםם

11/6/2022

וואו וואו וואוו!!!!! כשאני אומרת שלא יכולתי להניח מהיד אני מתכוונת לזה. סיימתי אותו ביום אחד ממכר אי אפשר להפסיק מתאהבים בכל הדמויות פשוט וג׳וני החלום של כל אחת חשוב לציין שאי אפשר לקנות רק חלק אחד בסדרה כי הספר הראשון ממש נקטע באמצע העלילה וחובה לקרוא את השאר כדי להבין מה קורה. אז אם תכננתם לקנות רק את הראשון תחשבו שוב בכל מקרה חובה קריאה לדעתי מתאים לכל גיל!!!

7/6/2022

מושלםםםם אחד הספרים הטובים סיימתי אותו בשלושה ימים ואני אחת שלא כל כל אוהבת לקרוא אבל פשוט לא יכולתי להפסיק

4/6/2022

ספר מדהיםםםם נהנתי לקרוא כל רגע והתרגום מדהים, ספר קריאה חובהההה (אני אישית ממליצה 14 )

1/6/2022

מהמם

1/6/2022

קראתי כל כך הרבה ספרים בחיים שלי. לעולם לא חשבתי שספר יכנס ככה חזק ללב שלי.

11/5/2022

מעולה ומומלץ.

7/5/2022

מקסים, אי אפשר להניח מהידיים

2/5/2022

זהירות הספר ממכר איך אני אוהבת את שאנון כמו הנהררר

26/4/2022

רומן במיטבו

22/4/2022

אם יש ספר שאני יכולה לקרוא מלא פעמים ועדיין לבכות ולשמוח עם הדמויות זה הספר הזה.

4/4/2022

ספר מדהים, לא יכולתי להפסיק לקרוא

25/3/2022

מאוד נהנתי ל'קרוא. כבר מתחילה את הספר הבא

22/3/2022

וואו זה הספר אחד הטובים שקראתי

12/3/2022

וואווו ספר מהמם. אי אפשר להפסיק לקרוא!!

29/1/2022

ספר מהמם.

26/12/2021

מדהיםםםםםם , נשאבתי לתוכו בשניה וסיימתי אותו ביום .

15/12/2021

סיימתי עכשיו את הספר הראשון הוא מושלםםם נקרעתי מצחוק וכתוב כל-כך טוב, עצוב אבל מקסים. שווה כל שקללל

4/12/2021

האמת? פשוט מדהים. סיימתי לקרוא את הספר ברצף מבלי להניח אותו אפילו פעם אחת. אכתוב את אותה תגובה גם על הספר השני בסדרה. הספר מפורט היטב. היה מדהים שהחיים הפרטיים של כל אחד פורטו גם הם. נהנתי, התרגשתי, צחקתי, הופתעתי, נעצבתי ושמחתי ביחד עם הדמויות. מאוהבת בשאנון וג׳וני. שאבתי כל פיסת מידע בספר.

4/12/2021

נשאבתי. נסחפתי, התמכרתי והתאהבתי בדמויות. הקניה הכי מוצלחת ומשתלמת שעשיתי.

26/11/2021

וואו אין לי מילה אחרת

23/11/2021

ספר מדהים! אי אפשר להניח מהיד.

29/10/2021

וואו איזה ספר אי אפשר לעזוב אותו ממשיכה לבא בתור ברור.

17/10/2021

מקסים

9/10/2021

סדרת מופת. הכתיבה, העלילה, הדמויות, הכל פה מדויק. מומלץ מכל הלב ❤❤❤❤❤

3/10/2021

סדרה מהממת, אי אפשר לעשות שום דבר אחר עד שמסיימים את כולה

29/9/2021

ואו מלא רגש ועוצמתי

22/9/2021

וואוווו איזה עצוב , מרגש עוברת ישר לספר הבא

7/9/2021

הספר מרגש, רומנטי עצוב וקשה. מספר על אהבה צעירה בתיכון ועל התמודדות עם אלימות במשפחה. למרות הכוכבים, מתאים יותר לבני נוער

27/8/2021

אחד הטובים

23/8/2021

מכלול של ארועים וחוויות מהחיים. סיפור אהבה שגובר על כל המכשולים הקשים וגיבסי אחד מיוחד❤️ אסור לפספס ומתאים לכל גיל

20/8/2021

פשוט תקראו אותו! הוא מושלם, ממכר, מדהים!

16/8/2021

וואוו, עוברת ישר לספר ההמשך

28/7/2021

מושלם.

10/7/2021

סדרת ספרים שחובה לקרוא ללא קשר לגילך.... צחקתי בכיתי התרגשתי ולא נרגעתי עד שסיימתי את כל הסדרה

8/7/2021

סדרה מומלצת מאוד. מרתקת ומרגשת!

30/6/2021

לא חשבתי שארצה לקרוא ספר על התיכון, בכל זאת עברו כמה שנים.... אבל הסיפור סחף אותי,וסיימתי אותו בנשימה אחת...

25/6/2021

אימאלה מושלם. ממשיכה לספר הבא.

20/6/2021

טוב מאוד

13/5/2021

אחת הסדרות הכי טובות שקראתי מומלץ מאוד

2/5/2021

סיפור רומנטי, תקופת התיכון התיאורים מאוד מפורטים, לעיתים ארוך מדי. אבל ספר זורם ויפה.

7/4/2021

מדהים, שאבתי את כל הסדרה ביומיים😱

5/4/2021

אהבתי. סיפור אהבה ממש מתוק

1/3/2021

סיימתי ביום ממש אהבתי. ממליצה!!!

7/2/2021

למרות שהספר קצת מזכיר סיפור סינדרלה, יש בו את כל המרכיבים הנכונים, אהבה בלתי אפשרית של שני אנשים כל כך שונים, תפנית שנראה שהכל נגמר בין הדמויות והסוף עצוב ואז הם שוב מוצאים את הדרך אחדד לשני.

3/2/2021

עוברת לספר השני

30/1/2021

ספר מעולה, סיפור קשה ועצוב😔

26/1/2021

מרגש...ממש נוגע ללב...ממשיכה לחלק השני

20/1/2021

סוחף ומקסים. היה לי קשה להפסיק לקרוא וכשסיימתי את הראשון נחלצתי לרכוש את השני ללא שום היסוס. כתיבה נפלאה ועלילה נהדרת. ממליצה בחום!

19/1/2021

נוגע ללב ומעלה נושא חשוב וכואב

13/1/2021

מקסים, מחכה לקרוא את ההמשך

11/1/2021

מומלץ בחום! סדרה מרגשת, עצובה ומצחיקה בטירוף

3/1/2021

רכשתי את הספר הזה בגלל שהיו ביקורות מצוינות אבל הייתי סקפטית וכל מה שיש לי לומר זה פשוט וואו. ספר מושלם! מי היה מאמין שאני אתחבר לספר על תיכוניסטים ועדיין היה בו כל כך הגבה רגש והדמויות מדהימות. ממשיכה לספר השני

1/1/2021

אל תחשבו פעמיים קחו אותו מיד וביחד איתו את כל השלושה הנוספים.

22/12/2020

מושלם! כל הסדרה מדהימה ניתן לקרוא את הסקירה שלי בדף של הלב הסגול. ניפגש

7/12/2020

ספר מדהים שגרם לי לצחוק ולבכות ולכל כך הרבה רגשות. פשוט מושלם וחובה לקרוא את שאר הספרים

5/12/2020

פשוט נהנתי מכל רגע של קריאת כל ארבעת הספרים ואני מאוהבת בג׳וני קוואנה! הכל כתוב יפייפה וברגש, בכיתי צחקתי והתרגשתי, ממליצה מאוד!!

5/12/2020

מושלםםםםם

5/12/2020

מרחמת על מי שלא קרא את הדבר המופלא הזה😍

23/11/2020

אהבתי

21/11/2020

ספר מרתק!

18/11/2020

שווה לקרוא את כל הארבעה

18/11/2020

בשתי מילים....סדרת מופת!!!! מושלם!!! סדרה שיש בה הכול מהכול, עצב, כאב, שמחה, אהבה אדירה וצחוק מתגלגל.

14/11/2020

ספר מקסים, מרגש ולפעמים קצת מצחיק, אני ממש אהבתי וממש ממליצה! קצת מבואסת שהסוף ממש פתוח ומחייב לרוץ לקרוא את הבא בתור אבל אני מניחה שזו הכוונה וללא ספק ממשיכה עכשיו לשני

14/11/2020

לא חדעתי כמה אני אתחבר לספר על בני נוער אבל, ווואו !! פשוט ספר מדהים יש בו הכל מתה להתחיל את שאר הספרים !

14/11/2020

מצוין

13/11/2020

הספרים הכי טובים שקראתי השנה. בהתחלה זה מפחיד לראות 4 ספרים ארוכים מאוד אבל שום רגע לא היה משעמם. כתיבה מרתקת ודמויות בלתי נשכחות

13/11/2020

פשוט ספר מושלם כל הארבע חלקים. פשוט התאהבתי סיימתי כל כך מהר. מלא תוכן מכל הצבעים. פשוט מקסים.

6/11/2020

מקסים.חובה להמשיך את הספר הבא

5/11/2020

התחיל איטי וטפשי (לא הפרק הראשון) ואז ניהיה מדהים. רצתי לשני

31/10/2020

קראתי אותו בנשימה אחת.

30/10/2020

קראתי את כל רבעיית הספרים ב 4 ימים, אי אפשר להפסיק לקרוא. צחקתי, בכיתי. סיפור כואב, מרגש. ממליצה מאוד

29/10/2020

וואוו! חייבים לשריין את כל הסדרה מראש, כי קשה להתמודד עם הטעם של עוד אחרי שמסיימים את הספר.

29/10/2020

וואו איזה ספר מדהים. מצחיק, רגיש, כל כך הרבה עצב, וכאב. דמויות מקסימות. רצה לקרוא את הספר השני.

27/10/2020

כל המקבץ מעולה - קראתי את ארבעתם ב3 ימים. צחקתי, בכיתי - היה מעולה. מחכה שהבאים בסדרה יצאו!

26/10/2020

מושלם, מלא רגשות.. עולמות שונים כל כך מתנגשים אחד בשני. תיאורים יפים ודמויות חזקות עם אופי משונן.. נ.ב התאהבתי בגבסי😅

26/10/2020

ואווו. אהבתי לגמרי, לא מהיר מדי, לא מתאמץ מדי.... בולל!! רצה לקרוא את הבאים.

25/10/2020

פשוט מושלם . מומלץ בחום. כתוב מהמם, מרגש טיפה עצוב ועם זאת מאוד מאוד מצחיק.

24/10/2020

👨‍🎓הבחורים של טומן👨‍🎓 ❤כל אחד צריך מישהו לכבוש,להתמסר,לשמור ולאהוב❤ סדרה נפלאה, עלילה מיוחדת ודמויות מדהימות! סיימתי אותה אתמול בלילה...והיה קשה להפסיק! זוהי ללא ספק סדרה לבני נוער, אך לא רק להם! היא פונה ומדברת לכל שכבות הגיל ויכולה ללמד אותנו דבר או שניים על התמודדות עם אלימות, בריונות, על אופטימיות, נאמנות ושלפעמים העזרה מגיעה דווקא מהכיוון הכי לא צפוי! והכי חשוב...זה בסדר לבקש עזרה וגם לקבל אותה! זה לא אומר שאנחנו חלשים, אדם חזק יודע מתי המצב הוא מעבר ליכולתו ולא יכול להתמודד עם הבעיה לבד! הדמויות של שאנון וג'וני כובשות מהרגע הראשון... הם מלמדים אותנו שלא משנה מאיפה באנו, משנה רק מי שאנחנו, המקום לא עושה את האדם...! והאור של הסדרה הזאת, דמות שתחקק בי לנצח גיבסי המטורלל!!! כי כל אחד זקוק וצריך חבר כזה בחיים❤ 🤩הלב שלי בום..בום פאקינג בום🤩

24/10/2020

מקסים ומרגש

24/10/2020

וואוו פשוט וואוו

21/10/2020

וואו איזה ספר היה לי קשה לעזוב אותו! נהנתי מכל רגע איזה סיפור מדהים ! ❤

21/10/2020

זאת קומדיה / טרגדיה נעורים טיפוסית מעניינת אבל מרגיש שהספר נגמר באמצע כנראה בגלל שהוא ארוך מלכתחילה החליטו לעשות אותו סדרה . לא רעאך קראתי טובים יותר

21/10/2020

ספר כ"כ טוב!! לא נראה לי שיש מישהי שתקרא את הספר הראשון ולא תרוץ מיד אל הבאים בתור. כבר הרבה זמן שלא ראיתי ספר שכתוב בצורה שכ"כ מושכת, לא יכולתי להתנתק.

19/10/2020

מקסים אהבה גדולה,כאב לב דמעות וצחוק וואוו

17/10/2020

ספר מרגש, ממשיכה הלאה בכל הכח

16/10/2020

מעולה , מרגש ומקסים

16/10/2020

תרגום מעולה של שי סנדיק, סיפור מקסים כואב ומרגש. קשה להניח מהיד, ממשיכה לבא אחריו!💜

15/10/2020

אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי זה זמן רב. הספר כתוב להפליא, מעניין, מצחיק, סקסי ומשלהב. הוא סחף אותי לתוכו ורותקתי אליו מהעמוד הראשון עד האחרון

15/10/2020

וואוו ספר טוב

14/10/2020

מקסים

14/10/2020

ספר מעולה לא יכולתי להפסיק לקרא

14/10/2020

ספר נפלא, מרתק מאוד. צחקתי ובכיתי במהלך הקריאה, ולא יכולתי להניח אותו לרגע.

13/10/2020

ספר מרגש, תכינו את הטישו. מחכה להמשך!

22/3/2025

הקראה איומה. טעויות הגיה רבות. הטעמות שגויות כמעט בכל משפט

7/7/2024

מושלם

3/1/2024

ספר מעולה ומעניין! אזהרה! זה ספר 14 לפחות! הייתי אומרת אפילו 15! אל תאבדו את התמימות שלכם אבל זה ספר ממש ממש טוב

13/10/2023

כל הסדרה הזאת הייפ גדול אבל סך הכל באמת ספר נחמד הספרים של גואיפה הרבה יותר טובים לדעתי

20/8/2023

האמת שההתחלה הייתה קצת רדומה, פחות היו דיאלוגים בין הדמויות אבל באמצע הספר הרגשתי שזה משתפר. שמחה מאוד שהמשכתי בכל זאת

17/5/2023

מרגש, קראתי מאוד מהר, כמו גם את שאר הסדרה.

13/5/2023

ספר חמוד קליל קצת נמשך אבל ממליצההה

17/10/2022

ספר חמוד, יחסית לז'אנר של ספרי תיכון הוא טוב, עלילה בנויה טוב ולא שטחית לעומת הרבה ספרים אחרים בסגנון מה שכן, עדיף לקנות מראש כבר את כל הארבעה, זה כמו סיפור אחד ארוך שחילקו לארבעה חלקים אי אפשר לקרוא רק חלק אחד

8/8/2022

סוחף וקריא, אם כי התקשיתי להזדהות עם הדמות של שאנון שהיא חלשה, מעצבנת לגמרי ומעוררת רחמים ולא בצורה טובה, וגם לג'וני יש את הקטעים שלו עם העערכה העצמית הגבוהה והעובדה שהוא פותר כל דבר באלימות.

23/7/2022

ההתחלה הייתה מזעזעת ברמות אבל ככול שהספר המשיך כך הסופרת השתפרה בכתיבה. ספר מושלםםםם ממליצה מאוד!

18/7/2022

דייי הסדרה הטובה ביותר

6/6/2022

ספר מדהים!!העלילה בהתחלה קצת נמרחת והסיפור היה מאוד איטי שכבר שקלתי להפסיק לקרוא אבל המשכתי וזה לגמרי שווה את זה!!!מומלץ מאוד!!

15/5/2022

דעתי קצת חלוקה זה ממש סיפור קלאסי על עלמה במצוקה אבל הכתיבה קלילה ומצחיקה אז כיף לקרוא אותו אמשיך לבא רק מתוך הסקרנות לראות מה יקרה אבל מי שלא מתחבר לסיפורים של עלמות במצוקה אז אולי כדאי לדלג

26/12/2021

קולח וכובש. מחכה בכליון עיניים לקרוא את הספר הבא

9/10/2021

ספר ממש יפה… לקח לי הרבה זמן לקרוא אותו כי לפי הכריכה זה היה נראה עוד סיפור על שחקן רוגבי… אבל הסיפור הזה נוא יותר מזה… מקסים!

27/6/2021

נהנתי מעל ומעבר למצופה.. אמנם סיפור על ילדי תיכון אבל הסיפור עמוק ונוגע. לספר אין סוף ואין ברירה אלא להמשיך לקרוא את הספר הבא. הספר כתוב טוב, מרגש, מצחיק, מצמרר, מבעית, מעורר מחשבות..

21/6/2021

זהו סיפור ששמענו מיליון פעם הנערה הקלאמזית שזקוקה לעזרה והנסיך שבא להציל אותה פעם אחר פעם... ועדיין זה עובד הייתי בטוחה שזה יהיה סיפור slow burn בגלל הגילאים הצעירים אבל לצערי אפילו נשיקה לא קיבלנו.. הספר נע בין מצבי צחוק למצבים קודרים

5/12/2020

לא תפס אותי בהתחלה אבל... היה שווה להמשיך מתוק... אני נהנת!

19/11/2020

מעניין ונורא מסקן מה יהיה בהמשךךךך

12/11/2020

הספר לא מתאים לכולן. צריך סבלנות כי הדברים קורים ומתפתחים לאט. בנוסף, מדובר על תלמידי תיכון, זה מעט צעיר. אני מאוד התחברתי לסדרה כיוון אין הרבה ספרים בג'אנר שמעמיקים ככה בהיכרות עם דמויות וסיטואציות. בדרך כלל הספר מתקדם ונגמר מהר מאוד, בספר הזה יש ממש שיתוף בתהליך. בכל מקרה מאוד מומלץ לחובבות הג'אנר

9/12/2023

מהומה על לא מאומה לא הבנתי למה הסדרה הזן זכתה לככ הרבה כוכבים ודורגה גבוה במספר הרוכשים, מרגיש שלא מתקדם לשם מקום , שלושה פרקים שנמרחים לספר שלם

15/6/2023

ההתחלה די משעממת רק לקראת הסוף מתחיל עניין

12/4/2023

הופתעתי לטובה. בעירה איטית, הסיפור יותר מעניין משציפיתי ממשיכה ישר לספר הבא. אבל משהו בכתיבה או אולי בתרגום קצת מאולץ לטעמי

19/9/2022

סורי אני השתעממתי ,לא מבינה על מה כל ההתלהבות

25/8/2022

מתיש, לא מתקדם, גיבורה פאסיבית וקצת בלתי נסבלת

25/7/2022

ביקורת על כל הסדרה: בסדר, ולא יותר מזה.. יכול להיות טוב יותר . לא מבינה על מה ההייפ לסדרה. המון סבלנות צריך הדברים מתפתחים מאד לאט. בנוסף, מדובר על תלמידי תיכון, לקראת הסוף על הקולג' בקיצור, זה מעט צעיר. חסרה לי התפתחות על מספר שנים ולא רק שנות התיכון

6/6/2022

קצת נמרח אבל המסר חשוב והספר עם הזמן נהיה ממש מעניין המשכים הרבה יותר טובים!!

5/3/2022

קודם כל!!! אזהרה: מדובר על ספר בהמשכים של 4 ספרים. חייבים לקנות את כולם כדי לדעת איך הסיפור נגמר. שזה בעיניי חוצפה, צריך לציין את זה בתקציר. לגבי הסיפור, מאוד שונה, מעניין ,מותח. מדובר בבת 15 שמגיעה ממשפחה קשת יום ואלימה שמתאהבת בשחקן רוגבי תיכוניסט. הכתיבה של הסופרת טובה ומושכת, קשה להניח את הספר (קראתי את כל ה ארבעת הספרים בארבעה ימים) חלק מהסיפורים חוזרים על עצמם שיכלו לדלג על ספר אחד. בכל מקרה, מאוד מזכיר את ספרי אחרי ש.. ,

9/2/2022

ספר נחמד, אני אהבתי ממש את הדמות של שאנון ואת גוני אבל זה סיפור נחמד ולא יותר מזה.. יכול להיות טוב יותר

24/7/2021

הספר כתוב טוב אבל לא באמת קורה פה משהו מרגיש טיפה כמו הקדמה או אפילוג ארוך מאוד. אבל בזכות הכתיבה ממשיכה לספר הבא.

19/6/2021

מ-ש-ע-מ-ם נורא, נורא ואיום. לברוח.

5/6/2021

ספר חביב, למי שאוהב סיפורים מהתיכון. רק אזהרה- מסתבר שזה רק חלק ראשון מתוך סדרה. הסיפור 'נחתך' באופן מפתיע, והסוף לא סגור. חבל שלא ידעתי את זה מראש...

25/3/2021

נחמד לא יותר. לא יודעת אם אמשיך לקרוא את שאר הספרים. קשה לי עם דמויות חלשות.

26/11/2020

רוב הספר היה קריא מאד, אבל שאנון היא דמות אומללה מידי. כל הזמן נופלת וזקןקה לעזרה. נכון שמצבה האובייקטיבי קשה מאד, אך עדיין הייתי רוצה דמות יוזמת יותר, בעלת יתרונות נוספים מלבד היופי.

20/11/2020

נחמד אבל הסוף צפוי וידוע כבר ממש בהתחלה

17/10/2020

העלילה של הסיפור בעקרון יפה מאוד , אבל נמרח מדי . 4 ספרים ארוכים כל אחד 800 עמודים עם מיליון פרטים מיותרים כשהיה אפשר לספר הכל בספר אחד .

7/2/2022

אכזבה

17/1/2021

אפשר בלי

20/9/2022

אוברייטד בטירוף

2
17/5/2023

מאוד ילדותי לפי התקציר הספר נראה מצוין כשפותחים אותו מרגישים בתוך סרט ילדותי וחסר תוכן. מאוד קשה לדמיין ילדה בת 15 בתוך סיטואציות כאלה . אם הגילאים היו שונים בהחלט זה היה משנה את כל הפרספקטיבה של הספר . לסיכום - מאכזב .

1
18/9/2022

ספר לנוער , נמתח כמו מסטיק. נורא ואיום, ממש מביך. לא מבינה ובנות איזזה גיל המדרגות הנלהבות.

1
17/8/2022

שמעו אני קראתי הרבה ספרים ואני באמת לא כזו בררנית אבל ההייפ פה ככ מטעהה רמה באמת לא כזו גבוהה של ספר, משהי מסכנה ועוד איזה גבר שכמה מפתיע גבוה מכולם חזק מכולם חתיך מכולם "אני אגן עלייך.. בלה בלה" כאילו באמת כזו קלישאה כושלת. ולא נדבר על זה בכלל שזה אשכרה לקנות ארבעה ספרים כדי להבין מה קורה, התפתחות איטית בהגזמה ברמה שלא הייתה נשיקה בספר🙂 קיצר מאכזב ולא מבינה את ההתלהבות, יש ככ הרבה רמות אחרות שאפשר לקרוא..

1
14/11/2020

העורך הספרותי שלכם היה כנראה שיכור, כשבחר בספר הטיפשי הזה. לוא הייתי מורה, הייתי מכשיל את תלמיד כיתה ז׳ על איכות החיבור הזה. Do me a favoure!

1
15/4/2022

נמרחחחח כמו מסטיק וזה סםר ארוך והעלילה לא מגיעה לשום נקודת שיא זה פשוט נמרח ונמרח ונמרח ובלי סיבה מיוחדת ספר ממש מעייף אבל הוא כן כתוב טוב אבל העלילה בעייתית

28/1/2022

איכס. בחיים לא שנאתי את הדמות הגברית בספר כמו שאני שונאת את הג׳וני הזה, הדמות הכי בלתי נסבלת, מתנשאת, ומלאה בעצמה שיש. שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת דמויות שחצניות אבל בספר הזה זה נראה כאילו הסופרת לוקחת את זה לרמה אחרת לגמרי כי היא חושבת שזה סקסי, שבעצם הוא כזה חי בסרט ובלתי נסבל ואם הדמות שלו הייתה אמיתית אף אחד לא היה סובל אותו. בלי קשר הכתיבה ממש גרועה, לא מציאותית, ושטחית. לא הצלחתי בגללה להתחבר לאף אחת מהדמויות והמשפטים שיצאו להם מהפה גרמו לי לרצות להקיא. חבל לכם על הכסף

18/6/2021

מבאס

25/12/2020

משעמםםם. ארוך כמו מסטיק. אפס עלילה

13/11/2020

ספר ממש גרוע. מדובר על תיכוניסטים, (אין לי מושג למה זה רומן שאמור לעניין מבוגרים), שאחד מהם אלים כלפי אנשים גם בלי סיבה למרות שהוא מצטייר כגיבור הטוב. הספר מעודד פיתרון בעיות באלימות. בנוסף יש תיאורים אין סופיים של מחשבות וזה מתיש. אפשר היה לסכם את הספר בעשרים עמודים. פשוט לא מעניין.

14/10/2020

במילה אחת- רע. בקושי צלחתי את ארבעת הפרקים הראשונים בספר ואין לי כוונה להעניש את עצמי ולקרוא מעבר.

הבחורים של טומן 1 - לכבוש את 13 קלואי וולש
1
תקוות גדולות
שאנון
 
 
זה קרה ב-10 בינואר 2005.
 
שנה חדשה והיום הראשון לחזרה ללימודים אחרי חופשת חג המולד.
 
הייתי לחוצה — לחוצה עד כדי כך שהקאתי שלוש פעמים הבוקר.
 
הדופק שלי הלם בקצב מדאיג. החרדה שלי הייתה האחראית לקצב הלב הלא סדיר, וגם לרפלקס ההקאה שיצא משליטה.
 
יישרתי את התלבושת האחידה החדשה שלי, הבטתי בהשתקפותי במראה שבחדר האמבטיה ובקושי זיהיתי את עצמי.
 
סוודר בצבע כחול עמוק עם הסמל של תיכון טומן על החזה, ומתחתיו חולצה לבנה ועניבה אדומה. חצאית אפורה עד הברכיים שחשפה שתי רגליים צנומות וילדותיות. ולסיום טייטס בצבע גוף, גרביים כחולים ונעליים שחורות נמוכות עקב.
 
נראיתי כמו נטע זר.
 
וגם הרגשתי ככה.
 
הנחמה היחידה שלי הייתה שבנעליים שאימא קנתה לי הגעתי לגובה מטר שישים. הייתי קטנטנה עד גיחוך לגילי בכל מובן שהוא.
 
הייתי רזה במידה קיצונית, עם שדיים לא מפותחים שנראו כמו שני שזיפים שגיל ההתבגרות פסח עליהם, בניגוד לכל נערה אחרת בגילי.
 
שערי החוּם הארוך היה פזור וגלש עד לאמצע גבי והורחק מפניי בקשת שיער אדומה פשוטה. פניי נטולות האיפור גרמו לי להיראות צעירה וחסרת חשיבות כפי שהרגשתי. עיניי היו גדולות מדי ביחס לפניי ונוסף על כל אלה, צבען היה כחול בוהק מזעזע.
 
ניסיתי לצמצם את עיניי כדי לבדוק אם כך הן נראות אנושיות יותר והתאמצתי בכל כוחי להקטין את שפתיי הנפוחות באמצעות יניקתן לתוך פי.
 
לא.
 
צמצום העיניים רק גרם לי להיראות כמו מישהי קפוצה שסובלת מעצירות.
 
נאנחתי בתסכול, נגעתי בלחיי בקצות אצבעותיי ונשפתי ברטט.
 
העדפתי לחשוב שאני מפצה על החוסרים בגובה ובשדיים באמצעות בשלות נפשית. הייתי נערה שקוּלה ובוגרת מכפי גילה.
 
סבתא מרפי תמיד אמרה שנולדתי עם ראש זקן על הכתפיים.
 
זה היה נכון במידה מסוימת.
 
בנים ושיגעונות חולפים לא השפיעו עליי.
 
זה פשוט לא היה קיים בי.
 
קראתי פעם שאנחנו מתבגרים עם הפגיעוֹת, לא עם השנים.
 
אם זה באמת כך, אני כבר יצאתי לגמלאות מבחינה רגשית.
 
הרבה זמן חששתי שלא נוצרתי מאותו החומר ששאר הבנות נוצרו ממנו. שאין לי את אותם דחפים או עניין במין השני. לא התעניינתי באף אחד. בנים, בנות, שחקנים מפורסמים, דוגמניות לוהטות, ליצנים, גורי כלבים... נו, טוב, כן התעניינתי בגורים חמודים ובכלבים גדולים ופרוותיים, אבל הייתי אדישה לגמרי לכל השאר.
 
לא התעניינתי בנשיקות, נגיעות או התמזמזות. המחשבה על כך הייתה בלתי נסבלת מבחינתי. אני מניחה שאחרי שצפיתי בצרה הצרורה של היחסים בין הוריי לא הרגשתי צורך לצַוות את עצמי לאדם אחר לכל החיים. אם מה שהיה בין הוריי הוא הדבר שנקרא אהבה, לא רציתי שום קשר לזה.
 
העדפתי להיות לבד.
 
טלטלתי את ראשי כדי לפנות ממנו את המחשבות הקודרות לפני שישחירו עד לנקודת אל־חזור. הבטתי בהשתקפותי במראה והכרחתי את עצמי לעשות משהו שכמעט לא עשיתי בימים אלה: לחייך.
 
נשימות עמוקות, אמרתי לעצמי. זו ההתחלה החדשה שלך.
 
פתחתי את הברז, שטפתי ידיים והתזתי מים על פניי בניסיון נואש לקרר את החרדה שלהטה בגופי. המחשבה על היום הראשון בתיכון החדש הייתה מרתיעה.
 
כל בית ספר יהיה עדיף על המוסד שהשארתי מאחור, חלחלה המחשבה לראשי והתכווצתי בבושה. מוסדות, חשבתי בעצב, בלשון רבים.
 
סבלתי אינספור הצקות ומעשי בריונות בבית הספר היסודי ובחטיבה.
 
מסיבה אכזרית ולא ידועה, כבר מגיל ארבע הייתי יעד לתסכוליו של כל ילד בסביבה.
 
רוב הבנות בגן שלי החליטו יום אחד שאני לא מוצאת חן בעיניהן ושאסור להיות חברה שלי. ואף על פי שהבנים לא היו סדיסטים כמותן במתקפותיהם עליי, הם לא היו טובים מהן בהרבה.
 
זה לא היה הגיוני, כי הסתדרתי מצוין עם שאר הילדים ברחוב שלנו ולא היו לי חיכוכים עם אף אחד בשכונה שגרנו בה.
 
אבל בבית הספר?
 
הוא היה מבחינתי המעגל השביעי בגיהינום. כל תשע השנים — במקום השמונה הרגילות — שעברו עליי בבית הספר היסודי היו סיוט.
 
כיתת הגן הייתה קשה לי כל־כך עד שגם אימא וגם הגננת החליטו שעדיף שאישאר בה עוד שנה כדי שאוכל לעבור אותה שוב עם קבוצה חדשה. אף על פי שהייתי אומללה בקבוצה החדשה כמו שהייתי בקודמת, הכרתי בה שתי חברות קרובות, קלייר וליזי, והחברות איתן הפכה את בית הספר למקום נסבל עבורי.
 
כשהגיע הזמן לבחור חטיבה בשנה האחרונה של בית הספר היסודי, הבנתי את הפער ביני לבין חברותיי.
 
קלייר וליזי עמדו להתחיל בספטמבר את הלימודים בתיכון טומן. בית ספר פרטי מפואר עם תקציב ענק ומתקנים חדישים ומשוכללים שמקורם במעטפות התרומה של ההורים העשירים שהיו נחושים בדעתם לדאוג שילדיהם יזכו לחינוך הטוב ביותר שכסף יכול לרכוש.
 
אני נרשמתי לבית הספר הציבורי, המקומי והצפוף במרכז העיר.
 
אני עדיין זוכרת את התחושה האיומה שהרגשתי כשהופרדתי מחברותיי.
 
רצוני להתחמק מהבריונים היה נואש כל־כך שאפילו התחננתי בפני אימא שתשלח אותי לגור בביארה עם אחותה, דודה אליס, ועם משפחתה כדי לסיים שם את לימודיי.
 
אין מילים לתאר את האכזבה המוחצת שהשתלטה עליי כשאבי התנגד שאעבור לגור עם דודה אליס.
 
אימא אהבה אותי, אבל היא הייתה חלשה ועייפה ולא יכלה להילחם באבא שהתעקש שאלמד בבית הספר הקהילתי בבלילגין.
 
אחר כך, הכול החמיר.
 
נעשה מרושע יותר.
 
אלים יותר.
 
פיזי יותר.
 
בחודש הראשון של השנה הראשונה רדפו אותי כמה חבורות של בנים שכולן דרשו ממני דברים שלא הייתי מוכנה לתת.
 
לאחר מכן התחילו לקרוא לי פריג'ידית, רק כי לא הסכמתי להתמזמז עם אותם בנים שמיררו את חיי במשך שנים.
 
הבנים האכזריים יותר קראו לי קוקסינל, ורמזו שהסיבה לאדישותי כלפי בנים היא שיש לי איברים של בן מתחת לחצאית.
 
לא משנה כמה אכזריים היו הבנים האלה, הבנות היו יצירתיות בהרבה.
 
וגרועות בהרבה.
 
הן הפיצו עליי שמועות איומות, רמזו שאני אנורקטית וזרקו את ארוחת הצהריים שלי לאסלה יום אחרי יום.
 
לא הייתי אנורקטית או בולימית.
 
הייתי מבועתת בבית הספר, מבועתת עד כדי כך שלא הצלחתי לאכול שום דבר. וכשכן הקאתי, אירוע תדיר, זה קרה בתגובה ישירה למועקה הקשה שהכבידה עליי. הייתי קטנה מאוד לגילי. נמוכה, לא מפותחת ורזה, וכל זה לא עזר להדוף את השמועות.
 
כשמלאו לי חמש־עשרה ועדיין לא קיבלתי את המחזור הראשון, אימא שלי קבעה תור אצל רופא המשפחה. כעבור כמה בדיקות דם ובדיקות נוספות, הרגיע אותנו הרופא שאני בריאה לגמרי, ושיש בנות שפשוט מתפתחות באיחור.
 
כמעט שנה עברה מאז, ומלבד וסת חריגה אחת בקיץ שנמשכה פחות מחצי יום טרם קיבלתי מחזור כמו שצריך.
 
למען האמת כבר ויתרתי על הסיכוי שגופי יתפקד כמו גוף של נערה רגילה כי הבנתי שאני לא כזאת.
 
הרופא גם הציע לאימא לבחון את מצבי בבית הספר ואמר שאולי הלחץ שאני נתונה לו תורם לעיכוב בהתפתחותי הגופנית.
 
לאחר דיון סוער בין הוריי שבו אימא שלי עמדה לצידי, נשלחתי בחזרה לבית הספר שבו הייתי חשופה לעינויים חסרי רחמים.
 
האכזריות נעה בין כינויי גנאי להפצת שמועות, בין הדבקת מוצרי היגיינה על גבי לתקיפה גופנית ישירה ומלאה.
 
פעם אחת, בשיעור כלכלת בית, כמה מהבנות בשורה שמאחוריי גזרו חתיכה מהקוקו שלי במספרי מטבח ואז נופפו בה כמו גביע.
 
כולם צחקו ואני חושבת שבאותו רגע שנאתי את אלה שצחקו על כאבי יותר מאשר את אלה שגרמו לו.
 
בפעם אחרת, במהלך שיעור חינוך גופני, אותן בנות צילמו אותי בתחתונים במצלמה של הטלפון הנייד והעבירו את התמונה לכל תלמידי השכבה שלנו. המנהל טיפל בעניין במהירות והשעה את בעליו של הטלפון, אבל לא לפני שמחצית מתלמידי בית הספר צחקו על חשבוני.
 
אני זוכרת שבכיתי המון באותו יום, לא מולם כמובן אלא בשירותים. התחבאתי בתא שירותים וחשבתי לשים קץ לכול. אם רק אקח כמה כדורים, אוכל לסיים את כל הסיפור.
 
החיים באותה תקופה היו אכזבה כה מרה עבורי שלא רציתי בהם.
 
לא עשיתי את זה כי הייתי פחדנית מדי.
 
חששתי בעיקר שזה לא יעבוד, ובסופו של דבר אתעורר ואצטרך להתמודד עם ההשלכות.
 
מצבי הרגשי היה איום ונורא.
 
אחי ג'ואי טען שהן הפכו אותי למטרה כי הייתי יפה ואמר שהמענות שלי הן כלבות קנאיות. הוא אמר לי שאני מהממת וצריכה להתעלות מעל זה.
 
קל לומר וקשה לבצע — וגם לא הייתי בטוחה שאני כזאת מהממת.
 
רבות מהבנות שהפכו אותי למטרה היו אותן בנות שהציקו לי מאז גן הילדים.
 
פקפקתי בכך שהמראה שלי היה קשור להתנהגות שלהן כבר אז.
 
הייתי פשוט ילדה שאף אחד לא חיבב.
 
חוץ מזה, ככל שניסה לתמוך בי ולהגן על כבודי, ג'ואי לא הבין כמה קשים היו חיי בבית הספר.
 
אחי הגדול היה ההפך הגמור ממני, בכל מובן אפשרי.
 
אני נמוכה והוא גבוה. עיניי כחולות ועיניו ירוקות. השיער שלי כהה ושלו בהיר. עורו זהוב ושזוף. אני חיוורת. הוא קולני ונלהב ואני שקטה ומסוגרת.
 
הניגוד האמיתי בינינו היה שכל תלמידי בית הספר הקהילתי בבלילגין, התיכון המקומי ששנינו למדנו בו, העריצו את אחי.
 
מובן שההשתלבות בנבחרת ההרלינג לנוער בקורק לא הזיקה לפופולריות של ג'ואי, אבל גם בלי ספורט הוא היה בחור נהדר.
 
והיות שהיה כזה בחור נהדר, ג'ואי ניסה להגן עליי מפני הכול אבל זו הייתה משימה בלתי אפשרית לבחור אחד.
 
לג'ואי ולי יש אח בכור, דארן, ושלושה אחים צעירים מאיתנו: טייג, אוֹלִי ושון, אבל אף אחד מאיתנו לא דיבר עם דארן מאז שעזב את הבית חמש שנים קודם לכן אחרי ריב נוסף ומחריד עם אבא שלנו. טייג ואוֹלִי היו בני אחת־עשרה ותשע ולמדו בבית ספר יסודי ושון היה בן שלוש ולא מזמן נגמל מחיתולים כך שלא עמדו לרשותי הרבה אנשים קרובים שיכלו להגן עליי.
 
בימים כאלה התגעגעתי מאוד לאחי הבכור.
 
דארן בן העשרים ושלוש היה מבוגר ממני בשבע שנים, גדול וחסר פחד, האח הגדול המושלם עבור כל ילדה קטנה.
 
מגיל צעיר הערצתי את האדמה שדרך עליה. נגררתי אחריו ואחרי חבריו לכל מקום שהלכו אליו. הוא תמיד הגן עליי ונשא במקומי באשמה כשעשיתי משהו רע.
 
זה לא היה קל לו, ומכיוון שהייתי צעירה ממנו בהרבה לא הבנתי את מלוא הקשיים שהתמודד איתם. אימא ואבא היו זוג בסך הכול כמה חודשים לפני שאימא נכנסה להיריון עם דארן בגיל חמש־עשרה.
 
מכיוון שהחוק באירלנד הקתולית של שנות השמונים הגדיר אותו כממזר שנולד מחוץ לנישואים, חייו של אחי תמיד כללו אתגרים. ואחרי שמלאו לו אחת־עשרה, מצבו הידרדר עוד יותר.
 
כמו ג'ואי, גם דארן היה שחקן הרלינג מצוין, וכמו שאבא שלנו תיעב אותי, כך הוא תיעב גם אותו. הוא תמיד מצא פגמים בדארן — השיער או כתב היד, הביצועים במגרש או בני הזוג שבחר.
 
דארן היה הומו ואבא לא הצליח להתמודד עם זה.
 
הוא תלה את האשמה בנטייתו המינית של אחי בתקרית מן העבר, ושום דבר לא הצליח לשכנע אותו שלהיות הומו זו לא בחירה.
 
דארן נולד הומו בדיוק כמו שג'ואי נולד סטרייט ואני נולדתי כלום.
 
הוא היה הוא עצמו, וליבי נשבר מפני שלא קיבלו אותו בביתו שלו.
 
החיים עם אב הומופוב היו עינוי עבור אחי.
 
שנאתי את אבא בגלל זה יותר מששנאתי אותו על כל שאר הדברים האיומים שעשה במשך השנים.
 
חוסר הסובלנות והאפליה הבוטה שנהג בה בין ילדיו היו מהתכונות השפלות ביותר באופיו של אבא שלי.
 
כשדארן בחר לצאת לשנה הפסקה מההרלינג כדי להתמקד בבגרויות, אבא שלנו יצא מהכלים. חודשים של ויכוחים סוערים ומהלומות גופניות הביאו לפיצוץ אדיר שבסופו ארז דארן את חפציו, יצא מהבית ולא חזר.
 
חמש שנים עברו מאז אותו ערב, ומלבד כרטיס הברכה השנתי לחג המולד שהגיע בדואר אף אחד מאיתנו לא ראה אותו ולא שמע ממנו.
 
לא היו לנו אפילו כתובת או מספר טלפון אליו.
 
כאילו הוא נעלם מעל פני האדמה.
 
לאחר מכן, כל הלחץ שאבא הפעיל על דארן עבר לבנים הצעירים — שבעיני אבא שלנו היו הילדים הנורמלים.
 
כשלא היה בפאב או במשרדי ההימורים, אבא גרר את הבנים לאימונים ומשחקים.
 
הוא מיקד בהם את כל תשומת ליבו.
 
אני, בהיותי בת, הייתי חסרת תועלת מבחינתו.
 
לא הצטיינתי בספורט או בלימודים או בפעילות פנאי כלשהי.
 
בעיני אבי הייתי בסך הכול פה שצריך להאכיל עד גיל שמונה־עשרה.
 
לא המצאתי את זה. אבא אמר לי את זה בעצמו אינספור פעמים.
 
אחרי הפעם החמישית או השישית, נעשיתי חסינה למילים.
 
הוא כבר לא התעניין בי ואני לא התעניינתי בניסיון לחיות לפי הציפיות הלא הגיוניות שלו. לעולם לא אהיה בן, ולא היה שום טעם לנסות לרַצות אדם שעדיין היה תקוע בשנות החמישים.
 
מזמן נמאס לי להתחנן לאהבה מצידו של אדם שלפי הודאתו שלו אף פעם לא רצה בי.
 
אבל הלחץ שהפעיל על ג'ואי הדאיג אותי והרגשתי אשמה רבה בכל פעם שהיה עליו לבוא לעזרתי.
 
הוא היה בכיתה י"ב, השנה האחרונה של התיכון, והיו לו עיסוקים משלו: פעילויות בהתאחדות האתלטיקה הגאלית, משרה חלקית בתחנת הדלק, הבגרויות והחברה שלו, איפָה.
 
ידעתי שכשכואב לי, כואב גם לג'ואי. לא רציתי להיות נטל על צווארו, מישהי שהוא צריך להשגיח עליה בלי הפסקה, אבל כך זה היה כל חיי.
 
למען האמת לא יכולתי לשאת את האכזבה בעיניו של אחי אפילו לדקה נוספת. ידעתי שכשאני עוברת לידו במסדרונות בית הספר, פניו נופלות.
 
לשם ההגינות אני חייבת לומר שהמורים ניסו להגן עליי מהתנכלויות ההמון והמחנכת שלי, גברת פלווי, אפילו ארגנה מפגשי ייעוץ אחת לשבועיים עם פסיכולוגית בית הספר לאורך השנה השנייה עד שהמימון לפגישות נגמר.
 
אימא הצליחה לאסוף די כסף כדי לשלוח אותי לפסיכולוגית פרטית, אבל במחיר של 80 אירו למפגש בתוספת ההכרח לצנזר את מחשבותיי לבקשתה של אימא, נפגשתי איתה רק חמש פעמים לפני ששיקרתי לאימי ואמרתי לה שמצבי השתפר.
 
מצבי לא השתפר.
 
הוא אף פעם לא השתפר.
 
פשוט לא יכולתי לשאת יותר את הצפייה באימא שלי נאבקת.
 
תיעבתי את העובדה שאני עול כלכלי על צווארה ולכן ספגתי את זה בשקט, הכרחתי את עצמי לחייך והמשכתי להיכנס בשערי הגיהינום כל יום.
 
אבל הבריונות לא פסקה.
 
אפילו לרגע.
 
עד שיום אחד זה קרה.
 
בשבוע שלפני חופשת חג המולד בחודש שעבר — שלושה שבועות אחרי תקרית דומה עם אותה חבורת בנות — הגעתי הביתה בדמעות, עם סוודר קרוע בחזית ואף גדוש בנייר טואלט כדי לעצור את הדימום מהמכות שחטפתי מקבוצת בנות מכיתה י"א שטענו שניסיתי להתחיל עם אחד החברים שלהן.
 
זה היה שקר, עוד תירוץ עלוב שהמציאו כדי להרביץ לי, היות שאפילו לא ראיתי מימיי את הבחור שהואשמתי בניסיון לפתות.
 
באותו יום הפסקתי.
 
הפסקתי לשקר.
 
הפסקתי להעמיד פנים.
 
פשוט הפסקתי.
 
אותו יום לא היה סתם נקודת השבירה שלי, הוא גם היה נקודת השבירה של ג'ואי. הוא נכנס אחריי הביתה עם השעיה לשבוע בגלל שכיסח במכות את אחיה של קיארה מאלוני, המענה הראשית שלי.
 
אימא שלי העיפה בי מבט אחד והוציאה אותי מבית הספר.
 
בניגוד לרצונו של אבי שחשב שצריך לחשל אותי, אימא ניגשה לבנק המקומי ולקחה הלוואה כדי לשלם את דמי הכניסה לתיכון טומן, בית הספר הפרטי ששכן עשרים וחמישה קילומטרים מבלילגין.
 
אף שדאגתי לאימי, ידעתי שאם אצטרך להיכנס שוב בשעריו של בית הספר הזה, כבר לא אצא משם.
 
הגעתי לגבול יכולת הסבל שלי.
 
הציפייה לחיים טובים יותר, מאושרים יותר, הוצגה בפניי ואימצתי אותה בשתי ידיים.
 
ואף על פי שחששתי מתגובתם של הנערים והנערות בשכונה שלי על כך שאני לומדת בתיכון פרטי, ידעתי שזה לא יכול להיות גרוע יותר ממה שסבלתי בבית הספר שהשארתי מאחור.
 
חוץ מזה, קלייר ביגס וליזי יאנג, שתי הבנות שהתיידדתי איתן בבית הספר היסודי, יהיו בכיתה שלי בתיכון טומן. המנהל מר טואומי הבטיח לי את זה כשאימי ואני הגענו אליו בחופשת חג המולד כדי להירשם.
 
אימא וג'ואי סיפקו לי עידוד ותמיכה בלתי נלאים, ואימא לקחה על עצמה עוד משמרות ניקיון בבית החולים כדי לשלם על ספרי הלימוד והתלבושת האחידה שכללה בלייזר.
 
לפני תיכון טומן, הבלייזרים היחידים שראיתי היו כאלה שגברים לבשו למיסה בימי ראשון, אף פעם לא כאלה שלבשו בני נוער, ועכשיו פריט הלבוש הזה עמד להפוך לחלק מהמלתחה היומיומית שלי.
 
עזיבת התיכון המקומי באמצע שנת הבגרויות הראשונה — שנת בחינות חשובה — הביאה לקרע עצום במשפחה שלנו. אבי רתח על כך שאנחנו מבזבזים אלפי אירו על חינוך שניתן בחינם בבית הספר הציבורי ברחוב הסמוך.
 
ניסיתי להסביר לאבא שלא קל לי בבית הספר כמו לבנו היקר, כוכב האתלטיקה, אבל הוא מיהר לסתום לי את הפה, סירב להקשיב והודיע לי בבירור שהוא לא יתמוך בלימודיי בתיכון סנובי שסוגד לנבחרת הרוגבי שלו, עם חבורה של מיוחסים שחושבים את עצמם.
 
דבריו של אבי, "רדי מהאולימפוס, ילדה," וגם "לא גידלו אותך ללמוד עם כל המפונקים האלה," והמשפט החביב עליי ביותר, "את בחיים לא תשתלבי עם המזורגגים האלה," עדיין הדהדו באוזניי.
 
רציתי לצרוח עליו "זה לא יֵצא מהכיס שלך!" כי אבי לא עבד אפילו יום אחד מאז שהייתי בת שבע ואימי הייתה המפרנסת היחידה של המשפחה, אבל היכולת ללכת על שתי רגליים הייתה יקרה מדי לליבי.
 
אבא שלי לא הבין אותי, כי מובן מאליו שהוא עצמו לא היה קורבן לבריונות אף פעם. אם הייתה בחייו בריונות, הוא היה היוזם שלה.
 
אלוהים יודע שהוא נהג בבריונות כלפי אימא.
 
בגלל זעמו של אבי על המעבר העברתי את רוב חופשת החורף סגורה בחדרי, במאמץ להתרחק ממנו ככל האפשר.
 
הייתי הבת היחידה במשפחה ולה חמישה בנים, ולכן היה לי חדר משלי. גם לג'ואי היה חדר משלו, אף שהיה גדול בהרבה משלי, כי הוא חלק אותו עם דארן עד שדארן עזב את הבית. טייג ואוֹלִי חלקו עוד חדר גדול ושון והוריי ישנו יחד בחדר השינה הגדול ביותר.
 
אף שזה היה רק חצי חדר בקדמת הבית ובקושי היה בו די מקום להכניס פנימה חתול, הערכתי את הפרטיות שסיפקו לי דלת החדר והמנעול הקבוע בה.
 
חרף קיומם של ארבעת חדרי השינה בקומה העליונה, הבית שלנו היה קטנטן, עם סלון, מטבח וחדר אמבטיה אחד לכל המשפחה. הוא שכן בקצה אלק טראס, השכונה הגדולה ביותר בבלילגין.
 
זה היה אזור קשוח ומוכה פשיעה, ואני נמנעתי מהכול בכך שהסתתרתי בחדרי.
 
החדר הקטן היה המפלט שלי בבית וברחוב גדושים בהמולה וטירוף, אבל ידעתי שזה לא יימשך לנצח.
 
הפרטיות שלי הייתה עכשיו על זמן שאוּל, כי אימא נכנסה שוב להיריון.
 
אם היא תלד בת, אאבד את מקום המבטחים שלי.
 
"שאן!" חבטה נשמעה על דלת חדר האמבטיה והעירה אותי ממחשבותיי הנודדות. "תזדרזי! אני מת להשתין."
 
"שתי דקות, ג'ואי," עניתי ואז המשכתי לבחון את הופעתי. "את יכולה," לחשתי לעצמי. "את יכולה לעשות את זה, שאנון."
 
החבטות נמשכו ולכן מיהרתי לייבש את ידיי במגבת התלויה על הוו ופתחתי את הדלת. עיניי נחו על אחי שעמד לבוש בתחתוני בוקסר שחורים בלבד וגירד את חזהו.
 
עיניו נפערו למראה הופעתי, והישנוניות שעל פניו הפכה לדריכות מופתעת. הוא התהדר בפנס בעין ממשחק הרלינג ששיחק בסוף השבוע, אבל לא נראה שזה מטריד את ראשו הנאה.
 
"את נראית..." קולו של אחי דעך כשסקר אותי בהערכה של אח. הכנתי את עצמי לבדיחות שימציא על חשבוני, אבל הן לא הגיעו. "נהדר," אמר במקום זה, ועיניו הירוקות נראו לבביות ומוצפות בדאגה אילמת. "התלבושת האחידה יפה לך, שאן."
 
"אתה חושב שאני אסתדר?" הקפדתי לדבר בשקט כדי לא להעיר את שאר בני הבית.
 
אימא עבדה אתמול משמרת כפולה ולכן היא ואבא ישנו. שמעתי את הנחירות הרמות של אבא שלי עולות מאחורי דלת חדר השינה הסגורה שלהם. הבנים הקטנים עוד לא התעוררו, ויהיה צורך לגרור אותם מאוחר יותר מהמזרנים כדי שילכו לבית הספר.
 
כרגיל, היינו רק ג'ואי ואני.
 
שני האמיגוס.
 
"אתה חושב שאצליח להשתלב, ג'ואי?" הבעתי את חששותיי בקול. יכולתי לעשות את זה עם ג'ואי. הוא היה היחיד במשפחה שהרגשתי שאני יכולה לדבר איתו ולגלות לו סודות. הבטתי בתלבושת האחידה ומשכתי בכתפיי בחוסר אונים.
 
עיניו בערו ברגש אילם כשהביט בי, וידעתי שהוא קם מוקדם לא כי היה חייב להגיע לשירותים אלא כי רצה לראות איך אני מתארגנת ליום הראשון.
 
השעה הייתה 06:15.
 
כמו בתיכון הקודם שלי, הלימודים בתיכון טומן התחילו רק ב-09:05 אבל הייתי צריכה לעלות על האוטובוס היחיד שעבר באזור ב-06:45.
 
זה היה האוטובוס הראשון שיצא בבוקר מבלילגין, והיחיד שהגיע בזמן לבית הספר. אימא עבדה רוב הבקרים ואבא סירב לקחת אותי.
 
אתמול בערב כשביקשתי מאבא לקחת אותי לתיכון בבוקר, הוא אמר לי שאם ארד מהאולימפוס ואחזור לבית הספר הקהילתי של בלילגין כמו ג'ואי וכל שאר הילדים ברחוב שלנו, לא אצטרך הסעה.
 
"אני ממש גאה בך, שאן," אמר ג'ואי בקול חנוק מרוב רגש. "את לא מבינה בכלל כמה את אמיצה." הוא כחכח בגרונו כמה פעמים והוסיף, "חכי, יש לי משהו בשבילך." במילים אלה הוא פסע במסדרון הצר ונכנס לחדרו. כעבור דקה הוא חזר. "הנה," מלמל ובידיו שני שטרות של חמישה אירו. הוא דחף אותם לכף ידי.
 
"ג'ואי, לא!" מיהרתי לדחות את הכסף שהרוויח בעמל רב. השכר שקיבל בתחנת הדלק לא היה גבוה מלכתחילה וכסף לא היה מצוי בשפע במשפחה שלנו ולכן לא העליתי על דעתי לקחת עשרה אירו מאחי. "אני לא יכולה..."
 
"קחי את הכסף, שאנון. זו רק עשירייה," אמר והביט בי בחומרה. "אני יודע שסבתא נתנה לך כסף לאוטובוס אבל אני רוצה שיהיה לך משהו בכיס. אני לא יודע איך העניינים עובדים במקום הזה, אבל אני לא רוצה שתלכי לשם בלי קצת מזומן."
 
בלעתי את גוש הרגש שנאבק לעלות בגרוני ופלטתי, "אתה בטוח?"
 
ג'ואי הנהן ואז אימץ אותי לחיבוק. "את תסתדרי נהדר," הוא לחש באוזני וחיבק אותי חזק כל־כך שלא ידעתי אם הוא מנסה לשכנע אותי או לנחם אותי. "אם מישהו עושה לך אפילו טיפה צרות, תסמסי לי ואני אבוא לשם ואשרוף את התיכון המחורבן הזה עם כל שחקן רוגבי סנוב שיש בו."
 
המחשבה הזאת פיכחה אותי.
 
"אני אהיה בסדר," אמרתי, והפעם החדרתי מעט להט לקולי כי הייתי צריכה להאמין בזה בעצמי. "אבל אם לא אצא עכשיו אאחר לבית הספר וזה ממש לא מה שחסר לי ביום הראשון."
 
חיבקתי את אחי בפעם האחרונה, לבשתי את המעיל ולקחתי את התיק. הרמתי אותו על גבי ויצאתי אל גרם המדרגות.
 
"תסמסי לי," קרא ג'ואי כשירדתי. "אני רציני. כל הצקה קטנה, ואני אגיע ישר."
 
"אני יכולה לבד, ג'ואי," לחשתי והעפתי מבט מהיר אל המקום שבו נשען על המעקה וצפה בי בדאגה. "אני יכולה."
 
"אני יודע," קולו היה שקט וכאוב. "אני פשוט... תמיד כאן אם תצטרכי, בסדר?" הוא סיים בנשיפה כבדה. "תמיד כאן."
 
הבנתי כמה כל זה קשה לאחי כשצפיתי בו מנופף לי לשלום בדרכי לבית הספר כמו הורה חרד המלווה את ילדו הבכור. הוא תמיד נלחם למעני, תמיד נרתם להגן עליי ולהביא אותי אל חוף מבטחים.
 
רציתי שיתגאה בי, שלא יתייחס אליי כמו לילדה קטנה שזקוקה להגנה מתמדת.
 
הייתי זקוקה לזה.
 
בנחישות מחודשת, חייכתי אליו חיוך קורן ומיהרתי לצאת מהבית בדרכי לאוטובוס.

המלצות נוספות

עוד ספרים של קלואי וולש