הבית ישן. הגשם מקיש. משהו מעיר
אותה. היא מתיישבת ומנסה לנסח
סוף. כאילו יש סיפור שמתחיל או
נגמר בנקודה שהיא מכתיבה. האם
האושר. את מה שמצאה בזכות
ההיעדרות העצמית.
השאלה מזנקים עליה מכל עבר.
האם חייה הם סיפור.
האם אישה אחרת תוכל לנוח בתוכו.
מרווח ובטן חשופה.
משהו קורה לאישה.
כמו מושתל בה צ'יפ הורמונלי.
פעם הרגישה שהיא שולטת בחייה.
פתאום היא נשלטת מבפנים.
דווקא היא, שמעולם לא התנהלה
לפי ספרים, מתאימה לכל מה
שכתוב שאישה אמורה להיות. היא
מספרת לכולם שהיא לא טיפוס של
סטטיסטיקות, אבל בבחילות מתנחמת
בכך שזה קורה לכולן.
ואז מגיעות התחושות ההן: לא עוד
לצאת מהבית. ואם אפשר להישאר
לחיות על הספה. היא יושבת בבית
קפה עם חברה וחולמת להגיע הביתה
ולשקוע בתוך כמה כריות. הצ'יפ
בתוכה, והיא מוכנה להיות אחת מאלף
או אחת מהרבה יותר, ומשלימה עם
כך שאולי, אחרי הכול, היא לא
כל כך מיוחדת.
דווקא אז מגיעה תשומת הלב. נדמה
שכל הנשים מזדהות איתה. שואלות.
מייעצות. ואפילו הגברים נועצים בה
מבטים עמוקים. כשהיא מרגישה לבד,
היא יודעת שגם זה כתוב בספרים,
ובעוד שלושה שבועות הכול יעבור.
לאחר שלושה שבועות היא מרגישה
נפלא, וכולם אומרים שהיא נראית
נפלא, וטוב שתמיד תהיה בהיריון.
לפעמים היא נזכרת איך הבטיחה
שלעולם לא תשכח את עצמה. אבל
עכשיו זה לא משנה. היא מרגישה
מלאה, ודווקא החיים הקודמים נדמים
ריקים. כל מה שמעניין אותה זה הבית
שלה והגבר שלה. בספרים כתוב שהיא
עכשיו מקננת. כמו חיה שבונה בית
