מארז דואט הונאה

פרולוג

 

 

מקנזי

 

"סרפינה, ^*Mi Bichito," קראה לעברי אימי במבטא הספרדי הכבד שלה. "מהרי, בבקשה. אין לנו הרבה זמן."

 

ניסיתי לרכוס את התיק שלי, בעוד נימת קולה המתוחה של אימי גורמת לי לרעוד בדאגה. המשכתי להיאבק ברוכסן, אך לא הייתי מסוגלת לסגור אותו בכוח בגלל החפצים הרבים שאספתי בחיפזון, ודחסתי לתוך התיק היחיד שאישרו לי לקחת. איך זה אפשרי בכלל לדחוף את כל החיים שלי לתוך משהו קטן כל כך?

 

אימא הופיעה בפתח הדלת, מצב רוחה לחוץ ביותר בעודה מזרזת אותי. גבר גבוה ורזה הלך אחריה, דאגה ניכרת על פניו. כשעיניי נחו על דמותו הלא רגועה של סלאטרי, הכומר הצבאי, הדאגה והעצבנות שלי רק גברו. הוא נראה מוזר, לבוש במשהו שהוא לא מדי הצבא שלו. כאילו הוא לא רצה שמישהו יזהה אותו או ידע מה הוא עושה בזה הרגע, אף על פי שלי לא היה אפילו מושג קלוש מה זה היה. כל מה שידעתי זה שנלקחתי באישון הלילה מהבית היחיד שהכרתי ושניתנה לי זהות חדשה. שום הסברים לא ניתנו לי. זה לא נראה לי הגיוני. אבל שוב, שום דבר בימים האחרונים לא היה הגיוני.

 

"איזדורה, את צריכה להפסיק לקרוא לה כך," אמר סלאטרי, קולו נוקשה. "ככל שתקדימי להתחיל להשתמש בשמות החדשים שלכן, כך המעבר יהיה קל יותר עבורכן. את כבר לא מגדלנה והיא כבר לא סרפינה. טעות אחת יכולה..."

 

"אני יודעת, אני יודעת," אמרה אימא, סנטרה רועד בעודה נאבקת בדמעות שכבר זרמו על לחייה. "מקנזי, **Mi amor," היא תיקנה. "^***Vamos por favor.״

 

"אני לא מבינה, אימא. למה אני לא יכולה להיפרד מאף אחד מהחברים שלי? מדמיאן? הוא לא יתגעגע אליי?"

 

"אוי, ^****Mi cariño,״ היא ניחמה אותי, ישובה על מיטתי. כשאני עטופה בין ידיה, היא הרגיעה אותי בעוד אני מסתירה ממנה את רגשותיי. סירבתי לבכות. אבא שלי לימד אותי להיות חזקה, וגיל עשר זה כבר ממש לא גיל שבו היה מקובל לבכות על כך שצריך לעזוב חבר. בתור בתו של איש צבא, זה היה חלק מחיי.

 

 

"אני בטוחה שהוא יתגעגע אלייך." אימא נישקה את מצחי. שאפתי בחוזקה, מריחה את ניחוח הקינמון והקוקוס שתמיד גרמו לי לחשוב עליה. התרחקתי והבטתי לתוך עיניה הקטנות והכהות, שהיו כמעט זהות בצבען לגוון העמוק של שערה. "אני בטוחה שכל חברייך יתגעגעו אלייך, אבל לא בטוח בשבילנו להישאר כאן יותר. הכומר הצבאי בא לעזור לנו. ברגע שימצאו את אבא שלך, נוכל לחזור. אבל עד אז, אנחנו צריכות לעזוב."

 

"למה? למה את לא יכולה לספר לי?" הבטתי עמוק לתוך עיניה לפני שהפניתי את מבטי לעבר סלאטרי, מפצירה בשניהם להגיד לי מה קורה.

 

"כי אסור לך לדעת," הוא אמר ונכנס לחדר בצעד נמרץ. הוא רכס את התיק שלי בקלות ואחז בו בידו. "אפילו אני לא מצליח להבין מה קורה," שמעתי אותו ממלמל מתחת לאפו.

 

עצבנותי גברה בעודי תוהה איזו סכנה אורבת לאבא שלי, איזו סכנה אורבת לנו.

 

"אנחנו צריכות ללכת. תרועת ההשכמה היא בעוד שעתיים ואתן צריכות להיות רחוקות מכאן עד אז."

 

אימא הנהנה, נעמדה והצמידה אותי אליה.

 

כשיצאנו מחדר השינה היחיד שאי פעם היה לי, הזדקפתי, מנסה להשיל מעצמי את הילדה שהייתה ידועה בשם סרפינה גאלוווי ולהפוך למי שהייתי צריכה להיות — מקנזי דלאנו. עיני קלטה ניצוץ של מסגרת כסופה ועצרתי בפתאומיות ליד מדף הספרים שלי. לקחתי תמונה שלי ושל דמיאן, חברי הטוב ביותר, וניסיתי להחביא אותה מתחת למעיל שלי.

 

"לא, מקנזי," הזהיר סלאטרי. "אני מצטער. את לא יכולה לקחת שום דבר שיכול לחשוף מי את באמת."

 

דמעה זלגה במורד לחיי וליטפתי את התמונה בעדינות, מייחלת לכך שתהיה לי מזכרת כלשהי מהאופן שבו היו חיי לפני שגורשתי מביתנו.

 

"אז אתה יכול לשמור עליה בשבילי? בבקשה?" הרמתי את גבותיי בשאלה, מתחננת ממנו לחמלה שידעתי שהייתה בו מעבר לחזות המעשית שלו.

 

"שים אותה במקום שבו לא יקרה לה כלום. ואז, כשיהיה בטוח, אוכל לקחת אותה בחזרה."

 

הוא לקח ממני את התמונה הממוסגרת, הבעת פניו התקיפה התרככה. "אוקיי. אני אשמור עליה בשבילך." הוא לחץ את ידי בידו והוביל אותי מחדרי ומהבית שלי שנמצא מחוץ לפורט בראג בפייטוויל, קרוליינה הצפונית, מקום מגוריי מאז זיכרוני הראשון.

 

"אתה יכול לוודא שהוא יהיה בסדר?" שאלתי. "אני יודעת שהוא בן, אבל הוא לא חזק כפי שהוא נראה. כשאבא שלו רחוק, הוא צריך להיות הגבר בבית וזה שוחק אותו. אתה יכול... אתה יכול לפחות לוודא שהוא ימצא מישהו לשחק איתו במשחקי מלחמה? הוא זקוק למישהו לשחק איתו."

 

התנהגותו המאופקת של סלאטרי נסדקה והתייפחות כמעט בלתי נשמעת פרחה מפיו. "אני אעשה כמיטב יכולתי, פי."

 

התייפחתי לשמע הכינוי שדמיאן נתן לי, תוהה אם אי פעם אשמע את קולו הקורא לי באמצע הלילה מחלון חדר השינה שלו הנמצא ממש מול שלי. למראה העץ המפריד בין החצרות שלנו, נזכרתי במאות הלילות שבילינו, תלויים על הענפים, צופים בכוכבים המרצדים בשמיים.

 

"אימא אמרה שלזאת קוראים פגסוס," נזכרתי שאמרתי לו, מצביעה לעבר קבוצת כוכבים שאימא בדיוק לימדה אותי עליה. "היא אומרת שפגסוס הוא בנם של נפטון ומדוזה. הוא היה הסוס של זאוס והוא נשא את הברקים שלו!"

 

"איך לדעתך הוא נשא ברקים, פי?" שאל דמיאן, גומע כל מילה שלי.

 

"למה אתה מתכוון?"

 

"היו לו פרסות. איך סוס יכול לשאת משהו אם אין לו אצבעות?"

 

ניסיתי למצוא דרך לענות. לא חשבתי על זה. "אני..."

 

נפניתי ממנו, שונאת את זה שהוא תמיד היה הרבה יותר חכם ממני.

 

"בטח יש לו פרסות קסם," אמר דמיאן, נוגע קלות במרפק שלי.

 

כשהצצתי מהחלון האחורי של המכונית, בעודנו נוסעים בתוך אפלת הלילה, וכשהעץ נעלם מטווח הראייה, לחשתי תפילה חרישית, מבקשת שיום אחד אמצא את דרכי חזרה אל העץ הזה — ואל דמיאן.

 

* * *

 

לאחר שעות ארוכות, כשעלינו בבטחה על המטוס שייקח אותנו לביתנו החדש, אימא שלי רכנה לעברי ולחשה, "אל תדאגי, מקנזי. הכומר יתפלל בשבילנו ובשביל אבא שלך."

 

"איפה אבא?" היא הפנתה את ראשה ממני, מתבוננת קדימה ומתחמקת מעיניי. "הלוואי שידעתי."

 

"הוא בצרות?"

 

אימא נשמה עמוק והחזירה אליי את מבטה. "*****Si. אבא שלך אכן בצרות צרורות, ואנחנו צריכות להתחבא, עד שיהיה בטוח. אני מבטיחה לך שיום יבוא ותדעי הכול, אבל עד אז תהיי בטוחה שהכומר ואני עושים את הטוב ביותר בשבילך."

 

"אני מתגעגעת אליו."

 

"גם אני, Mi amor, גם אני." היא נשקה לראשי ולחשה, "******Te quiero, Serafina. Siempre.״

 

 

 

* מספרדית: פשפש קטן שלי

 

** מספרדית: אהובתי / אהובי

 

*** מספרדית: קדימה, בבקשה.

 

**** מספרדית: יקירי / יקירתי.

 

***** מספרדית: כן

 

****** מספרדית: אני אוהבת אותך, סרפינה. תמיד.