פרולוג
היא לעולם כבר לא תשכח את היום הזה. את הערב ההוא, שסופו לא נרמז בדבר בתחילתו. בוודאי לא תוכל לשכוח את כל הימים שבאו בעקבותיו, ושהיוו רק הקדמה לחיים שלמים שהיו יכולים אולי להיות שונים לחלוטין. ומה שנותר בה מאז היא אותה תהיה נצחית, חסרת מענה: האם אחר היה גורלה אילו רק בחרה תשובה שונה לשאלה שנשאלה?
והרי הכל הוקרן באור חיובי עד לאותו רגע שבו האשליה החלה לקרוס.
יום קודם הזמין אותה להופעה של צביקה פיק באחד מקיבוצי האיזור. ביום שישי — בדיוק בשמונה, כמוסכם — צלצל בפעמון דלת בית הוריה ופסע ברוגע פנימה. את מבטיו החשדניים של אביה והסקרניים של אמה הדף בחיוך נעים ובתשובות שקטות, ולאחר שתי דקות נפרד מהם בנימוס. כשהמפתחות בידה פסעו יחד לעבר מכונית הפיאט 128 של הוריה, ונסעו אל מחוץ לעיר. הוא המשיך להיות מקסים לאורך כל הערב: הביא לה כוס משקה, ליווה אותה אל קידמת הבמה כשביקשה להצטרף לרוקדים וכשהביט בה כשצרחה בהתלהבות את מילות השירים, חייך אליה בחיבה אמיתית ולא בלעג.
בסוף ההופעה הגניב את כף־ידו לשלה, כשפסעו בשבילי הקיבוץ בדרך לחניה. היא היתה אז שיכורה משמחה, והמחוות העדינות שלו שבו את ליבה. ליד המכונית פתח את הדלת באדיבות, רכן אליה ונשק לה קלות על הלחי. ״איזה מתוק״, חשבה כשהתיישבה.
הוא המשיך להפעיל עליה את קסמיו גם בכברת הדרך הקצרה בחזרה העירה. אז ידו כבר היתה מונחת באגביות על משענת הכסא, כף ידו מלטפת ומעסה בעדינות את צווארה. רגע לפני שירה לאויר את השאלה ששינתה הכל, כבר היתה צריכה להבין, כשכף ידו החליקה על עורפה ועשתה את דרכה אל מתחת לחולצתה, מתחילה לפלרטט עם סגר חזייתה. אבל את זה היא קלטה רק אחרי שהכל כבר הסתיים.
ואז, עוד לפני שהגיעו לרמזורים שמבשרים את פאתי העיר, הציע: ״אולי ניסע לבית־הקברות?״. והיא הלא ידעה לאן יוביל הערב אם תשיב בחיוב לבקשתו, ידעה היטב לפענח את הצופן שהכילה שאלתו. היא לא הוזמנה לשם אף פעם קודם לכן, רק שמעה על המוניטין שיצא למקום, שאל החניה הנטושה שבצידו היו מגיעים ברכבם זוגות בליל שבת, בהיעדר מקום אחר שבו יכלו להתבודד. שמעה גם — בקולניות מהבנים ובצחקוקים נבוכים מהבנות — את הסיפורים על המכוניות הדוממות והחשוכות שלפתע התחילו להתנדנד קלות ולהכיל את אנקת שוכניהם.
ולא רק שידעה, אלא שההגה היה בידיה. היה באפשרותה להסיט אותו בכיוון ההפוך לבית־הקברות ולהבהיר לו באופן חד־משמעי שהוא יכול לשכוח מזה. להסיע אותו לביתו, להניח לו להצמיד נשיקת ״לילה טוב״ תמימה ללחיה, ולדחות למועד מאוחר יותר, אם בכלל, את ההזדמנות לקדם את הערוץ הפיזי בקשר שביניהם. ובכל זאת, במקום להשיב בשלילה חמורת סבר, רק הסיטה לרגע את מבטה מהכביש לעברו וחייכה אליו במבוכה, חיוך שהיה בו כדי לרמוז על כוונותיה. בעצם לא השיבה כלל, רק ניווטה את המכונית למקום אליו ביקש להגיע, כמו מקבלת על עצמה כבר באותו רגע את המקום ומנהגיו.
גם כשהתמקמו שם, שמר בתחילה מרחק ממנה והתנהג כג’נטלמן אמיתי. רק ידו היתה שלוחה לעברה, בוחשת בשערה ברכות. ניהלו שיחה במשך דקות ארוכות, כאילו היה מוסכם על שניהם שלשם כך התכנסו.
היא לא התנגדה כשמשך אותה אליו, ולא כשהצמיד את שפתיו לשלה. נרתעה קלות מהבל פיו, אבל רצתה שימשיך. גם כשחפן את שדה בידו עבר בה רטט נעים, שניה לפני שסילקה אותה משם. אבל כשהיד התעקשה וחזרה למקומה והאחרת כבר החליקה אל מתחת לחצאיתה, משהו בהחלטיות שלו הזכיר לה איפה הם נמצאים וכיצד מסתיימות כאן בדרך־כלל פגישות ליליות, והביא אותה לעבור משותפות פאסיבית להתנגדות. בתחילה באופן קל, מחנחנת ״די...״ עדין ולא מרתיע, מנסה להדוף אותו בנועם, לשמור על כבודו ביחד עם כבודה שלה. ניסתה לסמן לו את הגבולות, כך שיבלום ויתחיל לסגת, אבל לא ירתע לגמרי. אבל ככל שהמשיך, וביתר נחישות — ידיו מעמיקות בה והיא כבר מרגישה את אצבעותיו זוחלות על כל איבר בגופה — הפכה גם התנגדותה לתקיפה יותר, בקול ובמעשה. החלה להתפתל תחתיו, מנסה להסירו מעליה ולחלץ את איבריה מבין ידיו. מהר הבינה שלא תוכל לו בכוחה והתמקדה בניסיונות להגביר את קולה, לשדל אותו שיחדול ולקוות שזעקותיה יביאו מישהו לעזרתה או לפחות יאיימו עליו שכך יקרה. בתחילה ניסה להרגיעה ולשדלה בדברים, אחר־כך התעלם והמשיך בשלו, עוד מעט קורע את תחתוניה מעליה. במשך דקות ארוכות — היא לא יכולה לשחזר כמה זמן עבר — רק הגביר את תוקפנותו. עד שלפתע — היא לא בטוחה מה גרם לכך — באחת הפסיק והחל להרחיק עצמו ממנה, והיא, כמו נורתה ממנו בחזרה אל מושבה. היא רק זוכרת שבשלב הזה צרחה ״צא מהאוטו! לך ואל תחזור, בחיים אני לא רוצה לראות אותך יותר!״, וחזרה על המשפט שוב ושוב, מקווה שהוא יעשה כך עוד לפני שיבין עד כמה היא מבוהלת וחסרת־אונים, שעוצמת זעקותיה תסווה את רפיון נשיכת שיניה.
הוא סידר את צווארון חולצתו שהתקמט ונדמה לה ששאל אותה איך היא חושבת שהוא יחזור הביתה. היא לא ענתה לשאלתו, אם היתה כזו, ורק המשיכה לחזור על צעקותיה.
הדבר האחרון שהיא זוכרת, היה המבט הזה שלו, והחיוך, שלא היה קשור לשום דבר שקרה במכונית בדקות האחרונות. לא היה זה חיוך של שביעות רצון, כי אם של לעג, כמו רוצה לומר ״את עוד תצטערי על זה״.
וזהו. אחר־כך הוא פתח את הדלת ויצא מהמכונית. וזה היה רק עניין של זמן עד שהיא אכן התחילה להצטער.
עד היום היא מצטערת.
