תקשורת לא-אלימה

על תקשורת לא-אלימה – תקשורת מקרבת
Nonviolent CommunicationTM (NVC)

מחדר השינה ועד חדר הישיבות, מבית-הספר ועד הצבא, תקשורת לא-אלימה משנה חיים מדי יום. תקשורת לא-אלימה, או בכינויה העברי הנפוץ – תקשורת מקרבת, מספקת לנו שיטה אפקטיבית וקלה לתפישה, המאפשרת הגעה לשורש האלימות והכאב בדרכי שלום. באמצעות בחינת הצרכים הלא-נענים שמאחורי המעשים והמילים שלנו, תקשורת לא-אלימה עוזרת להפחית עוינות, לרפא כאב ולחזק מערכות יחסים אישיות ומקצועיות. היא משפיעה על שינויים תרבותיים מתוך כך שמוסדות, ארגונים עסקיים ומשרדים ממשלתיים משלבים את המודעות הלא-אלימה בַּמבנים הארגוניים שלהם ובַגישה שלהם למנהיגות.

רובנו רעבים למיומנויות שיכולות לשפר את איכות היחסים שלנו, להעמיק את תחושת ההעצמה האישית או פשוט לסייע לנו לתקשר ביתר יעילות. בעזרת תקשורת מקרבת אנחנו לומדים לפתח אוצר-מילים של רגשות וצרכים, המסייע לנו להביע ביתר בהירות את המתרחש בתוכנו בכל רגע נתון. כאשר אנחנו מבינים את הצרכים שלנו ומכירים בהם, אנחנו מפתחים בסיס משותף לקשרים הרבה יותר מספקים. אתם ואתן מוזמנים ומוזמנות להצטרף למאות אלפי אנשים מכל העולם ששיפרו את יחסיהם – ואת חייהם – בעזרת תהליך פשוט, אך מהפכני זה.

מהי תקשורת מקרבת (לא-אלימה)

תקשורת מקרבת היא דרך לניהול יחסים, המאפשרת את זרימת התקשורת הנחוצה להעברת מידע ולפתרון סכסוכים בדרכי שלום. היא מתמקדת בערכים וצרכים אנושיים משותפים ומעודדת את השימוש בשפה המגבירה רצון טוב, בצד הימנעות משפה התורמת ליצירת טינה וערך עצמי נמוך.

תקשורת מקרבת מניחה, שהרצון לתרום לחיים הוא המניע המספק ביותר לעשיית דברים, יותר מאשר הנעה לעשייתם באמצעות פחד, אשמה או בושה. היא מציבה בעדיפות ראשונה את לקיחתה של אחריות על בחירותינו ואת יצירתו של שיפור במערכות היחסים שלנו. היא אפקטיבית גם כשהאנשים המעורבים בהידברות אינם בקיאים בתהליך.

בעזרת תקשורת מקרבת תבינו כי:

• כל מעשה שמישהו עושה הוא ניסיון למלא צרכים
• מילוי צרכים באמצעות שיתוף-פעולה ולא דרך תחרות – בריא יותר לכולנו
• אנשים נהנים לתרום לרווחתם של אחרים כשהם יכולים לעשות זאת מתוך רצון.

באמצעות תקשורת מקרבת יש לכם הזדמנות:

• ליצור לעצמכם קשרים אישיים מספקים
• למלא את הצרכים שלכם בדרכים שמביאות בחשבון את הערכים שלכם ושל אחרים
• להחלים מהתנסויות ויחסים קודמים שהיו מכאיבים או כושלים.

המיומנויות של תקשורת מקרבת יסייעו לכם:

• לצאת מרגשות של אשמה, בושה, פחד ודיכאון
• להתמיר כעס או תסכול בבניית חיבור וביצירת תוצאות המושתתות על שיתוף-פעולה
• ליצור פתרונות המבוססים על ביטחון, כבוד הדדי והסכמה משותפת
• לענות על צרכים במישור האישי, המשפחתי, הבית-ספרי, הקהילתי והחברתי בדרכים המעשירות את החיים

מה אתם יכולים לקבל מן הספר

הספר תקשורת מקרבת - שפה לחיים פורשׂ לפניכם את עיקרי התהליך – כמו גם את המודל עצמו, שמאפשר ממש לדבר את השפה בכל סיטואציה בחיי היום-יום שלכם. תפגשו בו תיאוריה, סיפורים, שירים, דוגמאות ותרגילים.

תוכלו לקרוא בו להנאתכם, כדי לגלות עולם חדש של חשיבה, התבוננות ומושגים, או להעמיק בחלק מן הפרקים שידברו אליכם יותר ואף למלא את התרגילים המצורפים לאחדים מהם. תוכלו להפוך את הדברים לנושאים לשיחה עם בני ובנות-משפחתכם, ואולי אפילו לנסות ולהשתמש בשפה החדשה הזאת במצבים של אי-הבנה או חיכוך – וגם של שמחה ותודה.

למידע נוסף היכנסו לאתר המרכז הבינלאומי www.cnvc.org

וכן לאתר www.nonviolentcommunication.com

מידע על הנעשֶה בארץ תמצאו בנספח.

תוכן העניינים

תודות

הקדמה למהדורה העברית מאת ארנינה קשתן

פתח-דבר

הקדמה

פרק 1: נתינה מהלב - לב התקשורת המקרבת

דרך למיקוד תשומת-הלב

תהליך תקשורת מקרבת

יישום תקשורת מקרבת בחיינו ובעולם

תקשורת מקרבת בפעולה: "מנוול, רוצח, הורג ילדים!"

פרק 2: תקשורת החוסמת חמלה

שיפוטים מוסרניים (moralistic)

עריכת השוואות

הכחשת אחריות

צורות נוספות של תקשורת מרחיקה

פרק 3: להתבונן מבלי לשפוט

הביטוי הגבוה ביותר של תבונה אנושית

הבחנה בין תצפיות להערכות

תקשורת מקרבת בפעולה: "הדובר השחצן ביותר שהיה לנו אי-פעם!"

תרגיל 1: תצפית או שיפוט?

פרק 4: לזהות ולהביע רגשות

מחירם הכבד של רגשות לא-מבוטאים

רגשות לעומת לא-רגשות

בניית אוצר-מילים לרגשות

תרגיל 2: הבעת רגשות

פרק 5: לקיחת אחריות על רגשותינו

שמיעת מסר שלילי: ארבע אפשרויות

הצרכים בשורשי הרגשות שלנו

הכאב שבהבעת צרכינו מול הכאב שבאי-הבעת צרכינו

מֵעבדוּת רגשית לחירות רגשית

תקשורת מקרבת בפעולה: "להחזיר את אות הקלון על ממזרוּת!"

תרגיל 3: הכרה בצרכים

פרק 6: לבקש כדי להעשיר את החיים

שימוש בשפת-פעולה על דרך החיוב

הבעת בקשות מתוך מודעות

בקשה לשיקוף

בקשת כנות

בקשות מקבוצה

בקשות לעומת דרישות

הגדרת המטרה שלנו בעת הבעת בקשות

תקשורת מקרבת בפעולה: שיתוף בפחדים לגבי עישון של החבר-הכי-טוב

תרגיל 4: הבעת בקשות

פרק 7: קבלה באמפתיה

נוכחות: אל תעשו סתם משהו, עִמדו שם

הקשבה לָרגשות ולצרכים

ניסוח-מחדש (paraphrasing)

להשתהות בָּאמפתיה

כאשר כאב חוסם את יכולתנו לגלות אמפתיה

תקשורת מקרבת בפעולה: אישה מתחברת עם בעלה הגוסס

תרגיל 5: הבחנה בין קבלה (הקשבה) אמפתית לקבלה שאין בה ביטוי לאמפתיה

פרק 8: כוחה של אמפתיה

אמפתיה שמרפאה

אמפתיה והיכולת להיות פגיעים

שימוש באמפתיה לנטרול סכנה

אמפתיה בשמיעת "לא!"

אמפתיה להחייאת שיחה נטולת-חיים

אמפתיה לשתיקה

פרק 9: להתחבר בחמלה אל עצמנו

לזכור את המיוחדות של מהותנו

להעריך את עצמנו כשאנחנו לא מאה אחוז מושלמים

לתרגם שיפוטים עצמיים ותביעות פנימיות

התאבלות (mourning) בתקשורת מקרבת

מחילה עצמית

שיעור החליפה המנוקדת

"אל תעשו דבר שאיננו מִשחק!"

נתרגם "צריך" ל"בוחר"

טיפוח מודעות לאנרגיה שמאחורי מעשינו

פרק 10: הבעת כעס באופן מלא

הבחנה בין גירוי (טריגר) לבין גורם

לכל כעס יש ליבה משרתת-חיים

גירוי לעומת גורם: סיבוכים מעשיים

ארבעה צעדים להבעת כעס

תחילה נציע אמפתיה

לקחת את הזמן שלנו

תקשורת מקרבת בפעולה: דו-שיח בין אב לבנו בן-העֶשרה, בסוגיה הקשורה לשאלת חיים

פרק 11: גישור בתקשורת מקרבת לא-אלימה

חיבור אנושי

יישוב סכסוכים נוסח NVC לעומת גישור מַסורתי

NVC שלבי יישוב סכסוכים – סקירה מהירה

על צרכים, אסטרטגיות וניתוח (אנליזה)

לחוש את הצרכים של אחרים, לא משנה מה הם אומרים

אמפתיה להקלה על הכאב המונע שמיעה

שימוש בשפת-פעולה חיובית ובזמן הווה לפתרון סכסוכים

שימוש בפעלים של פעולה

תרגום "לא"

NVC ותפקיד המגשר

לשמור את השיחה בהווה

לדאוג שהדברים ימשיכו לנוע

לעצור (interrupt)

כשאנשים אומרים "לא" לפגישה פנים אל פנים

גישור לא-רשמי: דוחפים את האף שלנו לעניינים של אנשים אחרים

פרק 12: השימוש ההגנתי בכוח

כאשר השימוש בכוח הינו בלתי-נמנע

החשיבה שמאחורי השימוש בכוח

סוגים של כוח ענישתי

מחיר הענישה

שתי שאלות החושפות את מגבלות הענישה

השימוש ההגנתי בכוח בבתי-ספר

פרק 13: לשחרר את עצמנו ולייעץ לאחרים

שחרור עצמי מתִּכנות ישן

יישוב קונפליקטים פנימיים

לדאוג לסביבה הפנימית שלנו

במקום אבחונים – תקשורת מקרבת

תקשורת מקרבת בפעולה: התמודדות עם טינות ושיפוטים עצמיים

פרק 14: הבעת הערכה בתקשורת מקרבת

הכוונה שמאחורי ההערכה

שלושת המרכיבים של הערכה

קבלת הערכה

הרעב להערכה

התגברות על חוסר-הרצון להביע הערכה

אחרית-דבר

מה אנשים אומרים על תקשורת לא-אלימה

על המרכז הבינלאומי לתקשורת לא-אלימה (CNVC)

קצת היסטוריה ישראלית

מקורות

על המחבר

מראי מקום

הקדמה למהדורה העברית

ארנינה קשתן

מנחה בכירה מוסמכת מטעם המרכז הבינלאומי לתקשורת לא-אלימה, CNVC

מייסדת מיתרים, המרכז ללימודי "המצפן" ותקשורת מקרבת

כשפגשתי את מרשאל רוזנברג לראשונה, ב-1991, באכסניית בני-דן בתל-אביב, לא ידעתי שחיי עתידים להשתנות באופן דרמטי, עמוק ומתמשך. יתרה מזאת, אני זוכרת היטב איך הזדעקתי בתחילת ההדגמה שלו, שבה הציג הקשבה אמפתית בְּדיאלוג בין בני-זוג, וטענתי בלהט ש"זאת מניפולציה!" בסוף הערב, שבויה כבר בַּקסם, שאלתי אותו איך נעשים מנחים של הדבר הזה...

בכל השנים מאז ועד היום, כמעט בכל השתלמות שאני מקיימת כמנחה – מישהו או מישהי בקהל חווים בלבול דומה לזה שאני חוויתי באותו ערב ושכרוך בָּאופן שבו כולנו חושבים ומדברים. שהרי בבית-הספר לימדו אותנו רבות להשתמש בַּשכל, בהיגיון ובמחשבה, ומעט מאוד לימדו אותנו על הקשבה. עוד פחות על הקשבה אמיתית, וכמעט בכלל לא על הקשבה אמפתית. מנגנון החשיבה האנושי, מוֹתר האדם הייחודי הזה, משרת אותנו להפליא בכל הקשור לקִטלוג העולם שסביבנו; בְּמֵרוץ ההישרדות, האמיתי והמדומה, שבו כולנו שרויים במידה זו או אחרת, אנחנו ממהרים לסווג מי לצרינו ומי לאוהבינו, מתוך מחשבה קדמונית, שכך נוכל ביתר ביטחון לפלס את דרכנו בַּג'ונגל האנושי. אלא שלמרבה הצער אנחנו לרוב שוכחים, שאת המושגים האלו, של מרוץ וג'ונגל, כמו גם "טובים" ו"רעים", "מגיע" ו"לא מגיע" – אנחנו המצאנו. ואז, כשאנחנו שבויים בַּקונספט של המחשבה, מקטלגים, שופטים, קובעים, "יודעים", אנחנו כמעט לא יכולים לזכור להתייחס מֵעֶמדה אמפתית אל האחר.

מרשאל רוזנברג הבין זאת מתישהו במהלך חייו: שאנחנו הגוזרים על עצמנו, במו ידינו, ובעיקר במו פינו, מצבים של אי-הבנה וריחוק, ומובילים את עצמנו לִתחושות של חוסר סיפוק וכישלון, של כעס, אשמה ודיכאון. למרבה הפלא והשמחה, במקביל לַהבנה הזאת התחוור למרשאל, די מוקדם במהלך חייו, שאת האימרה "חיים ומוות ביד הלשון" אפשר לתרגם לדרך-חיים מודעת, שבה השפה שלנו יכולה לרומם לִגבהים את איכות היחסים בחיינו. בהדרגה הוא הצליח ליצור תהליך הידברות, שמי שבוחרים בו מגלים, כבר מן ההתחלה, ועוד יותר עם ההעמקה, שגם האימרה "ואהבת לרעך כמוך" לא לקוחה מפלנטה אחרת, ושבְּעולם מסוכסך ונבוך כשלנו, שבו רובנו מסתובבים צמאים לקשר אנושי – הצבת החמלה והאמפתיה בראש פירמידת היחסים האנושיים נותנת בסיס לתקווה אנושית חדשה.

על תקשורת מקרבת - לא-אלימה ואיך גם אתם יכולים להגשים חלומות בעזרתה

באותו ערב הסטורי מבחינתי, שבו הכרתי את מרשאל, הקושי הרגעי שעלה בי בתחילת המפגש עם תקשורת לא-אלימה, לא מנע ממני לחוש, שמצאתי כאן משהו שחיפשתי אחריו שנים רבות. באותה עוצמה, שאותה כולנו מכירים לפעמים בחיים, כשאנחנו פתאום "יודעים" שמשהו נכון ואמיתי לנו, כך הִדהד הגילוי הזה בִּרבדים עמוקים בתוכי, כפי שהוא מהדהד אצל מאות אלפי אנשים בעולם וגם בארץ, וכפי שאני מאמינה שהוא יכול לגעת גם בכם.

כל אחד מן הרבדים האלו יכול להיות מַפתח הכניסה שלכם לתוך העולם החדש שמחכה לכם כאן, ואזכיר אותם כאן בקצרה.

הרובד המעשי – איך לתקשר עם אנשים בבית, בעבודה, בחבֵרוּת? איך לדבר, כדי שיהיה פשוט, ברור ויעיל יותר? באילו מלים להשתמש כדי להפחית כעסים, אשמה ואלימות, או כשרוצים "לתקתק" דברים? איך בעצם לנהל שיחה משפחתית, איך לבקש העלאה במשכורת, איך להגיד "לא" בלי להתפתל, איך להיות אסרטיביים, ומה להגיד כשנדחפים לפניי בַּתור?

הרובד הרגשי – מתוך הגעגוע למפגש אחר עם אנשים, איך ליצור יחסים שיש בהם יותר אמון, הבנה, קִרבה, שותָפות? איך לממש את הכמיהה לאמון וביטחון וליצור, ביחד, את החוויה שיש כאן כוונה אמיתית לראות אותנו, להקשיב, להבין, להעריך? שנוכל לדעת שאפשר לפעמים להתרווח שם, כי יקבלו אותנו? איך יוצרים יחסים כאלו, שבהם החלום הכה אנושי הזה יכול להתגשם לכל הצדדים (לפחות חלק מהזמן)?

הרובד החברתי – איך להפחית את האלימות ברחובות, במשפחה, בקהילה? ומתוך הרצון ליצור חברה המושתתת על הקשבה לצרכים עמוקים שלנו כבני ובנות-אנוש – כמו בחירה, משמעות וקבלה – איך ליצור ולקיים מבנים חברתיים, עסקיים ופוליטיים שיהיו מכוונים לשרת את הצרכים הללו, כמו בית-ספר שיש בו בחירה אמיתית לַמורים ולתלמידים, מרכז רפואי אמפתי, ארגונים קהילתיים קשובים ודינמיים, משטרה, רשות עירונית או שלטונית שפְּניהן להגנה ומניעה? ואיך נעשה זאת בלב פתוח, למרות הקשיים, בלי לוותר על עצמנו אבל גם לא על ערכים שחשובים לכולנו?

הרובד הרוחני – איך לגלות את המהות האמיתית שלנו? איך לגלות את מקורות העוצמה הפנימיים שלנו, ואיך לחיות מתוך יושרה, חמלה ופתיחות – גם כשהמציאות הארצית, על כל מישוריה, ממשיכה להיות כל כך מאתגרת? מהו חיבור לעצמי, ואיך לחיות את ה"אני" שלי בתוך גוף אנושי עם צרכים ורגשות, על כל מגבלותיו, בד בבד עם התרחבות האני הרוחי שלי, שבמהותו אין לו גבולות?

אני מצאתי בתקשורת מקרבת (השם העברי שבחרנו לתקשורת לא-אלימה*) מענֶה לַחיפוש הזה שלי, על כל רבדיו. לא תשובה, לא פתרון – אלא מסלול, שביל, פנס, דרך. נכון יותר לומר – דרך-חיים, שבה בחרו ובוחרים גם מנחות ומנחים אחרים, החל מן הדור הראשון של מי שזכו ללמוד עם מרשאל, כשעדיין היה בחיים, ובעקבותינו דורות-ההמשך שהעמדנו וממשיכים להעמיד, ושהם עצמם ממשיכים לצמוח ולהעביר את התורה משנת-החיים הזאת הלאה והלאה. על דור הראשונים ועל מקומה של תקשורת מקרבת – לא-אלימה בישראל בכלל תוכלו לקרוא בסוף הספר (ושם גם תמצאו קישור למידע על המנחים והמנחות ועל עשייתם).

ואל הדרך הזאת, מכל רובד שבו תבחרו – אתם מוזמנים ומוזמנות להצטרף.

יש סיכוי...

שנזכה לחיות בעולם שיש בו פחות אלימות. פחות פחד. פחות דיכאון. יותר שמחה. יותר הבנה. יותר אהבה.

שעשיית טוב תהיה ברירת המחדל.

שהישגים נחשבים יכללו מעשי חמלה.

שאנשים יידעו לבחור מתוך חופש ושבתי-סוהר יהפכו למעוזי שיקום.

אני חושבת עליכם, הקוראים, הספר בידיכם, שומעים אולי לראשונה את המונח "תקשורת מקרבת" או "תקשורת לא-אלימה" ותוהים אם להמשיך לקרוא בו. אני מזמינה במיוחד אתכם, המתלבטים, להיזכר ביחסים שיש לכם עם אדם אחר, כשמשהו בתקשורת ביניכם איננו כפי שהייתם רוצים, כשלמרות הרצון העמוק להקשיב באמת ולהיות בתחושת יחד, השיחות מסתיימות בסופו של דבר בוויכוח, בתחושות הדדיות של חוסר-הבנה, של ייאוש. עד שכבר קשה לפעמים להאמין שיש עוד טעם בשיחה, או ביחסים האלו בכלל.

שלושים ומשהו שנים אחרי שמרשאל רוזנברג הגיע לארצנו לראשונה, וקומץ משוגעים לדבר נדבק ממנו בווירוס הלא-אלים, אני מלאת השתאות והודיה לאלו מבינינו שלא התייאשו, ובעבודת נמלים מפרכת, המשכנו וממשיכים בהבאת התורה הזאת לעוד ועוד אנשים, משפחות, נשות ואנשי חינוך וטיפול, ארגונים וקהילות, ואמן שנזכה במהרה בימינו לחולל את השינוי הזה גם ברובד הפוליטי.

אני שמחה ונרגשת עם יציאתה לאור של המהדורה המורחבת והמעודכנת של הספר הזה, שלמרבה השמחה, כבר הפך גם בישראל לרב-מכר. אני מקווה ומאמינה, שבעזרת המהדורה הזאת, תגיע המורשת שאיש-הבשורה הזה הותיר בידינו, לקהלים רבים נוספים ושנזכה לכך, שדרך-החיים הלא-אלימה תהפוך כאן – ובעולם – לנחלת הכלל.

ושנזכור, עם עצמנו ועם אחרים – שכשרע לנו עם עצמנו – נוכל לדבר אל עצמנו ברכות. וכשקשה לנו עם משפחתנו – נוכל להיפתח להקשיב. וכשצופרים לנו בכביש – נצליח להבליג. וכשאנחנו לא יכולים (או לא רוצים מכל הלב) – לא נחשוש להגיד את ה"לא". וכשלחוץ לנו בעבודה – נדע לבקש. וכשדורשים מאתנו – נמצא דרך להגיב מתוך הקשבה לעצמנו, מודעות ואסרטיביות, אך ללא מלחמה. ושכאשר מאיימים עלינו, משפילים אותנו, מתנכרים לנו או מתנהגים בכל דרך שקשָה לנו – נוכל, למרות האתגר שבזה, לראות את המצוקה שמאחורי ההתנהגות. ומבלי שנסכים, נצדיק או נתפשר – נוכל גם אז לזכור שמדובר בבני ובנות-אדם, כמוני וכמוך, שזאת הדרך היחידה שהם רואים, באותו רגע, כדי לבקש או להשיג את מה שהם רוצים. ושנדע גם אז להקשיב לעצמנו, להקשיב להם, להבין, להגיד מה כן ומה לא מתאים לנו ואז להציע להם ולעצמנו עוד דרך. הדרך הלא-אלימה.

ארנינה קשתן

ינואר 2023

* השם "תקשורת מקרבת" נבחר בעברית כדי לא לסיים בדגש על ה"אלימה", שלא-פעם מעוררת הסתייגות (המונח באנגלית מסתיים ב-communication, ולכן נשמע פחות חריף). בספר זה ייעשה שימוש לסירוגין בשני המונחים ולעתים גם ב-NVC, ראשי-התיבות של Nonviolent CommunicationTM. בארץ מוכרים גם המונחים "שפת הג'ירף" או "שפת הלב", בעיקר במערכת החינוך.

פתח-דבר

אָרוּן גאנדי

מייסד ונשיא מכון גאנדי לאי-אלימות

לגדול בדרום-אפריקה של האפרטהייד בשנות הארבעים כאיש שחום-עור לא היה תענוג גדול לשום אדם. במיוחד לא אם הזכירו לך בברוטליות, בכל רגע של כל יום, את צבע עורך. ואז, בגיל 10 לחטוף מכות מנערים לבנים שחושבים שאתה שחור מדי ואז מנערים שחורים משום שלדעתם אתה לבן מדי, זו חוויה משפילה, שיכולה להוביל כל אחד לאלימות נקמנית.

זעמתי כשהוריי החליטו לקחת אותי להודו ולהשאיר אותי לזמן-מה עם סבי, מ"ק גאנדי האגדי, כדי שאוכל ללמוד ממנו כיצד להתמודד עם הכעס, התסכול, האפליה וההשפלה, שדעות קדומות אלימות על צבע עור יכולות לעורר בנו. ב-18 החודשים ששהיתי אצלו למדתי יותר ממה שציפיתי. החרטה היחידה שלי כעת היא שהייתי רק בן 13 ותלמיד בינוני. לו רק הייתי מבוגר יותר, קצת נבון יותר ומעט יותר מתחשב, יכולתי ללמוד כל כך הרבה יותר. אבל עלינו להיות מאושרים בחלקנו במה שקיבלנו ולא להיות חמדנים, שיעור בסיסי לחיים לא-אלימים. כיצד אוכל לשכוח זאת?

אחד הדברים הרבים שלמדתי מסבי היה להבין את העומק והרוחב של אי-אלימות ולהכיר בכך שאנו אלימים, ושעלינו לחולל שינוי איכותי בגישתנו. תכופות איננו מכירים באלימות שלנו בשל בּוּרותנו לגביה; אנחנו מניחים שאיננו אלימים משום שהדימוי שלנו על אלימות הוא כזה של מאבק, הרג, הכאה ומלחמות – מסוג הדברים שאנשים ממוצעים אינם עושים.

כדי להטמיע בתוכי את העניין הזה הורה לי סבי לצייר עץ-משפחה של אלימות, תוך שימוש בָּעקרונות של בניית אילן-יוחסין. הטיעון שלו היה, שתהיה לי הערכה טובה יותר למהי אי-אלימות אם אבין ואכיר באלימות הקיימת בעולם. מדי ערב הוא סייע לי לנתח את מאורעות היום – כל דבר שחוויתי, קראתי עליו, ראיתי או עשיתי לאחרים – ולמקם אותם על העץ, תחת "פיזי" כשהיה מדובר באלימות שנעשה בה שימוש בכוח פיזי, או תחת "פסיבי" אם היה זה סוג האלימות שבו הפגיעה הייתה רגשית יותר.

בתוך כמה חודשים כיסיתי קיר אחד בחדרי בפעולות של אלימות "פסיבית", שסבא תיאר אותה כמסוכנת יותר מאשר אלימות "פיזית". הוא הסביר אז, שאלימות פסיבית מולידה בסופו של דבר כעס אצל הקורבן, שבין שהיה אדם יחיד ובין שהיה חלק מקבוצה, הוא יגיב באלימות. במילים אחרות, אלימות פסיבית היא זו המתדלקת את אש האלימות הפיזית. הסיבה שכל מאמצינו בעבודה למען שלום לא הניבו פירות או שהביאו שלום זמני, היא, שאיננו מבינים או מעריכים נקודה זו. כיצד נוכל לכבות שריפה אם איננו קוטעים תחילה את אספקת הדלק המצית את הכבשן?

סבא הדגיש תמיד בקולי קולות את הצורך באי-אלימות בַּתקשורת בין אנשים – משהו שמרשאל רוזנברג מְממש באופן מעורר התפעלות כבר שנים רבות, באמצעות הכתיבה והסמינרים שלו. קראתי בעניין רב את ספרו של ד"ר רוזנברג תקשורת לא-אלימה - שפה לחיים ואני מתרשם מעומק עבודתו ומפשטות הפתרונות שהוא מציע.

כפי שסבא היה אומר, אם אין "אנו הופכים לַשינוי שאותו אנו מבקשים לראות בעולם", לְעולם לא יתרחש שום שינוי. כולנו, לרוע המזל, ממתינים שהאדם האחר ישתנה תחילה.

אי-אלימות איננה אסטרטגיה שניתן להשתמש בה היום ולהשליכה מחר; אי-אלימות איננה משהו העושה אותך חלש או פראייר; אי-אלימות פירושה החדרת גישות חיוביות בִּמקום הגישות השליליות השולטות בנו. כל מה שאנחנו עושים מוכתב על-ידי מניעים אנוכיים – מה יוצא לי מזה. קל וחומר בחברה מטריאליסטית להחריד, המשגשגת בזכות אינדיבידואליזם בוטה. אף אחד ממושגים שליליים אלו אינו מעודד את בנייתם של משפחה, קהילה, חברה או לאום הומוגניים.

זה לא משנה אם נתכנס יחדיו ברגע משבר ונַראה את הפטריוטיות שלנו בכך שננופף דגל; אין זה מספיק שנהפוך למעצמת-על הבונה מאגר נשק שיכול להפוך את האדמה הזאת על פיה כמה וכמה פעמים; אין די בכך שנשעבד את שאר העולם באמצעות העוצמה הצבאית שלנו, משום שלא ניתן לבנות שלום על יסודות של פחד.

אי-אלימות פירושה לאפשר לחיובי שבתוכנו להגיח. להישלט בידי אהבה, כבוד, הבנה, הערכה, חמלה ודאגה לאחרים, במקום בידי הגישות האגוצנטריות, האנוכיוֹת, החמדניות, הרוויות שנאה ודעות קדומות, החשדניות והאגרסיביות, השולטות בחשיבה שלנו. לעיתים קרובות אנחנו שומעים אנשים אומרים: העולם הזה הוא אכזר, ואם רוצים לשרוד חייבים להיות אכזריים גם כן. בענווה אומַר, כי אינני מסכים עם טענה זו.

העולם הזה הוא מה שאנחנו עשינו ממנו. אם הוא אכזר כיום, זה משום שאנחנו עשינו אותו אכזר באמצעות הגישות שלנו. אם נשנה את עצמנו, אנחנו יכולים לשנות את העולם ושינוי עצמנו מתחיל בשינוי השפה ודרכי התקשורת שלנו. אני ממליץ בחום על קריאת ספר זה ועל היישום של תהליך התקשורת הלא-אלימה שהוא מלמד. זהו צעד ראשון משמעותי לקראת שינוי התקשורת שלנו וליצירת עולם של חמלה.

אָרוּן גאנדי

הקדמה

ד"ר דיפאק צ'ופרה, רופא,

מייסד מרכז צ'ופרה לרווחה ומחברם של יותר משמונים ספרים, שתורגמו ליותר מארבעים ושלוש שפות, לרבות עשרים ושניים רבי-מכר של הניו יורק טיימס.

אף אחד לא ראוי להכרת-התודה שלנו יותר מאשר מרשאל רוזנברג המנוח, שחי את חייו בדיוק כמו הכותרת של אחד מספריו: "דברו שלום בעולם של סכסוך" (Speak Peace in a World of Conflict). הוא היה מודע היטב לעיקרון (או האזהרה) הכלול בכותרת-המשנה של אותו ספר: "הדבר הבא שתאמרו ישנה את עולמכם". המציאות האישית מכילה תמיד סיפור, והסיפור שאנו חיים, החל מן הינקות, מבוסס על שפה. זה הפך לִבְסיס גישתו של מרשאל ליישוב סכסוכים – להביא אנשים לכך שיחליפו ביניהם מילים באופן שלא כולל שיפוטים, האשמות ואלימות.

הפרצופים המעוותים של מפגינים ברחובות, שהופכים לתמונות כה מטרידות בחדשות-הערב, הם יותר מאשר תמונות. לכל פרצוף, לכל צעקה, לכל מחווה – יש היסטוריה. כל אחד ואחת נאחזים בהיסטוריה שלהם באמצעות נקמה, משום שזה מְעַגֵן את זהותם. אז כשמרשאל צידד בדיבור של שלום, הוא תמך בו-זמנית בזהות חדשה. הוא היה לגמרי מודע לכך. כפי שהוא כותב לגבי תקשורת לא-אלימה ולגבי תפקיד המגשר במהדורה השלישית החדשה הזו, "אנו מנסים לחיות מערכת ערכים אחרת בעודנו מבקשים שדברים ישתנו".

בחזונו על מערכת ערכים חדשה, סכסוכים נפתרים ללא הפְּשרות המתסכלות הרגילות. במקום זאת, הצדדים המתמודדים מתקרבים זה לזה בכבוד. הם שואלים זה על הצרכים של זה, ובאווירה נקייה מתשוקות ודעות קדומות, הם מגיעים לחיבור. כשאנו צופים בְּעולם שטוּף מלחמה ואלימות, שבו חשיבת אנחנו-נגד-הם היא הנורמה, ושבו מדינות יכולות לנתץ את כל הקשרים המְתַחזקים את קיומנו המתורבת כדי לבצע זוועות בלתי נסבלות, מערכת ערכים חדשה נראית רחוקה עד מאוד. באחד הכנסים האירופיים למגשרים, מישהו מתח ביקורת ספקנית על גישתו של מרשאל באמירה שזוהי פסיכותרפיה. בשפה עממית, האם הוא לא פשוט מבקש מאיתנו לשכוח את העבר ולהיות חברים, דבר שהוא אפשרות קלושה לא רק באֲזורים מוכי מלחמה, אלא בכל מקרה גירושין?

מערכות ערכים ארוזות בַּמטען של כל השקפת-עולם באשר היא. לא רק שהדבר בלתי-נמנע, אלא שאנשים גאים בערכים הללו – יש מסורת ארוכה ברחבי העולם של להלל לוחמים ולפחוד מהם בו-זמנית. היונגיאנים מְספרים לנו שהארכיטיפ של מארס, אל המלחמה ההפכפך, טבוע בַּלא-מודע של כולם, מה שהופך את הקונפליקט והתוקפנות לבלתי נמנעים, לסוג של חטא מובנה.

אבל ישנה השקפה חלופית על הטבע האנושי, שמבוטאת ברהיטות בספר זה, שיש להביא אותה בחשבון, שכן זוהי התקווה האמיתית היחידה שלנו. לפי השקפה זו, אנחנו לא הסיפורים שלנו. סיפורים אלו הם בדיות מתוצרת עצמית, שנותרו על כנן באמצעות הֶרגלים, כפייה קבוצתית, התניות ישנות והֶעדר מודעות עצמית. אפילו הסיפורים הטובים ביותר עושים יד אחת עם האלימות. אם אתה רוצה להשתמש בכוח כדי להגן על משפחתך, להגן על עצמך מפני תְּקיפוֹת, להילחם נגד עוולות, למנוע פשע ולעסוק במה שמכוּנֶה "מלחמה טובה", צוֹרַפְת לחבורה באמצעות שירת הסירנות של האלימות. אם תחליט לפרוש, יש סיכוי גדול שהחברה תעוט עליך ותתבע תגמול. בקיצור, לא קל למצוא את הדרך החוצה.

בהודו קיים מודל עתיק לחיים לא-אלימים הידוע בשם אַהימסה, אשר מהווה מרכיב מרכזי בחיים הלא-אלימים. אהימסה מוגדרת בדרך כלל כאי-אלימות, אם כי משמעותה משתרעת למן המְחאות השלוות של מהטמה גאנדי ועד יראת-הכבוד לַחיים של אלברט שווייצר. "הימנעו מעשיית נזק" תהיה האקסיומה הראשונה של אהימסה. מה שכל-כך הרשים אותי במרשאל רוזנברג, שנפטר בגיל שמונים, שישה שבועות בלבד לפני שכתבתי את הדברים הללו, הוא שהוא תפש את שתי הרמות של אהימסה, פעולה ותודעה.

הפעולות מתוארות היטב בעמודים הבאים כָּעקרונות של תקשורת לא-אלימה, ולכן לא אחזור עליהן כאן. להיות בתודעה של אהימסה זה הרבה יותר עוצמתי, ולמרשאל הייתה התכונה הזו. בשום קונפליקט הוא לא בחר צדדים ואפילו לא ייחס חשיבות מרכזית לסיפורים שלהם.

מתוך הכרה בכך שכל הסיפורים, באופן גלוי או סמוי, מובילים לקונפליקט, הוא התמקד בחיבורים כבגשר פסיכולוגי. הדבר תואם אקסיומה אחרת של אהימסה: מה שקובע איננו מה שאנחנו עושים, אלא איכות תשומת-הלב שלנו. מבחינת מערכת המשפט, הגירושין הסתיימו ברגע ששני הצדדים מחליטים כיצד לחלוק את נכסיהם. אבל זה רחוק מהתוצאה שהושגה במישור הרגשי בין שני הצדדים הגרושים. נאמרו יותר מדי דברים, אם להשתמש בניסוח של מרשאל, ששינו את עולמם.

תוקפנות מובנית בתוך מערכת האגו, אשר מתמקדת לחלוטין ב"אני, עצמי ושלי" בכל פעם שמתעורר קונפליקט. החברה משלמת מס-שפתיים לקדושים ולנדר שלהם לשרת את אלוהים במקום את עצמם, אבל יש פער עצום בין הערכים שבהם אנו דוגלים ובין הדרך שבה אנו חיים בפועל. אהימסה סוגרת את הפער הזה רק באמצעות הרחבת התודעה של האדם. הדרך היחידה לפתור אלימות באשר היא, היא לוותר על הסיפור שלנו. אף אחד לא יכול להיות מואר כשהוא או היא עדיין מושקעים באופן אישי בעולם – זו יכולה להיות האקסיומה השלישית של אהימסה. אולם הדבר נראֶה כלימוד קיצוני כמו זה של ישו בדרשת ההר, כאשר הוא מבטיח שהענווים יירשו את הארץ.

בשני המקרים, הנקודה היא לא לשנות את פעולותינו, אלא את תודעתנו. כדי לעשות זאת, עלינו לצעוד בנתיב מ-א' ל-ב', כאשר א' היא חיים המבוססים על הדרישות הבלתי-פוסקות של האגו ו-ב' היא מודעות נטולת-עצמי. למען האמת, אף אחד לא באמת חפץ במודעות נטולת-עצמי; מנקודת המבט של להיזהר מהאופציה הזאת, זה נשמע בו-זמנית מפחיד ובלתי אפשרי. מה התמורה אם נבטל את האגו, שכולו מבוסס על תגמולים? ברגע שהאגו נעלם, האם נרבוץ כך סתם, פסיביים, כמו כרית-ישיבה רוחנית?

התשובה נמצאת באותם רגעים שבהם האני האישי נעלם באופן טבעי וּספונטני. הדבר קורה ברגעים של מדיטציה או של פשוט שביעות-רצון עמוקה. מודעות נטולת-עצמי היא המצב שבו אנו נמצאים כאשר הטבע או אמנות או מוזיקה יוצרים תחושת פליאה. ההבדל היחיד בין אותם רגעים – שאליהם אנו יכולים להוסיף את כל החוויות של יצירתיות, אהבה ומשחק – ובין אהימסה הוא, שהם מרצדים פנימה והחוצה בעוד שאהימסה היא מצב מיוצב. היא מגלה שסיפורים, והאגו שמתדלק אותם, הם אשליות, מודלים מתוצרת עצמית שנוצרו לשם הישרדות ואנוכיות. התמורה על אהימסה אין פירושה שאנחנו משדרגים את האשליה, שזה מה שהאגו תמיד שואף לעשות באמצעות עוד כסף, רכוש וכוח; התמורה היא שאנחנו זוכים להיות מי שאנחנו באמת.

תודעה גבוהה יותר היא מונח מתנשא ביחס לאהימסה. בְּעולם שבו הנורמה היא כה חריגה, עד שהיא הופכת לפסיכופתולוגיה, מדויק יותר יהיה לכנות אותה תודעה נורמלית. זה לא נורמלי לחיות בעולם שבו הנורמה היא רק אלפי ראשי נפץ גרעיניים מכוונים לאויב, וטרור הוא מעשה דתי מקובל בו.

מבחינתי, המורשת של עבודת-חייו של מרשאל איננה טמונה באופן שבו הוא חולל מהפכה בתפקיד המגשר, יהא ערכו רב ככל שיהיה. היא טמונה בְּמערכת הערכים החדשה שעל-פיה הוא חי, ואשר למען האמת היא עתיקה למדי. יש להחיות את אהימסה בכל דור, שכן הטבע האנושי נקרע בין שלום ובין אלימות. מרשאל רוזנברג המציא את ההוכחה לכך, שהַכְּניסה למצב הזה של מודעות מורחבת היא אמיתית, וכשמדובר ביישוב מחלוקות, פרקטית מאוד. הוא השאיר עֲקֵבות שכולנו יכולים ללכת בעקבותיהם. אם, בעומק לבנו, אכפת לנו מעצמנו, נלך בעקבותיו. זוהי האלטרנטיבה היחידה בְּעולם המחפש נואשות אחר חוכמה וקץ לַמָדוֹן.

ד"ר דיפאק צ'ופרה

מִלִּים הֵן חַלּוֹנוֹת

(אוֹ שֶׁהֵן חוֹמוֹת)

אֲנִי מַרְגִּישָׁה כָּל כָּךְ נֶעֱנֶשֶׁת עַל-יְדֵי מִלּוֹתֶיךָ,

אֲנִי מַרְגִּישָׁה כָּל כָּךְ נִשְׁפֶּטֶת וּמְגֹרֶשֶׁת.

לִפְנֵי שֶׁאֵלֵךְ אֲנִי חַיֶּבֶת לָדַעַת,

הַאִם זֶה מָה שֶׁרָצִיתָ לוֹמַר?

לִפְנֵי שֶׁאֵצֵא לַהֲגַנָּתִי,

לִפְנֵי שֶׁאֲדַבֵּר מִתּוֹךְ פְּגִיעָה אוֹ פַּחַד,

לִפְנֵי שֶׁאֶבְנֶה אֶת חוֹמַת הַמִּלִּים,

אֱמֹר לִי, הַאִם שָׁמַעְתִּי נְכוֹנָה?

מִלִּים הֵן חַלּוֹנוֹת, אוֹ שֶׁהֵן חוֹמוֹת,

הֵן מַעֲנִישׁוֹת אוֹתָנוּ אוֹ מוֹצִיאוֹת אוֹתָנוּ לַחָפְשִׁי.

כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֶּרֶת וּכְשֶׁאֲנִי שׁוֹמַעַת,

תֵּן לְאוֹר הָאַהֲבָה לִזְרֹחַ דַּרְכִּי.

יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֲנִי רוֹצָה לוֹמַר,

דְּבָרִים שֶׁכֹּה מַשְׁמָעוּתִיִּים לִי,

אִם מִלּוֹתַי לֹא מַסְבִּירוֹת אוֹתִי,

תּוּכַל לַעֲזֹר לִי לִהְיוֹת חָפְשִׁיָּה?

אִם חָשַׁבְתָּ שֶׁאֲנִי מַשְׁפִּילָה אוֹתְךָ,

אִם הִרְגַּשְׁתָּ שֶׁאֲנִי מְזַלְזֶלֶת,

נַסֵּה לְהַקְשִׁיב מִבַּעַד לְמִלּוֹתַי

לָרְגָשׁוֹת שֶׁשְּׁנֵינוּ חוֹלְקִים.

רוּת בֶּבֶּרְמֵאיֵר

פרק 1

נתינה מהלב

לב התקשורת המקרבת

מה שאני מבקש בחיי הוא חמלה,

זרימה ביני ובין אחרים הנובעת

מנתינה הדדית מהלב.

מרשאל רוזנברג

מתוך האמונה שלי, שמעצם טבענו טמונה בנו היכולת ליהָנות מנתינה וקבלה הנובעות מחמלה (compassion), העסיקו אותי רוב חיי שתי שאלות: מה מנתק אותנו ממצב החמלה הטבעי שלנו ומוביל אותנו לנהוג באלימות ובניצול? ולעומת זאת, מה מאפשר לאנשים מסוימים לדבוק בַּחמלה הטבעית שלהם גם בתנאים הקשים ביותר?

שאלות אלו החלו להטריד אותי כבר בילדותי, כשמשפחתי עברה לדטרויט, מישיגן, בסביבות קיץ 1943. בשבוע השני למעבר פרצה מלחמה על רקע גזעני בעקבות תקרית בְּגן ציבורי. בתוך ימים אחדים נהרגו יותר מארבעים איש. שכונתנו הייתה ממוקמת בלב האלימות ובילינו שלושה ימים נעולים בביתנו.

כשנסתיימו המהומות ובית-הספר נפתח גיליתי, כי שֵם יכול להיות מסוכן בדיוק כמו צבע עור. כשהמורָה קראה בשמי בזמן בדיקת הנוכחות, שני בנים נעצו בי מבט וסיננו "אתה יהודון?" (בַּמקור kike). מימיי לא שמעתי מילה זו ולא ידעתי כי שימשה בפי אנשים מסוימים ככינוי גנאי ליהודים. בסיומו של אותו יום חיכו לי שני הבנים: הם השליכו אותי לאדמה, בעטו בי והחטיפו לי מכות.

מאז אותו קיץ ב-1943 אני מהרהר בשתי השאלות שהצגתי. למשל, מה מעניק לנו את העוצמה לדבוק בטבע הרחום שלנו אפילו בַּנסיבות הנוראיות ביותר? אני חושב על אנשים כמו אתי הילֶסוּם, שהמשיכה לחוש חמלה אפילו כשנחשפה לתנאים המעוותים של מחנה ריכוז גרמני.

"בעצם אני לא פוחדת. ולא משום שאני אמיצה כל כך ובטוחה בעצמי. אלא משום שאני יודעת שיש לי עסק עם בני-אדם ושתמיד אנסה להבין ככל יכולתי את כל מה שנאמר או נעשה, ולא חשוב מי הדובר. וזאת החשיבות ההיסטורית של הבוקר הזה: לא זה שאיזה נער גסטאפו אומלל צעק עליי, אלא שבכנות לא התרעמתי עליו, להיפך, ריחמתי עליו ממש, והייתי רוצה לשאול אותו: הייתה לך ילדות קשה כל כך, או שהחֲברה שלך בגדה בך? הוא נראה מעונה ורדוף, ודרך אגב, גם מאוד לא נעים ורכרוכי. ברצון הייתי מתחילה אתו מיד בטיפול פסיכולוגי, בידיעה ברורה שהחבר'ה האלה ראויים לרחמים רק כל זמן שאין להם הכוח להרע, אבל הם מסוכנים מאוד ברגע שנותנים להם יד חופשית".

ציטוט מהספר "השמיים שבתוכי – יומנה של אתי הילסום 1943-1941" באדיבות הוצאת כתר

תוך כדי שחקרתי את הגורמים המשפיעים על יכולתנו לדבוק בַּחמלה, נדהמתי לגלות את תפקידם המכריע של השפה והשימוש במילים. בהדרגה זיהיתי גישה מסוימת לְתקשורת – דיבור והקשבה – המובילה אותנו לִנתינה מהלב, בכך שהיא מחברת אותנו עם עצמנו ועם האחר באופן שמזמין את החמלה הטבעית לפרוח. אני מכנה גישה זו "תקשורת לא-אלימה" (Nonviolent CommunicationTM*, או בַּקיצור השגור שלה, NVC), כשאני משתמש בַּמונח "אי-אלימות" בַּמשמעות שאליה כיוון מהאטמה גאנדי – לציון מצב החמלה הטבעי שלנו כשהאלימות בלב שוככת. גם אם איננו סבורים שאופן הדיבור שלנו הוא "אלים", פעמים רבות המילים שלנו גורמות לפגיעה ולכאב, בין שאצלנו ובין שאצל אחרים. בקהילות מסוימות, התהליך שאני מתאר מוּכר גם בשם "תקשורת חומלת" (Compassionate Communication).

*המשך הפרק בספר המלא*