בעלות לב חלש — הספר הזה אינו מיועד לכן.
לאלה שצוללות אל בין עמודי ספרים במטרה למצוא סוף שמח — הספר הזה אינו מיועד לכן.
לאלה שלא יודעות להעריך את הדברים היותר נעלים בחיים, כגון שפה המונית, נושאים שהם בגדר טאבו וקורטוב מרענן ומשמח של תיאורי אלימות מפורטים — הספר הזה אינו מיועד לכן.
לאלה מכן שיש להן קבוצת חברות שמאמינות שהתפקיד שלהן הוא למַשטר ספרות — הספר הזה אינו מיועד לכן.
לאלה מכן שאוהבות להתחכך בשוליים, לרקוד בצד האפל, לפלרטט עם גברים מרושעים ולמצוא כוח במאבקי השבויות שלהם...
ולאלה שמתענגות על המגונה, שמתפתות לפיתוי ושלא מפריעים להן הצללים שתלויים מעל כל זה...
הספר הזה בהחלט מיועד לכן.
היא משכה את תשומת ליבי כבר ביום הראשון שבו נכחתי בשיעור שלה.
שערה האדמוני הכהה גלש בגלים על גבה ועורה הצח נצנץ באור מנורות אולם ההרצאות.
התפעלתי ממנה ממרחק, בלי לדבר או למשוך אליי תשומת לב. השיעור היה משעמם כתמיד, חזרה על עובדות על אודות נפש האדם שלמדתי באימונים שעברתי במסגרת הקריירה המזהירה שלי, שרק נבחרים מעטים החזיקו בה לפניי. עם זאת, נדרשה ממני השכלה רשמית ונכפה עליי להיכנס לחדר המואר היטב הזה, לשבת בין אלה שבעיניי היו לא יותר מחפצים.
בכל יום שהעברתי בצפייה בה, הבחנתי בעיניה נודדות לעברי. היא חששה ממני, פחדה, והייתה לה סיבה לכך. אני טורף מיומן, גבר שלימדו אותו את האומנות המעודנת של המקצוע שלו. לא כל אחד בתחום העיסוק שלי זהה לי. לכל אחד מאיתנו יש סגנון משלו, שיטות ומניפולציות משלו. בזמן שאחרים מקרינים עוצמה ויוקרה, אני מעדיף להשתמש במראה הצעיר שלי ובחיוך עם הגומות כדי לפתות וללכוד. אני עוטה מסכת תמימות, למרות שאני רחוק מלהיות תמים...
הרשו לי להציג את עצמי.
שמי הוא הולנד סטרונג, ובגיל 21 אני הגבר הכי צעיר שאומן להיות מאסטר באגודה של גברים עשירים ורבי השפעה. ההכשרה שלי התחילה בגיל מוקדם וחברי האגודה רואים בי גאון פוטנציאלי.
קלייר אליוט היא המרצה שלי לפסיכולוגיה באוניברסיטה — כלומר, לפחות עד שאהפוך אותה להיות הקורטיזנה שלי. זאת לא הייתה הכוונה שלי כשרק הגעתי לשיעורים שלה, אבל אחרי הרצאה מסוימת כבר לא יכולתי לעמוד בפיתוי.
היא מאמינה שהיא יודעת הכול על דרכי פעולתה של הנפש, ואני מאמין שאוכל להוכיח לה כמה היא טועה.
המסע הזה ישמש עדות לעליונות אינטלקטואלית, וקלייר תהיה האתגר האולטימטיבי...
פרק 1
הולנד
"תסמונת שטוקהולם..."
היא צעדה על הבימה הנמוכה של האודיטוריום. הסטודנטים ישבו בכיסאות שמעל ומסביב לבימה, כשתשומת לב כולם ממוקדת באישה המקסימה שלימדה פסיכולוגיה במכללת האליטות. צעדיה היו מתונים והיא נראתה שקועה במחשבות בזמן שפסעה הלוך ושוב. במשך רוב השיעור שלה היום אחר הצהריים לא הקדשתי לה תשומת לב, אבל שתי המילים האלה גרמו לעיניי להתרומם מדפדפן האינטרנט שבטלפון שלי.
"אני מניחה שרבים מכם שמעו על התופעה הזאת. לרוב זה לא נושא שאני מעבירה או מרצה עליו בשיעורי פסיכולוגיה ברמת ביניים," היא עצרה בפתאומיות והסתובבה להביט בסטודנטים הישובים בריכוז. "עם זאת, לאור הכיסוי התקשורתי העכשווי על נושאים הקשורים לסחר ושיעבוד בני אדם, חשבתי שזאת עשויה להיות תאוריה שמעניין לדון בה."
הכיסא שלי חרק כשהזדקפתי ועיניה ניתרו כדי להביט לכיווני. זה לא היה משהו חדש, היא הביטה בי באופן תמידי. כשעיניה פגשו בעיניי, חייכתי, והיא מייד הסיטה את מבטה.
"האמונה הנפוצה היא שתסמונת שטוקהולם מתרחשת כשקורבן של התעללות 'מתאהב' במתעלל בו. האדם עשוי להיות קורבן של התעללות במשפחה, שבוי, או אפילו בן ערובה בשוד בנק או סוג אחר של פשע. למעשה, מהתרחיש האחרון שהזכרתי קיבל הסינדרום את שמו. הדבר שנדבר עליו היום הוא הגורמים האחרים ברקע התופעה הזאת, החלקים השונים שפוענחו ותויגו כמאפיינים של התסמונת על ידי הרופאים והפסיכולוגים שבחנו את השפעותיה. תסמונת שטוקהולם היא לא רק היכולת של מתעלל להקסים איכשהו את הקורבן שלו... יש גישה סיסטמתית שהמתעללים משתמשים בה כדי לעורר את הלך הרוח שהכרחי שיתקיים בקורבן על מנת שהתסמונת תופיע."
היא חזרה לפסוע לאורך הבימה ונתנה לסטודנטים זמן לעכל את מה שאמרה. הנהנתי לשמע דבריה, מתוך הסכמה עם מה שלימדה עד כה. רק כשחזרה לדבר, האתגר שעוררו דבריה הצית בי עניין.
"יותר מאשר הפעולות הספציפיות שנוקט המתעלל על מנת ליצור את הרגשות בקורבן, זאת עשויה להיות המנטליות של הקורבנות עצמם שקובעת אם בסופו של דבר הם 'יתחברו' למתעלל שלהם. רבים סבורים שתסמונת שטוקהולם היא מנגנון הגנה, מעין אופן שבו קורבן ההתעללות מגן על האגו של עצמו מפני העוולות שנגרמות לו."
היא הסתובבה לעבר הכיתה ושוב הרימה את מבטה כדי לבחון את הבעות הפנים של הסטודנטים.
"אני מאמינה, וזאת רק התאוריה האישית שלי, שאם אדם מסוגל להבין את מנגנון הפעולה של תסמונת שטוקהולם, הוא יכול לנקוט בצעדים שימנעו ממנה להתרחש בקרבו במקרה שימצא את עצמו במצב התעללות או שבי."
גיחכתי לשמע התיאוריה שלה. עיניה שוב הבזיקו לעברי, אבל מייד הוסטו.
"במצב שבו אתה חווה התעללות, חשוב לזכור מה יעשה המתעלל בך. יש היגיון בטירוף, אפשר להגיד, וכעת אמנה בפניכם את השיטות."
היא השתהתה בזמן שהסטודנטים לקחו את העטים לידיהם או הכינו את המחשבים שלהם כדי להעלות על הכתב את דבריה. עיניה נותרו על כולם מלבדי וחייכתי בעודי נשען לאחור בכיסאי. גם אני התכוננתי לכתוב, הקורס המשעמם והמונוטוני הזה הפך פתאום למעניין.
"בראש ובראשונה, מתעלל ינסה להגביל את התקשורת שלכם עם העולם החיצוני. הוא יבודד אתכם על מנת לוודא שהשקפות העולם שלו ודעותיו הן הדברים היחידים שאליהם תהיה לכם גישה. הדבר הזה חשוב למתעלל. הוא לא רוצה שום השפעה חיצונית שתזכיר לכם שמה שהוא עושה אינו ראוי."
שוב הנהנתי. איידן הדגים את העובדה הזאת אינספור פעמים. הניתוק מהזהות הקודמת שלהן... מהחיים שכבר לא יכלו לדבוק בהם על מנת להימנע מגורלן. עד כה, קלייר צדקה.
"נוסף על כך, המתעלל יפגין פרצים קטנים של אדיבות: מתנות, טובות זעומות, מגע אכפתי. הוא יעשה את זה אחרי התשת המוח, כדי לגרום לקורבן להאמין שהוא לא לגמרי רע. הוא עשוי לספק פיסות מידע קטנות על עצמו, מעשיות עצובות שיגרמו לקורבן לרחם עליו או להאמין שיש תירוץ או סיבה לאופן שבו הוא מתנהג."
שוב גיחכתי וזה משך את תשומת ליבה. הפעם היא נעצה בי מבט ארוך וקשה, כעס נבע מאחורי הצבע הנוצץ של עיניה. אפילו מרחוק הן היו מרשימות.
"משהו מצחיק בעיניך, מר סטרונג?"
גבותיי הזדקרו מהלם לשמע השאלה שלה ושלחתי לכיוונה חיוך גומתי. כחכחתי ודיברתי בקול רם, כדי לוודא שתוכל לשמוע את התשובה שלי.
"כלל לא, גברת אליוט. אני מוצא שהניתוח שלך מחכים, כפי שניתן לצפות שיהיה בסביבה האקדמית הנוכחית. אדרבה, אני אשמח שתמשיכי. אני מתנצל על חוסר הבגרות שהפגנתי כשצחקתי במהלך שיעור כל כך מאיר עיניים. אני מסכים עם ה'תאוריה' שלך וגיחכתי רק מתוך הבנה שטקטיקות כאלה לעולם לא יעבדו עליי, אם יתעללו בי או אפול בשבי."
היא בחנה אותי במבטה וסקרה את הבעת פניי כדי לבדוק שאני לא משקר. היא הייתה חכמה, וזה רק הגביר את העניין שלי לגלות איך המוח שלה עובד. נשים חזקות מושכות אותי. הן מהוות אתגר מהסוג שאני לא יכול אלא להיענות לו.
היא הסיטה ממני את מבטה, חצתה בנמרצות את הבימה והתיישבה על קצה השולחן שלה. חצאית העיפרון שלה נמתחה במעלה רגלה אל מסביב לירכה וחשפה את העור החלק שמתחת. הקפדתי על הבעה ריקה, אבל בזמן שהקשבתי לשיעור שלה לא יכולתי שלא להתרכז ברמז הקטן ההוא, שהעיד על הגוף שהסתתר מתחת לבגדיה.
לדברים שאמרה הייתה חשיבות מזערית עבורי, ולמען האמת, הנושא היה קומי. רבים רוצים להאמין שהמוח שלהם לא ישובש או יתומרן במצב שבו לא תהיה להם כל שליטה. לרוע מזלם, הם טועים.
מאחר שאומנתי להיות מאסטר מאז שמלאו לי שמונה־עשרה, לא רק שהייתי עד ראייה, אלא גם לקחתי חלק בשבירה שיטתית של בני אדם — גבר או אישה, זה לא משנה, רצף הפעולות זהה והתוצאות הן תמיד כפי שאנחנו מתכננים שיהיו.
הייתי בן חסותו של המאסטר המוערך ביותר בקרב קבוצה קטנה של גברים עתירי ממון. איידן אוליבר היה מניאק חסר רחמים, בחליפה מחויטת. לא היה בו שמץ מוסר, רק רצון מזוקק להרוויח כסף ולהתעשר יותר ויותר עם כל שעה חולפת. הערצתי אותו על התוקפנות העסקית שלו. הוא היה שילוב מושלם של מוח חריף ויד חזקה.
"טוב, תלמידים, נראה שנותרו לנו רק עוד כמה דקות עד לסיום השיעור. זה מצער שאני צריכה לתת לכם משימות להשלמה בחופשת האביב, אבל עד אז יש לנו רק עוד שיעור אחד ואני רוצה לתת לכם את המטלה עכשיו, כך שבמקרה שיהיו לכם שאלות תוכלו לשאול אותן בשיעור הבא."
דבריה של קלייר אליוט ניערו אותי משרעפיי והוצאתי את הטלפון כדי להקליט את ההוראות שלה למשימה. האמת שלא שמתי קצוץ על התואר שאילצו אותי להוציא. להשכלה אין שום משמעות, כשלהיות מאסטר הוא הדבר היחיד שאזדקק לו אי־פעם כדי להתפרנס בכוחות עצמי. עם זאת, איידן הוא בן זונה מחמיר, והוא דרש השכלה גבוהה מכל מי שאימן. כלומר, ממני.
"אני רוצה שכולכם תחקרו את תסמונת שטוקהולם ואת הקשר שלה לשלושה תחומים שונים: פשע, אלימות במשפחה וסחר בבני אדם. אם תרצו, אתם יכולים להשתמש באירועים מהעת האחרונה, אבל הייתי ממליצה שתבדקו גם אירועים רחוקים יותר כדי שתוכלו להשיג מידע ספציפי ששוחרר לציבור. אירועים עכשוויים יהוו בעיה, משום שאם החקירה בעיצומה המידע לא מפורסם. אסור לכם להשתמש באירוע שממנו קיבלה התסמונת את שמה."
היא קרצה אל הכיתה ובתגובה חלפו בחדר מלמולי צחוק.
"אני לא אקל עליכם ולכן לא ארשה להשתמש בשוד המפורסם בנורמלמסטורג, שבעקבותיו הכירה הפסיכולוגיה בתסמונת שטוקהולם, מפני ששם כבר ביצעו עבורכם את הניתוח. העבודה צריכה להיות באורך אלף וחמש מאות מילים, להכיל ביבליוגרפיה ולפחות חמישה מראי מקום, רצוי יותר."
הרמתי יד כשבראשי מחשבה בהולה. היא הביטה אליי בחוסר רצון והנהנה לאות הסכמה שאדבר.
הדבקתי על פניי חיוך זדוני ושאלתי, "מותר לנו להשתמש בעבודות שלנו בחוויות אישיות או שזה מוגבל אך ורק לסיפורים שהופיעו בתקשורת?"
עיניה מצמצו בכבדות, רגע אחד חלף ואז רגע שני, לפני שענתה, "אני מעדיפה סיפורים מהתקשורת, מר סטרונג. כולי תקווה שלא עברת מצב טרגי כל כך של התעללות, שהביא אותך לכדי כניעה ונאמנות."
החיוך שלי התרחב כשהפנתה את מבטה וקראתי, "עוד שאלה, גברת אליוט."
היא השיבה אליי את תשומת ליבה וראיתי חשש חרוט בהבעתה. היא לא חיבבה אותי, מה שהפך אותה להרבה יותר מושכת. "את עובדת בשעות הרגילות, עד היום הראשון של החופשה?" שמרתי על נימה מנומסת, כדי למנוע מהסטודנטים האחרים לחשוד.
"כמובן." היא השיבה את מבטה אל הכיתה והוסיפה, "אם למישהו מכם יש שאלות או בעיות הקשורות לעבודה, תרגישו חופשיים לגשת אליי בשעות העבודה שלי. אין צורך לתאם פגישה." עיניה ריצדו אליי לחלקיק שנייה, לפני ששבה להתמקד בכיתה. "תגיעו מתי שנוח לכם. אני אוהבת ביקורים בהפתעה."
