1
פרספקטיבה.
מילה פשוטה בעלת ארבע הברות שאין לה שום משמעות בעיני התושבים של העיר הפרוורית הקטנה העונה לשם טרנקוויל פולס.
בצד אחד של העיר אחוזות ובתים גדולים ואלגנטיים, שהצריחים המצועצעים שלהם נמתחים אל השמיים, ממוקמים מאחורי שערים חשמליים ושבילי גישה שמתפתלים בעצלתיים. מדשאות מטופחות, שיחים גזומים ומעוצבים כמעט עד מוות וערוגות פרחים קטנות ועדינות, אשר קבורות עכשיו תחת שלושים סנטימטר של שלג, מכסים את שטחי הבתים האלה.
כשמתרחקים מהאחוזות האלו לאורך הרחובות, אפשר לעבור על פני קישוטי חג עליזים במידה מגוחכת מלפני שלושה עשורים — איילים צפוניים ואנשי שלג מטרידים, פתיתי שלג מוארים באורות בוהקים ונורות צבעוניות תוחמים את הדרך עד לתיכון טרנקוויל פולס, שניצב במרכז העיר כמו מבצר של תקווה. המבנה נראה נואש לשכבת צבע טרייה, אבל מגרש הפוטבול נראה מושלם.
ספורטאים עצומים וסתומים התנגשו זה בזה בעוצמה באותו מגרש בדיוק, מלווים בצעקות ובצווחות של אנשי העיר, שלא היה להם שום דבר טוב יותר לעשות בערב שישי. הבנות היקרות שלהם לבשו את מדי המעודדות הפורנוגרפיים כמעט, לנוכח החיוכים הגאים והמתורגלים של אימותיהן שנהנו לשחזר את ימי התהילה של עצמן.
המגרש היה שייך לעשירים לאורך שעות היום בזמן שהשחקנים התאמנו ולאחר השקיעה כשהמשחקים נפתחו, אבל הוא היה שייך לי בשעות הקטנות של הלילה, כשהייתי שוכב במרכז המגרש ומסתכל על הכוכבים.
פרספקטיבה.
לי הייתה פרספקטיבה. להם לא.
הם היו כולם אותו הדבר, וכשהפנסים כבו בלילה וחשפו את הכוכבים שהיו שייכים לי, הילדים העשירים היו חוזרים הביתה אל המסיבות הסוערות שלהם, אחרי שעצרו בצד השני של טרנקוויל פולס, באזור שבו גרתי.
אם עוקבים אחרי הקישוטים המחרידים עם העיניים המוזרות והאורות הצבעוניים שלהם, וממשיכים מעבר לתיכון ששימש כקו החיץ, מגיעים אל מסילת הרכבת שחילקה את העיר לשני חצאים בלתי שווים — האחוזות המפוארות ניצבות מימין, והאזור שכונה רובע המשרתים משתרע משמאל.
הצד שלי בעיר היה מלא בתים רעועים שהיו שייכים פעם למסכנים שהחשיבו את עצמם כמעמד הביניים. האזור התרסק אחרי משברים כלכליים, ועכשיו גדרות העץ הלבנות התפוררו לאבק, ורכבי השטח שנקנו במחירים סבירים הוחלפו במכוניות משפחתיות בגודל בינוני. יותר ויותר אנשים פוטרו מעבודותיהם, כך שחצי מהתושבים בצד שלי עזבו את המקום, והבתים הצנועים נחסמו ועמדו ריקים פרט לאלה שפלשו אליהם. עכשיו אפשר היה לחצות את הצד שלי בעיר, לפנות ימינה כדי להשיג את המנה הבאה או לפנות שמאלה ולמצוא את הבית שלי, שעדיין היו בו מים זורמים, חשמל וגדר עץ שנצבעה לאחרונה בלבן, אבל לא הועילה בהרחקת משוטטים.
אומנם ההורים שלי היו מלאי טינה בגלל העובדה שנאלצו לקרוע את עצמם בעבודה במשך שישים שעות בשבוע כדי להעניק לילדים שלהם משהו שדומה לחיים נורמליים, אבל אני הייתי מלא תשוקה לחצות את המדשאה הגזומה הקטנה שלנו ולעקור את גדר העץ הצבועה שהייתה בסך הכול שקר.
לא יכולתי להאשים את ההורים שלי על כך שניסו לתת לנו משהו טוב יותר, אפילו שהקפדנו להתעלם מהאמת העצובה, והיא שהחיים שלנו היו קרובים מאוד למיץ של הזבל. אבא שלי היה העבד של אחד המשקיעים הגדולים שגרו בצד השני של העיר, ואימא שלי הייתה עוזרת בית שצחצחה וקרצפה כמה מהאחוזות המפוארות ההן ועשתה מאמצים אדירים כדי שיתייחסו אליה. רוב הנשים העשירות התעלמו ממנה וצחקו על הנפילה הקשה שלה, אבל אישה אחת זרקה לה עצם קטנטונת ולקחה תחת חסותה רקדנית ביישנית ועדינה עם פני מלאך, שנולדה עם חן של בלרינה אבל בלי אמצעים שיכלו לממן זאת.
לדליילה, אחותי בעלת הרגליים הארוכות והחיוך המסנוור, הייתה אישיות שתאמה את פני המלאך שלה. שערה הבלונדיני הארוך היה אסוף בקוקו בזמן שחצתה את הקפטריה והשתרכה כמו גורה אבודה בעקבות מיקיילה פייג'.
שנאתי לראות את אחותי נכנעת לגחמות של המקובלים. מיקיילה נראתה קצת יותר אנושית מהחבר שלה, הקוורטרבק הבריון, למרות העובדה שזכתה בתואר מלכת הנשף שנתיים ברציפות. תמיד היה לה זמן להדריך את דליילה בנבחרת הריקוד שהייתה שייכת לאימה.
בגלל זה לא יכולתי לשנוא את מיקיילה למרות החיוך המושלם והציפורניים המבריקות שלה, למרות החבר האפס וחסר הצוואר שלה, וגם לא יכולתי להפסיק להסתכל עליה מהפינה האפלה שבה שימשתי בתפקיד מלך היצורים בקפטריה שבה כולנו התאספנו עכשיו.
הפכתי דף והסטתי את השיער השחור שלי אחורה בזמן שהשגחתי על אחותי הקטנה מאחורי העותק המרופט של הקשקוש שהטילו עליי לקרוא עד סוף השבוע. דלי, כמו שאהבתי לקרוא לה, טיפסה על הספסל ברגליה הארוכות והחינניות כדי להתיישב ליד מיקיילה. מיקיילה מצידה צחקה ממשהו שמישהו אחר אמר, אבל חייכה אל דלי.
שמחתי לראות שהמוניטין שלי בתור המתבודד המוזר לא פגע באחותי הקטנה. היא השתוקקה אל אור הזרקורים, אל העושר, אל ההכרה, אל הקשרים שלה עם המקובלים שהסתובבו בקבוצה סגורה והאמינו בזכותם המולדת לקבל יחס של אלים. היא גם הייתה בכיתה י"א, צעירה בשנה ממיקיילה וממני שהיינו בכיתה י"ב.
טכנית, כולנו גדלנו יחד, אבל בעוד שמיקיילה חיה חיים פשוטים בצד הנכון של קו ההפרדה בין עושר ועוני, דליילה ואני השתייכנו אל קומץ תלמידים שחצו את מסילת הרכבת בדרך אל תיכון טרנקוויל פולס. הכרנו זה את זה מילדות, אבל עד שדליילה הצטרפה אל נבחרת הריקוד, נחשבנו אאוטסיידרים. אני עדיין הייתי אאוטסיידר מבחינת העשירים והאליטיסטים, אבל דלי הצליחה למצוא מקום בין המקובלים, עובדה שהטרידה אותי לא מעט.
זה היה שבוע הלימודים האחרון לפני חופשת החורף הארוכה. הרמתי את המבט מדי פעם כדי להשגיח על דלי, בזמן שעברתי על עמודי הרומן הקלאסי שכבר קראתי יותר מדי פעמים. היא אומנם סמכה על הקבוצה שלא תפגע בה, אבל אני ידעתי שלפחות שלושה משחקני הפוטבול שישבו ליד השולחן שלה שלחו ידיים לכמה בנות, והתכוונתי להיכנס בהם אם רק יסתכלו על דלי בצורה שלא תמצא חן בעיניי.
לזה אני מתכוון כשאני מדבר על פרספקטיבה, על נקודות מבט ועל החשיבות שלהן. כי אומנם רוב הכבשים שלומדים בתיכון הזה מסתכלים על המניאקים כאילו הם בני אצולה בעולם של איכרים, אבל אני ראיתי את האמת על החיים שלהם, על הידיים הזריזות והאצבעות הנשלחות שלהם, על הסמים שהם קנו בצד שלי בעיר כדי שיוכלו לנצל את הבנות במסיבות שלהם.
הלילה הייתה מסיבה כזאת בבית ריק מהורים שכולם דיברו עליה, מסיבה שדלי התחננה שאימא ואבא ירשו לה ללכת אליה. למרבה המזל, ההורים שלי עדיין חשבו שהיא צעירה מדי בשביל ללכת לאירועים בשעות מאוחרות כל כך, והבקשה שלה נדחתה. כי אם הם היו מרשים, הייתי צריך להתערב ולסגור אותה בבית, רק כדי להיות בטוח שהיא לא תהיה הקורבן הבא של הסוטים האלה.
קלייב סטנטון, רץ אחורי מפוקפק במיוחד, הסתכל על דלי במבט בוחן מדי. מדי פעם הוא העביר את היד העבה שלו בשערו החום הקצוץ, והפנים שלו התעקלו בחיוך ערמומי כשמבטו ירד אל החולצה שלה. העברתי עמוד נוסף והשגחתי בשבע עיניים בזמן שהעמדתי פנים שאני קורא שורה עם מוסר השכל על הימנעות מאלימות, אבל בינתיים דמיינתי את כל הדברים שאעשה לקלייב במקרה שהיד הזאת תתקרב אל אחותי יותר מדי.
מיקיילה צחקה בתגובה למשהו שלחש החבר שלה, ג'ק תורן, כשידו נשלחה אל הגב התחתון שלה, וקצות שערה החום הארוך התחככו באצבעותיו. לפני שנה בערך הפסקתי לשקר לעצמי והודיתי שאני מקנא כי הוא יכול לגעת בה ואני לא.
ניערתי מעליי את קו המחשבה המסוכן והחזרתי את העיניים אל אחותי. לא היה לה מושג מה עובר בראש של קלייב סטנטון או שהוא רוכן מעבר לשולחן כדי לגעת בה בצורה שנראתה לי לא במקום. הייתי מוכן להעלים עין, אבל אז הוא אמר משהו שגרם לה לרכון קרוב מדי אליו. וסביר להניח שהייתי נשאר במקום, אבל ראיתי איך האצבעות שלו נשלחות ללטף את החזה שלה מעל בד החולצה הדקה שלה.
חציתי את הקפטריה בצעדים מהירים והמבט שלי הצטלב עם המבט של קלייב לפני שאחותי ידעה שאני מגיע. קלייב הסתכל עליי בזעף והזדקף בכיסא. המתח בכתפיו גרם גם לחברים הסתומים שלו להזדקף ולהסתובב לכיווני.
הכול קרה עוד לפני שהבנות הספיקו להבין מה מתרחש. היה לי ממש חבל שדלי תצטרך לראות את זה, אבל לא חששתי שזה יפגע במוניטין שלה, כי מבחינת כל מי שישב לידה הייתי סתם יצור עלוב עם גישה בעייתית שהרוב ראו בו משוגע.
פרספקטיבה. שנאתי אותם, והם שנאו אותי. הם חשבו שאני פסיכי, ואני חשבתי שהפנים שלהם ייראו הרבה יותר טוב עם גוונים שחורים וכחולים.
קלייב קם מהכיסא בידיעה שהוא מוקד העניין, ורגלי הכיסא שלו חרקו על הרצפה כמו פעמון אזעקה שהודיע לשאר התלמידים שתכף יהיו מכות. הוא הקיף את השולחן, זקר את הסנטר בהתרסה והקפיד להתעלם מהעובדה שבמצב הנוכחי, אני הטורף הגדול יותר בסביבה.
אולי הם העבירו שעות במכון ועל המגרש, אבל אני הייתי שרירי באופן טבעי, גבוה בחמישה סנטימטרים ועם חזה רחב בעשרה סנטימטר אפילו מהשחקן הכי גדול בנבחרת.
"הולדן!"
קולה המתוק של אחותי הצטלצל מעבר לרחש השקט בקפטריה, מעבר ללחישות הנרגשות וההערות הערניות, מעבר לתנועות התלמידים שניסו להשיג נקודת תצפית טובה על הסצנה שעמדה להתרחש מולם.
"תיגע בה שוב, זין! בוא נראה אותך!"
קלייב חייך בלעג בתגובה להתגרות שלי והרים אגרופים לפני שהתנגשנו. החברים שלו הקיפו אותי בידיעה שיידרשו לפחות שלושה מהם כדי למנוע ממני לרסק את הפרצוף שלו.
"הולדן! תפסיק! הוא לא עשה כלום!"
כבר היה מאוחר מדי, והבקשות של דלי נפלו על אוזניים ערלות כשקלייב ואני היינו במרחק נגיעה. לא שהיה לדלי מושג מה קורה כרגע, כי גם אם היא חשבה שקלייב הוא הג'נטלמן המושלם, שנינו ידענו שזה לא נכון.
נפלנו על הרצפה בתוך כמה שניות. האגרוף שלי התנגש בפרצוף שלו, והוא עשה כל מה שהיה יכול כדי לחסום את המכות. אחרי שווידאתי ששתי העיניים שלו יתנפחו וידמעו, שלושה זוגות ידיים אחזו בכתפיים שלי ומשכו אותי ממנו.
הסתערתי קדימה ככל יכולתי, אבל הפסקתי להיאבק רק כשדלי הופיעה מולי בהבעה רצינית, הניחה את הידיים על החזה שלי ופתחה את הפה כדי להתחנן שאשקול לא להרוג את הבחור.
"הולדן, בבקשה!"
דמעות זלגו מעיניה הכחולות, שברקו בגוון זהה לעיניי, והעפעפיים התחתונים שלה היו אדומים מרוב אימה. בניגוד לגון העור השזוף שלי, דלי הייתה בהירה, ולעומת שערי הכהה השיער שלה היה בהיר. אני הייתי גדול, והיא הייתה קטנטונת כמו פיה, אבל המגע שלה היה הדבר היחיד שהכיל את העוצמה הנדרשת כדי למנוע ממני להסתער שוב, אפילו ששלושת הליצנים נתלו עליי מאחור.
כנראה זה ההבדל ביני ובין ג'ק תורן. בזמן שדלי ניסתה בכל הכוח לעצור את הבלגן הזה, ג'ק הקיף את השולחן כדי להצטרף. הבעת הפנים שלו הייתה זועמת, ומיקיילה התייצבה מולו כדי לעצור אותו. אבל בזמן שאני הפסקתי לזוז כדי לא להפיל את דלי, הוא פחות או יותר דחף את מיקיילה אל הרצפה. לא עניין אותו שהבחורה שהייתה איתו מעל שלוש שנים צעקה בכאב ושראשה הוטח לאחור מעוצמת הנפילה. גל נוסף של כעס הציף אותי. מיקדתי את המבט בבן זונה והידקתי שוב את כפות הידיים לאגרופים. מפרקי האצבעות שלי היו פצועים מעוצמת ההתנגשות עם הפנים של קלייב.
"דלי, זוזי."
ניסיתי לדבר אליה בקול רגוע ולהזיז אותה בעדינות כשג'ק התקרב אליי, אבל הוא זז מהר מדי, והלסת שלו הייתה חשוקה בזעם. "אני רציני, אחותי, זוזי!"
חיוך חייתי עלה על פניי כשהרמתי את דלי והזזתי אותה. היא ניסתה לזנק ולעצור אותי, אבל אני כבר הקדמתי אותה בשני צעדים, התייצבתי בעמדת תקיפה ונעצתי את המבט בבחור היחיד בכל הקפטריה שהיה לו סיכוי כלשהו מולי.
לפני שג'ק הספיק להגיע אליי, קול נוסף הרעים מאחורינו — קול שגרם לג'ק לעצור במקום, אבל לא השפיע עליי בשום צורה. "זה נגמר עכשיו!"
הניסיון העלוב של המאמן גריינג'ר להיכנס לתפקיד גיבור־העל משכין השלום הביא לתוצאה הרצויה — ג'ק וקלייב עצרו במקומם, ואני קיבלתי את ההזדמנות המושלמת להכניס אגרוף אחד אחרון לפני שהרחיקו אותי שוב לאחור. דם נזל מהפנים של ג'ק, צליל מסגיר של אף שבור הדהד בקפטריה, שהייתה עכשיו שקטה לחלוטין, ואחריו נהדפתי לאחור והמאמן גריינג'ר שאג בכעס.
הבנתי את התסכול שלו. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שתקפתי את כוכבי הנבחרת שלו והבכתי אותם בפני כל התלמידים והמורים ההמומים בתיכון.
טכנית, אני יזמתי את המכות, מה שהיה עלול לצייר אותי בתור היצור חסר השליטה, אבל הייתה לי היסטוריה עם שני אלה, שנים שבהן ספגתי את האלימות הגופנית והמילולית שלהם. למדתי להתעלם מהם, לשמור על קור רוח בזמן שהם התגרו בי בלי סוף בבדיחות על אימא שלי ובניסיונות קבועים להפוך את החיים שלי לגיהינום. הבדיחות וההתגרויות שלהם לא עניינו אותי, וגם לא ההרס של הלוקר שלי או היריקות שלהם כשעברתי במסדרון.
הייתה להם סיבה לשנוא אותי. המאמן שלהם ניסה לשכנע אותי להצטרף אל נבחרת הפוטבול מאז שהגעתי אל התיכון בכיתה י'. הוא לא סתם ניסה לשכנע אלא הבטיח למלא את כל המשאלות שלי אם רק אסכים לתת לזה הזדמנות. אבל זה לא עניין אותי. לא אז ובטח לא עכשיו. היחס שקיבלתי מהנבחרת בתגובה לא השפיע עליי. ביטלתי את ההתנהגות שלהם כתוצאה של קנאה ולא התרגשתי כשהם החליטו לתקוף אותי. אבל הגבול עבר מבחינתי בכל מה שקשור לאחותי. אם קלייב היה שומר את הידיים שלו לעצמו, זה לא היה קורה.
"הולדן בישופ!"
מישהו משך אותי מאחור וסובב אותי במקום כך שהמבט שלי הצטלב במבט של המאמן גריינג'ר. "למשרד המנהלת! עכשיו!"
הרמתי את התיק שלי שהיה זרוק על הרצפה, העפתי מבט מתנצל בדלי ויצאתי מהקפטריה. המאמן גריינג'ר עדיין צרח על קלייב ועל ג'ק כשיצאתי אל המסדרון. הגעתי אל המשרד חמש דקות לפני המאמן גריינג'ר, התיישבתי על כיסא פלסטיק רעוע ושמתי לב שמפרקי האצבעות שלי מדממים. המזכירה המבוגרת נעצה בי מבט לא מרוצה וזרקה אליי כמה ממחטות נייר, אבל בכך הסתכמה הדאגה שלה לפציעה שלי.
בסופו של דבר, המאמן נכנס בסערה, שפתיו מעוותות בכעס, הקרחת הקטנה שלו אדומה מזעם, והווריד שפעם ברקה שלו סיפר לי שהגזמתי הפעם.
הוא פתח את הדלת לחדר המנהלת והטה את הראש בשתיקה כדי לסמן שאבוא אחריו. רגלי הכיסא שלי חרקו על אריחי הרצפה הלבנים, וצעדיי היו כבדים כשנכנסתי אל המשרד הקטן.
"שב, בישופ."
התיישבתי על הכיסא והעברתי את המבט בין המאמן גריינג'ר והמנהלת מקגרת, בלונדינית ישירה שידעה לעורר תחושת איום למרות צורתה הקטנה. היא נועצת בי עיניים אפורות, המצח שלה נראה גבוה יותר בגלל הפקעת המהודקת ששיוותה לה מראה חמור, והיא מורידה את המבט אל מפרקי האצבעות הפצועים שלי. "אל תגיד לי. יכול להיות שמר בישופ שוב הלך מכות?"
היא אמרה את זה כאילו אני תמיד הולך מכות, אבל האמת היא שזה קרה רק פעמיים בעבר, ובשתיהן פעלתי מתוך הגנה עצמית. אמרתי את זה, אבל שני זוגות עיניים ננעצו בי בתגובה וסיפרו לי שימיי בתיכון טרנקוויל פולס ספורים.
הבעיה בתיכון הזה לא הייתה ללכת מכות אלא לנצח במכות, במיוחד אם שלחת את חברי נבחרת הפוטבול אל המגרש עם פנסים שחורים ואפים שבורים.
מקגרת צבטה את גשר האף, נשענה לאחור בכיסא ופלטה נשיפה ארוכה של תסכול. "הולדן, בפעם האחרונה שהיית במשרד הזה חשבתי שהבהרתי לך שלא אסבול אלימות בבית הספר שלי." היא הסירה את היד מהפנים ונעצה בי מבט שוב. "לקחנו סיכון כשהסכמנו שתלמד את כיתה י"ב בתיכון טרנקוויל פולס, וכמו שאני רואה עכשיו, הסיכון הזה לא פעל לטובתנו."
היא העבירה את המבט אל המאמן גריינג'ר ושאלה, "מי היה מעורב בקטטה וכמה נזק נגרם?"
"קלייב סטנטון וג'ק תורן. יכול להיות שיש לנו כאן מקרה של אף שבור. וסביר להניח שלקלייב יהיו מחר פנסים בשתי העיניים."
למנהלת מקגרת לא הייתה רק יכולת להיראות מאיימת אלא היה לה גם רצון ברזל. היא הצליחה איכשהו לעצור את שטף הקללות שבטח רצתה להמטיר עליי, החזירה אליי את מבטה היציב וצמצמה את העיניים במבט ביקורתי. "איך המשפחה שלך תשלם על הנזק, מר בישופ? חשבת על זה בכלל לפני ששברת את הפנים של שניים מהשחקנים הכי חשובים שלנו?"
"העונה נגמרה," עניתי בקול חלש, כאילו זה יכול לתרץ את הנזק שנגרם.
המבטים שלהם ננעצו בי. המאמן גריינג'ר ניסה לשכך את המתח, אבל השאלה שלו רק הוסיפה שמן למדורה. "למה תקפת אותם, בן?"
שנאתי שאנשים קראו לי בן, כאילו השימוש בתואר שרומז על קרבה משפחתית ירגיע אותי מספיק עד שאפרוק את כל הכאב והתסכול שעצורים בי, ואחר כך כולנו נוכל להתכרבל יחד ולבכות. לא הייתי הבן שלו ולעולם לא אהיה. אבל זה לא היה הזמן המתאים להעלות את הנושא. "כי לשחקנים שלך אין שום כבוד לנשים. אני לא יכול למנוע מהם לסמם ולנצל את הבנות הטיפשות שבאות למסיבות שלהם, אבל אם הם שמים יד על אחותי, תהיה בטוח שאתלוש להם את היד וארביץ להם איתה."
מקגרת וגריינג'ר קפאו במקום ולבשו הבעה זהירה ומתורגלת. כולם ידעו מה השחקנים בנבחרת הפוטבול עושים לבנות שבאות למסיבות שלהם, אבל רוב ההורים ואנשי ההנהלה היו מוכנים להעלים עין, כל עוד אף אחת מהבנות לא נכנסה להיריון. למרבה הצער, חוסר העניין מצד המבוגרים העביר לבנות את המסר שמה שקרה להן הוא עניין רגיל לחלוטין.
"אני אדבר עם ההורים שלך," אמרה מקגרת בקול מתוח. "אבל נראה לי שאפשר להניח בביטחון שלא תמשיך ללמוד בתיכון טרנקוויל פולס אחרי התקרית הזאת, מר בישופ."
הרמתי אליה את המבט במהירות. "מה? את לא יכולה לעשות את זה. קלייב סטנטון נגע באחותי הקטנה. את מתכוונת להגיד גם את זה להורים שלי?"
"ככל שאני יודעת, היא כבר לא קטנה. אחותך מסוגלת להגיד לו לא, מר בישופ..."
קולי התחזק כשקטעתי אותה. "היא בת שש־עשרה, והוא בן שמונה־עשרה! זה לא נחשב בעילת קטינה או משהו?"
מקגרת נאנחה כשהרימה עט מעל השולחן ותקתקה בו כמה פעמים לפני שענתה, "במדינה הזאת צריך להיות הפרש של חמש שנים, כדי שאפשר יהיה לטעון למשהו כמו בעילת קטינה. אודה לך אם תפסיק להאשים את כוכבי הנבחרת שלי בפשעים."
כוכבי הנבחרת. ברור שהסוטים החארות האלה מקבלים הקלות. זה לא היה דבר חדש בחור הזה שבו בעל המאה הוא בעל הדעה, ומי שזה לא מוצא חן בעיניו יכול ללכת לחפש. "סיימנו כאן?"
"כן, מר בישופ, אני חושבת שכן."
לא חיכיתי שיגידו שאני יכול ללכת. זינקתי מהכיסא ויצאתי מהמשרד בסערה. המסדרונות היו ריקים כשעשיתי את דרכי החוצה ומגרש החניה נראה כמו בית קברות כשלחצתי על הגז ועזבתי במהירות את תיכון טרנקוויל פולס.
הפרספקטיבה הופיעה שוב והראתה לי דרך העיניים שלי עד כמה העולם שונה.
המנהלת מקגרת חשבה שהעונש שלה יחסל אותי, אבל אני ראיתי בכך הזדמנות לנתק את הכבלים ולעוף מהחור המסריח הזה.
1
פרספקטיבה.
מילה פשוטה בעלת ארבע הברות שאין לה שום משמעות בעיני התושבים של העיר הפרוורית הקטנה העונה לשם טרנקוויל פולס.
בצד אחד של העיר אחוזות ובתים גדולים ואלגנטיים, שהצריחים המצועצעים שלהם נמתחים אל השמיים, ממוקמים מאחורי שערים חשמליים ושבילי גישה שמתפתלים בעצלתיים. מדשאות מטופחות, שיחים גזומים ומעוצבים כמעט עד מוות וערוגות פרחים קטנות ועדינות, אשר קבורות עכשיו תחת שלושים סנטימטר של שלג, מכסים את שטחי הבתים האלה.
כשמתרחקים מהאחוזות האלו לאורך הרחובות, אפשר לעבור על פני קישוטי חג עליזים במידה מגוחכת מלפני שלושה עשורים — איילים צפוניים ואנשי שלג מטרידים, פתיתי שלג מוארים באורות בוהקים ונורות צבעוניות תוחמים את הדרך עד לתיכון טרנקוויל פולס, שניצב במרכז העיר כמו מבצר של תקווה. המבנה נראה נואש לשכבת צבע טרייה, אבל מגרש הפוטבול נראה מושלם.
ספורטאים עצומים וסתומים התנגשו זה בזה בעוצמה באותו מגרש בדיוק, מלווים בצעקות ובצווחות של אנשי העיר, שלא היה להם שום דבר טוב יותר לעשות בערב שישי. הבנות היקרות שלהם לבשו את מדי המעודדות הפורנוגרפיים כמעט, לנוכח החיוכים הגאים והמתורגלים של אימותיהן שנהנו לשחזר את ימי התהילה של עצמן.
המגרש היה שייך לעשירים לאורך שעות היום בזמן שהשחקנים התאמנו ולאחר השקיעה כשהמשחקים נפתחו, אבל הוא היה שייך לי בשעות הקטנות של הלילה, כשהייתי שוכב במרכז המגרש ומסתכל על הכוכבים.
פרספקטיבה.
לי הייתה פרספקטיבה. להם לא.
הם היו כולם אותו הדבר, וכשהפנסים כבו בלילה וחשפו את הכוכבים שהיו שייכים לי, הילדים העשירים היו חוזרים הביתה אל המסיבות הסוערות שלהם, אחרי שעצרו בצד השני של טרנקוויל פולס, באזור שבו גרתי.
אם עוקבים אחרי הקישוטים המחרידים עם העיניים המוזרות והאורות הצבעוניים שלהם, וממשיכים מעבר לתיכון ששימש כקו החיץ, מגיעים אל מסילת הרכבת שחילקה את העיר לשני חצאים בלתי שווים — האחוזות המפוארות ניצבות מימין, והאזור שכונה רובע המשרתים משתרע משמאל.
הצד שלי בעיר היה מלא בתים רעועים שהיו שייכים פעם למסכנים שהחשיבו את עצמם כמעמד הביניים. האזור התרסק אחרי משברים כלכליים, ועכשיו גדרות העץ הלבנות התפוררו לאבק, ורכבי השטח שנקנו במחירים סבירים הוחלפו במכוניות משפחתיות בגודל בינוני. יותר ויותר אנשים פוטרו מעבודותיהם, כך שחצי מהתושבים בצד שלי עזבו את המקום, והבתים הצנועים נחסמו ועמדו ריקים פרט לאלה שפלשו אליהם. עכשיו אפשר היה לחצות את הצד שלי בעיר, לפנות ימינה כדי להשיג את המנה הבאה או לפנות שמאלה ולמצוא את הבית שלי, שעדיין היו בו מים זורמים, חשמל וגדר עץ שנצבעה לאחרונה בלבן, אבל לא הועילה בהרחקת משוטטים.
אומנם ההורים שלי היו מלאי טינה בגלל העובדה שנאלצו לקרוע את עצמם בעבודה במשך שישים שעות בשבוע כדי להעניק לילדים שלהם משהו שדומה לחיים נורמליים, אבל אני הייתי מלא תשוקה לחצות את המדשאה הגזומה הקטנה שלנו ולעקור את גדר העץ הצבועה שהייתה בסך הכול שקר.
לא יכולתי להאשים את ההורים שלי על כך שניסו לתת לנו משהו טוב יותר, אפילו שהקפדנו להתעלם מהאמת העצובה, והיא שהחיים שלנו היו קרובים מאוד למיץ של הזבל. אבא שלי היה העבד של אחד המשקיעים הגדולים שגרו בצד השני של העיר, ואימא שלי הייתה עוזרת בית שצחצחה וקרצפה כמה מהאחוזות המפוארות ההן ועשתה מאמצים אדירים כדי שיתייחסו אליה. רוב הנשים העשירות התעלמו ממנה וצחקו על הנפילה הקשה שלה, אבל אישה אחת זרקה לה עצם קטנטונת ולקחה תחת חסותה רקדנית ביישנית ועדינה עם פני מלאך, שנולדה עם חן של בלרינה אבל בלי אמצעים שיכלו לממן זאת.
לדליילה, אחותי בעלת הרגליים הארוכות והחיוך המסנוור, הייתה אישיות שתאמה את פני המלאך שלה. שערה הבלונדיני הארוך היה אסוף בקוקו בזמן שחצתה את הקפטריה והשתרכה כמו גורה אבודה בעקבות מיקיילה פייג'.
שנאתי לראות את אחותי נכנעת לגחמות של המקובלים. מיקיילה נראתה קצת יותר אנושית מהחבר שלה, הקוורטרבק הבריון, למרות העובדה שזכתה בתואר מלכת הנשף שנתיים ברציפות. תמיד היה לה זמן להדריך את דליילה בנבחרת הריקוד שהייתה שייכת לאימה.
בגלל זה לא יכולתי לשנוא את מיקיילה למרות החיוך המושלם והציפורניים המבריקות שלה, למרות החבר האפס וחסר הצוואר שלה, וגם לא יכולתי להפסיק להסתכל עליה מהפינה האפלה שבה שימשתי בתפקיד מלך היצורים בקפטריה שבה כולנו התאספנו עכשיו.
הפכתי דף והסטתי את השיער השחור שלי אחורה בזמן שהשגחתי על אחותי הקטנה מאחורי העותק המרופט של הקשקוש שהטילו עליי לקרוא עד סוף השבוע. דלי, כמו שאהבתי לקרוא לה, טיפסה על הספסל ברגליה הארוכות והחינניות כדי להתיישב ליד מיקיילה. מיקיילה מצידה צחקה ממשהו שמישהו אחר אמר, אבל חייכה אל דלי.
שמחתי לראות שהמוניטין שלי בתור המתבודד המוזר לא פגע באחותי הקטנה. היא השתוקקה אל אור הזרקורים, אל העושר, אל ההכרה, אל הקשרים שלה עם המקובלים שהסתובבו בקבוצה סגורה והאמינו בזכותם המולדת לקבל יחס של אלים. היא גם הייתה בכיתה י"א, צעירה בשנה ממיקיילה וממני שהיינו בכיתה י"ב.
טכנית, כולנו גדלנו יחד, אבל בעוד שמיקיילה חיה חיים פשוטים בצד הנכון של קו ההפרדה בין עושר ועוני, דליילה ואני השתייכנו אל קומץ תלמידים שחצו את מסילת הרכבת בדרך אל תיכון טרנקוויל פולס. הכרנו זה את זה מילדות, אבל עד שדליילה הצטרפה אל נבחרת הריקוד, נחשבנו אאוטסיידרים. אני עדיין הייתי אאוטסיידר מבחינת העשירים והאליטיסטים, אבל דלי הצליחה למצוא מקום בין המקובלים, עובדה שהטרידה אותי לא מעט.
זה היה שבוע הלימודים האחרון לפני חופשת החורף הארוכה. הרמתי את המבט מדי פעם כדי להשגיח על דלי, בזמן שעברתי על עמודי הרומן הקלאסי שכבר קראתי יותר מדי פעמים. היא אומנם סמכה על הקבוצה שלא תפגע בה, אבל אני ידעתי שלפחות שלושה משחקני הפוטבול שישבו ליד השולחן שלה שלחו ידיים לכמה בנות, והתכוונתי להיכנס בהם אם רק יסתכלו על דלי בצורה שלא תמצא חן בעיניי.
לזה אני מתכוון כשאני מדבר על פרספקטיבה, על נקודות מבט ועל החשיבות שלהן. כי אומנם רוב הכבשים שלומדים בתיכון הזה מסתכלים על המניאקים כאילו הם בני אצולה בעולם של איכרים, אבל אני ראיתי את האמת על החיים שלהם, על הידיים הזריזות והאצבעות הנשלחות שלהם, על הסמים שהם קנו בצד שלי בעיר כדי שיוכלו לנצל את הבנות במסיבות שלהם.
הלילה הייתה מסיבה כזאת בבית ריק מהורים שכולם דיברו עליה, מסיבה שדלי התחננה שאימא ואבא ירשו לה ללכת אליה. למרבה המזל, ההורים שלי עדיין חשבו שהיא צעירה מדי בשביל ללכת לאירועים בשעות מאוחרות כל כך, והבקשה שלה נדחתה. כי אם הם היו מרשים, הייתי צריך להתערב ולסגור אותה בבית, רק כדי להיות בטוח שהיא לא תהיה הקורבן הבא של הסוטים האלה.
קלייב סטנטון, רץ אחורי מפוקפק במיוחד, הסתכל על דלי במבט בוחן מדי. מדי פעם הוא העביר את היד העבה שלו בשערו החום הקצוץ, והפנים שלו התעקלו בחיוך ערמומי כשמבטו ירד אל החולצה שלה. העברתי עמוד נוסף והשגחתי בשבע עיניים בזמן שהעמדתי פנים שאני קורא שורה עם מוסר השכל על הימנעות מאלימות, אבל בינתיים דמיינתי את כל הדברים שאעשה לקלייב במקרה שהיד הזאת תתקרב אל אחותי יותר מדי.
מיקיילה צחקה בתגובה למשהו שלחש החבר שלה, ג'ק תורן, כשידו נשלחה אל הגב התחתון שלה, וקצות שערה החום הארוך התחככו באצבעותיו. לפני שנה בערך הפסקתי לשקר לעצמי והודיתי שאני מקנא כי הוא יכול לגעת בה ואני לא.
ניערתי מעליי את קו המחשבה המסוכן והחזרתי את העיניים אל אחותי. לא היה לה מושג מה עובר בראש של קלייב סטנטון או שהוא רוכן מעבר לשולחן כדי לגעת בה בצורה שנראתה לי לא במקום. הייתי מוכן להעלים עין, אבל אז הוא אמר משהו שגרם לה לרכון קרוב מדי אליו. וסביר להניח שהייתי נשאר במקום, אבל ראיתי איך האצבעות שלו נשלחות ללטף את החזה שלה מעל בד החולצה הדקה שלה.
חציתי את הקפטריה בצעדים מהירים והמבט שלי הצטלב עם המבט של קלייב לפני שאחותי ידעה שאני מגיע. קלייב הסתכל עליי בזעף והזדקף בכיסא. המתח בכתפיו גרם גם לחברים הסתומים שלו להזדקף ולהסתובב לכיווני.
הכול קרה עוד לפני שהבנות הספיקו להבין מה מתרחש. היה לי ממש חבל שדלי תצטרך לראות את זה, אבל לא חששתי שזה יפגע במוניטין שלה, כי מבחינת כל מי שישב לידה הייתי סתם יצור עלוב עם גישה בעייתית שהרוב ראו בו משוגע.
פרספקטיבה. שנאתי אותם, והם שנאו אותי. הם חשבו שאני פסיכי, ואני חשבתי שהפנים שלהם ייראו הרבה יותר טוב עם גוונים שחורים וכחולים.
קלייב קם מהכיסא בידיעה שהוא מוקד העניין, ורגלי הכיסא שלו חרקו על הרצפה כמו פעמון אזעקה שהודיע לשאר התלמידים שתכף יהיו מכות. הוא הקיף את השולחן, זקר את הסנטר בהתרסה והקפיד להתעלם מהעובדה שבמצב הנוכחי, אני הטורף הגדול יותר בסביבה.
אולי הם העבירו שעות במכון ועל המגרש, אבל אני הייתי שרירי באופן טבעי, גבוה בחמישה סנטימטרים ועם חזה רחב בעשרה סנטימטר אפילו מהשחקן הכי גדול בנבחרת.
"הולדן!"
קולה המתוק של אחותי הצטלצל מעבר לרחש השקט בקפטריה, מעבר ללחישות הנרגשות וההערות הערניות, מעבר לתנועות התלמידים שניסו להשיג נקודת תצפית טובה על הסצנה שעמדה להתרחש מולם.
"תיגע בה שוב, זין! בוא נראה אותך!"
קלייב חייך בלעג בתגובה להתגרות שלי והרים אגרופים לפני שהתנגשנו. החברים שלו הקיפו אותי בידיעה שיידרשו לפחות שלושה מהם כדי למנוע ממני לרסק את הפרצוף שלו.
"הולדן! תפסיק! הוא לא עשה כלום!"
כבר היה מאוחר מדי, והבקשות של דלי נפלו על אוזניים ערלות כשקלייב ואני היינו במרחק נגיעה. לא שהיה לדלי מושג מה קורה כרגע, כי גם אם היא חשבה שקלייב הוא הג'נטלמן המושלם, שנינו ידענו שזה לא נכון.
נפלנו על הרצפה בתוך כמה שניות. האגרוף שלי התנגש בפרצוף שלו, והוא עשה כל מה שהיה יכול כדי לחסום את המכות. אחרי שווידאתי ששתי העיניים שלו יתנפחו וידמעו, שלושה זוגות ידיים אחזו בכתפיים שלי ומשכו אותי ממנו.
הסתערתי קדימה ככל יכולתי, אבל הפסקתי להיאבק רק כשדלי הופיעה מולי בהבעה רצינית, הניחה את הידיים על החזה שלי ופתחה את הפה כדי להתחנן שאשקול לא להרוג את הבחור.
"הולדן, בבקשה!"
דמעות זלגו מעיניה הכחולות, שברקו בגוון זהה לעיניי, והעפעפיים התחתונים שלה היו אדומים מרוב אימה. בניגוד לגון העור השזוף שלי, דלי הייתה בהירה, ולעומת שערי הכהה השיער שלה היה בהיר. אני הייתי גדול, והיא הייתה קטנטונת כמו פיה, אבל המגע שלה היה הדבר היחיד שהכיל את העוצמה הנדרשת כדי למנוע ממני להסתער שוב, אפילו ששלושת הליצנים נתלו עליי מאחור.
כנראה זה ההבדל ביני ובין ג'ק תורן. בזמן שדלי ניסתה בכל הכוח לעצור את הבלגן הזה, ג'ק הקיף את השולחן כדי להצטרף. הבעת הפנים שלו הייתה זועמת, ומיקיילה התייצבה מולו כדי לעצור אותו. אבל בזמן שאני הפסקתי לזוז כדי לא להפיל את דלי, הוא פחות או יותר דחף את מיקיילה אל הרצפה. לא עניין אותו שהבחורה שהייתה איתו מעל שלוש שנים צעקה בכאב ושראשה הוטח לאחור מעוצמת הנפילה. גל נוסף של כעס הציף אותי. מיקדתי את המבט בבן זונה והידקתי שוב את כפות הידיים לאגרופים. מפרקי האצבעות שלי היו פצועים מעוצמת ההתנגשות עם הפנים של קלייב.
"דלי, זוזי."
ניסיתי לדבר אליה בקול רגוע ולהזיז אותה בעדינות כשג'ק התקרב אליי, אבל הוא זז מהר מדי, והלסת שלו הייתה חשוקה בזעם. "אני רציני, אחותי, זוזי!"
חיוך חייתי עלה על פניי כשהרמתי את דלי והזזתי אותה. היא ניסתה לזנק ולעצור אותי, אבל אני כבר הקדמתי אותה בשני צעדים, התייצבתי בעמדת תקיפה ונעצתי את המבט בבחור היחיד בכל הקפטריה שהיה לו סיכוי כלשהו מולי.
לפני שג'ק הספיק להגיע אליי, קול נוסף הרעים מאחורינו — קול שגרם לג'ק לעצור במקום, אבל לא השפיע עליי בשום צורה. "זה נגמר עכשיו!"
הניסיון העלוב של המאמן גריינג'ר להיכנס לתפקיד גיבור־העל משכין השלום הביא לתוצאה הרצויה — ג'ק וקלייב עצרו במקומם, ואני קיבלתי את ההזדמנות המושלמת להכניס אגרוף אחד אחרון לפני שהרחיקו אותי שוב לאחור. דם נזל מהפנים של ג'ק, צליל מסגיר של אף שבור הדהד בקפטריה, שהייתה עכשיו שקטה לחלוטין, ואחריו נהדפתי לאחור והמאמן גריינג'ר שאג בכעס.
הבנתי את התסכול שלו. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שתקפתי את כוכבי הנבחרת שלו והבכתי אותם בפני כל התלמידים והמורים ההמומים בתיכון.
טכנית, אני יזמתי את המכות, מה שהיה עלול לצייר אותי בתור היצור חסר השליטה, אבל הייתה לי היסטוריה עם שני אלה, שנים שבהן ספגתי את האלימות הגופנית והמילולית שלהם. למדתי להתעלם מהם, לשמור על קור רוח בזמן שהם התגרו בי בלי סוף בבדיחות על אימא שלי ובניסיונות קבועים להפוך את החיים שלי לגיהינום. הבדיחות וההתגרויות שלהם לא עניינו אותי, וגם לא ההרס של הלוקר שלי או היריקות שלהם כשעברתי במסדרון.
הייתה להם סיבה לשנוא אותי. המאמן שלהם ניסה לשכנע אותי להצטרף אל נבחרת הפוטבול מאז שהגעתי אל התיכון בכיתה י'. הוא לא סתם ניסה לשכנע אלא הבטיח למלא את כל המשאלות שלי אם רק אסכים לתת לזה הזדמנות. אבל זה לא עניין אותי. לא אז ובטח לא עכשיו. היחס שקיבלתי מהנבחרת בתגובה לא השפיע עליי. ביטלתי את ההתנהגות שלהם כתוצאה של קנאה ולא התרגשתי כשהם החליטו לתקוף אותי. אבל הגבול עבר מבחינתי בכל מה שקשור לאחותי. אם קלייב היה שומר את הידיים שלו לעצמו, זה לא היה קורה.
"הולדן בישופ!"
מישהו משך אותי מאחור וסובב אותי במקום כך שהמבט שלי הצטלב במבט של המאמן גריינג'ר. "למשרד המנהלת! עכשיו!"
הרמתי את התיק שלי שהיה זרוק על הרצפה, העפתי מבט מתנצל בדלי ויצאתי מהקפטריה. המאמן גריינג'ר עדיין צרח על קלייב ועל ג'ק כשיצאתי אל המסדרון. הגעתי אל המשרד חמש דקות לפני המאמן גריינג'ר, התיישבתי על כיסא פלסטיק רעוע ושמתי לב שמפרקי האצבעות שלי מדממים. המזכירה המבוגרת נעצה בי מבט לא מרוצה וזרקה אליי כמה ממחטות נייר, אבל בכך הסתכמה הדאגה שלה לפציעה שלי.
בסופו של דבר, המאמן נכנס בסערה, שפתיו מעוותות בכעס, הקרחת הקטנה שלו אדומה מזעם, והווריד שפעם ברקה שלו סיפר לי שהגזמתי הפעם.
הוא פתח את הדלת לחדר המנהלת והטה את הראש בשתיקה כדי לסמן שאבוא אחריו. רגלי הכיסא שלי חרקו על אריחי הרצפה הלבנים, וצעדיי היו כבדים כשנכנסתי אל המשרד הקטן.
"שב, בישופ."
התיישבתי על הכיסא והעברתי את המבט בין המאמן גריינג'ר והמנהלת מקגרת, בלונדינית ישירה שידעה לעורר תחושת איום למרות צורתה הקטנה. היא נועצת בי עיניים אפורות, המצח שלה נראה גבוה יותר בגלל הפקעת המהודקת ששיוותה לה מראה חמור, והיא מורידה את המבט אל מפרקי האצבעות הפצועים שלי. "אל תגיד לי. יכול להיות שמר בישופ שוב הלך מכות?"
היא אמרה את זה כאילו אני תמיד הולך מכות, אבל האמת היא שזה קרה רק פעמיים בעבר, ובשתיהן פעלתי מתוך הגנה עצמית. אמרתי את זה, אבל שני זוגות עיניים ננעצו בי בתגובה וסיפרו לי שימיי בתיכון טרנקוויל פולס ספורים.
הבעיה בתיכון הזה לא הייתה ללכת מכות אלא לנצח במכות, במיוחד אם שלחת את חברי נבחרת הפוטבול אל המגרש עם פנסים שחורים ואפים שבורים.
מקגרת צבטה את גשר האף, נשענה לאחור בכיסא ופלטה נשיפה ארוכה של תסכול. "הולדן, בפעם האחרונה שהיית במשרד הזה חשבתי שהבהרתי לך שלא אסבול אלימות בבית הספר שלי." היא הסירה את היד מהפנים ונעצה בי מבט שוב. "לקחנו סיכון כשהסכמנו שתלמד את כיתה י"ב בתיכון טרנקוויל פולס, וכמו שאני רואה עכשיו, הסיכון הזה לא פעל לטובתנו."
היא העבירה את המבט אל המאמן גריינג'ר ושאלה, "מי היה מעורב בקטטה וכמה נזק נגרם?"
"קלייב סטנטון וג'ק תורן. יכול להיות שיש לנו כאן מקרה של אף שבור. וסביר להניח שלקלייב יהיו מחר פנסים בשתי העיניים."
למנהלת מקגרת לא הייתה רק יכולת להיראות מאיימת אלא היה לה גם רצון ברזל. היא הצליחה איכשהו לעצור את שטף הקללות שבטח רצתה להמטיר עליי, החזירה אליי את מבטה היציב וצמצמה את העיניים במבט ביקורתי. "איך המשפחה שלך תשלם על הנזק, מר בישופ? חשבת על זה בכלל לפני ששברת את הפנים של שניים מהשחקנים הכי חשובים שלנו?"
"העונה נגמרה," עניתי בקול חלש, כאילו זה יכול לתרץ את הנזק שנגרם.
המבטים שלהם ננעצו בי. המאמן גריינג'ר ניסה לשכך את המתח, אבל השאלה שלו רק הוסיפה שמן למדורה. "למה תקפת אותם, בן?"
שנאתי שאנשים קראו לי בן, כאילו השימוש בתואר שרומז על קרבה משפחתית ירגיע אותי מספיק עד שאפרוק את כל הכאב והתסכול שעצורים בי, ואחר כך כולנו נוכל להתכרבל יחד ולבכות. לא הייתי הבן שלו ולעולם לא אהיה. אבל זה לא היה הזמן המתאים להעלות את הנושא. "כי לשחקנים שלך אין שום כבוד לנשים. אני לא יכול למנוע מהם לסמם ולנצל את הבנות הטיפשות שבאות למסיבות שלהם, אבל אם הם שמים יד על אחותי, תהיה בטוח שאתלוש להם את היד וארביץ להם איתה."
מקגרת וגריינג'ר קפאו במקום ולבשו הבעה זהירה ומתורגלת. כולם ידעו מה השחקנים בנבחרת הפוטבול עושים לבנות שבאות למסיבות שלהם, אבל רוב ההורים ואנשי ההנהלה היו מוכנים להעלים עין, כל עוד אף אחת מהבנות לא נכנסה להיריון. למרבה הצער, חוסר העניין מצד המבוגרים העביר לבנות את המסר שמה שקרה להן הוא עניין רגיל לחלוטין.
"אני אדבר עם ההורים שלך," אמרה מקגרת בקול מתוח. "אבל נראה לי שאפשר להניח בביטחון שלא תמשיך ללמוד בתיכון טרנקוויל פולס אחרי התקרית הזאת, מר בישופ."
הרמתי אליה את המבט במהירות. "מה? את לא יכולה לעשות את זה. קלייב סטנטון נגע באחותי הקטנה. את מתכוונת להגיד גם את זה להורים שלי?"
"ככל שאני יודעת, היא כבר לא קטנה. אחותך מסוגלת להגיד לו לא, מר בישופ..."
קולי התחזק כשקטעתי אותה. "היא בת שש־עשרה, והוא בן שמונה־עשרה! זה לא נחשב בעילת קטינה או משהו?"
מקגרת נאנחה כשהרימה עט מעל השולחן ותקתקה בו כמה פעמים לפני שענתה, "במדינה הזאת צריך להיות הפרש של חמש שנים, כדי שאפשר יהיה לטעון למשהו כמו בעילת קטינה. אודה לך אם תפסיק להאשים את כוכבי הנבחרת שלי בפשעים."
כוכבי הנבחרת. ברור שהסוטים החארות האלה מקבלים הקלות. זה לא היה דבר חדש בחור הזה שבו בעל המאה הוא בעל הדעה, ומי שזה לא מוצא חן בעיניו יכול ללכת לחפש. "סיימנו כאן?"
"כן, מר בישופ, אני חושבת שכן."
לא חיכיתי שיגידו שאני יכול ללכת. זינקתי מהכיסא ויצאתי מהמשרד בסערה. המסדרונות היו ריקים כשעשיתי את דרכי החוצה ומגרש החניה נראה כמו בית קברות כשלחצתי על הגז ועזבתי במהירות את תיכון טרנקוויל פולס.
הפרספקטיבה הופיעה שוב והראתה לי דרך העיניים שלי עד כמה העולם שונה.
המנהלת מקגרת חשבה שהעונש שלה יחסל אותי, אבל אני ראיתי בכך הזדמנות לנתק את הכבלים ולעוף מהחור המסריח הזה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
