מבוא
הייתי סטודנטית שנה א' באוניברסיטה העברית כשראיתי שלט שמזמין להצטרף למועדון הדיבייט. הלכתי לפגישה הראשונה והתאהבתי. הפכתי לדיבייטורית בנשמתי וייצגתי את האוניברסיטה, עוברת מתחרות ארצית לטורניר מקומי, לאליפויות עולם ביוון, בפיליפינים, ואליפות אירופה בהולנד, שבה, אגב, דורגתי רביעית. אהבתי את המשחק המחשבתי, את היכולת לפרק כל טיעון ולהרכיב מחדש, לחשוב על הדברים אחרת. כמובן, גם לנצח היה כיף. הייתי לומדת את חדשות העולם כל שבוע, קוראת את האקונומיסט והטיים מגזין, מוודאת שליטה בחומר: משבר האיכרים באירופה, מערכת היחסים בין ארצות הברית לפיליפינים, מעמדה של טורקיה באירופה, וכמובן הדיבייטים הקלאסיים: הפלות, חינוך ציבורי, מערכת בריאות ציבורית, עונש מוות. כל מה שהיה יכול לעלות כנושא לדיבייט — שלטתי בו. דיבייטינג היה חלק חשוב מחיי.
יום אחד זה נגמר. לא הייתי מסוגלת יותר להתווכח על דברים שלא האמנתי בהם. אני בעד חינוך ציבורי; בעד מערכת בריאות ציבורית; בעד זכותה של אישה להחליט לבצע הפלה, בוודאי במקרים מורכבים; נגד עונש מוות. ובעוד אני מרגישה שאני הולכת ומתרחקת מעולם הדיבייט, ניצחתי שוב באליפות האוניברסיטאית והייתי אמורה לייצג את ישראל באוסטרליה. אבל אני כבר ויתרתי על ויכוח לשם הוויכוח. לא נסעתי. סגרתי את הפרק הזה בחיי.
באותה התקופה סיפר לי מכר, שהיה פעיל ב'מגמה ירוקה' והכיר אותי משירותי הצבאי כמדריכה בבית ספר שדה, שהארגון מקים לובי סביבתי כדי לקדם את התחום בכנסת, וכיוון שאני מחויבת לנושא ויודעת לדבר, אולי כדאי שאצטרף. באתי לפגישת היכרות ונכנסתי לעניינים. הייתי מגיעה לכנסת פעמיים בשבוע, מניחה את התיק בחדר של אחד מחברי הכנסת שתמכו במאבק והולכת להחתים על הצעת החוק. ההמשך בפרק בספר שמתאר את המאבק נגד חוצה ישראל.
מאותו הרגע דבק בי חיידק השינוי החברתי, ושלא כמו הדיבייט — הוא לא הרפה. היכולת לשנות את המציאות לטובה מרגשת כל פעם מחדש. צברתי ידע, הבנתי איך זה עובד, מה אפשר ומה לא, ואת הידע הזה חשוב לי להעביר בספר. כי למרות הדיבורים על כך שאי אפשר לשנות שום דבר במדינת ישראל, זה פשוט לא נכון. היכולת שלנו לשנות ולהשפיע היא כמעט בלתי נתפסת. לא שזה קל, לא שזה הולך חלק, לא שזה קורה מהר, ולא שזה תמיד מצליח, אבל זה לגמרי אפשרי.
בשנים האחרונות נראה שיש יותר ויותר מחאות ומאבקים, אנשים רוצים להשפיע ולשנות, רק שרבים לא יודעים מה לעשות כדי להצליח במשימה. ההתמודדות עם וירוס הקורונה הובילה לגל גדול כזה: עצמאים, הורים, רופאים מתמחים ועוד מנסים לגרום למערכת להכיר בקשיים שלהם ולתת להם מענה. מאבקים מאורגנים לשינוי חברתי הם שמאפשרים לנו להשפיע על המציאות כקבוצה וקהילה. היכולת הזאת קריטית לא רק משום שבאמצעותה קבוצות שונות יכולות להיטיב את מצבן, אלא כי זה הערך המוסף של הדמוקרטיה שלנו.
דמוקרטיה זה לא רק להצביע כל ארבע שנים או כל שלושה חודשים, דמוקרטיה זאת עמידה על זכויותינו וניצול הזכויות שלנו: זכותנו להתארגן, להתבטא, לדרוש מהנבחרים שלנו, וככל שנהיה מעורבים יותר בעשייה חברתית, כך ננצל טוב יותר את הזכויות שהדמוקרטיה מעניקה לנו.
הייתי כמעט בכל פוזיציה של שינוי חברתי: פעילה שמארגנת הפגנות, לוביסטית חברתית, ריכזתי פעילים, הקמתי ארגונים, ניהלתי, נכנסתי לפוליטיקה המקומית ולארצית, ישבתי בכנסת — ראיתי את עולם השינוי החברתי כמעט מכל זווית אפשרית.
התחלתי במאבקים חברתיים בסוף שנות ה־90 בהיותי סטודנטית באוניברסיטה העברית. אלו היו שנות המאבקים הסביבתיים; בסוף שנת 2004, לפני שמלאו לי 27, התחלתי לנהל ארגון למסורבות גט; ב־2008 נבחרתי להיות חברת מועצת העיר ירושלים. אלה היו הימים של המאבקים הגדולים נגד הדרת נשים, למען משפחות צעירות, ירושלים פלורליסטית, שבת לכולם, עניין הכשרות הוצף אז. באמצע הקדנציה יצאתי אל האופוזיציה. ב־2013 נבחרתי להיות סגנית ראש עיריית ירושלים. הצלחנו להביא מזון בריא לצהרוני ירושלים, שירות צבאי בעל ערך לנערות וסיוע למשפחות אנשי מילואים. גם מאבק המקוואות צבר תאוצה…
ב־2015 נבחרתי לכנסת, שם העברתי את חוק ימי חופשה, דחפתי את מהפכת האוכל הבריא לכל רחבי הארץ, נאבקתי נגד חוק השבת, חוק הכשרות, חוק המקוואות, חוק נאמנות בתרבות ועוד.
הייתי חלק מתנועות גדולות והשתתפתי באינספור מאבקים בעשרים השנים האחרונות: סביבה, דת ומדינה, פמיניזם, חינוך וחברה, הורים ושוק העבודה, מאבקים ירושלמיים ודמוקרטיה.
לכן כתבתי ספר שהייתי שמחה לקרוא כשנכנסתי לשדה החברתי, ספר שהיה עוזר לי לכל אורך הדרך. כתבתי וחשבתי על כל אותם פעילים חברתיים, סטודנטים, תלמידי מכינות, מובילי מאבקים שביקשו ממני ייעוץ, להבין מה אפשר לעשות כדי לשנות את המציאות.
הספר הזה הוא לא רק עבור מי שרוצה לצאת למאבק חברתי, אלא גם עבור כל מי שמנסה להבין איך עובדת השיטה. מה קורה מאחורי הקלעים, למה יש מאבק שמצליח וכזה שלא. כתבתי את הספר גם עבורכם.
הרבה קמפיינים שהובלתי או ליוויתי מקרוב לא נכנסו לספר: המאבק נגד תחנת הכוח הפחמית באשקלון, המאבק להוצאת כלובי הדגים ממפרץ אילת, המאבק לביטול תוכנית ספדי, המהלך למען הצעדה הירושלמית ביום ירושלים, הפעילות להפיכת שכונות ירושלמיות לשכונות למשפחות צעירות, המאבק למען הרובע היהודי, למען רב ראשי ציוני מתון בירושלים, הקמת בתי ספר, הקמת הישיבה התיכונית החרדית הראשונה, הקמת 'רשות הרבים' — הפורום הירושלמי לארגוני התחדשות יהודית, המהלך הגדול של השבעה הציבורית לזכר שירה בנקי, הקמת מד'א במזרח העיר, מאבקים נגד חוקים: חוק החקירות, חוק ההמלצות, נגד ביקורת הפרקליטות, נגד ביטול חזקת הגיל הרך, ומאבקים שניהלתי כדי שחוקים שעבדתי עליהם יעברו, חלקם בהצלחה וחלקם לא: חוק הארכת תקופת לידה והורות (או בשמה המוכר — חופשת לידה), חוק ימי מחלת ילד, חוק לפטור ממס לאנשים מעל גיל 70 בפרויקטים של פינוי בינוי — כל אלה עברו. חוק שמגן על אנשים שגרים על קרקעות הכנסייה — שלא עבר, והיו עוד.
בחרתי לתאר בספר קמפיינים, מהלכים ומאבקים שיש מה ללמוד מהם על שינוי חברתי. כל הקמפיינים עיצבו אותי והשפיעו עלי. את חלקם הובלתי, בחלקם שירתי כחיילת, באחרים הייתי ברגע האמת כדי לעזור.
לכן חלק מהפרקים מבוססים על ראיונות שערכתי עם פעילים שסבבו אותי, שהיינו יחד במאבק: נגד כביש חוצה ישראל, חוק החופים, נאמנות בתרבות, הקמת בית ספר ממ'ד איתן ובכמה אחרים.
אף פעם לא נאבקים לבד, מאבקים מוצלחים הם כאלו שיש להם שותפים רבים. במאבקים שמתוארים כאן היו מעורבים המון אנשים, לפעמים הזכרתי שמות בפרקים עצמם, ואת חלקם אני מזכירה בפרק שמוקדש לכך בסוף הספר. ייתכן שאנשים אחרים שהיו שותפים למאבק היו מספרים את הסיפור מזווית קצת שונה. המקרים בספר מתוארים מנקודת המבט שלי, או של מי שראיינתי.
יוצאים לדרך, קריאה מהנה.
