אחד הדימויים המושרשים ביותר בתרבות הפופולרית הוא המטמורפוזה שעוברת ב'בעל זבוב' קבוצת הילדים שנקלעת לאי בודד: ברגע שהיא נפרעת מהחוקים ומהנורמות של התרבות, ניתן דרור לדחפים "הטבעיים", ומשם קצרה הדרך לרצח ולפורענות. מבחינת רוטחר ברחמן, אינטלקטואל ציבורי הולנדי עולה ומחבר רב־המכר 'המין האנושי', לא רק שהעלילה הזאת טוענת טענה שגויה על טבע האדם, היא גם מנציחה אותה בעיקשות בלתי נסלחת. דורות של נערים בכל העולם גדלים על הרומן של ויליאם גולדינג ועל הסרט שהתבסס עליו.
הקייס שמנסח ברחמן נגד 'בעל זבוב' מתבסס על מקרה אמיתי נשכח למדי, משנת ,1966שקוויו הכלליים דומים. חבורה של שישה נערים נסחפה אז בעת שיט באוקיינוס השקט ומצאה עצמה לבד על אי סלעי בשם אטה במשך לא פחות מ-15 חודשים; אלא שבניגוד לילדים הבריטים בספרו של גולדינג, הם קיימו שם מעין חברת מופת בזעיר אנפין. לא זו בלבד שלא נתנו למחלוקות לגמור אותם, הם גם הגיעו להישגים מרשימים כמו בניית כלי נגינה מאולתרים והתגברות על פציעה לא קלה של אחד מהם.
המקרה הזה משרת היטב את הטיעון העיקרי של ברחמן ב'המין האנושי': טבע האדם טוב מנעוריו. "הרעיון הרדיקלי בלב ספר זה הוא שרוב בני האדם הגונים", הוא כותב. וביתר הרחבה: אנחנו חיה ממין "האדם־הגור" (Homo-puppy) שנקודות החוזק והחולשה שלה גם יחד נובעות מהעובדה שהיא מזדהה עם הזולת ונוטה לחקות אותו, ושבתהליך האבולוציה שרדו ממנה הפרטים שהצטיינו בהפעלת קסמיהם. אם תרצו, את עקרון הברירה הטבעית של ברחמן, שאותו הוא מבסס בין היתר על תצפית בשועלים כסופים שנערכה בערבות סיביר, אפשר לכנות "שרידותם של החמודים".
אלא שבפועל, התרבות שלנו והמוסדות שהקמנו נוהגים על בסיס תמונת אדם הפוכה, מסולפת, שיש לקעקע. לשם כך ברחמן מתחקה אחר המקורות התרבותיים והמחקריים שסייעו לבסס אותה לאורך השנים. לצד 'בעל הזבוב' הוא מפריך גם את הניסויים המפורסמים של מילגרם ושל זימבארדו (בראשון ? הנסיינים סברו שהם מחשמלים את האדם שמולם אבל סירבו להפסיק לעשות זאת, בשני ?סטודנטים שגילמו סוהרים במשחק תפקידים התעללו קשות בחבריהם "האסירים"), או את התפיסה הפופולרית בנוגע למקרה הרצח המפורסם של קתרין (קיטי) ג'נוביז (שאף זכה לאזכורים בסדרות כמו 'סיינפלד' ו'בנות'), לכאורה לעיני 38שכנים שלא עשו דבר.
בכל אחד מהמקרים האלה, ובעוד רבים אחרים, ברחמן פוסע אל מאחורי הקלעים של הניסוי או המחקר, ומאתר בו טעויות והטיות, אם לא הטעיות ממש. אין להבין מכך שהספר הוא התנצחות פנים־אקדמית על תקפותם של מחקרים. ההפך הגמור. ברחמן הוא לא חוקר במוסד אקדמי, ואפילו לא ד"ר, אלא פופוליזטור גאה של ידע הנאסף משלל דיסציפלינות, בהן פסיכולוגיה חברתית, ביולוגיה אבולוציונית וכמובן היסטוריה (השדה שממנו הוא בא). מקור ההשראה שלו הוא העיתונאי מלקולם גלדוול. כמוהו, הוא מצטיין בליקוט של אנקדוטות עילאיות ומחקרים מפתים; יוצא, כמו עיתונאי טוב, לדבר עם האנשים שמאחוריהם; ומתקין מכל זה טקסט סופר-נגיש, כיפי וזורם.
למען האמת, זורם מדי. ברחמן מביא עושר של רפרנסים מהתרבות האירופית, בין השאר מהנעשה בבתי הכלא הליברליים להדהים בנורווגיה או מהשיטה הדנית המכילה להתמודדות עם תומכי דאעש - וזו כשלעצמה חדשה מרעננת בנוף הנון־פיקשן המתורגם, האמריקנוצנטרי להחריד. ועם זאת, משהו במנטליות האמריקאית של גלדוול (הגם שהוא קנדי ממוצא בריטי) ושל דומיו דבק בברחמן במובן הרע, הקפיטליסטי, המתקתק מדי. למשל: הבכורה שהוא מעניק למחקרים בפסיכולוגיה חברתית והצגתם כחודרי שריון המציאות, כמי שמבססים אמיתות בוהקות, על אף שמוכח שוב ושוב שהם סובלים מבעיות מתודולוגיות קשות (כולל בספר הזה ממש!) או העיסוק החסר במושגים, במקורותיהם או בכל צורה משמעותית של אינטרוספקציה – אבן הפינה של המחשבה האירופית, שחייבת לבוא לידי ביטוי בדיון מופשט כמו זה (יוצא מהכלל הוא פרק קצר שעורך זיהוי פשטני של שני קוטבי התפיסה של טבע האדם, חיובי ושלילי, עם הפילוסופים הקנוניים רוסו והובס, בהתאמה - ומוטב אילו לא היה נכתב).
אבל מעל לכל, האמריקקיות של הספר מתבטאת בכתיבה העסיסית, הג'וסית, יתר על המידה: גם ברמת הניסוחים - מין אווריריות המועדת לשנינויות זולות - אבל גם ברמת המבנה. ב'גרדיאן' החמיאו לברחמן שמבעד לכל הדוגמאות והדיגרסיות, "הוא לא מאבד קשר עין עם הטיעון המרכזי". אני דווקא הייתי רואה בזה סימפטום לרצון הבעייתי שלו להעמיד מעין הוכחה מתמטית, ליניארית, שבה כל סעיף נובע מזה שלפניו – עד למסקנה המוחצת.
זה לא רק יומרני להחריד, זה פשוט לא משרת את הדיון. השאלות שברחמן מציג מופשטות וחמקמקות; במקום לנסות לחרוץ דין לגביהן, מוטב לדון בהן בצורה פולמוסית. כך לדוגמה, לברחמן אין בעיה לקבוע שכל צרותיו של האדם באו לו מהמהפכה החקלאית, ושכצייד־לקט חייו היו טובים ומיטיבים. אבל לשלול את פירות הציוויליזציה פירושו לשלול הרבה ממה שהופך אותנו לאנושיים. יש הרי צדדים לכאן ולכאן, והתעלמות מכך היא סימפטום של מחשבה מצמצמת, אפילו רדודה. ביסוס מסקנה שנובעת ממנה היא כבר בגדר חוסר יושר אינטלקטואלי.
ברחמן אולי סבור שהוא מביס את הטיעון, אבל מה שהוא מביס זה את הייצוגים שלו בתרבות הפופולרית. זה לא אותו דבר. בראיון שנערך איתו במוסף זה, ברחמן הצדיק את גישתו הפסקנית בכך שגם אם הוא טועה, זה רק לטובה, משום שהטענה על טבעו החיובי של האדם תהיה נבואה שמגשימה את עצמה. ובכן, לספק העצמי הזה אין שום ביטוי ב־509 עמודי הספר.
עוד 3 ספרים על ההיסטוריה של האנושות
הגן האנוכיי > ריצ‘רד דוקינס
קיצור תולדות האנושות > יובל נח הררי
רובים, חיידקים ופלדה > ג‘ארד דיימונד
איתי זיו
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
איתי זיו 7 לילות 30/10/2020 לקריאת הסקירה המלאה >- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
