1.
באביב ההוא השתתפתי בכתיבת תסריט לסדרת טלוויזיה. עיקר העלילה: לילה אחד, בעיר הררית קטנה, המתים חוזרים. לא יודעים למה, גם לא למה המתים האלה ולא אחרים. הם עצמם לא יודעים שהם מתים. הם מגלים זאת במבטם המבועת של אהוביהם, של מי שאהבו אותם, של מי שבקרבם הם רוצים לשוב ולתפוס את מקומם. אלה לא זומבים, לא רוחות רפאים, לא ערפדים. אנחנו לא בסרט פנטזיה אלא במציאות. נשאלת ברצינות השאלה: נניח שהדבר הבלתי־אפשרי הזה באמת יתרחש; מה יקרה אז? איך הייתם מגיבים אילו נכנסתם למטבח ומצאתם שם את בתכם המתבגרת, שמתה שלוש שנים קודם לכן, מכינה לעצמה קערת קורנפלקס, חוששת שתנזפו בה כי חזרה הביתה מאוחר, ואינה זוכרת דבר ממה שהתרחש באותו לילה? אני מתכוון ממש, קונקרטית, איזו תנועה הייתם עושים? אילו מילים הייתם אומרים?
כבר שנים רבות איני כותב סיפורת בדיונית, אבל אני יודע לזהות סיפור בדיוני טוב כשמציעים לי אותו, וזה הסיפור הכי חזק, בהרבה, מכל אלה שהוצעו לי במהלך הקריירה שלי כתסריטאי. במשך ארבעה חודשים עבדתי מדי יום, מבוקר עד ערב, עם הבמאי פַבְּריס גוֹבֶּר. המצבים שהעמדנו והרגשות שתִמְרַנּוּ התסיסו בנו התלהבות, לא פעם גם שיכרון. אחר כך, מבחינתי, העניינים לא עלו יפה. לא הסתדרתי עם מזמיני הסדרה. אני מבוגר מפבּריס בעשרים שנה כמעט, היתה לי פחות סבלנות ממנו לעמוד בבחינות חוזרות ונשנות מול חבורה של צעירים עם זיפים בני שלושה ימים, בגיל של בָּנַי, שהגיבו בפרצופים עייפים ומשועממים לכל מה שכתבנו. חשתי פיתוי גדול לומר להם: ״חברים, אם אתם יודעים כל כך טוב מה לעשות, עשו את זה בעצמכם״. נכנעתי לפיתוי. כנגד עצתם הנבונה של אשתי הלן והסוכן שלי פרנסואה, נהגתי ביהירות וטרקתי מאחורי את הדלת באמצע ההכנות לעונה הראשונה.
התחלתי להתחרט על פעולתי הנמהרת רק כעבור כמה חודשים, ליתר דיוק במהלך ארוחת ערב שאליה הזמנתי את פבריס ואת הצלם הראשי פטריק בְּלוֹסיֶה, שצילם גם את סרטִי השפם. ברור היה לי שאין מתאים ממנו לצלֵם את קמים לתחייה, ושפבריס והוא יסתדרו מצוין, וכך אמנם היה. אבל כשהקשבתי לו באותו ערב, סביב השולחן במטבח, מדבר על הסדרה המתהווה, על הסיפורים שהגינו בזמנו בשניים בחדר העבודה שלי וכעת כבר תורגמו לבחירות של תפאורה, שחקנים, טכנאים, הרגשתי באופן כמעט גופני איך המנגנון העצום והמסעיר הזה שנקרא צילום סרט מתעורר לתנועה, ואמרתי לעצמי שהייתי צריך להיות חלק מן ההרפתקה, ושבאשמתי לא אהיה, ופתאום נהייתי עצוב, עצוב כמו הבחור ההוא, פּיט בֶּסט, שבמשך שנתיים היה המתופף של להקה קטנה מליברפול בשם הביטלס, עזב אותה רגע לפני שחתמה על חוזה ההקלטות הראשון שלה, ובוודאי אכל לעצמו את הלב כל שארית חייו (קמים לתחייה זכתה להצלחה ברחבי תבל, ובשעה שאני כותב את הדברים האלה זכתה בפרס אמי הבינלאומי לסדרה הטובה ביותר).
שתיתי יותר מדי בארוחת הערב ההיא. מניסיון ידעתי שמוטב לא להרחיב בדיבורים על מה שכותבים לפני שמסיימים לכתוב, בייחוד לא כששיכורים: על גילויי הלב הנלהבים האלה משלמים תמיד בשבוע של דכדוך. אך בערב ההוא, מן הסתם בשביל להילחם באכזבה שחשתי, להראות שגם אני עושה משהו מעניין, סיפרתי לפבריס ולפטריק על הספר על אודות הנוצרים הראשונים, שעליו עבדתי אז מזה כמה שנים. שמתי אותו בצד כדי להתמסר לקמים לתחייה, ועכשיו שבתי אליו. תיארתי להם אותו כמו שמתארים סדרת טלוויזיה.
זה מתרחש בקורינתוס, ביוון, בסביבות שנת 50 לספירה — אם כי איש, כמובן, לא משער אז שהוא חי ב״ספירה״. בהתחלה רואים מטיף נודד, שפותח בית מלאכה קטן לאריגה. בלי לזוז מאחורי הנוּל, האיש שעתיד להיקרא פאולוס הקדוש טוֹוה את האריג שלו, ולאט־לאט פורשׂ אותו על כל העיר. הוא קירח, מזוקן, נתון להתקפים פתאומיים של מחלה מסתורית. בקול נמוך וכובש הוא מספר את סיפורו של נביא שנצלב עשרים שנה קודם לכן ביהודה. הוא אומר שהנביא ההוא חזר מן המתים, ושהחזרה הזאת מן המתים מבשרת משהו עצום: תמורה, מוטציה של כל האנושות, שינוי מהפכני ובה־בעת סמוי מן העין. זה מתפשט, מידבק. עד מהרה, חסידי האמונה המשונה שנפוצה סביב פאולוס בשכונות העוני של קורינתוס רואים גם את עצמם כמוטנטים: מוסווים כידידים, כשכנים, לא ניתנים לזיהוי.
עיניו של פבריס נוצצות: ״כשמספרים את זה ככה, זה נשמע כמו משהו של דיק!״ סופר המדע הבדיוני פיליפ ק' דיק השפיע השפעה ניכרת על תהליך הכתיבה המשותף שלנו; אני מרגיש שהקהל שלי מרותק, ומאשר: כן, זה נשמע כמו משהו של דיק, והסיפור הזה של ראשית הנצרות הוא גם בדיוק כמו קמים לתחייה. מה שמסופר בקמים לתחייה הוא סיפורם של אותם ימים אחרונים שחסידיו של פאולוס היו משוכנעים שהם חיים בהם, ימים שבהם המתים יקומו מקברם והעולם יעמוד לדין. זה סיפורה של קהילת המנודים והנבחרים שמתהווה סביב המאורע המפעים והמטלטל שנקרא קימה לתחייה. זה סיפורו של משהו שאינו אפשרי, ובכל זאת מתרחש. אני מתלהב, מוזג לעצמי כוס אחרי כוס, מתעקש למזוג גם לאורחַי, ואז פטריק אומר משהו, די בנלי בסופו של דבר, אבל הוא מותיר בי רושם עז, כי מרגישים שזה עלה בדעתו באופן לא צפוי, שהוא לא חשב על זה ושהמחשבה על זה מפתיעה אותו.
מה שהוא אומר זה שבעצם, כשחושבים על זה, מוזר שאנשים נורמלים, אינטליגנטים, מסוגלים להאמין במשהו כל כך מטורף כמו הדת הנוצרית, משהו שלמעשה אין הבדל בינו לבין המיתולוגיה היוונית או אגדות ילדים. בימי קדם, ניחא: האנשים היו פּתיים, עוד לא היה מדע. אבל היום! הרי היום אם מישהו היה מאמין בסיפורים על אלים שלובשים צורת ברבור כדי לפתות בנות תמותה, או על נסיכות שמנשקות צפרדעים והופכות אותן לנסיכים, כולם היו אומרים שהוא משוגע. והנה המון אנשים מאמינים בסיפור לא פחות הזוי, ולא נחשבים למשוגעים. גם מי שלא שותף לאמונתם, מתייחס אליהם ברצינות. יש להם תפקיד חברתי, אמנם פחות חשוב מבעבר, אבל מכובד ובסך הכול די חיובי. השיגעון שלהם דר בכפיפה אחת עם פעילויות לגמרי שקולות. נשיאי הרפובליקה באים לבקר את המנהיג שלהם ונוהגים בו כבוד מופלג. זה די מוזר, לא?
2.
זה אכן מוזר, וניטשה, שמדי יום אני קורא כמה עמודים שלו בבית הקפה אחרי שאני מביא את ז'אן לבית הספר, מביע במילים שלהלן אותה תמיהה עצמה שהביע פטריק בְּלוֹסיֶה:
״בבוקר יום ראשון, בשומענו את נהם הפעמונים העתיקים, אנו שואלים את עצמנו: הייתכן כדבר הזה! הצלצול נועד ליהודי שנצלב לפני אלפיים שנה, אשר אמר שהוא בנו של אלוהים. טענה זו חסרה ראיה. אין ספק בדבר שהדת הנוצרית היא שריד עתיק מן העבר הרחוק המשורבב לתוך זמננו, והעובדה שבני אדם מאמינים באותה טענה — שעה שבעניינים אחרים הם מחמירים כל כך בבחינת הטענות — אולי היא החלק הקדום ביותר במורשת זו. אל המוליד ילדים עם אישה בת תמותה; חכם המטיף לא לעבוד עוד, לא לשבת עוד למשפט, אלא לתת את הדעת על סימני חורבן העולם הממשמש ובא; צדק המקבל את החף מפשע כקורבן חלופי; אדם הקורא לחסידיו לשתות את דמו; תפילות למעשי נסים; חטאים שנעשו לאל אשר אל מכפר עליהם; מורא מפני העולם הבא, אשר המוות הוא השער אליו; צלם הצלב בתקופה שאינה מכירה עוד את ייעודו של הצלב ואת ההשפלה שהיתה כרוכה בו — כמה מבעיתה הרוח המנשבת בפנינו מכל אלה, כמו מקבר של עבר קדמון! מי יאמין שמצויים עוד אנשים המאמינים בדברים כגון אלה?״1
ואף־על־פי־כן, אנשים מאמינים בהם. הרבה אנשים. כשהם הולכים לכנסייה, הם מדקלמים את הקרֶדוֹ, ה״אני מאמין״, שכל משפט ומשפט בו הוא עלבון לשכל הישר, והם מדקלמים אותו בצרפתית, שפה שאותה הם אמורים להבין. כשאבי לקח אותי בילדותי למיסה בימי ראשון, הוא נהג לומר שחבל שהתפילה כבר לא בלטינית, גם מתוך דבקוּת שמרנית בעבר וגם — אני זוכר שאמר — ״בגלל שבלטינית לא שמו לב כמה זה טיפשי.״ אז אנחנו יכולים להרגיע את עצמנו במחשבה שהם לא באמת מאמינים בזה. לא יותר מאשר בסנטה קלאוס. זה חלק ממורשת תרבותית, ממנהגים עתיקים ויפים שהם דבקים בהם. בהתמידם בהם, הם מבטאים קשר שראוי להתגאות בו, קשר לרוח שהולידה את הקתדרלות ואת המוזיקה של באך. הם ממלמלים את הדקלומים האלה כי זו המסורת, כמונו ה״בּוֹבּוֹ״, בני הבוהמה־הבורגנית, שהחלפנו את המיסה בשיעור היוגה של יום ראשון בבוקר, וחוזרים אחרי המורה על איזו מנטרה לפני תחילת התרגול. עם זאת יש לציין שבמנטרה מובעת משאלה שהגשמים ירדו בעִתם ושכל בני־האדם יחיו בשלום, וגם אם זו בלי ספק משׂאת נפש דתית באופיה, היא אינה סותרת את ההיגיון, וזה הבדל משמעותי לעומת הנצרות.
ובכל זאת, בקרב המאמינים, לצד אלה שמתענגים על המוזיקה ולא שמים לב למילים, ישנם ודאי כאלה שאומרים אותן מתוך שכנוע, בדעה צלולה, אחרי שהקדישו להן מחשבה. אם ישאלו אותם, הם יענו שהם באמת מאמינים שיהודי אחד שחי לפני אלפיים שנה נולד לאישה בתולה, קם לתחייה שלושה ימים אחרי שנצלב, ויחזור לדוּן את החיים ואת המתים. הם יענו שעבורם יש למאורעות הללו מקום מרכזי בחייהם.
כן, זה בהחלט מוזר.
3.
כשאני מתחיל לעסוק בנושא כלשהו, אני אוהב לגשת אליו משני צדדים, באחיזת צבת. כשהתחלתי לכתוב על הקהילות הנוצריות הראשונות, עלה בי הרעיון לכתוב, במקביל, תחקיר על דתם כפי שהיא נראית כעבור אלפיים שנה, ולשם כך להירשם לאחד ממסעות השַיִט ״בעקבות פאולוס״, שמארגנות סוכנויות נסיעות המתמחות בתיירות דתית.
הוריה של אשתי הראשונה, כשעוד היו בחיים, חלמו לצאת לשַיט הזה, כשם שחלמו לעלות־לרגל ללוּרְד. אך בעוד שללוּרד אכן נסעו כמה פעמים, השַיט בעקבות פאולוס נותר עבורם בגדר חלום. נדמה לי שילדיהם חשבו פעם לקנות במשותף לחמותי, שהתאלמנה בינתיים, כרטיס למסע הזה שהיה ודאי קוסם לה בחברת בעלה. בלעדיו כבר לא היתה נלהבת: הם ניסו קצת, לא התעקשו יותר מדי, ולבסוף ויתרו.
טעמי שלי, כמובן, שונה מאוד מזה של חמָי־לשעבר, ודמיינתי בשעשוע מהול באימה איך אני מצטרף לקבוצת הצליינים לסיור של חצי יום בקוֹרינתוֹס או אֶפֶסוֹס, והולך איתם אחרי המדריך, איזה כומר צעיר שמנופף בדגלון ומקסים את צאן מרעיתו בחוש־ההומור שלו. שמתי לב שזה נושא שחוזר ועולה בבתים קתוליים: חוש ההומור של הכומר, הבדיחוֹת של הכומר: עצם המחשבה על כך מעבירה בי חלחלה. במסגרת כזו קלושים היו סיכויי להיתקל בבחורה יפה — וגם אם זה היה קורה, תהיתי איך הייתי מרגיש כלפי בחורה יפה שנרשמה מרצונה החופשי לשַיט קתולי: האם אני מספיק סוטה כדי להימשך למישהי כזאת? בכל אופן, המטרה לא היתה להתחיל עם בחורות, אלא לבחון את משתתפי השיט בתור מדגם של נוצרים משוכנעים באמונתם, ולחקור אותם בצורה שיטתית במשך עשרה ימים. האם עלי לצאת לחקירה שכזאת בעילום שם, ולהעמיד פנים שאני שותף לאמונתם הדתית, כמו עיתונאים שמסתננים לקבוצות ניאו־נאציות, או לשים את הקלפים על השולחן? היססתי ארוכות. השיטה הראשונה אינה לרוחי, ובסופו של דבר השנייה, לדעתי, מניבה תוצאות טובות יותר. אומר את האמת בלי כחל ושרק: אני סופר אגנוסטי שמנסה לגלות במה בדיוק מאמינים הנוצרים של ימינו. אם מתחשק לכם לדבר איתי, אשמח, ואם לא — לא אטריד אתכם יותר.
אני מכיר את עצמי, אני יודע שזה היה עובר בסדר. במהלך הימים, הארוחות, השיחות, הייתי מגלה בין אותם צליינים, שבהתחלה היו זרים לי לגמרי, גם אנשים מקסימים ומרגשים. ראיתי את עצמי יושב באמצע חבורה של קתולים, מדובב אותם בעדינות, עובר למשל על ה״קרֶדוֹ״ שורה אחר שורה. ״אני מאמין באלוהים אחד, האב הכול־יכול, בורא שמים וארץ.״ אתם מאמינים בזה, אבל איך אתם רואים את הדבר? כמו איש עם זקָן שיושב על ענן? כמו כוח עליון? כמו ישוּת שביחס אליה אנחנו זעירים כנמלים? כמו אגם או להבה במעמקי לבכם? ומה עם ישו המשיח, בנו יחידו, ״שישוב בתפארת לדוּן את החיים ואת המתים, ולא יהיה קץ למלכותו״? ספרו לי על התפארת הזאת, על הדין, על המלכות. ואם לגשת ללב העניין: אתם באמת מאמינים שהוא קם לתחייה?
זו היתה שנת היובל של פאולוס הקדוש: על הסיפון עמדה להתקבץ הכְּמוּרה במלוא הדרה. מוֹנסֶניוֹר וַנְט־טרוּאָה, הארכיבישוף של פריז, כיכב ברשימת הדוברים. נרשמו הרבה מאוד צליינים, בעיקר בזוגות, והבודדים הסכימו, ברובם, לחלוק תא עם זר בן אותו מין — דבר שלא היתה לי שום כוונה לעשות. עם התוספת על תא ליחיד, מחירו של השיט לא היה צנוע: כמעט 2,000 אירו. שילמתי את מחצית הסכום שישה חודשים מראש. כבר כמעט לא נותרו מקומות.
עם התקרב המועד, התחלתי לחוש שלא בנוח. חשתי מבוכה למחשבה שמישהו עלול לראות, בראש ערימת הדואר על השולחן בכניסה לבניין, מעטפה עם הכיתוב ״Croisière Saint Paul״. הלן, שממילא חשדה בי שאני ״קצת קתולי בפינות״, תמהה על התוכנית שלי. לא דיברתי עליה עם איש, ושמתי לב שבעצם אני מתבייש בה.
מה שגרם לי להתבייש היה החשד שאני הולך לשם פחות או יותר בשביל ללעוג, ללגלג, או בכל אופן מתוך אותה סקרנות מתנשאת שמאפיינת כתבות תחקיר על תחרויות הטלת גמדים, על פסיכיאטרים של אוגרים או על תחרויות כְּפילוֹת של ״הנזירה המזמרת״, אותה נזירה בלגית מסכנה עם גיטרה וקוּקיות ששרה ״דומיניק־ניק־ניק״ וכעבור תקופה קצרה באור הזרקורים התמכרה לאלכוהול וכדורי שינה. בגיל עשרים כתבתי כמה מאמרים קצרים לשבועון שהתיימר להיות אופנתי ופרובוקטיבי, ובגיליונו הראשון פרסם מישהו תחקיר שכותרתו ״תא הווידוי על שולחן הניסוי״. העיתונאי התחפש לדתי (כלומר התלבש הכי גרוע שאפשר), הלך לכנסיות שונות בפריז, וכדי להפיל את הכמרים בפח התוודה על חטאים יותר ויותר מופרכים. הוא סיפר זאת בנימה משועשעת, ממנה השתמע כמובן מאליו שהוא חופשי ואינטליגנטי פי אלף מן הכמרים המסכנים ומן המאמינים שבאים להתוודות באוזניהם. אפילו בעת ההיא זה היה בעיני מטומטם ומזעזע — מה גם שמי שהיה מרשה לעצמו לעשות דבר דומה בבית כנסת או במסגד היה מקים על עצמו מיד, מכל קצוות הקשת האידיאולוגית, מקהלה של קולות מחאה: הנוצרים הם היחידים, כך נדמה, שמותר ללעוג להם בלי לשלם על כך מחיר, ועוד לזכות במחיאות כפיים. התחלתי לומר לעצמי שעם כל כוונוֹתי הכֵּנוֹת והמוצהרות, התוכנית שלי לצאת לספארי בין הקתולים אינה מאוד שונה.
עוד יכולתי לבטל את ההרשמה ואפילו לקבל החזר כספי על המקדמה, אבל לא הצלחתי להחליט לכאן או לכאן. כשהגיע המכתב המזמין אותי לשלם את החצי השני, זרקתי אותו. קיבלתי מכתבי תזכורת, התעלמתי מהם. לבסוף התקשרו אלי מסוכנות הנסיעות ועניתי שלא, משהו צץ, אני לא יכול לנסוע. הגברת מן הסוכנות ציינה בפני בנימוס שהייתי אמור להודיע על כך קודם, כי חודש לפני היציאה איש כבר לא ייקח את התא שלי, וגם אם לא אסע עלי לשלם את כל הסכום במלואו. התעצבנתי, אמרתי שחצי מהסכום זה די והותר בשביל שַיט שלא אצא אליו. היא הקריאה לי את הסעיף בחוזה, שלא השאיר מקום לספק. טרקתי. במשך כמה ימים חשבתי להעמיד פני מת. חייבת להיות רשימת המתנה, איזה רווק ירא־שמים שיקפוץ על ההזדמנות לקחת את התא שלי, בכל מקרה הם הרי לא יתבעו אותי לדין. או שאולי כן: לסוכנות הנסיעות יש ודאי מחלקה משפטית, הם ישלחו לי מכתב רשום אחד אחרי השני, ואם לא אשלם זה עוד יגיע לערכּאות. פתאום נתקפתי בהלה פרנואידית שמא, גם אם איני מאוד מפורסם, העניין עוד עלול להשתרבב לעיתון, ומעתה ואילך יקושר שמי לפרשייה מגוחכת של התחמקות מתשלום על שֵיט תענוגות לדתיים. אם להיות כֵּן — לא שזה בהכרח הופך את הדבר למגוחך פחות — עלי לומר שבפחד הזה להיתפס בעבירה נמהלה גם ההכרה שתכננתי לעשות משהו שהלך ונראה בעיני כמעשה רע, ואך צודק שאשלם על כך. לא המתנתי אפוא למכתב הרשום, ושלחתי את ההמחאה על
שארית הסכום.
4.
ככל שהמשכתי לחוג סביב הספר, נוכחתי לדעת שקשה מאוד לדובב אנשים לדבר על אמונתם, ושהשאלה ״במה בדיוק אתה מאמין?״ היא שאלה גרועה. חוץ מזה נאלצתי, גם אם באיחור מפתיע, להכיר בכך שמופרך מצדי לתור אחר נוצרים לחקירה כאילו אני מחפש אנשים שהיו בני ערובה, הוכו בברק או ניצלו מהתרסקות מטוס. שכן במשך כמה שנים טובות היה לי נוצרי אחד ממש ביד, קרוב אלי ככל שאפשר להיות: אני עצמי.
בכמה מילים: בסתיו 1990 ״הוארתי בחסד האל״, ואני נבוך, בלשון המעטה, לנסח זאת כך היום, אבל כך ניסחתי זאת אז. הלהט הדתי שנבע מאותה ״חזרה בתשובה״ — יש לי דחף לשים מרכאות בכל מקום — נמשך שלוש שנים, שבמהלכן התחתנתי בטקס כנסייתי, הטבלתי את שני בני, הלכתי למיסה באופן קבוע — ו״באופן קבוע״ אין כוונתי לכל ימי א', אלא לכל הימים בשבוע. התוודיתי ואכלתי מלחם הקודש. התפללתי, ודִרבּנתי את בנַי להתפלל עמי — דבר שכיום, כשהם כבר גדולים, הם אוהבים להזכיר לי בעוקצנות.
בשנים הללו כתבתי מדי יום את מחשבותי על כמה פסוקים מן הבשורה לפי יוחנן. מחשבות אלה מילאו כעשרים מחברות, שמעולם לא פתחתי מאז. אין לי זיכרונות טובים במיוחד מן התקופה ההיא, התאמצתי כמיטב יכולתי לשכוח אותה. פלאי הלא־מודע: הצלחתי בזה כל כך, עד שהייתי מסוגל להתחיל לכתוב על מקורות הנצרות בלי לעשות את הקישור. בלי להיזכר שהיה רגע בחיי שבו האמנתי בסיפור שאני כה מתעניין בו כיום.
עכשיו זהו, נזכרתי. וגם אם זה מפחיד אותי, אני יודע שהגיע הרגע לחזור ולקרוא את המחברות.
אבל איפה הן?
5.
הפעם האחרונה שראיתי אותן היתה ב-2005, כשהייתי במצב גרוע, גרוע מאוד. זה היה המשבר הגדול האחרון שעברתי נכון להיום, ואחד הקשים מכולם. אפשר, לשם הנוחות, לדבר על דיכאון, אבל אני לא חושב שבזה היה מדובר. גם הפסיכיאטר שאליו הלכתי אז חשב שזה לא העניין, ושכדורים נוגדי דיכאון לא יעזרו לי במאומה. הוא צדק, ניסיתי כמה ולא היתה להם שום השפעה חוץ מתופעות לוואי לא רצויות. הטיפול היחיד שהקל עלי במעט היה תרופה לפסיכוטים שנועדה, לפי העלון המצורף, למקרים של ״אמונות שווא״. לא הרבה דברים גרמו לי לצחוק בתקופה ההיא, אבל אותן ״אמונות שווא״ כן, בצחוק לא ממש עליז.
בספר חיים שאינם שלי סיפרתי על הביקור שערכתי אז אצל הפסיכואנליטיקן הקשיש פרנסואה רוּסטאן, אבל סיפרתי רק את הסוף. כאן אני מספר את ההתחלה (זו היתה פגישה יחידה אבל גדושה). סיפרתי לו בקצרה מה עובר עלי: כאב הבטן הבלתי־פוסק, שאותו השוויתי לשועל המשסע את קרביו של הילד הספרטני בסיפורים ואגדות מיוון העתיקה; התחושה או ליתר דיוק הוודאות שאני כישלון חרוץ, שאיני מסוגל לא לאהוב ולא לעבוד, אלא רק לעולל רע מסביבי. אמרתי שאני שוקל להתאבד. היות שככלות הכול באתי בתקווה שרוסטאן יציע לי פתרון אחר, והיות שלהפתעתי הרבה הוא לא נראה כמתכוון להציע לי דבר, שאלתי אותו אם יסכים, בתור מוצא אחרון מבחינתי, לקבל אותי לאנליזה. ביליתי כבר עשר שנים על הספות של שניים מעמיתיו, בלי תוצאות של ממש — כך לפחות חשבתי אז. רוסטאן ענה שלא, הוא לא יקבל אותי. ראשית משום שהוא זקן מדי, שנית משום שלדעתו הדבר היחיד שמעניין אותי באנליזה הוא להכשיל את האנליטיקן, שברור שנהייתי רב אמן באמנות הזאת, ושאם אני רוצה להפגין את כישורי בפעם השלישית הוא לא ימנע זאת ממני, אבל, הוסיף, ״לא איתי. ובמקומך, הייתי עובר למשהו אחר.״ — ״לְמה?״ שאלתי, חמוש בתחושת העליונות של מי שאינו ניתן לריפוי. — ״טוב,״ ענה רוסטאן, ״דיברת על התאבדות. בימינו אין לזה יחסי ציבור טובים, אבל לפעמים זה פתרון.״
הוא אמר זאת, ושתק. גם אני. ואז המשיך: ״או שאתה יכול לחיות.״
בשני המשפטים הללו, ריסק את השיטה שאיפשרה לי להכשיל את שני האנליטיקנים הקודמים. זה היה נועז מצדו, תעוזה מן הסוג שלאקאן ודאי הרשה לעצמו, על בסיס חדות־עין טיפולית דומה. רוסטאן הבין שבניגוד למה שאני חושב, אני לא הולך להתאבד, ואט־אט, בלי שפגשתי אותו שוב אפילו פעם אחת, החלו הדברים להשתפר. אולם באותו יום, כשחזרתי הביתה, הייתי שרוי באותו מצב שבו יצאתי לפגוש אותו, כלומר לא באמת נחוש להתאבד, אבל משוכנע שאני עומד לעשות זאת. בתקרה, בדיוק מעל המיטה שבה רבצתי כל היום, היה וו. עליתי על שרפרף ובחנתי את עמידותו. כתבתי מכתב להלן, מכתב לבּנַי, מכתב שלישי להורי. עשיתי סדר במחשב, מחקתי בלי היסוס כמה קבצים שלא רציתי שיימצאו אחרי מותי. לעומת זאת היססתי מה לעשות בארגז קרטון שעבר איתי בין כמה דירות בלי שאפתח אותו אפילו פעם אחת. זה היה הארגז שבו שמרתי את המחברות מן התקופה הנוצרית שלי: אלה שבהן כתבתי, מדי בוקר, את מחשבותי על הבשורה לפי יוחנן.
תמיד אמרתי לעצמי שיבוא יום ואחזור לקרוא בהן, ואולי גם אפיק מהן משהו. ככלות הכול, לא רבים מחזיקים בתיעוד מכלי ראשון של תקופה שבה היו שונים לגמרי ממי שהם כיום, שבה האמינו באמונה שלמה בדבר שכיום נראה להם מופרך. מצד אחד לא היה לי שום חשק להשאיר מאחורי את התיעוד הזה אם אמות. ומצד שני, אם לא אתאבד, לבטח אתחרט על שהשמדתי אותו.
פלאי הלא־מודע, שתיים: אינני זוכר מה עשיתי. בעצם, כן: גררתי את הדיכאון שלי עוד כמה חודשים, ואז התחלתי לכתוב את הספר שנהיה לבסוף חלום רוסי, וחילץ אותי מן התהום. אבל לגבי ארגז הקרטון, זו התמונה האחרונה ששמורה בזיכרוני: הוא מונח מולי, על השטיח בחדר העבודה, לא פתחתי אותו, ואני תוהה מה לעשות בו.
כעבור שבע שנים, אני יושב באותו חדר עבודה, באותה דירה, ותוהה מה עשיתי בו. אני חושב שאם הייתי משמיד אותו, הייתי זוכר. בייחוד אם הייתי משמיד אותו בתיאטרליות, בהשלכה לאש; אבל ייתכן גם שעשיתי זאת בפרוזאיות, בהשלכה לפח הזבל. ואם שמרתי, איפה שמתי אותו? בכספת בבנק, זה כמו האש, הייתי זוכר. לא, הוא ודאי נשאר בדירה, ואם הוא נשאר בדירה...
אני מרגיש שאני בוער.
6.
בצמוד לחדר העבודה שלי יש חדר ארונות ובו אנחנו מאחסנים מזוודות, כלי עבודה, מזרני ספוג שמשמשים את חברותיה של בתנו ז'אן כשהן נשארות לישון: דברים שאנחנו עושים בהם שימוש תכוף למדי. אבל כמו בספר הילדים ההוא, סיפור אפל, מאוד אפל, שבו יש טירה אפלה, מאוד אפלה, ובה מסדרון אפל, מאוד אפל, שמוביל לחדר אפל, מאוד אפל, שבו עומד ארון אפל, מאוד אפל, וכן הלאה, גם בירכתי חדר הארונות יש עוד קיטון אחד, קטן יותר, נמוך יותר, לא מואר, וכמובן קשה יותר לגישה, שם אנחנו מאחסנים דברים שבהם איננו משתמשים אף פעם ושנגזר עליהם להישאר שם, למעשה מחוץ להישג יד, עד שמעבר דירה נוסף יחייב אותנו להכריע מה לעשות בהם. במהותו זה הערב־רב הרגיל שיש בכל מחסן: שטיחים ישנים מגולגלים, מערכות סטריאו מקולקלות, תיק מלא קלטות שמע, שקיות אשפה מלאות בחליפות קימונו, כפפות אימון, כפפות אִגרוף שמעידות על העניין החולף של בנַי ושלי באמנויות לחימה שונות. כחצי מן החלל, עם זאת, מלא במשהו פחות שגרתי: תיק החקירה של ז'אן־קלוד רוֹמאן, שבינואר 1993 הרג את אשתו, ילדיו והוריו אחרי שבמשך יותר מחמש־עשרה שנה העמיד פני רופא בעוד שלאמיתו של דבר לא היה כלום: הוא בילה את ימיו במכונית, בתחנות התרעננות בשולי הכביש המהיר, או בצעידה ביערות האפלים של אזור היוּרָה.
המילה ״תיק״ מטעה. לא מדובר בתיק אחד אלא בכחמש־עשרה תיקיות מסמכים, חלקן עשויות קרטון וחלקן קשורות ברצועה, כולן עבות מאוד ומכילות חומרים מגוונים, מתמלילי חקירה עד חווֹת דעת של מומחים, ועבוֹר בקילומטרים של דפי חשבון בנק. כל מי שכתבו על פרשיות ״מהחיים״ חשו גם הם, אני משער, שעשרות אלפי הדפים הללו מספרים סיפור, ושאת הסיפור הזה צריך לחלץ מתוכם כמו שפַּסָל מחלץ פֶּסֶל מגוש שיש. במהלך השנים הקשות שהקדשתי לחקירת הפרשה, ואחר כך לכתיבה עליה, היה עבורי התיק הזה משאת נפש. בעיקרון אין לציבור גישה לתיקים עד תום המשפט, ורק בזכות רשות מיוחדת שנתן לי פרקליטו של רומאן יכולתי לעיין במסמכים, במשרדו שבלִיוֹן. ניתן לי לשהות במחיצתם שעה או שעתיים, בחדר קטן בלי חלון. מותר היה לרשום רשימות, לא לצלם העתקים. לפעמים, אחרי שהייתי מגיע במיוחד מפריז, עורך־הדין היה אומר לי: ״לא, היום אי אפשר, גם לא מחר, כדאי שתחזור בעוד שבועיים.״ אני חושב שהוא נהנה להתעמר בי ולתבוע ממני מחיר יקר על מבוקשי.
אחרי המשפט, שבו נגזר על ז'אן־קלוד רומאן מאסר עולם, זה היה יותר פשוט: רומאן נהיה, על פי חוק, בעליו של תיק החקירה שלו, והרשה לי להשתמש בו. בכלא לא היה יכול להחזיק בו כמובן, ולכן מסר אותו למתנדבת קתולית שביקרה אסירים בכלא, והתיידדה איתו. לביתה, סמוך לליון, נסעתי כדי לקחת אותו. מילאתי את תא המטען בָּתיקיות, ובשובי לפריז שמתי אותן בסטודיו שבו עבדתי אז, ברחוב דוּ טַמפְּל. כעבור חמש שנים יצא לאור הצד האחר, ספרי על פרשת רומאן. המתנדבת מהכלא התקשרה לומר לי שהֶעריכה את כנותו של הספר, אך נעלבה מפרט אחד שכתבתי: אני מספר עליה שנראתה כנושמת לרווחה כשהעבירה לידי את המפלצת הזאת, כאילו הוקל לה שתתאכסן מעתה תחת קורתי ולא תחת קורתה. ״בכלל לא הפריע לי שזה היה אצלי. אם לך זה מפריע, אתה מוזמן להחזיר לי. יש לנו מספיק מקום בבית.״
חשבתי שכך אעשה, בהזדמנות הראשונה, אך ההזדמנות לא נקרתה. כבר לא היתה לי מכונית, גם לא סיבה מיוחדת לנסוע לליון, אף פעם לא מצאתי את הזמן המתאים, וכך שינעתי את שלושת ארגזי הקרטון העצומים שבהם אחסנתי את התיקיות מרחוב דו טמפל לרחוב בּלאנש בשנת 2000, ומרחוב בּלאנש לרחוב פֶּטיט־אוֹטֶל ב-2005. להיפטר מהתיקיות לא בא בחשבון: רומאן נתן לי אותן למשמרת, עלי להיות מסוגל להחזיר לו אותן, אם ירצה, ביום שחרורו מהכלא. היות שהוא מרצה עונש של עשרים־ושתיים שנים, ומתנהג כאסיר למופת, יום זה יגיע כנראה ב-2015. עד אז, המקום הטוב ביותר לשים בו את ארגזי הקרטון הללו, שלא היו לי שום סיבה או רצון לפתוח שוב, היה חדר־הארונות האחורי שליד חדר העבודה שלי, והלן ואני כינינו אותו, עם הזמן, ״החדר של ז'אן־קלוד רומאן״. והמקום הטוב ביותר לשים בו את המחברות מן התקופה הנוצרית שלי, כך התחוור לי פתאום, אם לא השמדתי אותן כשחשבתי להתאבד, היה לצד תיק החקירה, בחדר של ז'אן־קלוד רומאן.