זה שהיה כאן קודם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זה שהיה כאן קודם
מכר
מאות
עותקים
זה שהיה כאן קודם
מכר
מאות
עותקים

זה שהיה כאן קודם

4.5 כוכבים (85 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2844מקורי
ספר מודפס
6978.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025

עוד על הספר

אורי לברון

אורי לברון נולד בתל אביב בשנת 1963, למד בגימנסיה הרצליה ושירת בצבא בחיל המודיעין. בעל תואר ראשון במדע המדינה ובלימודי המזרח התיכון מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בפרסום מאוניברסיטת NYIT שבניו יורק. כתיבה הייתה תמיד חלק מהותי מחייו ומעבודתו. הוא החל את דרכו בענף הפרסום כקופירייטר והפך ברבות השנים לשותף במשרד הפרסום אדלר חומסקי. לברון כתב כ-1,000 פרסומות, סדרת טלוויזיה ומספר רב של מאמרים. הוא פרסם שני ספרי ילדים, "המלך ששכח איך לחייך" ו"קלמנטינה בקצה השמים", ושני רומנים בהוצאת כתר : "חצי הוכחה", שהיה לספר זהב וזכה בשבחי הביקורות, ו"הילד הלא נכון" שמיד לאחר צאתו הפך לרב-מכר.
הוא נשוי, אב לשלושה ומתגורר ברמת השרון.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

‭"‬נניח‭ ‬שעצמך‭ ‬של‭ ‬גיל‭ ‬שבע–עשרה,‭ ‬זה‭ ‬שרצה‭ ‬לחיות‭ ‬באופן‭ ‬הכי‭ ‬חופשי‭ ‬ומשוחרר‭ ‬שאפשר,‭ ‬הבחור‭ ‬הצעיר‭ ‬הזה,‭ ‬היה‭ ‬פוגש‭ ‬אותך‭ ‬היום‭ ‬ומגלה‭ ‬מה‭ ‬נהיה‭ ‬ממנו.‭ ‬מה‭ ‬הוא‭ ‬היה‭ ‬אומר?‭ ‬הוא‭ ‬היה‭ ‬מרוצה‭ ‬או‭ ‬מדוכא‭?"‬
זה‭ ‬מה‭ ‬שקורה‭ ‬ליוני‭ ‬נבות,‭ ‬יועצו‭ ‬ואיש‭ ‬סודו‭ ‬של‭ ‬ראש‭ ‬הממשלה,‭ ‬שבעקבות‭ ‬תאונה‭ ‬שוקע‭ ‬בתרדמת.‭ ‬כשהוא‭ ‬מתעורר‭ ‬הוא‭ ‬מגלה‭ ‬שנמחקו‭ ‬מזיכרונו‭ ‬עשרים‭ ‬וחמש‭ ‬שנים.‭ ‬מבחינתו‭ ‬הוא‭ ‬בחור‭ ‬צעיר‭ ‬ומלא‭ ‬תוכניות, שמנהל‭ ‬בר‭ ‬עם‭ ‬חברו‭ ‬הטוב‭ ‬ביותר‭ ‬יותם‭ ‬ומאוהב‭ ‬במלצרית‭ ‬שנקראת‭ ‬עמית‭.‬
הרופאים‭ ‬מבטיחים‭ ‬לו‭ ‬שזיכרונו‭ ‬ישוב‭ ‬אליו‭ ‬בתוך‭ ‬שלושה‭ ‬חודשים‭,‬ אבל‭ ‬הוא‭ ‬מתעב‭ ‬את‭ ‬האיש‭ ‬שהפך‭ ‬להיות‭ - ‬יועץ‭ ‬פוליטי‭ ‬ועורך‭ ‬דין‭ ‬חלקלק,‭ ‬חובב‭ ‬שעוני‭ ‬יוקרה‭ ‬שלובש‭ ‬רק‭ ‬חולצות‭ ‬לבנות.‭ ‬אין‭ ‬לו‭ ‬מושג‭ ‬איך‭ ‬הפך‭ ‬לאיש‭ ‬הזה‭ ‬שהוא‭ ‬קורא‭ ‬לו‭ ‬בלעג‭ ‬יוני–כרס,‭ ‬הנשוי‭ ‬לאישה‭ ‬דהויה‭ ‬למראה‭ ‬ואב‭ ‬לשני‭ ‬ילדים‭ ‬שהוא‭ ‬לא‭ ‬מזהה.
 
‭‬המוח‭ ‬של‭ ‬יוני‭ ‬נבות‭ ‬הוא‭ ‬כספת‭ ‬סגורה‭ ‬שמכילה‭ ‬כמה‭ ‬מהסודות‭ ‬‬השמורים‭ ‬ביותר‭ ‬במדינה,‭ ‬בהם‭ ‬מהלך‭ ‬מדיני‭ ‬חשאי‭ ‬שראש‭  ‬הממשלה‭ ‬תולה‭ ‬בו‭ ‬תקוות‭ ‬רבות.‭ ‬זאת‭ ‬הסיבה‭ ‬שעל‭ ‬חדרו‭ ‬בבית‭ ‬החולים‭ ‬שומרים‭ ‬אנשי‭ ‬שב‭"‬כ,‭ ‬ולרופאים‭ ‬ניתן‭ ‬חלון‭ ‬הזדמנויות‭ ‬קצר‭ ‬כדי‭ ‬לשקם‭ ‬את‭ ‬זיכרונו.‭ ‬אבל‭ ‬יוני‭ ‬נבות‭ ‬רק‭ ‬רוצה‭ ‬ללכת‭ ‬לים,‭ ‬למצוא‭ ‬את‭ ‬עמית‭ ‬שמבחינתו‭ ‬היא‭ ‬אהבת‭ ‬חייו,‭ ‬ולהבין‭ ‬מה‭ ‬לעזאזל‭ ‬השתבש‭ ‬בדרך‭ ‬ואיך‭ ‬יוכל‭ ‬לתקן‭ ‬את‭ ‬האיש‭ ‬שהפך‭ ‬להיות‭ ‬לפני‭ ‬שזיכרונו‭ ‬ישוב‭ ‬אליו‭.‬ 
 
"זה‭ ‬שהיה‭ ‬כאן"‭ ‬קודם‭ ‬הוא‭ ‬רומן‭ ‬מתח‭ ‬פסיכולוגי‭ ‬מבריק‭ ‬וקולח,‭ ‬שדן‭ ‬בבחירות‭ ‬של‭ ‬אנשים,‭ ‬בקשרים‭ ‬שבין‭ ‬הצמרת‭ ‬הפוליטית‭ ‬לתא‭ ‬המשפחתי,‭ ‬ובשאלה‭ ‬אם‭ ‬אנשים‭ ‬בכלל‭ ‬מסוגלים‭ ‬להשתנות‭.‬
 
זהו‭ ‬הרומן‭ ‬השלישי‭ ‬של‭ ‬אורי‭ ‬לברון,‭ ‬מחבר‭ ‬רבי–המכר‭ ‬'חצי‭ ‬הוכחה'‭ ‬ ו‭'‬הילד‭ ‬הלא‭ ‬נכון',‭ ‬שנמכרו‭ ‬בעשרות‭ ‬אלפי‭ ‬עותקים‭ ‬וזכו‭ ‬לשבחי‭ ‬הביקורת,‭ ‬ומיוצרי‭ ‬הסדרה‭ ‬‮'‬המדרשה‮'‬‭.‬

פרק ראשון

הנה מה שקרה קצת לפני שהעולם שלו נמחק.
 
השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, סוף משמרת עמוסה ורועשת באינטרפול. המקום כבר היה ריק מלקוחות. יוני עמד מאחורי הבר וניקה את משטח השיש השחור והארוך במטלית ספוגה באלכוהול תשעים אחוז. הלילה היה תורו לסגור את המקום.
 
כך עבדו מהיום שהקימו את הבר — בימים שבהם יוני פתח משמרת, יותם סגר, ולהפך. יותם קבע את סידור העבודה הזה, הוא גם מי שראיין את העובדים, ניהל את הכספים, את הקניות, את המטבח ובחר את המוזיקה. גם הרעיון לפתוח בר היה שלו. יוני התלבט במשך יום והסכים. למה לא, בעצם? אפשר להירשם לאוניברסיטה גם בשנה הבאה. הוא לקח על עצמו את נושא האלכוהול ולמד את העבודה תוך כדי מזיגת משקאות איומים, מתנסה על בשרם של האורחים הראשונים. כאלה היו מאז ימי בית הספר היסודי — יותם יוזם ויוני מצטרף ומתאים את עצמו, משלימים זה את זה באופן לא שוויוני.
 
יוני סיים לסגור קופה, לספור את הכסף ולהכניס אותו לשקית ההפקדות, את רשימת הקניות למחר השאיר צמודה לדלת המקרר הגדול עבור חנה הטבחית שלהם. הוא כבר אסף את כל הכוסות השטופות מהכיור במטבח, הבריק ותלה אותן הפוכות על מתלה העץ הישן שמעל הבר. בדרך כלל הוא לא מיהר כשהיה צריך לסגור. באותו לילה כן.
 
עמית מילאה בינתיים שקיות סוכר וסוכרזית בקעריות חרסינה קטנות שנשאו בחזיתן את הכתובת 'אינטרפול' באותיות לועזיות, הכניסה מפיות לדיספנסרים, הבריקה סכו״מים וסידרה אותם בתוך המגירה. גם היא עבדה מהר. הוא אהב לראות אותה עובדת, תנועותיה היו חזקות ובטוחות ממש כמוה, שערה הארוך והבהיר היה אסוף. לראשונה מאז הכירו, לפני כמה חודשים, הם תכננו לחזור לדירה שלו יחד. הערב, אחרי כמה שבועות שבהם לא ידע איך להגיד לה מה הוא מרגיש כלפיה, הפתיע אותה וגם קצת את עצמו, ממש בשיא העבודה, כשהגיש לה מעבר לבר שתי כוסות של שליש וכוס אחת של חצי ליטר גולדסטאר, במקום להגיד לה, "שולחן ארבע־עשרה, שני שליש, אחד חצי," הוא אמר שישמח מאוד אם תבוא אליו הלילה אחרי המשמרת. "זה יכול להיות משהו שאפשר לנסות אולי," הוא סיכם במגושמות אופיינית. ועמית, חצי נעלבת חצי צוחקת שאלה, "משהו שאפשר לנסות אולי?" היא לקחה את הבירות לשולחן ארבע־עשרה ולא רמזה במילה או במבט אם היא מעוניינת או לא. רק בסוף המשמרת, כמה דקות אחרי שהתרוקן המקום, כשעזרה לו לסגור קופה, היא אמרה, "אבל אם המשהו הזה שאפשר לנסות אולי, לא יצליח, אתה לא מפטר אותי. אני צריכה את העבודה כאן."
 
הוא המשיך לנקות את הבר, ליבו פעם מהתרגשות. היה בה משהו יוצא דופן בעיניו, מין קשיחות חיובית שכל כך חיפש אצל אנשים. ביטחון עצמי ברור אך נטול שחצנות. רק ארבעה חודשים קודם לכן היא נכנסה לבר קצת לפני שעת הפתיחה ושאלה אם צריך מלצריות. הוא יצא אליה מהמטבח בידיים רטובות, בחן אותה במבט ארוך ואמר שיותם השותף שלו, "שאחראי בעצם על העובדים פה, צריך עוד מעט להגיע, וכדאי שתחכי לו." בעודו מדבר, היא הושיטה יד וסידרה בלי משים את צווארון חולצתו העקום במין אינטימיות שהפתיעה אותו. היו לה כתפיים רחבות, ידיים חזקות, עצמות לחיים גבוהות ומבט מבין בעיניה הצלולות, כזה שאומר — אני יודעת מה עובר עליך ואני איתך.
 
לימים למד להכיר שכך תמיד נהגה באנשים. הייתה בה ישירות פשוטה ולא מתחנחנת. עמית עשתה מה שחשבה לנכון, אמרה את הדברים כמו שהם ולא הלכה מסביב. כך גם הדרך שבה השיבה להצעה שלו לבוא אליו הערב, כאילו זה היה ברור מראש לשניהם. הוא היה מאוהב בה מהיום שבו סידרה את צווארון חולצתו בלי לחכות לאישור או לשאול אם זה בסדר.
 
הוא זכר בבירור את האור המהבהב של הפיצוצייה ממול משתקף בלוח השיש של הבר בשעה שהבריק אותו, את השיער הבהיר שלה משנה צבע מירוק לאדום לפי צבעי הניאון של השלט שהאירו מבעד לחלון. הוא זכר שהיא חייכה אליו כשקלטה שהוא בוהה בה, יותר מכול אהב את החיוך שלה. אחת משתי שיניה הקדמיות הייתה שבורה במקצת, מין שבר אלכסוני קטן, כמעט בלתי נראה, שקלקל את הסימטריה המושלמת של פניה והקנה לה מראה של ילדת רחוב חצופה. הוא חשב שאולי השבר הקטן הזה הוא שהפיל אותו בפח. אולי בגללו התאהב בה. ואז באבחה אחת, כמו במכה חדה, ירד עליו מסך שחור, והכול החשיך ונעלם. 

אורי לברון

אורי לברון נולד בתל אביב בשנת 1963, למד בגימנסיה הרצליה ושירת בצבא בחיל המודיעין. בעל תואר ראשון במדע המדינה ובלימודי המזרח התיכון מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בפרסום מאוניברסיטת NYIT שבניו יורק. כתיבה הייתה תמיד חלק מהותי מחייו ומעבודתו. הוא החל את דרכו בענף הפרסום כקופירייטר והפך ברבות השנים לשותף במשרד הפרסום אדלר חומסקי. לברון כתב כ-1,000 פרסומות, סדרת טלוויזיה ומספר רב של מאמרים. הוא פרסם שני ספרי ילדים, "המלך ששכח איך לחייך" ו"קלמנטינה בקצה השמים", ושני רומנים בהוצאת כתר : "חצי הוכחה", שהיה לספר זהב וזכה בשבחי הביקורות, ו"הילד הלא נכון" שמיד לאחר צאתו הפך לרב-מכר.
הוא נשוי, אב לשלושה ומתגורר ברמת השרון.

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
85 דירוגים
53 דירוגים
24 דירוגים
5 דירוגים
2 דירוגים
1 דירוגים
27/9/2024

ספר מעולה, כתוב בצורה מעניינת שגורמת לקורא לרצות להמשיך לקרוא עוד ועוד

12/4/2024

מקסים! מרתק קולח. נהנתי מאוד

3/3/2024

מעולה. קצת, אבל ממש קצת מרוח בסוף טיפה קטשופ עם קצת סכרין, אבל זה משתלב יפה. סיפור זורם שמסופר היטב עם דמויות עגולות ודיאלוגים עמוקים ולא טכניים בסגנון וואטסאפ. קיצור פנינה נדירה. מומלץ

17/12/2023

ספר שיש בו שילוב של עומק וקלילות, כתיבה קולחת, קשה להניח מהיד

26/8/2023

ספר קליל מרתק מהדקה הראשונה..עונג לקרוא

12/5/2023

תענוג לקריאה

25/10/2022

ספר זורם וקולח!

27/8/2022

ספר נהדר כייפי. קיצבי. ומהנה.

22/8/2022

נושא מרתק, הספר קולח. שווה ומומלץ

5/6/2022

מעולה

30/4/2022

ספר מרתק! אי אפשר להפסיק לקרוא

5/3/2022

וואו, נהניתי מכל רגע. מקורי, מעניין, גם במובן הישיר של הסיפור וגם במחשבות שהוא מעורר

12/2/2022

הופתעתי מכמה נהנתי! שקעתי בספר מהעמוד הראשון. הסיפור קולח והמשחק בין העבר להווה מצוין. משרת את הסיפור מעולה. ממליצה בחום

7/1/2022

ספר נהדר! אי אפשר להפסיק לקרוא בו. אני לא אספיילר לאף אחד אז תפסיקו לקרוא את הביקורת עכשיו ותקראו את הספר... למי שהמשיך, לספר יש כמה קווי עלילה שמתחברים מאוד יפה, הוא מסופר ככה שאתה ממש מרגיש את מה שהגיבור מרגיש. הסוף קצת אכזב אותי, ציפיתי לסיום יותר דרמטי. אבל סהכ באמת ספר נפלא.

29/6/2021

ספר מעניין מאד ! קולח ומהנה ממליצה!

19/5/2021

אהבתי

28/4/2021

לא שגרתי

6/4/2021

מהמם, מצחיק, מותח וכתוב בצורה זורמת ומתוחכמת אהבתי מאוד!!

19/2/2021

ממכר

5/2/2021

מדהים.

12/1/2021

סיפור מעניין ומעורר מחשבה .. קליל ונעים

4/1/2021

ספר חכם מאד וכתוב באופן רהוט ומושך. ניכר כי הכותב בקי מאד בנושאים עליהם כתב. קראתי את הספר "בנשימה אחת"

27/12/2020

מ. מרתקמרתק. מרתק. לא יכולתי להניח מהיד. מומלץ בחום.

22/11/2020

ספר מעולה! חבל רק שמוגדר כמתח כי הוא דרמה פסיכולוגית שכתובה מצוין, העלילה מותחת והסופר מפליא בעשית מליפולציות לקוראים. מומלץ אבל עם ציפיות לז׳אנר הנכון...

21/11/2020

כתוב טוב, קליל וזורם, ממליצה, הייתי קוראת את הספר הזה שוב.

20/10/2020

מהמם, זורם וקולח

8/10/2020

הספר הזה הפגיש אותי עם עצמי !!!!!! מגה לייק !!!!!!

5/10/2020

מקסים. מעורר מחשב. קריאה כיפית וזורמת

1/10/2020

ספר מצוין,מותח, רהוט,קשה להניח מהיד.

30/9/2020

מצוין

29/9/2020

נקרא בנשימה עצורה

28/9/2020

ספר מצויין. לא יכולתי לעזוב אותו

28/9/2020

רעיון גדול כתיבה קולחת שתיתי אותו כמו פיינט של בירה איכותית

28/9/2020

ספר מותח, אי אפשר להפסיק לקרוא אותו, כתוב היטב מומלץ בחום!

22/9/2020

ספר כייפי. זורם ומעורר מחשבות.

19/9/2020

ספר שכתוב נפלא וקולח, גרם לי לשאול גם את עצמי איך אני בן ה24 הייתי שופט את עצמי ומה נהייתי.. אורי לברון, כבוד!!

17/9/2020

נהדר, קולח, מרתק, ויזואלי, דמויות אדירות. ומבט סופר מעניין על ציר הזמן בחיים שלנו.

12/9/2020

ספר מרתק!

17/8/2020

ספר מעולה! קולח, מפותל במידה אך לא מסתבך לתוך עצמו. לא הצלחתי להניח מהיד את הסמארטפון.

16/8/2020

ספר מעניין וסוחף נהנתי מאוד

15/8/2020

לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו מתחילתו ועד סופו, מותח, אינטלגנטי, רהוט, רואה את הסדרה המתבקשת בטלויזיה עם השחקן ששיחק את היועץ המקלל של פולישוק. טעם של עוד

13/8/2020

האמת ציפיתי לספר בינוני מינוס, והופתעתי לטובה. זה לא ספר מדהים או מופלא אבל אני מאוד נהנתי מהקריאה.

17/7/2024

לסקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/זה-שהיה-כאן-קודם-אורי-לברון/

10/8/2022

כתוב טוב, קליל ומרתק, רעיון טוב, עלילה ודמויות חסרים קצת עומק, סה"כ ספר מהנה

12/7/2022

מעניין ומעורר מחשבה

12/9/2021

מותח, מעניין, שונה. מומלץ!

29/6/2021

מאוד נהנתי מכל תהליך ההחלמה של יוני אבל קצת פחות עיניין אותי כל הנושא סביב הפוליטיקה

14/5/2021

נחמד, קליל ועם כמה תובנות נחמדות

12/12/2020

ספר מרתק. נקרא בשטף

27/11/2020

ספר מותח, רעיון יפה, כתוב קצת פשטני ויכול היה להסתיים בצורה יותר סוחפת.

11/10/2020

כיף. נגמר בקריאה רצופה

28/9/2020

ספר כיפי, זורם. גורם לך לחשוב על קצב החיים ועל ההקרבות שאנו עושים.

20/9/2020

ספר טוב מאד בכל הקשור לבני אדם...לעומת זאת ניתן היה למזער את הפסוידו-הרפתקאות בחו"ל

20/9/2020

מקורי, סיפור טוב, מעניין ומותח עד סופו

20/9/2020

סיפור מצויין תפור היטב חד ורגיש גם יחד. יש תקוה לכל יוני כרס.

30/8/2020

מאוד עכשיוי

18/8/2020

ממתק חביב

14/8/2020

קריא מאד, זורם וקולח. דמויות מכאן ועכשיו. ספר מעולה לקיץ חם.

1/11/2022

נחמד מסקרן לאורך הדרך אבל מאכזב מעט בסוף

4/10/2020

ספר קליל ונחמד . ציפתי ליותר עומק בעלילה, בפן הפסיכולוגי ובתובנות.

15/8/2020

כתוב היטב אבל רעיון בסיסי לא מקורי

12/8/2020

בינוני

16/8/2020

בינוני מינוס, מאכזב

29/9/2022

קריאת ההקדמה הבטיחה פוטנציאל שלפי דעתי לא מומש. לא סיימתי את קריאת הספר.

זה שהיה כאן קודם אורי לברון
הנה מה שקרה קצת לפני שהעולם שלו נמחק.
 
השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, סוף משמרת עמוסה ורועשת באינטרפול. המקום כבר היה ריק מלקוחות. יוני עמד מאחורי הבר וניקה את משטח השיש השחור והארוך במטלית ספוגה באלכוהול תשעים אחוז. הלילה היה תורו לסגור את המקום.
 
כך עבדו מהיום שהקימו את הבר — בימים שבהם יוני פתח משמרת, יותם סגר, ולהפך. יותם קבע את סידור העבודה הזה, הוא גם מי שראיין את העובדים, ניהל את הכספים, את הקניות, את המטבח ובחר את המוזיקה. גם הרעיון לפתוח בר היה שלו. יוני התלבט במשך יום והסכים. למה לא, בעצם? אפשר להירשם לאוניברסיטה גם בשנה הבאה. הוא לקח על עצמו את נושא האלכוהול ולמד את העבודה תוך כדי מזיגת משקאות איומים, מתנסה על בשרם של האורחים הראשונים. כאלה היו מאז ימי בית הספר היסודי — יותם יוזם ויוני מצטרף ומתאים את עצמו, משלימים זה את זה באופן לא שוויוני.
 
יוני סיים לסגור קופה, לספור את הכסף ולהכניס אותו לשקית ההפקדות, את רשימת הקניות למחר השאיר צמודה לדלת המקרר הגדול עבור חנה הטבחית שלהם. הוא כבר אסף את כל הכוסות השטופות מהכיור במטבח, הבריק ותלה אותן הפוכות על מתלה העץ הישן שמעל הבר. בדרך כלל הוא לא מיהר כשהיה צריך לסגור. באותו לילה כן.
 
עמית מילאה בינתיים שקיות סוכר וסוכרזית בקעריות חרסינה קטנות שנשאו בחזיתן את הכתובת 'אינטרפול' באותיות לועזיות, הכניסה מפיות לדיספנסרים, הבריקה סכו״מים וסידרה אותם בתוך המגירה. גם היא עבדה מהר. הוא אהב לראות אותה עובדת, תנועותיה היו חזקות ובטוחות ממש כמוה, שערה הארוך והבהיר היה אסוף. לראשונה מאז הכירו, לפני כמה חודשים, הם תכננו לחזור לדירה שלו יחד. הערב, אחרי כמה שבועות שבהם לא ידע איך להגיד לה מה הוא מרגיש כלפיה, הפתיע אותה וגם קצת את עצמו, ממש בשיא העבודה, כשהגיש לה מעבר לבר שתי כוסות של שליש וכוס אחת של חצי ליטר גולדסטאר, במקום להגיד לה, "שולחן ארבע־עשרה, שני שליש, אחד חצי," הוא אמר שישמח מאוד אם תבוא אליו הלילה אחרי המשמרת. "זה יכול להיות משהו שאפשר לנסות אולי," הוא סיכם במגושמות אופיינית. ועמית, חצי נעלבת חצי צוחקת שאלה, "משהו שאפשר לנסות אולי?" היא לקחה את הבירות לשולחן ארבע־עשרה ולא רמזה במילה או במבט אם היא מעוניינת או לא. רק בסוף המשמרת, כמה דקות אחרי שהתרוקן המקום, כשעזרה לו לסגור קופה, היא אמרה, "אבל אם המשהו הזה שאפשר לנסות אולי, לא יצליח, אתה לא מפטר אותי. אני צריכה את העבודה כאן."
 
הוא המשיך לנקות את הבר, ליבו פעם מהתרגשות. היה בה משהו יוצא דופן בעיניו, מין קשיחות חיובית שכל כך חיפש אצל אנשים. ביטחון עצמי ברור אך נטול שחצנות. רק ארבעה חודשים קודם לכן היא נכנסה לבר קצת לפני שעת הפתיחה ושאלה אם צריך מלצריות. הוא יצא אליה מהמטבח בידיים רטובות, בחן אותה במבט ארוך ואמר שיותם השותף שלו, "שאחראי בעצם על העובדים פה, צריך עוד מעט להגיע, וכדאי שתחכי לו." בעודו מדבר, היא הושיטה יד וסידרה בלי משים את צווארון חולצתו העקום במין אינטימיות שהפתיעה אותו. היו לה כתפיים רחבות, ידיים חזקות, עצמות לחיים גבוהות ומבט מבין בעיניה הצלולות, כזה שאומר — אני יודעת מה עובר עליך ואני איתך.
 
לימים למד להכיר שכך תמיד נהגה באנשים. הייתה בה ישירות פשוטה ולא מתחנחנת. עמית עשתה מה שחשבה לנכון, אמרה את הדברים כמו שהם ולא הלכה מסביב. כך גם הדרך שבה השיבה להצעה שלו לבוא אליו הערב, כאילו זה היה ברור מראש לשניהם. הוא היה מאוהב בה מהיום שבו סידרה את צווארון חולצתו בלי לחכות לאישור או לשאול אם זה בסדר.
 
הוא זכר בבירור את האור המהבהב של הפיצוצייה ממול משתקף בלוח השיש של הבר בשעה שהבריק אותו, את השיער הבהיר שלה משנה צבע מירוק לאדום לפי צבעי הניאון של השלט שהאירו מבעד לחלון. הוא זכר שהיא חייכה אליו כשקלטה שהוא בוהה בה, יותר מכול אהב את החיוך שלה. אחת משתי שיניה הקדמיות הייתה שבורה במקצת, מין שבר אלכסוני קטן, כמעט בלתי נראה, שקלקל את הסימטריה המושלמת של פניה והקנה לה מראה של ילדת רחוב חצופה. הוא חשב שאולי השבר הקטן הזה הוא שהפיל אותו בפח. אולי בגללו התאהב בה. ואז באבחה אחת, כמו במכה חדה, ירד עליו מסך שחור, והכול החשיך ונעלם.