מציאות כובלת

כור היתוך

היה זה יום רגיל בשגרת החיים שלו. סתם עוד יום בחברה שעבד בה, והשקיע את כל מרצו וכוחו כדי להתקדם. מאז ומתמיד, כל שרצה היה להיות איש הייטק מצליח, לטוס לחו"ל ולעבוד במפעל רציני — וזה מה שעשה.

דוד אלון נולד בצפון בקעת הירדן, מקום שהאקלים בו קיצוני — בקיץ הוא מתחמם כמו מדבר, ובחורף קר שם כמו בחרמון. לאחר שהשתחרר מצה"ל, מיד אחרי שלוש שנות שירות מפרך ביחידה מיוחדת, התחיל ללמוד מדעי המחשב והשקיע במשך שנתיים וחצי עמוסות, שכללו אך ורק לימודים — לא מערכות יחסים ולא בילויים. לאחר שסיים את לימודיו לתואר הראשון, התקבל לעבודה במפעל של רשת אינטל בירושלים. הוא עבד שם שנתיים ולאחר שצבר ניסיון, התקדם והתקבל לעבודה בחו"ל — בקליפורניה, סנטה קלרה — במפעל הראשי הראשון של רשת אינטל.

כך, כשנשק לגיל 27, שכר דוד דירת חדר קטנה, הפך להיות דייויד והתחיל להגשים את חלום חייו. הוא התחיל אמנם בתפקיד בדרג בינוני, אבל לאחר שנתיים וחצי כבר ניהל מחלקה שלמה משלו, שאת עובדיה בחר בעצמו. מחלקתו הייתה אחראית לייצור מוצרי תוכנה כגון כרטיסי רשת ומערכות שבבים ללוחות אם. הוא אהב את עבודתו ואת האנשים שעבד וחי עמם יומיום — "הצוות המושלם", היה קורא להם. בצוות הייתה בחורה אחת, קים — צעירה פרואנית מתולתלת, שחומה, חייכנית וכיפית. היא הייתה מבריקה במיוחד וחרוצה מאוד, והזכירה לדייויד את עצמו כשהיה בגילה. היה לה כישרון יצירתי ומקוריות מיוחדת שדייויד לא ראה אצל אף אחד אחר. חבר צוות נוסף היה טימו — בחור איטלקי גדול, מתולתל, רעשני וקופצני. בריאיון העבודה ראה בו דייויד מיד ניצוץ גאונות. טימו היה מפוזר וקשה היה להשתלט עליו. היחיד שידע לרסן אותו היה דייויד. עוד בצוות היו אית'ן ואלכס. אלכס היה בן 36 מרוסיה הקרה, ואית'ן — בן 34 מקולורדו הקרה. שניהם היו צמד "חננות" מחשבים. הם נפגשו במכללת ייל ולשניהם היה חלום משותף לעבוד באינטל בקליפורניה, ממש כמו חלומו של דייויד, וכך היה. אחרון חביב היה אנדרו, יליד דרום קרוליינה. הוא נקרא על שם נשיא ארצות הברית השביעי — אנדרו ג'קסון. אנדרו היה בחור פשוט, שקט וצנום, שעשה את עבודתו נאמנה ונהנה מהמשכורת היפה שקיבל ומשגרת החיים הנוחה שלו. הצוות הקטן והנאמן היה כור היתוך של אנשים ממקומות וממגזרים שונים לגמרי, עובדה שבזכותה היה מושלם כל כך. דייויד אהב כל אחד ואחד מהם כאילו היו אחיו.

בשעה שעבד דייויד במשרדו, הוא חשב לרגע על משהו, יצא מהמשרד ופנה אל המעבדה שבה עבדו שאר החבר'ה. אף שידע שהם עסוקים, אמר:

"תקשיבו, חשבתי על שם חדש לטימו".

טימו, בלי לסובב את ראשו מעיסוקיו, אמר:

"באמת? על מה חשבת עכשיו?"

"טוב", דייויד המשיך, "זה לא בדיוק שם חדש, זה יותר כמו כינוי שיתאים לך..."

"והוא?"

דייויד גיחך ואמר:

"פוזוול".

"מה לעזאזל זה פוזוול?" שאל טימו, "מה, זה עוד אחד מהכינויים המפגרים שלכם, הישראלים?"

"משהו כזה", אמר דייויד, "זה יותר כמו מישהו מפוזר גדול כזה, שלא סגור על עצמו ועל הסובב אותו... 'לא אתנו', כמו שאומרים".

"נו, ואני לא אתכם? אז עם מי אני, לכל הרוחות?"

קים קמה ושאלה את טימו:

"תגיד, איפה שמת את לוח האם שבניתי?"

טימו נראה מבולבל.

"על איזה לוח אם את מדברת?"

"הלוח המשופר שגמרתי אתמול להכין בשביל הפרויקט שאנחנו מרימים. הלוח שהיו חסרים לו כמה שבבים ואמרת שתוכל לטפל בזה ולא טיפלת!"

"כן טיפלתי".

"אז איפה שמת אותו?"

"מה ז'תומרת?" שאל טימו, "שמתי אותו על השולחן כשסיימתי ואז... או..."

"מה 'או'?" צעקה קים.

"נזכרתי, תירגעי כבר. שמתי אותו בארון ליד איפה שאלכס זורק את הזבל שלו".

"שמע, אל תקרא ליצירות שלי זבל!" אמר אלכס, "זה עולה לי על העצבים כל פעם שאתה אומר את זה".

"אז תפסיקו גם אתם לקרוא לי בשמות מוזרים. נשבר כבר! כל פעם משהו אחר — 'ביגפוט תעביר לי את ה...' האריבול,1 איפה שמת את ה...' 'פטמות מרובעות, למה לא הבאת את ה...' לעזאזל אתכם!"

לאית'ן נמאס, והוא אמר:

"שמע, טימו, אני צריך שקט, אחי, אולי תביא כבר את הלוח המזורגג הזה ונגמור עניין?"

"מה אתה קופץ? אתה, אף אחד לא מפריע לך, תמשיך לשרוק בשקט", אמר טימו.

"מי שורק?" שאל אית'ן.

"זה ביטוי, אידיוט".

"ביטוי של מה בדיוק? אין בזה שום היגיון!"

"עזוב", השיב טימו, "זה לא לרובוטים".

טימו אהב להתעלל באית'ן ובאלכס. קים התעצבנה עוד יותר.

"טימו, תביא כבר את הלוח המחורבן! כל פעם אתה הורס לי את העבודות!"

"אה־הה, מה קרה? התחלת לקרקר שוב?"

"טימו, תלך להביא לה את הלוח, תפסיק לדבר ולהיות מפוזר ותגיש לי לשולחן את המעביר קבצים עם הקובץ תוכנה ההוא שאמרתי לך לטפל בו", אמר דייויד.

בקולו נשמעה תקיפות אך גם עייפות. טימו גיחך.

"המעביר קבצים? אתה מתכוון לדיסק־און־קי שוב, כן?"

"אתה יודע בדיוק למה אני מתכוון, פשוט תביא את זה כבר בלי התחכמויות או שאני מפטר אותך".

"חה־חה־חה", המשיך טימו להקניט, "אתה אומר את זה בכל פעם, בוס. אתה יודע שאתה לא יכול בלעדיי, אבל..."

טימו קרץ לו.

"אבל אני גם לא יכול אתך. יאללה, בלי בלבולי מוח, יש לנו עוד עבודה היום", אמר דייויד.

"כן בוס".

טימו הוציא את לוח האם ממקום בארון שאף אחד לא היה יודע על קיומו לוּלא טימו.

"אתה רציני? בחיים לא הייתי מוצאת את זה", אמרה קים.

"זה כי אין לך חוש התמצאות", ענה טימו.

"טוב נו, עזוב, מה שתגיד", אמרה קים וחטפה את הלוח מידיו הלא עדינות של טימו לפני שיאבד לה אותו או יחבל בו.

דייויד פלט אנחת רווחה־ייאוש וחזר למשרדו. הוא התיישב על הכיסא המרווח והסתכל שוב על הצוות שלו. הוא לא יכול היה לבקש משהו טוב יותר ממה שהיה לו באותו רגע. לפעמים היה רוצה לחלוק זאת עם מישהו אחר. מישהי. רק המחשבה על חיפוש קשר רציני גרמה לו לכאב ראש. איך אפשר לשלב את כל העבודה שהייתה לו עם פרטנר שלא קשור לעבודתו? פרטנר שדייויד יצטרך להתחשב בו, להקשיב ליום העבודה שלו, לעסוק בבעיות שלו. לא מדובר בסתם פרטנר אלא בהרבה יותר מכך — מדובר באישה. קונפליקטים רבים כל כך יש להן, לנשים — סיבוכים, בעיות מוזרות... לפעמים דייויד הצטער שאין לו אחות. מאז ומתמיד רצה זאת. אף ששמע שאחות היא "קוץ בתחת", חשב שלוּ הייתה לוֹ אחות היה מבין טוב יותר את המין הנשי והמתוסבך הזה. מה היה קורה לוּ כל העולם היה קיים רק מגברים? האם היה זה עולם טוב יותר?

דפיקה על הדלת קטעה את רצף המחשבות האלו. דייויד התעורר מחלומו בהקיץ והבין שאנדרו מחכה בחוץ. כנראה דפק על הדלת כבר זמן מה, כמו תמיד. דייויד קם בחצי חיוך וניגש לפתוח לו, כי ידע שאנדרו לא יעשה זאת בעצמו.

"אנדרו, אמרתי לך כל כך הרבה פעמים, אין צורך לדפוק על הדלת. פשוט תיכנס... גם ככה אני לא שומע את הדפיקה כי זו זכוכית, מבין?"

"אהה... אני יודע, בוס..."

אנדרו תמיד ענה אותה תשובה בחילוף מילים פשוט.

"אבל אתה עסוק, ואתה הבוס. אין זה מן הראוי שאפריע לך ואתפרץ לך ככה למשרד..."

"אתה לא מתפרץ", דייויד נואש מאנדרו, "אתה לא נראה כמו פורץ, נכון? ותפסיק לקרוא לי 'בוס'. יש לי שם — דייויד".

"כן בוס".

דייויד גלגל עיניים ונכנס למשרד ביחד עם אנדרו.

"אז אני רואה שסיימת את הפרויקט הקטן שנתתי לך?"

"כן בו... דייויד. הוא היה מעניין ונראה לי שפיתחתי איזו נוסחה לפתירת האלגוריתם הזה, משהו שיריץ את התוכנה אם נחבר עם מה שעשינו קודם".

אנדרו היה החכם ביותר בצוות, לדעתו של דייויד. הוא שמח על החלטתו לצוות אותו.

"אנדרו, לפעמים אתה מפליא אותי — כמה חכם אפשר להיות? לא נראה לי שהיינו מסתדרים בלעדיך".

"זה בסדר, בוס, יש לנו את קים. היא לא פחות חכמה ממני ומכל האחרים".

"אמת", אישר דייויד, "איך אתה חוץ מזה? הכול בסדר? אתה צריך משהו?"

"אמממ, לא בוס, שום דבר. הכול מצוין".

דייויד התיישב על הכיסא והסתכל על אנדרו במבט עייף.

"אנדרו, תגיד, מה אתה חושב על זוגיות?"

אנדרו נראה מבולבל לרגע.

"לְמה אתה מתכוון בדיוק, בוס?"

"אני מתכוון למישהי. זוגיות. מערכת יחסים, אתה יודע... מה אתה חושב על זה?"

"אההה... חה חה, לא יודע, את האמת בוס, אני לא חושב על זה הרבה כרגע".

"כן", אמר דייויד, "אתה בכל מקרה צעיר בשביל זה עדיין".

"אני לא כזה צעיר, אבל אני אקח את זה כמחמאה. חוץ מזה, זוגיות נראית כל כך מסובכת עכשיו עם כל העבודה שיש לנו, למי יש זמן לזה?"

"נכון? זה בדיוק העניין. למי יש כוח ומשאבים לטפל בעוד מישהו, בעוד בעיות של אחרים. לא מבין איך אנשים נופלים לזה".

"כן. זה... מסובך. טוב, אני צריך לחזור, אז נמשיך את השיחה בפעם אחרת, ברשותך".

"כן־כן, סליחה ששיגעתי אותך. לפעמים אני מרחף נורא".

"לא, זה בסדר, זה טוב לרחף ולחשוב קצת מחוץ לקופסה מדי פעם".

בנימה זו אסף אנדרו את הדפים שעליהם כתב את ההעתק לנוסחה עבור דייויד ויצא מהמשרד.

נפלא הבחור הזה, חשב לעצמו דייויד. לא מייצרים אנשים כאלה יותר. דייויד נתן לעצמו לרחף כמה דקות נוספות ואז חזר לעבודתו. הוא עוד היה צריך להספיק הרבה, וגם היה צריך לבדוק את מה שעשה אנדרו עם האלגוריתם הזה. פשוט גאון. דייויד קיווה להתחיל ב"צעדי תינוק" איזה סטארט־אפּ קטן, שאולי יניב להם משהו בעתיד.

לקראת סוף היום עוד קיווה דייויד להספיק להיכנס לסניף של חברת הסלולר. המכשיר שלו עשה לו בעיות כבר זמן מה, במיוחד כשהיה צריך לקבל שיחות מהארץ. הוא נזכר שלא דיבר עם הוריו זמן רב. יכול להיות שהם ניסו להתקשר והטלפון הסלולרי לא קלט את השיחה. זהו. הוא היה חייב לטפל בזאת עוד באותו יום. הוא תכנן לצאת ממשרדו קצת מוקדם מהרגיל. מה השעה? הוא הסתכל על שעון המחוגים שהיה תלוי על הקיר במשרדו, שעון שקיבל במתנה מהמנהל הקודם שלו. ארבע וחצי. נותרו שעתיים של עבודה, אבל דייויד ידע שאם יתמהמה לא יספיק בסופו של דבר להגיע לפני שיסגרו את הסניף. הוא החליט לצאת מיד ולהפקיד את המשרד בידיה של קים, כפי שנהג לעשות מדי פעם במקרי חירום. הוא סמך רק עליה, וביקש ממנה להגיע למשרדו.

"כן, דייויד, מה יש?"

"אני יכול להפקיד בידיים שלך את המשרד עד סוף היום? אני חייב להספיק כמה סידורים חשובים מאוד".

"אחחח... נו, אתה יודע שאתה יכול. מקרה חירום?"

"אממ, בערך..."

"חה־חה־חה, הבנתי דייויד, בסדר. אתה המנהל, אתה הבוס. זכותך המלאה ללכת מתי שמתחשק לך ולהשאיר אותנו, העובדים הקטנים".

"נו באמת, קים. זה לא ככה. מה יש לך? אני חייב ללכת לסדר את הסלולרי שלי, והסניף ייסגר בעוד פחות משעתיים. את יודעת איך אני עם העבודה, אני אשכח את עצמי פה ו..."

"דייויד, אני צוחקת. ברור, מה יש לך? תלך, הכול בסדר, אתה יכול לסמוך עליי".

היא קרצה לו וכבר התיישבה בכיסא שלו.

"אייי... קים, את בחורה מדהימה, מה אני יכול לומר. במקום אחר ובזמן אחר..."

"דייויד, אתה יודע שפלרטוטים לא עובדים עליי".

"חה־חה־חה, מי כמוני יודע", אמר דייויד וכבר אסף את חפציו ויצא מהמשרד.

הוא אמר שלום לכל האחרים.

"בוס, אתה שוב בורח?" נדלק טימו.

דייויד ענה לו בזמן שחצה את המעבדה:

"כן, טימו. תהיה ילד טוב ותקשיב לאמא".

דייויד קרץ לכיוונה של קים.

"אה... מה שתגיד", מלמל טימו וחזר לענייניו.

אית'ן ואלכס גם אמרו "ביי" חפוז, בלי להרים את ראשם מהמחשב. אנדרו פשוט המשיך להיות אנדרו — הוא לא שם לב לדברים טפלים שקרו סביבו מחוץ לעיסוקיו.

דייויד יצא מהמעבדה שבקומה עשרים ושתיים בבניין בן חמישים קומות, חצה את המסדרון ונכנס למעלית. הוא שאף לעבור יום אחד לקומה העליונה כי משם נשקף הנוף היפה ביותר. הוא יצא מהמעלית בקומה הראשונה וחלף על פני איש הביטחון המבוגר שעמד בדלפק. האיש נראה תמיד כאילו חיוך עצוב על פניו, בגלל צלקת שהייתה לו בצד הפה. דייויד בירך אותו לשלום:

"היי א'ול, איך המשמרת?"

א'ול הפנה את מבטו אל דייויד ונהם:

"הממ, אתה יודע..."

"כן... מקווה שאתה לא עובד קשה מדי, הא?"

דייויד קרץ לו ויצא מהבניין. א'ול נופף לשלום מרחוק.

דייויד החנה את רכבו ברחוב, ממש מול הבניין של אינטל. היה זה מקום חניה טוב, והוא תמיד היה תופס אותו כי נהג להגיע מוקדם. הוא חצה את הרחוב, לחץ על השַׁלָּט, נכנס לרכבו והתחיל בנסיעה. הסניף של חברת הסלולר היה כשניים וחצי מייל ממקום עבודתו. דייויד הסתכל בשעון, השעה הייתה כבר עשרה לחמש. היה עליו להזדרז, הפקקים היו נוראיים בשעות האלה והוא היה צריך לעבור חמישה רמזורים לפחות עד שיגיע.

כעבור עשרים דקות הגיע לסניף הסלולר. עד שמצא חניה הייתה השעה חמש ורבע. מזל, הוא חשב, לוּ היה יוצא חצי שעה מאוחר יותר ייתכן שלא היה מגיע בכלל, כי הפקקים מחמירים אחרי השעה חמש. דייויד נכנס לסניף וראה שלפניו היו חמישה אנשים, לא נורא. לאחר כעשר דקות הגיע תורו. הוא התקדם לשולחן הפקידה ושם לב לכך שהיא נראית ממש טוב. שֵׂערה היה שופע וגלי, עיניה ירוקות וללא איפור רב מדי על פניה. היא הזכירה לו את בנות מושבו שבבקעת הירדן. היה בה איזה חן שלא ראה מזה זמן רב. לא קוסמטי, לא מתכתי, אלא טבעי. דייויד התיישב ובאותו רגע החליט להזמין אותה לדייט.

"במה אוכל לעזור?" שאלה הפקידה.

"אממ, היי... אני דייויד ויש לי בעיה קטנה עם המכשיר. לאחרונה הוא לא מקבל לי שיחות מחו"ל והאינטרנט נתקע הרבה... את מבינה, אני מישראל במקור ויש לי חבילת שיחות לחו"ל ובחזרה, אבל לאחרונה המכשיר עושה לי בעיות".

"אחחח... לא עוד אחד... כן, אנחנו ממש מצטערים. לאחרונה היו לנו כמה נפילות קטנות עם הסוכנות שלנו לקשרי חוץ. חכה, אני אטפל לך בזה".

"או־קי, תודה. אז את אומרת שזה לא קשור רק אליי?"

"לא־לא, זאת בעיה היקפית עכשיו. אבל אל תדאג, כמה דקות וזה יהיה בסדר".

"או־קי, מאה אחוז, סומך עלייך. רק שאלה אחרת, לא קשורה... את יודעת אולי במקרה איפה נמצאת המסעדה הגדולה של דניס? אני חושב שככה היא נקראת פשוט..."

"אממ..." היא נראתה מופתעת קצת, "האמת שכן, היא באמצע הרחוב הראשי — אל קמינו ריל. מוכר לך? אתה מפה?"

"כן־כן, אל קמינו ריל. כן, אני גר פה באזור, פחות או יותר, אבל שכחתי איפה המסעדה בדיוק..."

"חה־חה־חה, טוב, יש לך פגישת עסקים שם?"

"לא, האמת שלא. יש לי פגישה אחרת".

"הבנתי אותך", היא חייכה, "מישהי מיוחדת?"

דייויד אזר אומץ ואמר:

"לא יודע... את מיוחדת?"

הפקידה הסמיקה קצת.

"אממ... הו... חה־חה... או־קי, אהה... וואו".

דייויד נדלק עוד יותר. היא נראתה חמודה כל כך כשהתביישה ככה.

"תראי, סליחה אם אני ישיר מדי, אבל אני אבין אם לא תהיי בעניין. לפחות היה שווה לנסות".

"המממ, האמת... אני די פנויה הערב".

"או־קי, אזז... מעולה. קבענו?"

"אהה... כן. נראה לי שכן, למה לא?"

היא התנשפה בזמן דיבורה וניכר היה שהתרגשה.

"מצוין!" אמר דייויד, "אז מתי לאסוף אותך? או שניפגש שם?"

"נראה לי שניפגש שם. אני מסיימת פה ברבע לשבע. אפשר לקבוע בשמונה וחצי?"

"שמונה וחצי, מצוין. אני שמח שהיה לי האומץ לשאול".

"שמחה ששאלת", היא חייכה והוסיפה בהיסוס: "למרות שזה קצת מוזר".

"גם אני שמח. כן, קצת מוזר. אבל שמח שהיה לי האומץ לשאול".

דייויד נשמע לפעמים כמו תקליט סדוק, ככה חשב.

הפקידה ניסתה לעטות פנים רציניות יותר.

"או־קי, אז... בקשר למכשיר, הוא אמור לעבוד לך עכשיו. טיפלתי בבעיה. יצרתי קשר עם החברה והם הפעילו לך מחדש את הקשר עם חו"ל ו... זהו. הכול אמור להיות בסדר עכשיו".

"או־קי, מקווה שכך, שלא אצטרך היום בערב לקבל את פנייך בפנים זועפות..."

"מאוד מקווה שלא".

"טוב, אז שמונה וחצי? נראה אותך..."

"בטח".

היא חייכה וצחקקה.

"אולי עדיף שאקח ממך מספר טלפון? לכל מקרה, אם משהו ישתבש?"

"חה־חה, או־קי. בטח... אתה רושם?"

דייויד רשם את המספר.

"מספר קליט", אמר, "אהבתי. טוב, מעולה. תודה רבה על השירות".

"בכיף, תודה על ההזמנה..."

הוא קם, לחץ את ידה וכבר התכוון ללכת כשנזכר פתאום.

"רגע..." הוא הרגיש מטומטם, "מה שמך?"

היא חייכה.

"ג'סיקה. חשבתי שכבר לא תשאל".

"ג'סיקה... יפה. כן סורי, אני מעופף היום... ביי! נתראה".

דייויד נופף לשלום בתוספת קריצה קטנה.

הוא חצה את הסניף בדרכו החוצה, מאושר מאין כמותו, והתחיל לחשוב. היה לו דייט לערב. מוזר, כבר שנים שלא יצא לדייט. כבר שנים שלא עניין אותו קשר עם בת זוג. כל הזמן רק עבודה, עוד ועוד. לעזאזל! בדיוק דיבר עם אנדרו על כך שזוגיות זה דבר מסובך. להיות, להקשיב... טוב, נראה שהוא עומד לגלות. לדייויד מעולם לא הייתה חברה רצינית. מאז ומתמיד הוא היה יותר מדי מרוכז בעבודה, בחברים, בטיולים אחדים ובעיקר בלימודים. לוּ הייתה לו חברה, לא היה מגיע למקום שהגיע.

הוא עשה את דרכו לרכב, והציץ בשעון. שש. וואו, איך שהזמן עף. הוא חשב על כל מה שהיה עליו לעשות בשעה הקרובה — להגיע הביתה, להתקלח, להתגלח קצת, לשתות משהו קר, לראות קצת טלוויזיה אולי ולצאת למסעדה. למען האמת, הוא לא ידע למה בחר דווקא את מסעדת דניס. איך נזכר בה בכלל? כנראה ראה פרסום שלה במקום כלשהו. טוב, מה זה משנה? הוא פתח את דלת הרכב, זרק את התיק על המושב וכשהתכוון לשבת צלצל הטלפון.

היה זה מספר לא מזוהה וקידומת מוזרה. רגע... חשב דייויד, זו הקידומת של ישראל! הוא שמח — סוף־סוף פעל שוב קשר החוץ. ג'סיקה הזאת יודעת את העבודה כמו שצריך, טוב עשה שהזמין אותה. המוזר היה שבדרך כלל מספרי המתקשרים אליו מהארץ היו מספרים מזוהים — אמא, אבא, חברים מעטים. כל המחשבות האלו התרוצצו בראשו של דייויד בתוך שניות ספורות.

"שלום, מדבר דייויד".

"שלום אדון אלון, מדברים מבית החולים 'העמק' בעפולה, מישראל. האם אתה שומע אותנו טוב?"

דייויד היה דרוך.

"כן, שומע מצוין".

כבר הרבה זמן לא שמע עברית.

"האם אתה בנם של יפה ושחר אלון?"

דייויד היה משותק לרגע ואז ענה:

"כן, זה אני".

לאחר שתיקה קלה, המשיך הקול מעבר לקו:

"אנחנו מצטערים להודיע לך שאביך, אדון שחר אלון... נרצח בידי מחבלים".

דייויד לא הוציא הגה, לא נשם, לא ידע מה לעשות או לחשוב באותו רגע. הוא רעד כולו.

"סליחה? אדון אלון, אתה שם?"

"כ... כן", הוא גמגם, "מה זאת אומרת? אה... אתם בטוחים?"

"כן אדוני, אנחנו ממש מצטערים. גם אמך הייתה בסביבת האירוע, היא חטפה כמה חבלות והיא כרגע פצועה קל. היא פה שוכבת אתנו בבית החולים".

"מה?" דייויד הזדעק, "אמא שלי? גם היא?"

"אמך בסדר, אדון אלון, היא פשוט קצת פגועה ובאפיסת כוחות. היא פה אתנו והכול בסדר. הבנו ממנה שאתה הבן היחיד שלהם ולכן אתה היחיד שאנחנו יכולים לפנות אליו".

"כן־כן, אני בן יחיד... אני לא מאמין..."

דייויד פרץ בבכי.

"אנחנו משתתפים בצערך. כדאי מאוד שתבוא להיות עם אמך ולחזק אותה... אין לה אף אחד חוץ מאתנו כאן, וקשר דם הוא הכי חזק שיש..."

"כן־כן, בטח שאני אבוא. אני אקח טיסה ראשונה שיוצאת על הבוקר. רק תשמרו לי עליה שם!"

דייויד דיבר בקושי רב. הוא היה בהלם מוחלט וחש כבחלום בלהות.

"בוודאי שנשמור. דרך צלחה, תגיע בשלום ואנחנו נהיה אתך בקשר".

"או־קי", הוא נחנק, "בסדר, תודה לכם".

"אין בעד מה".

השיחה התנתקה.

דייויד נשמט ארצה ליד רכבו. העוברים ושבים לא הבינו מה קרה לו, אבל גם לא התייחסו אליו והמשיכו בדרכם. מה הוא אמור לעשות? הוא היה שבור ואבל. היה זה יום מושלם ויפה כל כך, איזה עולם אכזר... אביו, אביו שחר... הוא לא האמין. אביו היה האיש הכי נחמד והכי לא מזיק שיש — טוב לבריות ונאמן למולדת, לארצו. אביו היה שנים רבות איש קבע בחיל האוויר, ולאחר מכן פיקד על גדוד לוחם במילואים. כל חייו לא מש מהצבא. הוא היה לוחם משכמו ומעלה, נאמן, אבא טוב, תומך...

דייויד ניסה להתעשת. הוא נכנס לאט לרכבו אך לא היה בטוח אם הוא מסוגל לנהוג. באין ברירה הכריח את עצמו. הוא היה חייב להגיע לישראל בהקדם האפשרי, ונהג מהר כאחוז טירוף. בתוך עשרים דקות הגיע לביתו, נסיעה שבדרך כלל נמשכת זמן כפול. ברגע שהגיע לקדמת הבניין רב הקומות שגר בו, שממנו נשקף נוף נפלא ובו חניה פרטית לכל דייר, החנה דייויד באלכסון ורכבו הציץ מעט החוצה, אבל זה לא שינה לו. הוא מיהר לצפות בחדשות. העבודה הזאת דרשה ממנו יותר מדי זמן, ואפילו חדשות לא היה לו זמן לראות. למען האמת, בדרך כלל לא התעניין בהן כל כך.

דייויד גר בקומה העשרים. לעזאזל! חשב, כשקנה דירה בקומת נוף, לא חשב על מצבי חירום שבגללם יצטרך להגיע לדירה מהר. הוא חיכה למעלית כדקה, ועוד דקה וחצי חלפו עד שהגיע לקומה שלו. נדמה היה לו שחלף נצח. הוא נכנס לדירה בהיסטריה, זרק את התיק, התיישב מול הטלוויזיה ולחץ על השלט. הוא העביר לערוץ חדשות, ,fox news ובדיוק דיברו על הפיגוע שהתרחש באותו יום בשעות הצהריים המוקדמות, לפי שעון קליפורניה. כלומר, הפיגוע התרחש באמצע הלילה לפי שעון ישראל. דייויד הגביר את הווליום והאזין בקשב רב.

 

היום קיבלנו דיווח שבישראל התרחש פיגוע קשה ואכזרי ביותר. שלושה פלסטינים רצחו אזרח ישראלי באכזריות מרובה ופצעו את אשתו. הם ארבו לזוג שבדיוק חזר לביתו. כשהיה הזוג על מפתן הדלת, תפסו שניים מהרוצחים את הגבר והשלישי תפס את האישה. הם גררו אותם אל אחורי הבית והשכיבו אותם ארצה. הם רצו לבצע מעשים מגונים באישה בזמן שהשגיחו על הבעל, אך הוא בשארית כוחותיו התנגד להם והשלושה הצטרכו לנטרל אותו. שלושת הרוצחים הכו את הבעל למוות בעזרת פטישים וסלעים. בינתיים הצליחה האישה לברוח תוך כדי קריאות לעזרה.

נמסר לנו שהשלושה הגיעו רכובים על טרקטורונים, עצרו קילומטר לפני היישוב עצמו ומשם המשיכו ברגל. הם פרצו את גדר היישוב ונכנסו באישון לילה...

 

דייויד לא ידע את נפשו מרוב כאב. הוא לא האמין לזוועה הזאת. אילו יצורים יעשו דבר כזה נוראי? איזה מין רשע יכול להיות בבן אדם?

 

אנו לא יודעים כרגע אם הרצח היה על רקע לאומני או פוליטי. נמסר לנו שכוחות הביטחון באזור עדיין מחפשים אחר שלושת החשודים.

 

עוד לא תפסו את הנבלות? חשב לעצמו דייויד.

 

אלו כל הפרטים שקיבלנו עד כה. אנו נמשיך לעדכן.

 

דייויד כיבה את הטלוויזיה. הוא היה מזועזע ממה ששמע וניסה להתעשת כדי להצליח למצוא טיסה הכי מוקדם שיש. כעבור כמה דקות מצא טיסה ישירה לישראל בשעה אחת בלילה. אלו היו הטיסות היקרות ביותר, אבל הוא כלל לא הסתכל על המחיר. הוא ארז בגדים אחדים וכלי רחצה, לא היה לו מושג לכמה זמן הוא נוסע ומה צריך לארוז. האם יחזור? הוא חייב לחזור, יש לו חיים פה. יש לו עתיד — אישה, משפחה, ילדים...

ואז הוא נזכר — יש לו דייט! זאת אומרת... הוא הסתכל בשעון. השעה הייתה שמונה ועשרים. לעזאזל, הוא שכח לגמרי לבטל את הפגישה. איפה מספר הטלפון שלה? הוא בכיס... לא, איפה שם אותו? בסלולרי שלו, ברור... איפה הסלולרי? הוא השאיר אותו ברכב בטח, ו... או... הנה, הוא ראה אותו מונח על הספה ליד השלט. מיד מצא את שמה באנשי הקשר, ג'סיקה, החמצה של החיים. אולי עוד יש סיכוי כשיחזור... מתי יחזור? אבל... בטח עד שזה יקרה כבר יהיה מי שיחטוף אותה.

דייויד התקשר אל ג'סיקה. היא ענתה אחרי שני צלצולים.

"הלו? דייויד? זה אתה?"

"כן... אהה..."

"יופי, נו, מה קורה? אתה פה כבר?"

גם כשדיברה עמו בטלפון גרמה לו הרגשה טובה, מעין הקלה.

"לא, תראי, אני לא אוכל להגיע היום".

"מה? מה זאת אומרת, אבל קבענו..."

"אני יודע..."

דייויד הזיל דמעה. היא נשמעה חמודה כל כך.

"מה יש, דייויד? קרה משהו?"

הוא אהב שאמרה את השם שלו, והתקשה לספר לה.

ג'סיקה הזדעזעה, כמובן, וגם התאכזבה שהדייט בוטל, אבל השתתפה בצערו ואמרה שתחכה לו, אם יבקש ממנה, ושהם יכולים להיות בקשר כל הזמן.

"אני לא חושב שזה רעיון טוב. לא בגלל שאני לא מחבב אותך — את נראית בחורה מדהימה והייתי ממש רוצה לצאת אתך בצורה רצינית... אבל אני לא יודע לכמה זמן אני אסע, מתי אחזור, אין לי מושג מה הולך לקרות ולכן אני לא יכול להחזיק אותך בהמתנה לזמן לא מוגבל. היה מאוד נחמד להכיר אותך בכל זאת... ותודה על השירות! כנראה רק בזכותך הטלפון עבד לי וקיבלתי את השיחה מבית החולים. תודה רבה לך..."

השיחה נמשכה כעוד דקה־שתיים והם נפרדו לשלום. כל שנותר לו לעשות היה להתקשר לקים. הוא התכוון להודיע רק לה, והיא כבר תעביר לשאר... אין זמן להתקשר לכולם.

דייויד הרים שוב את הטלפון.

"קים? מה קורה? תקשיבי, אני צריך ממך טובה ענקית... אני צריך שתחליפי אותי עד להודעה חדשה. אני איעדר לזמן לא ידוע..."

"אה, איזה חיים יפים זה להיות בוס. מתי יגיע תורי כבר?"

דייויד ניסה לחייך.

"בקרוב מאוד, קים".

"כן, ברור. טוב, מה עכשיו? רגע, מה זאת אומרת זמן לא ידוע? שבוע? חודש? כמה?"

"לא יודע, קים. באמת שאין לי מושג".

דייויד פרץ בבכי. הוא התקשה לדבר ולא ידע מה להגיד, איך לספר לה מה קרה.

"דייויד, אתה בסדר? יש משהו שלא סיפרת לי? לאן אתה צריך לנסוע? אתה מלחיץ אותי, דבר!"

כעבור שניות אחדות של שקט, הצליח דייויד להוציא רק שלוש מילים:

"אני טס לישראל".